מה מוטב לאכול בארוחת הבוקר, קערית של סלט ירקות נטול שמן, גבינה לבנה רזה, פרוסה של לחם דגנים, מיץ תפוזים סחוט טרי, או –גבינה שמנה, דג מעושן, חביתה ושש כפות של סלט ירקות?

רובנו התרגלנו לחשוב שהאפשרות הראשונה מזינה ומיטיבה הרבה יותר, שכן היא עתירה בוויטמינים ובחלבונים, ודלה מאוד בשומן, לעומת האפשרות השנייה, שנראית ממש מסוכנת לבריאות.

ובכן, מסתבר שלפחות לבני אדם שרמות הסוכר בדמם גבוהה – “טרום סוכרתיים”, וכאלה שכבר מוגדרים חולי סוכרת, מוטב לבחור בארוחת הבוקר השנייה!

על הרציונל ועמו ההסברים המפורטים אפשר לקרוא בספר מאיר עיניים ומאלף של רופא אמריקני, ריצ’רד ברנשטיין, שנקרא Diabetes Solution.

ד”ר ברנשטיין אובחן כחולה בסוכרת נעורים ב-1946, כשהיה בן 12. לאורך שנים ציית לכללים שהתוו בפניו הרופאים שטיפלו בו. מצבו הבריאותי הלך והחמיר. הוא מתאר בספרו את התהליך שעבר, וכיצד גילה כמעט באקראי את השיטה שהמשיך ופיתח, אחרי שניסה אותה על גופו.

בהיותו בן 45, לאחר שנים שעבד כמהנדס, החליט ללמוד רפואה, כדי שיוכל להפיץ את השיטה שבעזרתה הצליח להוריד את רמות הסוכר בדמו לאלה של אדם בריא לחלוטין. לפי הסטטיסטיקות של ADA (האגודה האמריקנית לסוכרת), היה אמור ד”ר ברנשטיין למות מזמן. אבל הוא חי, ונהנה, לעדותו, מבריאות מרשימה ומכושר גופני מצוין.

הכשרתו כמהנדס היא זאת שאפשרה לו, למעשה, לפתח את השיטה שבאמצעותה הצליח להגיע להישגים מופלאים כאלה. הוא נהג במחלה כבעיה שיש לפתור, וכמצב שיש לטפל בו, ולא השלים עם ההנחיות שקיבל, שרק החמירו את מצבו. למרבה המזל כשהגלוקומטרים הראשונים (הגלוקומטר הוא מכשיר רפואי נייד שאפשר למדוד את ריכוז הגלוקוז בדם) נכנסו בשנות השישים לשימוש, החל ד”ר ברנשטיין להשתמש במדידות יומיות רבות כדי לנטר את רמת הסוכר בדמו. בזכות הבדיקות הללו גילה עד כמה מסוכנות לבריאותו רמות גבוהות של פחמימות שעד אז צרך במזונו, בהתאם להנחיות שקיבל.

בספרו הוא מספר על התהליך המפעים שעבר, ועושה זאת בדייקנות ובפירוט מרשימים מאוד.

הוא מציג בפני הקורא לא רק את העקרונות של שיטתו, ולא רק את ההסברים המדעיים התומכים בה, אלא גם אינספור עצות מעשיות מאוד, שמלמדות את הקורא איך להתמודד עם הסוכרת שכבר חלה בה, או שהוא עתיד לחלות בה, אם לא ישגיח וייזהר מאוד.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה דיווח על הסיבות השכיחות ביותר למוות בישראל, בשנת 2008. מסתבר שסוכרת ניצבת במקום השלישי, אחרי סרטן ומחלות לב! 6.3 אחוזים ממקרה המוות בישראל באותה שנה נגרמו מסוכרת! יותר ממחלות כלי הנשימה, משבץ מוחי, מסיבות חיצוניות, מזיהומים!

סוכרת נחשבת אויב שקט, כי התסמינים שהיא מייצרת בגוף סמוים. רק במצבים קיצוניים אפשר לחוש בה, ובדרך כלל אין לה כמעט השפעה על חיי היומיום. אין כאבים. לכל היותר צמא גדול, מלווה בהשתנה מרובה, ובמצבים הקשים יותר – בלבול ועצבנות. כל מי שרמות הסוכר בצום בדמו גבוהות מ-100 חייב להבין שהרס הלבלב שלו כבר התחיל, ושסיכוייו לחלות במחלת לב גברו מאוד, גם אם הממסד הרפואי מכנה את מצבו כ”טרום סוכרת”.

ובשעה שהאדם אינו חש בה, הסוכרת, גם בתחילתה, פוגעת בכלי הדם, עלולה לגרום לעיוורון ולהביא למצבים שבהם נאלצים לקטוע איברים, בדרך כלל כפות רגליים, עקב כיביים שאינם נרפאים.

אחת הבעיות החמורות היא שהממסד הרפואי ברובו אינו מכיר את השיטה (הפשוטה למדי, והמוכחת!) שפיתח ד”ר ברנשטיין. עיקרה: ניטור של רמת הסוכר לאורך היום, כדי לדעת מה ההשפעה של מה שאוכלים, והפחתה משמעותית ביותר בצריכה של פחמימות.

בעניין הניטור: לא מעט רופאי משפחה נוטים להאמין שאין בו צורך או טעם. אבל הדעת נותנת כי אי הידיעה שקולה להתעלמות מהמצב, ואינה מאפשרת התמודדות אמיתית אתו.

מדאיגה עוד יותר גישתו של הממסד הרפואי כלפי ההפחתה של צריכת הפחמימות. כך למשל בהנחיות של קופת חולים מכבי מנחים את המטופלים המבקשים להוריד את רמות הסוכר המסוכנות בדמם לצרוך “רק” 15 גרם פחמימות בכל ארוחה, ומציגים בפניהם את התחליפים. למשל: פרוסה אחת של לחם. או רבע בייגלה. או חצי כוס אורז. או חצי כוס עדשים. או קלח תירס. או 2 כפות קמח. כמו כן, “מתירות” ההנחיות מה שמכונים שלושה “תחליפי פרי” ביום. למשל – אגס קטן. או אפרסק בינוני. או פלח אבטיח. או 12 ענבים.

על פי שיטתו של ד”ר ברנשטיין, יש להסתפק ב-6 גר’ פחמימות בארוחת הבוקר, 12 יחידות בארוחת הצהריים ועוד 12 יחידות בארוחת הערב. פרוסה בינונית של לחם כפרי מכילה 16 גר’ פחמימות! בחצי כוס אורז לבן, מבושל יש 22 גר’ פחמימות! באפרסק בינוני אחד יש 9 גר’ פחמימות, וכן הלאה…

אבל מדהימה עוד יותר התובנה שגם בסלט ירקות תמים מסתתרות להן הפחמימות, ובכמות מרשימה: עשר כפות של סלט ישראלי קצוץ, בלי שמן, מכילות 6 גר’ פחמימות. לפיכך בארוחת בוקר שמכילה סלט בלבד “חוסלה” מנת הפחמימות הרצויה בארוחה, כפי שממליץ עליה ד”ר ברנשטיין, וכפי שהישגיו המרשימים, לא רק עם עצמו, אלא עם אלפי המטופלים שלו לאורך השנים, מוכיחים.

גם קוראת הספר, שהורידה אותו כדרכה מקינדל, מנסה בימים אלה את השיטה. ולמרבה הפלא, נראה שהיא פועלת. אכן, לא קל להימנע כך מפחמימות, ולחשב את השווי הפחמימתי של כל מה שנכנס לפה, אבל כשחושבים על היחס שבין העלות לתועלת, נראה שהמאמץ כדאי.

ובעיקר – כדאי מאוד לקרוא את הספר. יש שם אוצר של עצות, הן למי שיש לו סוכרת נעורים, והן למי ש”פיתחו” את הסוכרת שלהם בהמשך חייהם, זאת שמכונה “סוג 2”. ד”ר ברנשטיין יורד לרזולוציות לא שכיחות, למשל – בהסברים מפורטים ביותר על איך כדאי וצריך להזריק אינסולין, למי שזקוקים לו; אילו תרופות “מתנגשות” עם הטיפול; איך להיגמל מההתמכרות לפחמימות, ועוד כהנה וכהנה, כולל, אפילו, מתכונים, שאותם קשה כמובן ליישם, שכן חלק ניכר מהמרכיבים שהוא מציין אינם זמינים בשוק הישראלי.

מי שרוצה בכל זאת למצוא מתכונים יכול להיכנס לאתר המקסים של גולדי, “הכול זהב, מתכונים של גולדי לסוכרתיים” וגם לקנות את הספר שלה, הכול זהב, (קישור באתר שלה). יש שם אוצר בלום של מתכונים נפלאים (כמה מהם כבר נוסו בהצלחה!), וכולם מצייתים לשיטתו של ד”ר ברנשטיין. אך לפני הכול,  היא מעניקה הסברים בעברית על שיטת הדל פחמימה, על מה מותר ומה אסור, מעניקה טיפים על עניינים שחשוב לדעת.

כדאי מאוד לקרוא גם את מה שכתוב בבלוג המאלף, “בלוג דל פחמימות“. כפי שכתוב שם: “הזמן לפעול הוא עכשיו”.

הספר להורדה מקינדל

כותרות העיתונים בעמודים הראשונים ב-19 במאי 1965 היו קשות: “אלי כהן הוצא להורג בדמשק”; “ישראל ביקשה ממעצמה ידידותית וממטה האו”ם לפעול למען החזרת גופתו של אלי כהן הי”ד לארץ”; “לא בגדתי בישראל, אמר אלי כהן”.

לצד האבל הכבד ששרר במדינה בשל הוצאתו להורג של המרגל שנתפס בסוריה, התרחש אירוע שרק ממבט לאחור אפשר להבין את מידת חשיבותו: בבניין הישן של הטכניון בחיפה התכנסו הבכירים והפעילים של שתי המפלגות הגדולות באותם ימים, מפא”י ואחדות העבודה, ביניהם ראש הממשלה, לוי אשכול ורעייתו, שהנוכחים קיבלו בתשואות רמות. מטרתו של הכינוס הייתה – חתימה על מיזוג בין שתי המפלגות. את הכינוס פתחה אלמנתו של נשיא המדינה השני, רחל ינאית בן-צבי. אחרי שהכתה בפטיש של יושבת הראש פתחה ינאית בן-צבי ואמרה:

“המעמד הזה מעלה בזיכרוננו את המעמד ההיסטורי בהיווסד ההסתדרות לפני 45 שנים. באוזני עולים קולות אחינו הגדולים, בכירי ארץ ישראל העובדת, שהיו אז עמנו ואינם עוד. רוחם מלווה אותנו ומעודדת להסכם על המערך המשותף. אני מאמינה שקולם של ראשוני המייסדים של ההסתדרות חי בנו, מתחדש ומתגבר בתוכנו בנסיבות של ימינו אלה. גם אז שאפנו לאיחוד תנועת הפועלים. אנו מאמינים כי ‘המערך’ יביא לאיחוד שלם. באולם זה מתהדהדים עדיין צלילי שירת ברנר באותו לילה: ‘מבירא עמיקתא לאיגרא רמא’.”

ינאית בן-צבי קראה אל בן גוריון ואל טבנקין וביקשה מהם לשוב ולהצטרף אל המערך. “נתגבר על קטנות,” אמרה, והודיעה כי “היום תצא משלחת למשה שרת כדי להחתימו על הפרוטוקול להקמת המערך,” ואז קראה את “דבר המערך”:

“במעלה דרכה ההיסטורית של תנועת הפועלים העברית, אשר זכתה להיות החלוץ והמדריך של העם, במאמצי היצירה החלוצית, במאבק המדיני, במערכות השחרור ובתקומת מדינת ישראל, בשנת ח”י למדינת ישראל היא שנת ה-45 לייסוד ההסתדרות, נועדים אנו היום, שליחי מפא”י ואחדות העבודה, כדי לייסד את ‘המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל”.

ינאית בן-צבי התאלמנה מבעלה שנתיים לפני כן. הוא נפטר במהלך כהונתו כנשיאה השני של מדינת ישראל. רעייתו הייתה ידועה כאשת רוח ופעילת ציבור בפני עצמה. היא הייתה גם אם שכולה: בנם עלי נהרג ב-1948 בקרב קצר בשדות קיבוץ בית קשת. (תשעה ימים בלבד אחרי שנהרג היה עלי אמור לשאת לאישה את פנינה גרי. סרטו של דני וולמן, “סיפור אהבה ארץ ישראלי” מבוסס על ספרה של הארוסה).

העניין שהפגינה ינאית בן-צבי בפעילות ציבורית הביא לכך שבתחילת כהונתו של בעלה הנשיא, מצא לנכון ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, לנזוף בה קשות. זה קרה אחרי שבתום דבריו של הנשיא ביקשה ינאית בן-צבי “לומר כמה דברים מחוץ לטקס” שנערך בעיריית ירושלים. בנאומה דיברה על הקשר העז שיש לה עם ירושלים, הבטיחה לסייע לנשיא בעבודתו, וביקשה מהנוכחים לשתף “את האם העברייה בכול,” שכן “היא הנותנת יסוד לבית,” וכן הפצירה בהם שלא ישימו את הנשים “בצל”, כדבריה.

המכתב שכתב לה בן גוריון מתחיל בהתנצלות: “קשה לי לכתוב את מה שאני כותב לך,” פתח, והוסיף שעם זאת הוא נאלץ לעשות זאת, “בשליחות המדינה”. אולי כדי להמתיק את הגלולה המרה המשיך והסביר לה שרעייתו, פולה, אינה שותפה לשליחותו כראש ממשלה, “כי יש רק ראש ממשלה אחד, והתפקיד אינו משפחתי”. הוא המשיך וכתב לה כי אין לו ספק שכוונתה “טהורה וטובה”, אבל, הדגיש – “את אזרחית ככל אזרחית”. המסר היה ברור וחד משמעי: אל לה להצטרף כנואמת לצדו של הנשיא.

חרף הנזיפה ברור לגמרי שלא נאומה של רחל ינאית בן-צבי הטריד את בן גוריון בכנס הייסוד של המערך, שבו הוא עצמו לא השתתף. בן גוריון התנגד נחרצות להקמתו של המערך. עד כדי כך, שפרש ממפא”י, והקים מפלגה חדשה: רשימת פועלי ישראל, ובראשי תיבות – רפ”י. בן גוריון הטיף לשינוי שיטת הבחירות בישראל. בין היתר התנגד להקמת המערך כי לא היה לו ספק שהיא תסכל את הרעיון. (סיבה נוספת להתנגדותו הייתה כנראה החשש שמא המפלגה המאוחדת תאפשר לפנחס לבון לשוב אל קדמת הבמה. בן גוריון גרס כי פנחס לבון היה אחראי למה שכונה “הפרשה” או “עסק הביש”: פעולת טרור במסווה, שסוכנים מטעם ישראל ביצעו במצרים).

יש מי שסבורים כי הפיצול בין בן גוריון למפא”י, במילים אחרות – היום שבו נוסד המערך – היה הסימן הראשון להיחלשותה של מפלגת השמאל, היחלשות שתביא בסופו של דבר למהפך של 1977 ולעלייתו של מנחם בגין לשלטון.

בבחירות להסתדרות באותה שנה, 1965, השתתפה לראשונה מפלגת גח”ל – גוש חירות-ליברלים – וזכתה ב-15% מהקולות. מזכ”ל ההסתדרות דאז תיאר זאת “התגבשות כוחות הימין נגד ההגמוניה הפועלית במדינה.” בבחירות לכנסת השישית בסוף אותה שנה זכה גח”ל בראשותו של מנחם בגין ב-26 מנדטים (לעומת 15 מנדטים שהיו לה בכנסת החמישית). מאמר המערכת של עיתון “חירות” קבע כי הריב בין מפלגות הפועלים תרם לשינוי. אין כמובן סיבה אחת לעלייתו של הימין, אבל ב-19 במאי, 1965, נרשמה כנראה תחילתו של התהליך.

---

---

 

להמשיך לקרוא אנה הרמן, “מְהְמ”: איך למצוא את הפשר בכאב ←

גורבצ’וב החל ללמוד מה קרה בתקופת הטרור הסטליניסטי, זאת משום שבגלל גילו הבוגר עוד הספיק לשמוע את חרושצ’וב נואם בפני המפלגה, וגם מכיוון שראה את קרונות הבקר שנשאו שבויי מלחמה רוסיים אל הגולג, אחרי “המלחמה הפטריוטית” [מלחמת העולם השנייה, עע”א]. אבל מה שראה כשבחן את הארכיונים במהלך הפרסטרויקה הפך את קרביו.

הוא ראה ש[בשלב מסוים] חתם סטלין אישית על פקודות הוצאה להורג לארבעים וארבעה אלף בני אדם, אנשים שלא הכיר, שאת התיקים שלהם לא קרא, אם בכלל היו תיקים כאלה. הוא פשוט חתם על רשימות ארוכות של שמות, כנראה מכיוון שנהנה מהתהליך.

גורבצ’וב נתקל בראיות לכך שהמשטרה החשאית ערכה תחרויות רשמיות, שבמהלכן בדקו מי יכול לעבור על רשימת תיקים במהירות הרבה ביותר. על כל אחת מהן רשמו את האות הראשונה למילה “הוצאה להורג”. הוא ראה ראיות לכך שבימים מסוימים נגזר דינם של אלפי אנשים.

ב-22 בנובמבר 1937, אישרו סטלין ושניים מיועציו הקרובים ביותר, ויאצ’סלב מולוטוב ואנדריי ז’דנוב, שתים עשרה רשימות שהגיש להם הנקו”ד. הרשימות כללו  1,352 איש, שהוצאו להורג.

ב-7 בדצמבר הם חתמו על שלוש עשרה רשימות ובהן 2,297 אנשים, שמתוכם 2,124 הוצאו להורג.

ב-3 בינואר, 1938, הם הצטרפו לשני פקידי ציבור בולשביקים רמי דרג, קלימט וורושילוב ולזאר קגנוביץ’, וביחד חתמו על עשרים ושתיים רשימות עם 2,547 שמות, שמתוכם הוצאו להורג 2,270 איש.

ב-10 ביוני, 1938: עשרים ותשע רשימות, 2,750 איש, 2,371 הוצאו להורג.

12 בספטמבר, 1938: שלושים ושמונה רשימות, 4,825 הוצאו להורג.

היו תאריכים ומספרים רבים כל כך, שלא היה אפשר לזכור אותם, או למצוא בהם פשר. בחלק מהרשימות היה הרכב האנשים ספציפי.

ב-20 באוגוסט, 1938, חתמו סטלין ומולוטוב ביחד על רשימה של חמש עשרה נשים שסווגו “נשות אויבים”. עשר מהן היו עקרות בית ושתיים – סטודנטיות. כולן הוצאו להורג. בעליהן, שנאסרו בשלב מוקדם יותר, הוצאו אחרי כן להורג. רשימות אחרות נראו לגמרי שרירותיות, גם אם המוח התאמץ למצוא בהן היגיון כלשהו.

לידיה צ’ורובסקיה, סופרת שבעלה הפיזיקאי הוצא להורג ב-1938 והוא בן שלושים ואחת, זעמה כנגד הניסיון הזה למצוא משמעות באבסורד:

“האמת הייתה פרימיטיבית ועקובה מדי בדם. השלטון תקף את אזרחיו בלי שום סיבה נראית לעין, הכה, עינה והוציא אותם להורג. איך היינו אמורים להבין את הסיבה לגחמות הללו? אם קולטים שלא הייתה שום סיבה, שהם עשו זאת “ככה סתם”, שהרוצחים רצחו רק משום שזאת הייתה משימתם; הלב, גם אם שום קליע לא חדר לתוכו, נקרע.”

***

“לבני אדם הכי קשה ללמוד על עצמם,” כתב אלכסנדר אטקינד, אחד החוקרים המעמיקים ביותר, שבחן את החוויה התרבותית הפוסט סובייטית. אטקינד כתב על הזוועה הייחודית לתקופה הסובייטית:

‘הקורבנות והפוגעים השתייכו לאותן משפחות, לאותן קבוצות אתניות ולאותן שושלות… אם בשואה חיסלו הנאצים את האחר, הטרור הסובייטי היה התאבדותי. אופיו של הטרור, שהיה כרוך בפגיעה עצמית, לא אִפשר את קיומם של שלושה סוגי האנרגיה המאפיינים עולם פוסט-אסוני: השאיפה הקוגניטיבית ללמוד על האסון; הרצון הרגשי להתאבל על הקורבנות; והרצון לחפש צדק ולנקום בפוגעים… האופי התאבדותי של הפשעים הסוביטיים לא אִפשר את הנקמה, והקשה מאוד על הלימוד.”

 לפני כמעט עשרים שנה הופיע הסרט הדוקומנטרי “בואנה ויסטה סושיאל קלאב“. הבמאי וים ונדרס עקב בו אחרי האיחוד-מחדש של מוזיקאים קובניים, שאותו יזם ידידו, המוזיקאי האמריקני ריי קודר. הסרט תיעד את הצלחתם של המוזיקאים, שחלקם היו כבר בני תשעים, ואת הקונצרטים שלהם באמסטרדם ובקרנגי הול.

בשנה שעברה הופיע סרט המשך דוקומנטרי: “בואנה ויסטה סושיאל קלאב: אדיוס”, שחוזר אל אותם מוזיקאים ומעמיק את ההיכרות שלנו אתם ועם חייהם, ובעיקר עם מה שחשו אז, במהלך היצירה של הסרט הקודם, ועם הנס שאירע להם, כשהעולם הכיר פתאום בכישרונם המופלא, והעניק להם בזקנתם שפע של אהבה והצלחה.

המפגש המחודש עם הדמויות הללו מרגש כל כך, עד שברגעים מסוימים הקשו הדמעות על הצופה לראות את מה שמתרחש על האקרן. (הסרט הגיע בהקרנה חד פעמית אל אולם התרבות בסביון). הפער הבלתי נתפס בין הכישרון לכישלון, ואז, לפתע –התיקון העצום, הלא צפוי, מסעיר את הנפש.

אחד מגיבורי הסרט, הזמר איברהים פרר, תָּמֵהָ: עכשיו? כשאני כבר בקושי יכול ללכת? כשהקול שלי כבר לא יפה כמו שהיה? צניעותו ועדינותו נוגעות ללב, שהרי הגיל לא פגע בכלל בקולו ובכישרונו. הוא מספר כיצד זומן בשעתו אל המפגש המפתיע, אחרי שנים של עוני שבהן, כך הוא מעיד, התייאש לגמרי מהמוזיקה. באותו יום עסק כמו תמיד בצחצוח נעליים, שכן על כך הייתה פרנסתו. וכשהזמינו אותו לבוא אל אולפן ההקלטות סירב תחילה, עד שהבין שישלמו לו. “הגעתי במחשבה שאהיה זמר מלווה,” הוא מספר. בתצלום המופיע על עטיפת התקליט “בואנה ויסטה סושיאל קלאב” רואים אותו, כך מסופר בסרט הנוכחי, כפי שהגיע באותו בוקר לאולפן, אחרי ששטף את הפנים, אבל על חולצתו נותרו כתמים של משחת נעליים. ואז, באולפן, כשהחל לשיר, הדהים את כולם בקולו הצלול, המדויק, רב ההבעה, היפה כל כך!

רק את אומרה פורטונדו הוא לא הפתיע. היא, הגברת הראשונה של המוזיקה הקובנית, ידעה תמיד שאיברהים פרר הוא אחד מגדולי הזמרים בעולם. אבל, היא מסבירה, בשל מזגו העדין, בשל המתיקות של אופיו, הוא לא ידע להידחף, לא ידע להיאבק על מקומו, וברבות הימים נעלם ונשכח.

הסצינות המרגשות ביותר בסרט הן אלה שבהן השניים, אומרה פורטונדו ואיברהים פרר, שרים ביחד. שני הזקנים הללו, המלאים בעדנה, מביעים את אהבתם זה לזה ולמוזיקה בעוצמה שקשה כמעט להכיל.

הסצינות המסעירות את הלב רבות. כך למשל מרגשת מאוד הסינה שבה נגן הלאוטה מספר כי במהלך ההקלטות השמיעו לו קטע מוזיקלי, וביקשו ממנו לנסות לחקות את הנגינה. הוא מספר כיצד הקשיב לסולו שהתבקש ללמוד ממנו, והבין פתאום שמדובר בנגינה שלו עצמו, בהקלטה מלפני שנים רבות. “זה אני!” הוא אומר בחיוך של מי שהציבו בפניו כביכול רף גבוה: את עצמו…

אחת הדמויות המרתקות בסרט החדש, כמו גם בקודמו, היא זאת של קומפיי סגונדו, גיטריסט, זמר, ומלחין. הקסם האישי של האיש, שהיה בן תשעים ושתיים כשצילמו את הסרט “בואנה ויסטה סושיאל קלאב”, הוא אינסופי. חיוכו, שמחת החיים שלו, נותרים בזיכרון, כמו גם הרגעים הקטנים שהסרט הנוכחי מתעד: בוויכוח מוזיקלי עם אחד הנגנים הוא נוזף בו: “אתה לא זקן, אתה משוגע…” וכשהלה מסביר לו שהוא מנגן כבר עשרים שנה, מפטיר סגונדו, “ואני מנגן תשעים שנה”… “שלושה דברים אדם חייב לעשות בחייו,” הוא אומר בחיוך שובה לב, ומסביר מדוע הוא הולך אל מותו כשהוא שלם עם עצמו: “לנטוע עץ, להוליד ילד ולכתוב ספר. אני עשיתי את שלושתם…”

בסרט פוגשים את המוזיקאים הנהדרים הללו, וגם נפרדים מהם, בתחושה של עצב מעורב בהכרת תודה על הזכות שנפלה בחלקנו להתוודע אליהם וליהנות מהמוזיקה שהותירו אחריהם.

חלפה כמעט שנה מאז שהסרט הוקרן בישראל, אבל אפשר לשכור אותו באמזון, תמורת 4.99$, או לקנות אותו תמורת 9.99$.

הנה הקישור. 

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז’אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, “לאן נושבת הרוח”, ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות “אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר” (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ’רנוביל).

“הומו סובייטיקוס”, כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה “השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש”. ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: “מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם”. גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: “את העיקרון המרקסיסטי של ‘כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו’ החליפו בגישה פרגמטית יותר…”, שכן “יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם”. המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: “איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?” מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה “איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה” (כלומר – “רוקרים” ו”היפים”: מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: “רק” שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. “הסתירות המהותיות הללו,” הסביר לבדה, “אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן.” כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג’ורג’ אורוול, 1984: “doublethink” – “דוחושב”: היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

“האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי ‘דוחושב'”.

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ’וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: “סוכן של הקג”ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין”.

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ’וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: “השאלה ‘האם ברית המועצות עדיין קיימת?’ פתחה באותם ימים כל שיחה.” מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ’וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, “מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת.”

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ’וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן “אגם הברבורים”. מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור “אגם הברבורים” של זויה צ’רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. “הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות”. המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי “אין עתיד”.

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. “כמובן,” היא אמרה. “יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי”.

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: “המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…”

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

הטנק הוא לכאורה ספר גברי שעוסק במלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, וגם, בעקיפין, מלחמת העולם השנייה. עניינו העיקרי, גם כן לכאורה, הוא מאבק גברי על קרדיט: מי באמת בלם את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה, במהלך מלחמת העצמאות? האם אמיתי המיתוס המוכר כל כך, על הלוחם שזרק בקבוק מולוטוב, ובזכותו הוכרע אחד הקרבות המפורסמים ביותר של אותה מלחמה? מי בעצם היה אותו לוחם? ואולי הסיפור הזה בכלל לא מדויק, כי את הטנק עצר לוחם אחר, שירה אל הטנק שלושה פגזים, ורק השלישי פגע בו? האם פעל לבדו, ואם כן – הצליח לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית: לטעון את הפגזים ביד אחת ולירות אותם בזחילה? או שמדובר בכלל באדם אחר, שנעזר בלוחם נוסף? ומה בדיוק קרה למפקד הטנק הסורי? מדוע נעצר? האם בזכות תושייתו הערמומית של לוחם ישראלי אחר לגמרי, שהבין כי אם ישאירו את שער הכניסה לקיבוץ פתוח, יעוררו בסורי ספק, שמא הוא ניצב בפני מלכודת, וכך יצליחו לגבור עליו?

קרב הגרסאות הזה הוא תופעה מוכרת: די אם ניזכר בסרט היפני של אקירה קורוסאווה “רשומון”, ששמו נהפך למושג: ארבעה אנשים שנכחו בזירת פשע מוסרים עדות על מה שראו, אבל כל העדויות שלהם סותרות זו את זו. זאת גם הטכניקה שבה כתוב הטנק, אלא שבניגוד לסרט היפני, בטנק מדובר על אנשים בשר ודם, לא בעלילה ודמויות בדויות. נקודת המוצא, הסיפור הרשומוני, היא בעצם רק טריגר. אסף ענברי אינו מנסה להכריע מי צודק או לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, אלא מביא את הסיפורים של כל מי שמשוכנעים שהם אלה שהצילו את יישובי עמק הירדן, ובכך – את מדינת ישראל כולה, מהפלישה הסורית, ונותן לכל אחד מהם מקום שלם, מלא ומשכנע.

מכל מקום, הטנק הוא הרבה יותר מאשר תיעוד של קרבות או השוואה בין גרסאות שונות לאירוע אחד: הוא יצירה ספרותית לכל דבר. גדולתו בכך שהוא יוצא מתוך העובדות הנתונות, וממשיך מהן אל ספירות אחרות, עד כדי כך שלרגעים קשה להאמין שחומרי המציאות שימשו את כותבו, ולא דמיון יצירתי וכישרון יוצא דופן לחדור לנבכי נפשם של אנשים אמיתיים. קשה להבין איך הצליח ענברי להבין אותם טוב כל כך: את מניעיהם, את האופן שבו עוצבה השקפת עולמם, את מצוקותיהם הנסתרות, החלומות, הצרכים, האכזבות והתקוות שלהם. העמקה כזאת של כותב מתאפשרת – כך סברתי תמיד – רק בכתיבה של פרוזה, שבה הסופר ממציא דמות ולכן יכול לרדת לעומקה ולהבין אותה הרבה יותר מאשר יכול אדם להכיר אי פעם את הקרובים לו ביותר. את החדירה הזאת לתוך נפשם של האנשים הללו ענברי עושה בחמלה וברגישות מופלאות. הוא מלווה ומבין אותם, חס עליהם, נוגע בהם בעדינות ומביא בפנינו כאבים בלתי אפשריים של עלבון ואובדן שהם, במידה לא מעטה, תמצית הקיום הישראלי.

כך למשל אפשר לפגוש בזעיר אנפין את הרעיון המוביל של הספר כבר בדפיו הראשונים, שם אנחנו עוקבים אחרי דמותו של אחד מהאנשים שבלמו, לדעתם, את הטנק הסורי, ועתה הוא כבר אב לבן שנלחם בימים אלה במלחמת יום כיפור. ביום שפרצה המלחמה היה הוא עצמו אמור להשתחרר משירות ממושך בצבא קבע, ועכשיו הוא מחפש את הדרך להגיע אל אזור הקרבות, שם הוא מבקש למצוא את הבן הלוחם. הוא מתחקר אנשים שהוא פוגש כדי להבין אם בנו בחיים, ומקבל מהם תשובות סותרות: “שאלת שני ניצולים – קיבלת שתי גרסאות,” הוא אומר לעצמו, ומחליט כי “עם כל הגרסאות הסותרות האלה, אין שום הוכחה ששבי לא בחיים”. אותו אב מחפש לעצמו נחמות: אם בנו נהרג, הרי שהקריב את עצמו, וניצל “מחיים שלא שווה לחיות” אילו מעל בתפקידו והפקיר את חבריו.

ענברי שוזר את עברן של הדמויות לתוך ההווה שבו הוא מחייה אותן לעינינו. חזקים מאוד הקישורים הללו שהוא עושה, במיוחד כשהוא מביא את זיכרונותיו של ניצול שואה שאת נפשו המיוסרת הוא מפליא לבטא. כמעט כל דבר שאותו ניצול נתקל בו מזכיר לו את עברו: “הבגדים של מוטק סומנו במספר 276, והבגדים של שלום – 277. בברגן בלזן היו להם מספרים אחרים”. או: “אחת לכמה שבועות הגיעה משאית של אחת המשחטות. נערכה סלקציה. […] כל פעם שנערכה בגטו סלקציה לבחירת הנוסעים אל מחנות עבודה או אל מחנות השמדה צבטו הנשים אל לחייהן כדי להיראות בריאות…” לפעמים ההלחמה בין ההווה לעבר נעשית כך שהקורא צריך להיעצר רגע כדי להבין מה בדיוק קורה. כך למשל עובד הלול יודע שמוטב להרוג את התרנגולות “לפני שידביקו אחרות. התנור שעמד מאחורי הצריף היה מתקן השריפה היחיד, ובגלל מימדיו הצנועים, זיגפריד ומוטק הצליחו לדחוס לתוכו רק שלוש גופות בכל פעם. לכן ציוו עליהם מפקדי המחנה לערום את הגופות על משטחי עץ ספוגי נפט.”  מתי עברנו מהלולים אל הקרמטוריום?

מעלתו של הספר טמונה גם ביופייה של הכתיבה. שזורים בה לא מעט הומור ואירוניה מעודנת: הנה כמה דוגמאות: “הדודה הציגה את הפרטיזן בפני הילדות בתור דוד שלהן. אמנם, הוא לא היה הפרטיזן הראשון שהיא הציגה להן בתור דוד, אבל מה זה משנה? הוא בא עם כלב!” אותו כלב אומן לפעול נגד הרוסים, והילדות, שמאמצות אותו באהבה גדולה חייבות להיזהר, כי “כשהלנקה בעצמה פלטה בטעות איזו מילה ברוסית, הוא הסתכל עליה פתאום כמו גרמני”. או: “הלנקה לא התלוננה, אבל אולי דווקא הייתה מתלוננת, אילו רק מצאה במעברה מישהו שיודע פולנית, ליטאית או רוסית.” או: “ציפו ממנה לעברת את שמה, והיא עברתה, אבל לא את שמה המקורי, היהודי, אלא את שמה הבדוי.” או: “מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א’. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים.” או: “מה חוגגים בפורים, ומה ביום העצמאות. בפורים חוגגים את השואה שנמנעה ברגע האחרון, וביום העצמאות ­אותו דבר.”

חזקים במיוחד הקטעים שבהם מציג ענברי את הלכי הרוח בקיבוצים, ומיטיב לעשות זאת לא בהסברים חיצוניים, אלא בכך שהוא מביא אותם בפנינו כלשונם: “מה הם עושים  שם בצריף, השניים האלה, מתפללים? מדליקים נרות נשמה?” תוהים חברי הקיבוץ שצופים מהצד בשני ניצולי שואה. כמה מיטיב ענברי לבטא את קהות החושים של אותם חברי קיבוץ, ואת חוסר היכולת שלהם להבין דקויות: “ראו עובדי הנוי שהם חדרו כאן לטריטוריה לא מוכרת, של עניינים פסיכולוגיים שאי אפשר לברר באחריות, וחזרו לדון בחבית שעומדת בין עץ המשמש לעץ הזית: מי השאיר אותה שם ובשביל מה.”

ענברי מפליא לייצג את נקודות המבט הסותרות, לא רק של בני אדם בודדים, אלא גם כאלה שמבטאים הלכי רוח, שכל אחד מהם מוגש לנו כמוצדק לחלוטין. כשחברי שער הגולן מחליטים לסגת, אחרי שבעצם הפקירו אותם, הוא מייצג את עמדתם בצורה משכנעת לחלוטין. תגובתם הזועמת של חברי דגניה ואפיקים מקוממת ומרגיזה. אבל כמה פרקים אחרי כן, מתוך נקודת המבט של חברי דגניה, פתאום אפשר להבין דווקא אותם ואת עמדתם. הוא אינו שופט, אלא מצדיק את כל מי שהוא מציג, ונראה כי אכן, כמו בטרגדיה אמיתית, כולם צדקו, בו זמנית.

נקודות המבט השונות מגיעות גם בטכניקה ספרותית משוכללת מאוד: פרט קטן – “ספר עבה, שנראה רקוב ממים” שמובא בפרק אחד, הוא המשך של פרט חשוב ומשמעותי בפרק קודם. כך גם גיטריסט מחונן שיושב על טנק, ושב ומגיע בפרקים שונים, שנעים על רצף הזמן, קדימה ואחורה, וביחד מצטרפים זה אל זה, משתבצים ומספרים את הסיפור הגדול, הממושך והעצוב של הקמת מדינת ישראל, מקום מושבם של פליטים, נידחים, יתומים ושכולים, ושל המאבק הבלתי פוסק על קיומה.

 

 

חייה של נעמי אשת אלימלך נהרסו. רעב, הגירה, אלמנוּת ואחרי כל אלה היה השכול הכפול של שני בניה היחידים, שהיו כנראה צעירים כי טרם הספיקו ללדת. זהו אם כן סופה של המשפחה. האלמנה ושתי כלותיה סובלות עתה מעוני באין גברים מפרנסים. וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם.

האם אפשר להאמין שלא כל האמהות אוהבות את בנותיהן? מי שלא גדל עם אימא נרקיסיסטית יאמר שלא, לא ייתכן. כל האמהות אוהבות את צאצאיהן. כך הטבע מתכנת אותנו. התשובה הנחרצת הזאת אולי נכונה, עד שתוהים – מה פירוש “אוהבת”? מה משמעותה של אהבה בכלל, ושל אהבה הורית בפרט? האם אימא שאומרת לבתה “אבל את שלי”, ובכך שמה את עצמה במרכז, מביעה אהבה? האם אימא שלאורך כל חייה של הבת התעלמה מצרכיה הרגשיים, ותמרנה את הבת לטפל בה ולדאוג לה, אוהבת אותה? ומה אפשר לומר על אימא שמקנאה בבתה?

בספר את מדמיינת: לגדול עם אמא נרקיסיסטית – מסע בין תובנות חושפת רויטל שירי-הורוביץ את סיפור חייה, ואת הקשר המכאיב והפוגע שלה עם אמה הנרקיסיסטית. שמות החלקים בספר והפרקים השונים המופיעים בכל חלק מדברים בשם עצמם. הנה כמה דוגמאות קטנות: “על בושה ודמיון”, “מחיר ההזנחה בילדות”, “הפער בין הפנים והחוץ”, “מסע אישי ותובנות”, “בחירת בן זוג – מי כבר יוכל לאהוב אותי?”, “להפוך בעצמך לאמא”, “התנהגות של ילדה מוכה”, “התמודדות עם כישלון” ועוד כהנה וכהנה.

הספר נפתח ברשימה של עשרה מאפיינים לבנות של אמהות נרקיסיסטיות, שיכולים לאפשר לקוראת לאבחן את הקשר שלה עם אמה. את המאפיינים הללו מצטטת שירי-הורוביץ מהספר
?Will I Ever Be Good Enough, שכתבה תירפיסטית אמריקנית, ד”ר קריל מקברייד:

1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה.
2. אימא שלך מדגישה את “איך זה נראה?” הרבה יותר מאשר “איך את מרגישה?”
3. אמך מקנאת בך.
4. אימא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזושהי דרך.
5. במשפחה שלך כל דבר קשור באמא שלך.
6. אימא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה.
7. אימא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה.
8. אמך ביקורתית ושיפוטית.
9. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה.
10. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך.

את כל אחד מהסעיפים הללו מפרטת המחברת, ומוסיפה להם תיאורים של התנסויות מחייה. כך למשל בעניין הקנאה של האם בבתה, היא מספרת על מסיבת בת המצווה שלה, שבה הילדה ובני דודיה נדרשו לשחק בחדר השני, בעוד האם, לצלילי מוזיקה שהילדה לא סבלה, רוקדת ומככבת, ובסעיף התשיעי, העוסק בכך שהאם מתנהגת אל בתה כאילו הן חברות, היא מספרת איך אמה נהגה לחשוף אותה למידע שלא התאים לגילה, בנוגע לרגשותיה כלפי האב.

הדוגמאות הרבות שמביאה רויטל שירי-הורוביץ מתוך חייה, ילדותה ובגרותה, מיטיבות להבהיר את התופעות השונות שהיא מציינת. כך למשל, כדי להדגים את ההזנחה הרגשית שחוותה כל חייה היא מתארת כיצד עברה את ההכנות האחרונות של יום חתונתה לגמרי לבדה, והיא מוסיפה לכך את התובנה העגומה: “מה שמזעזע אותי כשאני מתבוננת לאחור אל היום הזה, הוא העובדה שלא הרגשתי לבד, ושלא הייתי זקוקה אפילו למישהו שיבלה איתי את היום הזה ויכין אותי לקראתו, שיפנק, יאהב ויעצים. העובדה העצובה שלא חשבתי אפילו שמגיע לי משהו היא מזעזעת מבחינתי.” שלא לדבר על כך שלחתונה אמה הגיעה, כדבריה, “מסטולית”, “מכיוון שלקחה כדורי הרגעה. אני הייתי מרכז העניינים ולא היא. הדרך שלה להפוך למרכז הייתה להדגיש את אומללותה בפני המשפחה שלה.”

האם יש תוצאות צפויות לגדילה עם אימא נרקיסיסטית? המחברת מראה לנו שכן, בהחלט. נשים שאמן הייתה כזאת לא יאמינו לעולם שמישהו יכול לאהוב אותן. “אם אימא שלהן לא אהבה אותן, איך יצליחו אחרים?” עקב כך רבות מהן נקשרות לא רק אל גברים פוגעים, אלא גם אל חברות וחברים שמזיקים להן. הן “נמשכות” לאנשים נרקיסיסטים, שמזכירים להן את אמן, ונקלעות שוב ושוב אל המקום המוכר של חיפוש אחרי אהבה ואישור, שלא יגיעו לעולם, מצדם של האנשים השתלטנים שהן מכניסות אל חייהן. “עד היום כשאני מתבוננת בעצמי מן הצד, אני מתפלאת ממחוות של אהבה, נדיבות, חמימות ודברי שבח כלפיי. התגובה הראשונה שלי לכישלון היא מעין ‘מגיע לי’, זו תגובה אוטומטית, לוקח לי זמן להבין שאני לא ראויה לכישלון”, היא מספרת.

הספר חושפני מאוד, והמחברת מתמודדת בו גם עם השאלה – האם “מותר” לה להיחשף כך. הקוראת שמכירה מבפנים את התהליכים והרגשות ששירי-הורוביץ מתארת, מבקשת לחזק את ידה ולומר לה  – ודאי שכן, ותודה מעומק הלב על נכונותך לספר על הדרך הארוכה שעשית ועל תהליכי ההחלמה החשובים כל כך שעברת.

לכל אדם פגוע חשוב להיזכר שהמצוקה שהוא חש אינה ייחודית לו; שמדובר בתופעה מוכרת, שאפשר להבין ממנה שוב את מה שהמחברת חוזרת ומסבירה: הבעיה אינה בי, אלא בה. הרגע שבו מתחוור לבת כי “לאימא שלי יש תסמונת שאינה ניתנת לריפוי”, שהתנהגויותיה הקיצוניות, הפוגעניות, המוזרות לפעמים, אינן קשורות בי, ואינן נובעות משום דבר שעשיתי, אמרתי או חשבתי, הוא רגע חיוני לתהליך ההחלמה, כי חשוב לשים לב: “בגיל צעיר בנות אלו אינן מבינות שמדובר במום רגשי של אמותיהן, שאין להן דבר וחצי דבר בו.” רק כשהן מבינות, הן מסוגלות להתחיל להחלים. כשקראתי על “רגע ההתחברות” של הכותבת, נזכרתי ברגע דומה שגם אני חוויתי. לאחוות נפגעות יש ערך רב, ואולי רק הן יכולות להעריך את מלוא חשיבותו.

בשבת הקרובה, 19 במאי תיערך אחת החתונות המדוברות ביותר בעולם: הנרי, בנו הצעיר של הנסיך צ’רלס, יורש העצר האנגלי, המוכר בשם החיבה שלו הארי, יישא לאישה את מייגן מרקל, גרושה אמריקנית שמבוגרת ממנו בכמה שנים.

על חינה של מרקל אין כל ויכוח, אבל מסתבר שהקסם שלה אינו נובע רק מיופייה המרהיב, אלא גם מאישיותה הקורנת. אפשר להיווכח בכך כשצופים בנאום שנשאה באו”ם ב-2015. עוד לפני שהכירה את הארי לא הסתפקה מרקל בעבודתה כשחקנית, ובחרה להיות פעילה, מטעם ארגון האומות המאוחדות, למען זכויות נשים. נאומה (כאן בתרגומי) הוא מופת של רגישות, עוצמה וכנות נוגעת ללב. (מייגן שיבחה בנאומה את אביה, שמרבה לאחרונה להביך אותה, ומסב לה מן הסתם עוגמת נפש רבה):

“אני גאה להיות אישה, ולהיות פמיניסטית. והערב אני גאה מאוד לעמוד כאן לפניכם, ביום החשוב הזה, שנועד להזכיר לכולנו עד כמה התקדמנו, אבל גם, בעודנו חוגגים, את הדרך שעדיין לפנינו. אני רוצה לספר לכם סיפור שיבהיר מדוע אני כאן, ומדוע אני פעילה למען זכויות לנשים.

כשהייתי רק בת 11 התברר לי, בלי דעת וכמעט במקרה, שנהפכתי לפעילה למען זכויות נשים. זה קרה בתקופה של ועידת בייג’ין, כלומר, לפני קצת יותר מעשרים שנה, בלוס אנג’לס, העיר שבה גרתי. ברגע מכריע אחד השתנתה התפישה שלי לגבי מה אפשר להשיג: הייתי בבית הספר, וצפיתי בטלוויזיה. זה היה בבית הספר היסודי. והוקרנה פרסומת לנוזל למדיח כלים, עם כיתוב: “נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים”. ואז שני בנים מהכיתה שלי אמרו – “נכון מאוד! בדיוק! זה המקום של הנשים: במטבח!” אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה-11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית.

אז התיישבתי, וכתבתי לגברת הראשונה שלנו באותה עת, הילרי קלינטון. ואחרי כן  לקחתי נייר ועט וכתבתי גם למי שהייתה אז מקור להשראה מבחינתי, לינדה אלרבי, שאירחה תוכנית לילדים, וגם לעורכת הדין גלוריה אלרד. כי אפילו כשהייתי רק בת 11, רציתי לכסות את כל האפשרויות. לבסוף – כתבתי ליצרן של הנוזל למדיח הכלים.

חלפו כמה שבועות, ולהפתעתי קיבלתי מכתבי עידוד מהילרי קלינטון, מלינדה אלרבי, ומגלוריה אלרד. זה היה מדהים! ואחרי בערך חודש, היצרן של הנוזל למדיח הכלים, פקורטור אנד גמבל, שינה את הפרסומת של אייבורי, הנוזל למדיח הכלים. שינו אותה מ”נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים וצלחות שמנוניים” ל”אנשים ברחבי אמריקה…”

זה היה הרגע שבו התחוורה לי החשיבות של הצעד שנקטתי. בגיל 11 הייתה לי השפעה מסוימת, כי פעלתי למען שוויון זכויות. משמעותו של שוויון זכויות היא שנשיא רואנדה, פול קגאמה, מדינה שביקרתי בה לאחרונה כחלק ממסע הלימוד שלי בשליחות האו”ם למען נשים, שווה לילדה במחנה הפליטים שחולמת להיות יום אחד נשיאה. שוויון זכויות פירושו שמזכיר האו”ם, באן קי-מון, שווה למתמחה הצעירה באו”ם, שחולמת ללחוץ את ידו. פירושו שרעיה שווה לבעלה, אחות – לאחיה. לא טובה יותר, לא גרועה יותר, שווים.

נשות האו”ם, כידוע לכן, שנת 2030 הוגדרה כמועד שבו אמור לפוג התוקף לאי שוויון מגדרי. מדהים להבין, ממחקרים שנעשו לאחרונה, שבקצב השינוי הנוכחי, לא יתאפשר שוויון מגדרי לפני שנת 2095, כלומר, בעוד 80 שנה. וכשמדברים על השתתפות של נשים בפוליטיקה ובמנהיגות, שיעור הנשים בבתי הנבחרים ברחבי העולם צמח רק ב-11% מאז 1995. 11%? בעשרים שנה? בחייכם…! זה חייב להשתנות!

נשים הן יותר ממחצית האוכלוסייה העולמית, וגם מהפוטנציאל של אותה אוכלוסייה, לכן לא מוצדק וגם לא מעשי שהקולות שלהן – הקולות שלנו! – אינם נשמעים ברמות הגבוהות ביותר של קבלת החלטות. לדעתי, הדרך לשנות את המצב היא – לגרום לכך שנערות ונשים יבינו את ערכן כמנהיגות, ולתמוך בהן במאמציהן, וזאת כדי שמנהיג כמו נשיא רואנדה, פול קגאמה, ימשיך להיות דגם לחיקוי, כי בית המחוקקים במדינתו כולל 64% נשים! זה השיעור הגבוה ביותר בעולם, וזה פשוט לא יאומן.

אנחנו זקוקים לעוד גברים כאלה, ממש כשם שאנחנו זקוקים לעוד גברים כמו אבי, שעודד אותי, כשהייתי בת 11, לפעול למען הצדק. מי שעושה זאת מזכיר לילדות ולנערות שהקולות החלשים שלהן בכלל לא חלשים, ושהן מסוגלות להשפיע. מי שעושה זאת מזכיר לנשים שהמעורבות שלהן חשובה, שעליהן להיות פעילות בקהילות שלהן, בממשל המקומי, כמו גם בעמדות הפוליטיות הרמות ביותר. המעורבות הזאת פשוט חיונית. צריך שיהיה לנשים מקום ישיבה ליד השולחן, צריך להזמין אותן לשבת שם, ובמקרים מסוימים, כשזה לא מתאפשר, עליהן פשוט ליצור שולחן משל עצמן.

אנחנו זקוקים להבנה גלובלית: לא נוכל להביא לשינוי משמעותי בלי השתתפות פוליטית פעילה של נשים. עצוב כשילדות חולמות נהפכות לנשים עם חזון. בואו נעצים זו את זו, ונממש את החזון, כי לא מספיק רק לדבר על שוויון זכויות, חייבים להאמין בו, ולא מספיק רק להאמין בו, צריך לפעול למענו,  בואו נפעל למענו ביחד, ונתחיל עכשיו. תודה רבה לכם.”

לאחר אירוסיה לבן משפחת המלוכה האנגלית התפטרה מייגן מרקל מעבודתה כשחקנית, והפסיקה את כל עיסוקיה הקודמים. כך למשל סגרה את בלוג האופנה הפעיל שניהלה. מעתה ואילך תקדיש כנראה את זמנה ואת מרצה לפעילויות  צדקה שונות, כמו אלה שהנסיך שלה עוסק בהן. הארי תומך בארגוני צדקה רבים, בין היתר – כאלה שפועלים למען יתומים בדרום אפריקה, נפגעי נפש, נכים, מחוסרי בית, וגם כאלה שמבקשים להעצים נשים.

דיאנה, הנסיכה מוויילס, אמם של הארי וויליאם, אחיו הבכור, הרבתה גם היא לעסוק בפעילות ציבורית, הרבה מעבר למה שהיה מוטל עליה. היא הייתה אהובה מאוד בזכות פעילותה יוצאת הדופן. כך למשל הקפידה ב-1987 להצטלם כשהיא מחבקת חולי איידס, כדי להסיר מעליהם את הסטיגמה והפחד, והובילה מערכה נחושה ועיקשת שנועדה לסלק מוקשים שהוטמנו במקומות שונים בעולם ושגרמו למקרים רבים של מוות ונכות.

מעניין לראות איך תבחר מייגן מרקל לתרום לחברה האנושית במעמדה החדש כחברה במשפחת המלוכה.

לחתונתם ביקשו הארי ומייגן מהאורחים לא להביא מתנות, אלא לתרום לארגוני צדקה.

עיסוקו: רועה צאן. שיוכו החברתי: חבר קיבוץ. זהותו המוכרת: האיש שיצר ושימר את הווי החגים הקיבוצי, וכתב והלחין כמה מהשירים שנחשבים היום חלק מהזמר העממי הארץ ישראלי.

שמו המעוברת היה מתתיהו שֶׁלֶם. הוא נולד להוריו, אתל ושלום ויינר, בעיר שנמצאת כיום בתחומי פולין, למשפחה מסורתית, דוברת עברית. עוד לפני שעלה מתתיהו לישראל בגיל 18, החל לחבר את שיריו. חבריו בקבוצת הצעירים של תנועת החלוץ, עמם נשלח להכשרה חקלאית בכפר רותני כדי להכינם לעבודת האדמה בארץ ישראל, נהנו לשיר את השירים, שעסקו בעלייה ובחלוציות.

לישראל הגיע ב-1922, ובמשך רוב שנותיו חי בקיבוץ רמת יוחנן. לצד דוד זהבי מקיבוץ נען ויהודה שרת מקיבוץ יגור, יצר עשרות שירים ומנגינות לחגי ישראל ולטקסים הקיבוציים. אלה כללו לא רק שירים אלא גם ריקודים וקטעי קריאה, מה שכינו  – “מסכת”. לאה ברגשטיין חברת קיבוץ רמת יוחנן, חברה אל שֶׁלֶם ויצרה לשיריו ריקודים רבים, שחלקם נחשבים כיום נכסי צאן ברזל של המחול העממי הישראלי.

הנה אחד השירים, “שיבולת בשדה”:

שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.

מילות השיר עשויות להיראות לצעיר בן זמננו סתומות ומוזרות: “יוֹם כְּבָר יָפוּחַ” (פירוש המילה “יפוח”: ינשוב); ” שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים” (פירוש המילה “שורו”: הביטו); ” שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה” (באשר למילה “תמה”: בימינו נהוג להשתמש במילה “שדה” בלשון זכר, אבל בתלמוד היא מופיעה גם בנקבה. לפיכך כאן פירוש המילה תמה הוא – הסתיימה. שֶׁלֶם מתייחס לכך שהחיטה מבשילה רק בחודש סיוון, והשעורה – כבר בניסן, ולכן נחשבה “לחם עוני”, כפי שאפשר להיווכח בספר מלכים ב’, פסוק א’, שם  ניבא אלישע על סיום הרעב בשומרון: “כֹּה אָמַר ה’ כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן”, כלומר – מחירה של הסולת כפול מזה של השעורה.)

עם זאת, אי אפשר להתכחש ליופיין של המילים, המיטיבות כל כך לתאר את ימי האביב הארץ ישראלי: “הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב”, הזוהר שבו בוהקים השדות המחכים “חֶרֶשׁ” לקוצרים, המגל, הניר, שפע היבול – כל אלה מדיפים ניחוח תנכ”י, וכמו לקוחים ישירות ממגילת רות, ובה הסיפור על הגיורת שדבקה בחמותה, ליקטה שיבולים בשדה של בועז, ובלילה, בגורן, נהפכה לאם השושלת שהולידה את דוד המלך.

את “שיבולת בשדה” נהגו לשיר בחג השבועות, הוא חג הקציר, או חג העומר. השיר, שהיה לב הטקס, התפרסם מאוד וזכה לביצועים רבים, ביניהם של מרים מקבה והארי בלפונטה.

הריקוד כלל את כל מרכיבי החג: טנא, שסביבו חוללו הזוגות, שראשיהם עוטרו בשיבולים. הכוריאוגרפיה העלתה על הדעת את תנועות הקציר של הגברים ואת אלה של הנשים האוספות את השיבולים ויוצרות מהן אלומות. ברמת יוחנן ערכו את הטקס בתוך שדה שיבולים, והקהל ישב על ערימות של קש. המחוללים כרעו והסתתרו, עד שראש הקוצרים הזדקף ממקומו, הניף חרמש מעוטר בסרטים צבעוניים, ועל רקע השיר הוליך את קבוצת הרוקדים אל הבמה.

לאה ברגשטיין, ילידת גליציה, שהגיעה לישראל ב-1925, כשהייתה בת 23, עיצבה את הריקודים על פי רוחו של רודולף פון לאבאן, רקדן, כוריאוגרף ותיאורטיקן של המחול שנולד בהונגריה אך בשנות ה-30 פעל בגרמניה הנאצית, שממנה הצליח להימלט. לאבאן האמין כי אין להפריד בין ריקודים סלוניים לריקודי עם ולמחול אמנותי. הוא סבר כי ריקודי העם המסורתיים ייעלמו, ואת מקומם יתפשו ריקודים שייצרו אמני מחול מקצועיים. אכן, הריקודים שיצרה לאה ברגשטיין התאימו גם למי שלא הייתה להם הכשרה במחול, והם סיפרו על החג ועל הטבע שבו התקיים.

כך עיצבו שני יוצרים ילידי מזרח אירופה, שאחת מהם שאבה את השראתה מיוצר יליד הונגריה, את רוחה של התרבות המקומית, כפי שהתבטאה ונשמרה בקיבוצים לאורך שנים רבות. כשמסתכלים על רשימת השירים שיצר מתתיהו שלם, ביניהם “שה וגדי”, “ודוד יפה עיניים”, “פנה הגשם”, “שומר מה מילל”, ועוד רבים אחרים, אפשר להבין שהוא אחד היוצרים החשובים ביותר של פס הקול העממי של כולנו, ולא רק של הקיבוצים.

---

     מתי כספי, שלום חנוך ומאיר אריאל מאלתרים, על הדשא בקיבוץ

---

תיאור הריקוד “שיבולת בשדה” נלקח מכאן

האיש הזה היה מלומד, אבל מלומד עשיר. כלומר, אדם שבן דמותו בפריז כותב על שולחן מהגוני, ויש לו ספרים זהובי שוליים, נעלי בית רקומות, חפצי נוי סיניים, חלוק בית, שעון מטוטלת מזהב, חתול מנמנם על השטיח, ושתיים או שלוש נשים שמקריאות לו את השירה, הפרוזה והסיפורים שלו ואומרות לו: “יש לך כישרון”, אבל חושבות שהוא נאד נפוח.

---

גוסטב פלובר, “ביבלומאניה”
לעברית: מיכל שליו.

“אהבתי מאוד להצטלם. בכל פעם שאימא שלי קנתה לי בגדים חדשים, לבשתי אותם, והצטלמתי,” מספרת אישה צעירה שאת פניה לא רואים, אלא רק את תצלומי העבר שהיא אוחזת בידה. ואז מתברר שהיא אחת מהנשים הפקיסטניות שפניה הושחתו. ילדה מספרת שהמורה ניסה לאנוס אותה והיא התנגדה. אישה אחרת על גבר שסירבה לו. אחרות – על בעלים שהענישו, התנקמו, ניסו להיפטר.

בכל שנה מדווחים שם על כ-100 מקרים שבהם גברים שפכו חומצה על פניהן של נשים. “בשנייה אחת הוא הרס חיים שלמים”, מספרת אחת הקורבנות בסרט התיעודי הקצר “Saving Face”שזכה ב-2012 בפרס האוסקר.

יוצרי הסרט מעריכים כי יש עוד מקרים רבים דומים שכלל אינם מדווחים. התופעה נפוצה עד כדי כך, שקיימות מרפאות מיוחדות שבהן מנסים לטפל בנפגעות, לאפשר להן לעבור ניתוחים קוסמטיים שישחזרו את תווי פניהן ויעניקו להן תקווה של חיים.

הסרט עוקב אחרי כמה מקרים מזעזעים: רופא פלסטיקאי פקיסטני, ד”ר מוחמד ג’וואד (Dr. Mohammad Jawad), שגר באנגליה מגיע מדי שנה לארץ מולדתו כדי לטפל בנפגעות. אחת הנשים שהוא מראיין חושפת את פניה והמראה מחריד. היא מספרת לו כיצד בעלה, גיסתה וחמותה התנפלו עליה, שפכו עליה חומצה, השליכו עליה כיריים בוערות, בניסיון להמיתה. “איפה את גרה עכשיו?” שואל הרופא שכבר נתקל באי אלה מקרים מזעזעים, אבל תשובתה מערערת אפילו את שלוותו: “בבית שלהם,” היא אומרת, מתייפחת למראה תדהמתו, ומסבירה שאין לה ברירה, כדי לראות את ילדיה, היא נאלצה לשוב אל הבית שבו ניסו לרצוח אותה והותירו אותה פגועה עד אימה.

שניים מהגברים הפוגעים מתראיינים בסרט. מדהים לראות את אחד מהם, שניסה להרוג את אשתו הצעירה בעזרת אמו ואחותו. כמה תמים וביישן הוא נראה, מחייך בחביבות ומכחיש: הוא לא עולל מאומה. הוא מסביר שהיא זאת שהפילה על עצמה נר, באחד מהתקפי הזעם הרגילים שלה. הפער בין מעשיו להתנהגותו יכול להטריף את הדעת. שהרי אלימות נגד נשים אינה תופעה ייחודית לפקיסטן. שם משחיתים להן את הפנים, וכאן הורגים אותן. 17 גברים רצחו נשים שהיו בנות זוגם ב-2017, ו-126 נשים בעשור האחרון. בחלק גדול מהמקרים הספיקו הנשים להתלונן במשטרה על אלימות, אבל לא חייהן לא ניצלו. קיימים בארץ מקלטים לנשים נפגעות אלימות במשפחה. במקום להוציא את הגבר האלים, מנתקים את הקורבן מסביבתה הטבעית וממעגל החיים שלה. במקום לבודד אותו, מאלצים אותה להתגונן.

בימאית הסרט, שרמין אובייד-צ’ינו (Sharmeen Obaid-Chinoy), היא עיתונאית פקיסטנית שמקדישה את זמנה למאבק למען נשים. את השראתה ליצירת הסרט שאבה מאישה, גם היא נפגעת תקיפה של השחתת פניה באמצעות חומצה, שהתאבדה אחרי שעברה עשרות ניתוחים פלסטיים. לטענתה של הבמאית במידה רבה בזכות הסרט שיצרה, העביר הפרלמנט הפקיסטני חוק שאמור לעזור בהרשעה של הפוגעים. היא סיפרה שהתקשתה לזכות באמונן של הנשים שאותן תיעדה.

למרבה הצער, מסתבר שאחת מהן תבעה אותה לדין, בטענה שהבמאית החתימה אותה על מסמכים ריקים, ושבגלל הסרט בעלה סילק אותה מהבית ובני משפחתה ניתקו אתה כל קשר. הבמאית מצדה טענה כי אותה אישה הייתה אמורה להינתח אצל אותו רופא שתיעדה אותו מגיע מאנגליה, אבל סירבה. יחד עם זאת, נעתרה היוצרת לתביעתה של האישה שדרשה ממנה לא להציג אותו בפקיסטן.

אפשר לצפות בסרט בקישור כאן. (הכתוביות באנגלית). הוא נמשך 40 דקות.

האלגוריתם של אמזון בקיא בהעדפות שלי. “יודע” שבדרך כלל אין סיכוי שאקנה ספר בלי לקרוא את העמודים הראשונים, מה שמכונה אצלם “sample”, כלומר – דוגמה. קינדל מאפשרים לקרוא אחוז מסוים מהספר בחינם, ולקנות רק אחרי שמשתכנעים. עם זאת, יודעים אצלכם גם שיש כמה סופרות בטוחות, ואם מפתים אותי בהצעה לקנות ספר שלהן מראש, עוד לפני שהגיע לחנות, ההיענות מובטחת.

אחת הסופרות הללו היא ג’ואנה טרולופ (Joanna Trollop) שאת ספרה האחרון An Unsuitable Marriage קיבלתי ביום שראה אור. אכן, קינדל נועד למי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים (וגם למי שמעדיפים אותיות גדולות ונוחות יותר!) וג’ואנה טרולופ היא מה שהייתי מכנה באנגלית “my secret vice”: החטא (הלא כל כך) סודי שלי. סופרת שכבר הבעתי כאן בבלוג את הנאתי מכתיבתה, (ברשומות על הספרים City of Friends,  The Other Family), אף על פי שאינה סופרת “גדולה”.

טרולופ מתעניינת בעיקר במשפחה. גם ברומן שלפנינו היא מתמקדת ביחסים שבין הורים לבנותיהם ובניהם, ובאלה שבין אחים. והיא עושה זאת, כמו תמיד, בכישרון ובדקות אבחנה. קריאת ספריה דומה לצפייה בסרט כמעט חי: טרולופ היא אמנית הצפייה בבני אדם, במחוות שלהם, בהבעות הפנים ובאינטראקציות החברתיות שלהם, כפי שהן מתבטאות לא רק במילים: “השותפים שלה לדירה כבר התמקדו במשרות החדשות שלהם, ואימצו כלפי מאלורי התנהגות שהביעה חיבה מופרזת אבל מוסחת, חיבקו אותה ביד אחד, ובשנייה בדקו את ההודעות בטלפונים שלהם”; בספר שלפנינו מספרת טרולופ על גבר ואישה בני שישים שהכירו בנעוריהם והתאהבו שוב, אחרי שבעלה נטש אותה ואשתו מתה. מה יעלה על התוכניות שלהם להתחתן? האם ההתנגדות שמביעים הילדים הבוגרים שלהם מוצדקת? ואיך אופיים של בני אדם, הלכי הרוח שלהם, הציפיות שלהם מעצמם ומזולתם, חושפים את הטעויות הלא מודעות הבלתי נמנעות כנראה, שעשו בעבר, ושאין להם יכולת להימנע מהן גם בהווה?

טרולופ אינה מוותרת לדמויות שלה. בשלב הראשון היא חודרת לעולמן הפנימי ומאפשרת לנו להיקשר אליהן, להבין ולהצדיק אותן, אבל אז מתחכמת, ומראה לנו ממרחק מסוים את הפנים האחרות של הדעה שיש להם על עצמם. מי שמצטייר כנדיב מתגלה כחסר אחריות, ומי שמבכה את הבזבוז של חייו מסתבר כנצלן נטול כל מודעות עצמית. ההיפוך שנוצר בעדינות ובהדרגה מרתק.

יש תמיד משהו מנחם באנשים שטרולופ יוצרת: עם כל המצוקות המשפחתיות שלהן, רובם ניחנים בטוב לב בסיסי (משכנע!), ברצון כן להיטיב זה עם זה, במיוחד כשמדובר בבני משפחה. גם כשיש כעסים, האהבה קיימת ומורגשת מאוד, ועם זאת אינה סנטימנטלית או מזויפת. אלה אנשים שהיית רוצה להיות חלק מהמשפחה שלהם.

טרולופ מיטיבה תמיד לתאר את תודעתן של חיות, ואת עולמם הפנימי של ילדים. הנה למשל תיאור מצוקתו של ילד כבן ארבע שמתקשה להירדם, עד שהוריו נאלצים לשכב לידו כל לילה: “הסידור החדש מצא חן בעיני ג’ק. חבל רק ששני ההורים שלו לא נטו לנצל את ההזדמנות כדי לנהל שיחה מעניינת – איך אווירונים נשארים באוויר, האם יש מלאכים, מה קורה למי שאף פעם לא גוזר ציפורניים? ובכל זאת, היה נעים ומחזק להרגיש אדם מבוגר שנעשה לאט לאט כבד יותר, שוכב קרוב לרגליים שלך, שוקע בשינה שאיכשהו תמיד בורחת מפניך. ג’ק שכב בחושך, נקש על השיניים עם האצבעות, או סובב את השיער בסלילים שהשתחררו מיד, והקשיב לנשימה של אימא שלו ששקעה לאט לאט למצב של חוסר ערנות. היא אמרה לפעמים שהיא עייפה. ג’ק לא הבין למה היא מתכוונת. הוא ידע מה מרגישים כשפוחדים, או עסוקים, או מעוצבנים, או – לפעמים – רעבים, אבל העניין הזה של להיות עייף היה מסתורי. מעולם לא הרגיש עייף. כשאנשים אמרו ‘לך לישון’, הוא הביט בהם כאילו השתגעו. הרי אף אחד לא יכול ללכת לישון, זה בלתי אפשרי. זה משהו שפשוט קורה, רוב הלילות.”

הספר אנגלי מאוד, והאנגליות, בניגוד לאמריקניות, היא אחד מענייניו. למשל – “חוש ההומור הלאומי” שהאנגלים גאים בו. ההבנה שהשפה האנגלית והאמריקנית בעצם שונות זו מזו: “מאלורי חשבה, בעזרת האנגלית השייקספירית החדשה, הרוחשת כבוד, שרכשה לאחרונה, שאין שום שמחה אמיתית בפרץ הצחוק הזה”; הסגנון החברתי השונה: “זה היה משהו אנגלי – מין הקנטה שנועדה לחפות על מבוכה”.

הוא גם לונדוני מאוד: גיבורת הספר גרה בבית יקר במיוחד, ממש במרכז לונדון, בסמוך לאוקספורד סטריט, שמכונה לכל אורכו של הספר “The mews”: מדובר בשורה של בתים צמודים, דו קומתיים מהמאה ה-17 וה-18 ששימשו בעבר כאורוות. רוז, גיבורת הרומן, מתלבטת אם לעבור לcottage שממוקם “in the country”. כל אלה מושגים אנגליים למשעי: ה”קוטג'” אינו  הבית הישראלי המפואר שאפשר למצוא בשכונות יוקרה, אלא בית כפרי, נושן, מאלה שממוקמים באזורים הכפריים של אנגלייה. האם רוז תמכור את ביתה היקר מאוד, ובשליש מערכו תקנה את אותו קוטג’ כפרי שיש בו ארבעה חדרי שינה, כמה חדרי רחצה, וחלקת אדמה של כמה עשרות דונם? ההתלבטות קשה.

הספר מומלץ בהחלט למי שרוצה לדעת מה רוז תחליט, וגם כמעין הפוגה מענגת ולא תובענית.

קישור לספר בקינדל

“כקוראים יש לנו כוח מבעית ובלתי מעורער”, כותב אלברטו מנגל, חוקר ספרות יליד ארגנטינה, בחיבורו “תשע הערות על ספרות וקריאה” שבספר ביבליומאניה, ומוסיף: “איננו מושפעים לא מתחינות המבקרים ולא מדמעות הקוראים שקדמו לנו. מאות שנים אנו שופטים, ושבים ושופטים בחומרה ספרים שכבר חשבו את עצמם לבטוחים.”  אכן! כך בדיוק מתרחשת קריאה: אנו נוטלים ספר ליד. פותחים את העמוד הראשון וטועמים אותו – האם הוא ערב לחכנו הספרותי? האם נרצה להמשיך ולקרוא אותו, או שמא כבר בשורות הראשונות נחוש שאינו מתאים לנו, שמשהו בו מר או תפל מדי, אולי אפילו מגעיל ודוחה? לא משנה כמה אנשים המליצו עליו לפנינו: אנחנו נשפוט ונחליט אם כן ואם לא.

ובכן – על הספר שלפנינו, ביבליומאניה, המאגד שלושה חיבורים שעניינם ספרים וקריאה, אמרתי לעצמי – כן, בהחלט! וזללתי אותו עד סופו.

החיבור הראשון, “קץ הספרים”, שכתב אוקטב אוזאן (ותרגמה לעברית אנמרי בארטפלד), משעשע מאוד. הוא נכתב בשנות ה-30 של המאה העשרים, ויש בו חזון: אחד הדוברים בחבורה של “אספני ספרים משכילים” מתאר באוזני חבריו כיצד יראו הספרים בעתיד. להערכתו “הפונוגרף ישמיד את בית הדפוס”. האנשים בעתיד (כלומר – אנחנו!…) יאזינו לספרים, במקום לקרוא אותם. “איך לדעתך נצליח לבנות פונוגרפים שיהיו גם ניידים, גם קלים ועמידים  וגם יקליטו, בלי שיכרעו תחת העול, רומנים ארוכים שמכילים ארבע מאות, חמש מאות עמודים; על פני אילו גלילי שעווה קשה תצרוב את המאמרים והחדשות של העיתונות? ולבסוף, בעזרת אילו סוללות תפעיל את המנועים החשמליים של הפונוגרפים העתידיים האלה?” תוהים ידידיו, שמנסים, כך נראה, להטיל ספק בחזונו, ומבהירים: “כל זה דורש הסבר ולא נראה קל לביצוע.”

משעשע מאוד לראות איך הדמיון מנסה להמריא, ואיך הידע הקיים מושך אותו כלפי מטה כמו משקולות שנתלות על כדור פורח. לנו ברור עד כמה הדובר, למעשה – אוזאן הכותב את הדברים – צדק כשניבא את העתיד, אבל ניסח אותו באמצעים המוכרים לו בתקופתו. מעניין מה היה אומר אילו זכה לראות את הקוראים האלקטרוניים, המחשבים הניידים, הטלפונים החכמים של זמננו – כל האמצעים המאפשרים לנו לשאת עלינו בלי שום קושי עשרות ומאות ספרים, או להאזין להם, כמעט כמו שדמיין. עד כדי כך הוא דייק, עד שכתב כי “המחבר יהפוך למוציא לאור של עצמו, במטרה להימנע מחיקויים ומזיופים”: האם לא התכוון בלי דעת, לכתיבה של בלוג, כמו זה שבו את קוראת או אתה קורא, ממש ברגע זה?

את החיבור השני בספר, זה שהעניק לו את שמו, “ביבליומאניה”, כתב גוסטב פלובר, שנודע לימים בעיקר בזכות הרומן הקלאסי שלו מאדאם בובארי. קשה להאמין שאת הסיפור שלפנינו (תרגמה אותו מיכל שליו), כתב כשהיה רק בן 16! הסיפור מגולל את קורותיו של ביבליומאן: אדם הכרוך אחרי ספרים, קונה ואוסף אותם בהתמכרות ששואבת את כל כולו. הוא אמור להתפרנס ממכירתם, אבל מתקשה מאוד להיפרד מהעותקים החד פעמיים והנדירים שהוא משיג. דמותו מתוארת באירוניה, שכן מסתבר שהאיש “בקושי ידע לקרוא”! הטירוף שלו, ההתמסרות הנסערת, אינם קשורים לתכנים של הספרים, אלא לגשמיותם, לכריכה, לדפוס, לאיורים, לקישוטים המלווים את מילת הסיום “סוף”.

על משהו שקשור בתשוקה הזאת לגופו של הספר אפשר לקרוא בחיבורו של אלברטו מנגל, “תשע הערות על ספרות וקריאה” (אף הוא בתרגומה של מיכל שליו). מנגל פותח את ההערה התשיעית בציטוט של אוסקר ויילד השנון והמשעשע: “רק אנשים שטחיים לא שופטים לפי הקנקן” (באנגלית הפתגם הוא Don’t judge a book by its cover, ולא – “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”), ומסביר את העוצמה הרגשית שיכולה לעורר עטיפה של ספר: “בין כל אלה (ורבים אחרים) נמצא הקיחוטה שלי: יש לו כריכה שחורה, אותיות לבנות ותחריט של רוברטו פָּאֶס. בשבילי הוא-הוא הקיחוטה האמיתי”.

מה אם כן חשוב בספר? אני חושבת על לא מעט אנשים שמסרבים לעבור לקורא אלקטרוני, כי חשובה להם התחושה הנייר, ריחו, דפיו… ואילו לי המדיום בכלל לא חשוב: מודפס על נייר, בטלפון הנייד, באייפד, במחשב, בקינדל ייעודי – הכול “הולך”, כי העיקר לטעמי בתוכן (אם כי,  יש להודות,  הפורמט האלקטרוני נוח יותר,  כי אפשר להגדיל את האותיות).

ומתוכנו של ביבליומאניה התענגתי. אבל, כמו שגורס מנגל, כל אחד אמור לשפוט בעצמו: לפתוח את העמוד הראשון, ולהתחיל לקרוא…

• הקורבן רוצה לספר את סיפורו (לתת עדות) ורוצה תיקון. התיקון כולל גם נטילת אחריות מצד התוקפן והתנצלות לצורותיה השונות.

“היה או לא היה, ומה שביניהם” דני לוי.

---

• התמוטטות העדות מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל – בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה.
• לָאוּבּ  [1] תיאר את הצורך של ניצולי שואה לשרוד כדי לספר את סיפורם, אך לדעתו, לא פחות מן הצורך לחיות כדי לספר, קיים צורך מקביל – לספר כדי לחיות. על האדם לדעת את האמת שנקברה על מנת שיוכל לחיות את חייו. אם הנפגעת אינה יודעת, חייה עלולים להתארגן סביב התמות הטראומטיות, שבאמצעותן היא מנסה לספר, אך גם לשמר את עברה. בלא עבר, היא הופכת לעבר של עצמה.”

“לחיות כדי לספר או לספר כדי לחיות”, יעל דשא.

---

• הדרך היחידה להיחלץ מן הבדידות של הטראומה ומהחידלון, הדרך היחידה לדעת את האמת של החוייה שלה, היא קשר עם אחר שיש לו אחריות אתית להיענות לפנייתה, מישהו שיהיה מוכן להקשיב לקולה ולהאזין באופן פתוח ופגיע לדברים שהיא משמיעה, שמישהו שמוכן להרגיש את כל מה שלא יכלה לחוות, ולדעת את מה שקודם לא נודע. מישהו שלא יותיר אותה לבד.

“בהיעדר עד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גברת A” צביה זליגמן

---

• במקרים רבים לזכור ולהזכיר גילוי עריות משמעו להפריע. להפריע לעצמי שלמד לחיות בדיסוציאציה, להפריע לסביבה שלעתים רוצה להשתיק, אבל לרוב פשוט מתקשה לשאת. הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא  יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה, או להירדם אל תוך הדיסוציאציה.
• כשאנו ניצבות אל מול טראומה של גילוי עריות, איננו מדברות רק על טראומה שהתרחשה בעבר, אלא גם על שחזורים אינסופיים של ממד מסוים בטראומה, שוב ושוב בהווה: הסירוב של הסביבה לראות ולהאמין.

“זיכרון בהפרעה או הפרעה לזיכרון?” אפי זיו

מתוך:
היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול

---

“אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני.

כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה.
אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר.

ואנחנו מסתובבות בעולם הזה עם כל התופעות של פוסט-טראומה, מחפשות לעצמנו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת. כולם כולל אנחנו.

אני הלומת קרב.
אני פדויית שבי.
אני ניצולת שואה.
ואני לבד…
הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי.
הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו שינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה.”

מתוך: “ההבדלים בין טראומה חד-פעמית לטראומה מינית מתמשכת בילדות”, אתר מקום 

---

---

• הספרות המחקרית על ניצולי השואה מגלה שתי מגמות מנוגדות בתקשורת של הניצולים ביחס לחוויותיהם הטראומטיות. רבים שמרו על שתיקה משום שלא היו מסוגלים לדבר על האירועים, או משום שהכחישו את השפעתם הרגשית. לעומתם היו רבים שחשו צורך עז לספר ולדבר על חוויותיהם שוב ושוב. מבחינה פסיכולוגית, פעולת הסיפור משמשת לניצולי הטראומה כאמצעי לעיבוד הטראומה הרגשית. […] מבחינת הניצולים ככלל, שיתוף הזולת בחווית השואה היה בבחינת הדרך היחידה לגשר על התהום הפעורה בין העולם המסויט והמבעית בו חיו תחת השלטון הנאצי, לבין העולם האנושי שאליו ביקשו לשוב.

אולם הדחף לספר התנגש עם קשר השתיקה. לדברי דניאלי לא זו בלבד שאנשים לא רצו להאזין לסיפוריהם של הניצולים, הם אף סירבו להאמין שזוועות כאלה אכן התרחשו. הגישה החברתית השלטת של הימנעות, הדחקה והכחשה, הבטיחה במקרים רבים את שתיקתם של הניצולים שחשו עצמם נבגדים ומנוכרים.

“השפעה בין דורית של השואה: בראי המחקר בישראל. זהבה סולומן

מתוך:
ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני.

[1] דורי לאוב (Laub): חוקר שואה

כל מי שרוצה לזכות בשעה קסומה של אושר ותחושה שיש עדיין יופי בעולם, מוזמן לצפות בסרט “עלמה דויטשר, החיפוש אחר סינדרלה” (להלן קישור):

זהו סיפורה של עלמה דויטשר, מוזיקאית מחוננת וילדה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

כדי להבין את גדולתה חייבים לצפות בה בסרט, שמביא משהו מאישיותה הקורנת, מהמקוריות והכישרון החד פעמי, מעולמה הפנימי העשיר, ומהנועם והקסם שהיא מקרינה. מפעים ללמוד לא רק על כישרונה המוזיקלי המופלא, אלא גם על השפות שהחלה להמציא כבר כשהייתה בת ארבע, על המלחינים השונים ש”חיים” בתוכה, כל אחד עם סגנון ההלחנה האופייני לו, ולצפות בה יוצרת, מאלתרת, מנחה את מנצחי התזמורות ואת הנגנים שאתם היא עובדת כיצד עליהם לדייק בביצוע היצירות שלה.

בוויקיפדיה בעברית מוגדרת עלמה “ילדת פלא בתחום המוזיקה הקלאסית”, וגם “מלחינה, פסנתרנית וכנרת בריטית”. בגיל שנתיים ידעה עלמה לזהות תווים, ובגיל ארבע, כפי שמעיד אביה, כבר החלה לנגן בפסנתר יצירות לא מוכרות – מנגינות “ששמעה” בראש.

היא הספיקה עד גיל 12 להלחין כמה יצירות. המרשימה שבהן היא האופרה “סינדרלה”, שבוצעה בגרסה בימתית מלאה בווינה בדצמבר 2016 (את ההפקה הזאת מלווה הסרט), וכעבור שנה גם בקליפורניה. בגירסתה של דויטשר ההתאמה בין סינדרלה לנסיך אינה מוצאת את פתרונה בעזרת נעל, אלא בזכות כך שהנסיך משורר וסינדרלה מלחינה, והם מצליחים למצוא זה את זה.

דויטשר הסבירה למראיין מה-BBC שלא סתם בחרה בסינדרלה-מלחינה: לא על עצמה חשבה, אלא על נאנרל, אחותו של מוצרט, שאותה, בניגוד לאחיה, לא עודדו לפתח קריירה מוזיקלית, ואפילו בלמו אותה. (בהקשר זה, אי אפשר, כמובן, שלא לחשוב על אחותו הבדויה של שייקספיר, שאותה הביאה לעולם וירגי’ניה וולף במסה הפמיניסטית “חדר משלך“, בניסיון להסביר את המכשולים הבלתי אפשריים שעמדו בפני נשים יוצרות).

בחדרה של עלמה דויטשר תלויה תמונתה של נאנרל, לאות הזדהות עם גורלה, השונה כל כך מזה שלה עצמה, שכן ברור לגמרי שהוריה של דויטשר, הבלשן הישראלי-בריטי גיא דויטשר וחוקרת הספרות ג’ייני דויטשר, מטפחים באהבה רבה אותה ואת אחותה הצעירה ממנה, שגם היא מוזיקאית מחוננת. מרגש לראות את יחסי האחווה והפרגון ההדדי בין שתי האחיות: הן מנגנות ביחד יצירה לשני כינורות שעלמה חיברה, והלן, האחות הצעירה, עומדת לצדה כשהיא מנגנת בפסנתר ומעבירה למענה את הדפים. בתום הפרימיירה של האופרה מברכת האחות הצעירה את אחותה הבכורה והמוכשרת כל כך, ועושה זאת בחום ובהתפעלות שמחממים את הלב. נראה שהוריהן מצליחים לטפח לא רק את כישרונן של הבנות, אלא גם את אישיותן.

הסרט “עלמה דויטשר: למצוא את סינדרלה” הופק ב-BBC. הוא פרק בסדרה Imagine – “דמיינו”, ובה סרטים דוקומנטריים בנושאי תרבות. למרבה השמחה הסרט, כמו גם פרקים רבים אחרים בסדרה, זמין ביוטיוב. למרבה הצער, אין כתוביות בעברית.

“רציתי להציל את ארצי”, הוא מצטט את דבריה של האישה שבזכותה הוא חי, ומוסיף “ולדעתי היא הצליחה”. הדובר הוא סיומה שמשון שונהאוס יליד ברלין, היחיד מבני משפחתו שניצל מן הגירוש לאושוויץ. בזכות כישרונו כגרפיקאי פעל  במהלך המלחמה כזייפן דרכונים שסופקו למאות יהודים והעניקו להם זהות בדויה. עד יום מותו ב-2015, התגורר בשוויץ. בריאיון שהספיקו לערוך אתו רואים אדם שיש לו עדיין ניצוץ של הומור בעיניים ושמחת חיים ניכרת. את העובדה שהוא חי הוא חב לאישה שעליה הוא מדבר: גרמנייה תושבת ברלין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עשתה מעשה נדיר אבל משמעותי מאוד: היא הסתירה אותו, וכך הצילה אותו ממוות בטוח. כמוה, הוא סבור שלא רק אותו ואת גופו החד-פעמי הצילה, אלא גם את ארצה: ליתר דיוק – את מצפונה. אותה גרמנייה הוכיחה שבימים שבהם שלט בארצה רוע בלתי נתפס, היו גם אנשים אחרים, נדירים ואמיצים.

הסרט “הבלתי נראים” הוא סיפורם של ארבעה יהודים ילידי ברלין שעירם נהפכה בשבילם למקום המסוכן ביותר בעולם, ובעולם כולו לא היה להם מקום אחר, בטוח יותר. ב-19 ביוני 1943 הכריז שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, שברלין “נקייה מיהודית”. הוא לא ידע שבעיר מסתתרים 7,000 יהודים. מתוכם שרדו בתום המלחמה כ-1,700. אין ספק שלאף אחד מהם לא היה סיכוי אלמלא עזרו להם גרמנים מתנגדי המשטר, כאלה שהסכימו לתת להם מקלט, בחלק מהמקרים – אצלם בבית, חרף הסיכון לא רק למסתתרים, אלא גם להם עצמם ולבני משפחתם. כך ניצל גם אויגן הרמן פרידה, יליד 1926. אמו היהודייה גידלה אותו עם בעלה, אביו החורג, שהיה נוצרי. האם ניצלה ממאסר ומהגירוש “מזרחה” כלומר – לפולין ולאושוויץ, אבל בנה בן ה-16 נחשב יהודי, וחייו היו בסכנה. משפחה גרמנית הסתירה אותו, ובשלב מסוים הוא הצטרף לחבורת של פעילים שבשנתיים האחרונות של המלחמה פיזרו בברלין עלונים שבהם עדכנו את תושבי העיר וסיפרו להם על פשעי הנאצים. (פעילותם מזכירה כמובן את הספר לבד בברלין מאת האנס פאלדה).

העזרה לא התבטאה רק במעשי הצלה והסתרה. באחת הסצנות בסרט מראים כיצד גרמנייה תושבת ברלין תוחבת לכיסו של יהודי בחשאי חפיסת סיגריות, זאת אחרי שהכרטיסן בחשמלית פוקד עליו לקום על רגליו: אמנם אותו צעיר יהודי רשאי לנסוע לעבודה, כי תרומתו למפעל לייצור נשק חיונית והוא גר במרחק שמקנה לו את הזכות, “אבל זה לא אומר שמותר לך לשבת”, מטיח בו הכרטיסן. בחפיסת הסיגריות שהאישה נותנת לו, כך הוא מסביר כעבור שנים רבות, ביקשה לאותת לו שהיא בעדו, שהיא מתנגדת למדיניות הנאצית שהכרטיסן ביטא בנוכחותה בברוטליות.

“הבלתי נראים” הוא סרט שמשולבים בו, לצד השחזור הקולנועי, קטעי ארכיון קצרים מאותה תקופה (הם מעלים על הדעת את התיאורים המחרידים בספר ברלין סוף), וגם ראיונות עם ארבעה מהניצולים. הם מספרים על מה שעבר עליהם, ואז האירועים מוצגים בפנינו: הפרידה מההורים, החיפוש הקדחתני אחרי מחסה זמני או קבוע, השעות שבהן נאלצו חלקם לשוטט בעיר במשך ימים שלמים, כי רק בלילות היה להם מקום מפלט, האימה שמא ייתקלו באדם שמכיר אותם, הצורך לסגל לעצמם הליכה ועמידה של אנשים “רגילים”, כלומר – של גרמנים לא יהודים, ובמילים אחרות: לא להיראות מבוהלים ומפוחדים.

ארבעת הניצולים היו צעירים מאוד. היו להם יכולת הישרדות יוצאת דופן, תושייה וכוחות נפש מרשימים. כך למשל, במסווה של אלמנות מלחמה גרמניות, מצאו שתיים מהם מחסה כמשרתות בביתו של קצין בוורמכט. בסצנה מעוררת פלצות רואים אותן משמשות כמלצריות במסיבה שעורך הקצין לחבריו. כולם משתכרים, ושתי הצעירות היהודיות עומדות ומוזגות להם עוד ועוד משקאות, עד שאחד מהם נועץ בהן מבט חשדני – “את נראית יהודייה”, הוא אומר, והיא אינה מאבדת את העשתונות ומשיבה מיד “הרי לא נשארו יהודים בברלין”. התגובה של הנוכחים – פרץ צחוק פרוע – מרחיקה מעליהן את הסכנה.

תחושת הנרדפות שהסרט מביע עזה מאוד. קשה לקלוט איך ביום אחד איבדו הצעירים הללו את כל האחיזה במציאות המוכרת והבטוחה שבה גדלו, ואיך מצאו את עצמם בסביבה מוכרת, ועם זאת עוינת ומסוכנת כל כך. אז מה נדרש כדי שצעירה יהודייה בברלין, בשנת 1944, לא תיתפס ותירצח? הנה סיפור נוסף, זה של האני לוי, גם היא ילידת ברלין. עד שהמלחמה פרצה גרה האני עם הוריה בקרויצברג. אביה נפטר ב-1940 בעקבות עבודות הכפייה שבהן אולץ לעסוק. שנתיים אחרי כן הלכה גם אמה לעולמה. האני הייתה בת 17 כשהצליחה להתחמק ממאסר, בעזרת מכר לא יהודי. ימים ארוכים שוטטה בעיר, ובלילות מצאה מקלט בבית קולנוע, עד שערב אחד שאלה אותה הכרטיסנית בפליאה מדוע היא שבה ורואה את אותו סרט. ברגע של שבירה סיפרה לה האני שהיא יהודייה נרדפת, ומוכרת הכרטיסים החליטה בו ברגע להעניק לה מחסה. עד תום המלחמה הסתתרה האני בביתה. מאז שנת  1946 היא מתגוררת בפריז. בתום הסרט עולה כתובית המספרת לנו שהיא סבתא רבתה מאושרת לנינים רבים.

נעים לשמוע על מי שהצליחו לשרוד. אלה סיפורים מרשימים ומעוררי השתאות. אסור כמובן לשכוח שרוב הנרדפים נתפסו ונרצחו, אבל עניינו של הסרט בניצולים ולא פחות מכך – במצילים, שכולם הוכרו כחסידי אומות עולם, וטוב שהסרט מביא בפנינו את שמותיהם, מעשיהם וגבורתם, שאסור לה להישכח.

“לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים.”

“האיש הזקן” שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו “איש זקן” – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב “לישון במיטה עם אישה זרה”: עד כדי כך ש”כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך”.

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב’, לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה “אתה בכלל יודע מי אני?”: “אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון.” או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה “מי שואל?”

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא “מכשיל” אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? “מי שואל?” כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: “שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?” אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: “זה מעוות. עדיף לגמור קודם.” האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא “גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש”. את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: “זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו”, היא כותבת, ומוסיפה “האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם.”

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit