הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.

לעברית: עופרה עופר אורן

אוֹמְרִים: הַקֵּץ יָבֹא בְּאֵשׁ,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: בְּקֶרַח.
מִתּוֹךְ הַנִּסָּיוֹן שֶׁיֵּשׁ
לִי בִּתְשׁוּקָה, תּוֹמְכֵי הָאֵשׁ
נִרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים יוֹתֵר, אַךְ
גַּם שִׂנְאָה הִכַּרְתִּי דַּי
לָדַעַת עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ
שֶׁוַּדַּאי
יַסְפִּיק גַּם קֶרַח.

 לעברית: רענן אייכלר

אומרים תבל תכלה באש
ויש גורסים- בקרח
ממה שלי נודע על חשק
אסכים עם התומכים באש
אך אם תחרב היא בשנייה
דומה אדע על השנאה
די עד לומר שלכליה
עצמת הקרח
גם דיה.

לעברית: אורלי שמואלי

יש האומרים כי העולם יָסוּף באש.
יש האומרים – בִּכפור.
מנסיוני עם התשוקה איני חושש
להימנות עם המצַדדים באש.
אך אם נגזר עליו שנית להחרב,
מכיר אני דַיִי את השנאה
כדי לִסבֹּור כי כפור
גם הוא מתאים מאד, ויחֲריב היטב.

לעברית: דליה אפרת

Fire an Ice”, Robert Frost”

“ברק אובמה הוא כנראה הנואם הטוב ביותר בהיסטוריה של ימינו, והוא הנואם השני במעלה, במשפחתו.” כך כתב פיליפ קולינס, כותב הנאומים של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. קולינס התכוון, כמובן, להחמיא למישל אובמה, רעייתו של הנשיא לשעבר, ולכישוריה הרטוריים המופלאים.

הגברת אובמה נשאה בבית הלבן את אחד הנאומים הזכורים ביותר (כאן – בתרגומי), בתום הקדנציה של בעלה, נאום מרגש ורב השראה, שבאמצעותו ביקשה אחת מרעיות הנשיאים האהודות ביותר שהיו אי פעם בארצות הברית לבטא את השקפת עולמה ולהותיר את חותמה.

הקהל שהזמינה לאותו אירוע אחרון שלה בבית הלבן היה – יועצות מבתי ספר ברחבי המדינה. אלה קידמו את פניה בתשואות רמות, ועמדו לצדה ומאחוריה לאורך הנאום. מהבעות פניהן אפשר היה לחוש בהערכה הרבה, למעשה – באהבה! – שהן חשות כלפיה, ולהבין שהדברים שאמרה בנאומה לא היו הפרזות ריקות מתוכן, אלא הביעו את תפיסותיה של אשת נשיא שהקדישה את מיטב שנותיה לפעילות למען בני הנוער בארצה. היה ברור גם שמישל אובמה מכירה רבים מהנוכחים, שאתם יצרה קשרים ישירים, חמים וממושכים.  כך למשל, אחרי שהציגה כמה מאנשי ממשל המופקדים על החינוך והודתה להם, כצפוי וכנדרש – אם כי דבריה נשמעו כנים ולבביים – היא המשיכה וסיפרה עליהם, ועל האופן שבו הם, כדבריה, “משתמשים בכוחם כדי לעורר השראה בבני הנוער שלנו.”

כדי להאיר את מעורבותה הקרובה בעשייה סיפרה איך, כדבריה, “הצקתי לכם לא פעם,” וציטטה שיחות שלה עם כל אחד מהם: “‘איפה תהיה?’ ‘בניו יורק.’ ‘תוכל להגיע לכאן? תוכל לבצע את המשימה הזאת והזאת? תוכל לקחת על עצמך…? תוכל לבוא? נוכל לעשות ראפ? נוכל לשיר?'”

הקהל פרץ בצחוק. אובמה המשיכה סיפרה עוד על עובדי הציבור הללו והעידה עליהם – עד כמה הם חזקים, מוערכים, רבי השפעה.

ואז המשיכה ומנתה אותם בשמותיהם, כדי לומר להם תודה אישית, כך, בפומבי. ברור היה שהיא מיטיבה להכיר אותם, שכן סיפרה עליהם לנוכחים: “אריק אוהב את אור הזרקורים. הוא מעמיד פני ביישן…”; “גרג הוא דמות מובילה בתחום החינוך…” וכן הלאה, ואז הוסיפה והדגישה את ההנאה העצומה שחשה מעבודתה המשותפת עם האנשים הללו, שכולם “מבריקים. יצירתיים. עושי ניסים…”

ואז פנתה הגברת הראשונה אל היושבים בקהל, וביקשה להכיר גם בהם: בכל משתתפי הפרויקט לשיפור ההשכלה הגבוהה שיזמה. מטרתה הייתה לשנות את השיח הציבורי בנוגע לשאלה מה משמעותה של הצלחה, “כי למען האמת, אנחנו מכוונים את אור הזרקורים אל האתלטים המקצועיים שלנו, או אל האמנים המצליחים ביותר, או אל הידוענים מהוליווד, אבל אם אלה ההישגים היחידים שראויים לתשואות, מדוע אנחנו מצפים שבני הנוער שלנו יעדיפו לרכוש השכלה גבוהה?”

“לכן,” הסבירה, “החלטנו לשנות את התסריט ולהסב את הזרקורים אל החינוך וההשכלה.” היא סיפרה איך הפכו את יום ההרשמה למכללות לאירוע לאומי. איך החליטו לחקות את הדרמה וההתרגשות המוקדשים בדרך כלל לשחקני הכדורסל והכדורגל הטובים ביותר בימים שהם מחליטים באיזו מכללה ללמוד, ולמקד תשומת לב רבה יותר בצעירים שאינם מצטיינים בספורט, אלא בהישגיהם האקדמיים. “לשם אמורה האומה להפנות את הזרקור – אל צעירים שהשקיעו מאמצים רבים בלימודיהם בבית הספר, אל אלה שמתנהגים כיאות גם כשאיש אינו צופה בהם, אל אלה שרבים מהם קוצרים הצלחות, בניגוד לכל הסיכויים.”

היא סיפרה על מהלך תקשורתי שנועד לתמוך בצעירים הללו, כדי שיצליחו בלימודיהם. “וכדי שהמסר יגיע למקום הנכון,” אמרה והצחיקה את הקהל כשהזכירה לנוכחים איך לטובת העניין פצחה כביכול “בקריירה מוזיקלית” ליתר דיוק – עשתה ראפ, שעניינו – הרחבת הידע, ולימודים.

“אנחנו גאים מאוד בכל מה שהממשל הנוכחי עשה כדי שההשכלה הגבוהה תהיה נגישה יותר למי שידם אינה משגת,” היא אמרה, ופירטה: “הכפלנו את ההשקעות בהלוואות ובמענקים לסטודנטים, בשווי של מיליוני דולרים. פישטנו את תהליך הפנייה לקבלת סיוע כספי,” ולא פחות חשוב מכך: “מצאנו יותר מימון ותמיכה ליועצות בבתי ספר.” גם כאן הריעו לה, כמובן, הנוכחים.

אובמה המשיכה ומנתה את הישגי הממשל בתחום ההשכלה הגבוהה: “שיעור הבוגרים בבתי הספר התיכוניים עלה לרמת שיא, ויותר צעירים מאי פעם ממשיכים ללמוד במכללות.”

ושוב שיבחה אובמה את קהל המאזינים שלה, והסבירה עד כמה היועצות בבתי הספר חשובות: ממחקר שנערך לאחרונה, כך סיפרה, התברר כי לתלמידים שנפגשים אתן יש “סיכוי גבוה פי שלושה” להגיע ללימודים גבוהים. לדבריה, היועצות, “הן הגיבורות האמיתיות” של התוכנית.

כדי להדגים זאת סיפרה על יועצת אחת, טרי צ’ורינסקי. כידוע, קל יותר להזדהות עם סיפור אישי, ומישל אובמה השכילה למקד את תשומת הלב באותה יועצת. היא ציטטה את דברי מנהל בית הספר שלה, שסיפר עליה כי “ברגע שהיא מזהה צורך מערכתי, היא עובדת ללא לאות כדי להיענות לו.” אחרי כן תיארה איך טרי התגייסה ויצרה תוכנית הכנה בית ספרית כוללת, שתעזור לתלמידיה להירשם למכללה, אחרי שהביעו ספקות באשר ליכולתם להגיש את מועמדותם. (בארצות הברית התהליך מורכב, כולל ריאיון אישי ומילוי טפסים מסובכים).

“תלמידים רבים יותר מאי פעם השתתפו בסדנאות שטרי ארגנה, למדו איך לכתוב קורות חיים, איך למלא את טופסי ההרשמה, ואיך להתכונן לריאיון האישי.” טרי ארגנה “שבוע מכללה מיוחד וגם ‘יום צבא’, שבו אירחו מגויסים מכל היחידות.” בזכות מאמציה “75 אחוזים מבוגרי בית הספר שבו היא פועלת מצליחים כיום לעבור את כל שלבי ההרשמה ללימודים גבוהים, ובית הספר שלה זכה בהכרה ארצית ולאומית.”

אובמה לא הסתפקה בכך. היא המשיכה וסיפרה על “הזמן הרב שטרי מקדישה לשיחות אישיות עם התלמידים,” וציטטה דברים שכתבה עליה אחת מתלמידותיה: “‘גברת צ’ורינסקי עזרה לי לאהוב את עצמי ולהתגבר על הספקות ועל חוסר הביטחון שלי. החיים שלי השתפרו בזכותה, מכל הבחינות. היא החזיקה לי את היד ועזרה לי להתגבר על המשברים הכי קשים. היא הצילה את חיי.'”

מכאן המשיכה אובמה ופנתה שוב אל קהל מאזיניה: “זה מה שכולכן עושות כל יום. אתן רואות את ההבטחה הטמונה בכל תלמיד. אתן מאמינות בהם, גם כשהם לא מאמינים בעצמם, ואתן עובדות ללא לאות כדי לעזור להם לממש את היכולות שלהם. ואתן עושות את כל זה לנוכח האתגרים הקשים ביותר – תקציבים מצומצמים, תלמידים בלתי אפשריים, מספר קטן מדי של יועצות.”

היא דיברה על התביעות שהיועצות מתמודדות אתן: הצורך להקדיש לעבודתן שעות רבות, להגיע מוקדם ולהישאר עד מאוחר, על כך שאינן נוטשות את התלמידים, ברגעים הכי קשים. על כך שהן מתעלמות מהמראה או מהדת של הילדים או מהשפה שבה הם מדברים בבית, ובכל מקרה מוכיחות לצעירים שארצות הברית היא ארצם.

“זה המסר הכי חשוב שאני רוצה להעביר לבני הנוער,” אמרה אובמה, “לנוכחים כאן באולם ולצופים בנו מרחוק: הארץ הזאת שייכת לכם – לכולכם, ולא משנה מה רקע שלכם.” בדברים הללו התייחסה כמובן במרומז להבטחתו של דונלד טראמפ, הנשיא הנבחר, שלאורך כל מסע הבחירות שלו איים “לזרוק” את הזרים.

“אתם שייכים למסורת אמריקנית גאה,” הוסיפה ואמרה, “זאת של מיזוג תרבויות, כישרונות ורעיונות חדשים, דור אחרי דור, שבזכותם אנחנו האומה המופלאה ביותר על פני כדור הארץ.”

אובמה לא היססה לספר על עצמה, כדי לעודד את שומעיה: “אם אין למשפחה שלכם הרבה כסף, אני רוצה שתזכרו שאנשים רבים בארצנו – בעלי ואני ביניהם – התחילו עם מעט מאוד. אבל בעבודה קשה והשכלה משובחת, הכול אפשרי – אפילו להיעשות נשיא. זאת משמעותו של החלום האמריקני.”

הקהל הריע לה ארוכות והיא הוסיפה ואמרה: “אם אתם אנשים מאמינים, דעו לכם: גם גיוון דתי הוא חלק מהמסורת האמריקנית הגדולה. רבים הגיעו לכאן מלכתחילה בדיוק לשם כך: כדי להיות חופשיים לעבוד את אלוהיהם. מוסלמים, נוצרים, יהודים, הינדים או סיקים – כל הדתות הללו מלמדות את הצעירים לדגול בצדק, חמלה ויושר.”

אובמה הדגישה שוב את השקפת עולמה כשהפצירה בבני נוער לרכוש השכלה, ולא להירתע ממגוון  הדתות, הצבעים והאמונות השכיחים בארצות הברית “אלה אינם מאיימים עלינו, אלא יוצרים אותנו,”  אמרה.

הקהל הריע לה שוב.

ועוד היא הפצירה בצעירים שלא יאפשרו לאף אחד לעורר בהם תחושה שאינם חשובים, או שאין להם מקום בהיסטוריה האמריקנית. “ועם זאת,” אמרה, “אני רוצה להבהיר: את הזכות הזאת אינכם מקבלים ככה סתם. אתם חייבים להרוויח אותה, בכל יום ויום. אינכם יכולים לראות בחופש שלכם דבר מובן מאליו. כמו קודמיכם בדורות הקודמים, עליהם להתאמץ כדי לשמר ולהגן על כל סוגי החופש, ולהתחיל בכך ממש עכשיו, בעודכם צעירים.”

היא ביקשה מהם להצטרף אל השיח הלאומי. להיות אזרחים בעלי ידע, שמשרתים ושמובילים, “שמגנים בגאווה על הערכים האמריקנים ומכבדים אותם בחיי היומיום,” כלומר, הסבירה: עליהם לרכוש את ההשכלה שתאפשר להם לחשוב בביקורתיות, להתבטא בבהירות, להשיג עבודה טובה ולהתפרנס בכבוד.

“וכשאתם נתקלים במכשולים,” הוסיפה ואמרה, “ואני מבטיחה לכם שזה יקרה – לרבים מכם זה כבר קרה – כשתיאבקו ותתחילו לחשוב שאתם עומדים להתייאש, אני רוצה שתזכרו משהו שבעלי ואני דיברנו עליו הרבה מאוד מאז שהתחלנו את המסע הזה לפני כמעט עשור, משהו שעזר לנו לעבור את כל הרגעים הקשים, הן בבית הלבן והן בחיינו האישיים: את כוחה של התקווה. את האמונה כי העתיד יכול להשתפר, אם נאבקים לכך.”

“התקווה,” אמרה אובמה, “מאפשרת, לנו להתעלות מעל הקולות שזורעים ספק ופירוד, כעס ופחד.” אמנם, היא הסבירה, אי אפשר להימנע מהצורך להתמודד עם קשיים, אבל ההתמודדות, התקווה, העבודה הקשה, האמונה, מאפשרים להגשים חלומות. “אנחנו מקווים שאנשים יקבלו מאתנו השראה, ויתעלו.”

מישל אובמה דיברה לא פעם על כך שכאשר “הם” יורדים נמוך, “אנחנו” בוחרים להתעלות ולא להצטרף אליהם, אל מי שעוסקים בהסתה, בפירוד, בגזענות, באלימות נגד נשים בפרט וחלשים בכלל. ייתכן מאוד שאת ההשראה שאבה משיר המחאה “אתעלה” של המשוררת האפרו-אמריקנית מאיה אנג’לו.

עיקר דבריה בנאומה האחרון בבית הלבן היה להעניק השראה ותקווה לדור הבא: “זהו, אם כן, המסר האחרון שאני מפנה אל בני הנוער שלנו, בתוקף תפקידי כגברת הראשונה. הוא פשוט. אני רוצה שהצעירים ידעו שהם חשובים, שהם שייכים. אל תפחדו – אתם שומעים אותי, צעירים? אל תפחדו. תתמקדו. תהיו נחושים. תהיו מלאים בתקווה ובעוצמה. תעצימו את עצמכם באמצעות השכלה משובחת, ואז צאו ונצלו אותה, כדי ליצור מדינה שראויה לכם, לפוטנציאל האדיר שיש בכם. תנו דוגמה אישית, תובילו, עם תקווה, לא בהפחדות. ואני אהיה אתכם, אעשה הכול כדי לתמוך בכם, עד יומי האחרון.

אני יודעת שכל הנוכחים כאן מזדהים אתי, כמו גם מורים ומחנכים ברחבי הארץ, שמתעוררים כל בוקר ומשקיעים בעבודה את כל נפשם ומאודם, כדי שבני הנוער שלנו יתעלו. אני אסירת תודה לכם, על הלהט והמסירות ועל העבודה הקשה שלכם למען הדור הבא. לא אוכל להעלות על דעתי דרך טובה יותר לסיים את תפקידי כגברת הראשונה מאשר לחגוג אתכם.”

כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לשקוע בהרהורים נוגים: על המסית האלים שירש מברק אובמה את כס הנשיאות, ועוד יותר – מכך שמהזירה הציבורית שלנו נעדרות לגמרי מילים של עידוד, השראה ותקווה כמו אלה שהביעה מישל אובמה.

“הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה”, כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: “גם אני!” ועוד הוסיף פואנקינוס, “אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים”, ולא יכולתי שלא להסכים אתו.

לפני שנים נתקלתי באקראי בספר ובו רפרודוקציות של יצירתה המופלאה של שרלוטה (או שרלוט) סלומון, ומאז נשביתי בקסמה. פואנקינוס מתאר כיצד דבר דומה עבר גם עליו, ואיך, מאז שראה את יצירתה לראשונה, הוא מחפש אחר עקבותיה, מבקש לפענח את דמותה, את מחשבותיה ותשוקותיה, מנסה להסביר לעצמו מה בדיוק עבר עליה, על מה חלמה, ממה פחדה, מה הרגישה ברגעים משמעותיים בחייה. פואנקינוס מתאר את “ההלם” שסופר אחר, ג’ונתן ספרן פויר, חש כשגילה את שרלוטה. “זה קרה באמסטרדם. גם הוא התוודע לציוריה במקרה. הוא מספר על הפגישה חשובה שהייתה לו באותו יום. שחמקה, פשוטו כמשמעו מזיכרונו. “גם אני יצאתי מן התערוכה בהלך רוח דומה,” הוא כותב, “לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל.”

עבודת השחזור והחדירה למעמקי נפשה של שרלוטה סלומון נראית אפשרית, שהרי היא הותירה אחריה את היצירה “חיים או תיאטרון?”: אוטוביוגרפיה מצוירת של יותר מאלף תמונות, מלוות בטקסט כתוב ובהנחיות למוזיקה שאמורה ללוות אותן. את האוסף הזה ציירה סלומון באינטנסיביות קדחתנית במשך שנתיים, בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהבינה שכדי לשרוד עליה לספר על חייה: על ההתאבדות של אמה, דודתה, סבתה, על הקשר המיוחד שלה עם אשתו השנייה של אביה, זמרת ידועת שם, על הפגיעה שפגע בה סבה, על ימי ילדותה כשחיכתה לשווא לאמה שתשוב. איש לא סיפר לה ממה מתה, אבל עוד כשהייתה פעוטה הבטיחה לה האם  שתשוב ותפקוד אותה, גם אם תמות…

בהיותה יהודייה פליטה, ילידת גרמניה שחיה בדרום צרפת, ידעה שרלוטה שחייה נתונים בסכנה, וחשה שהיא חייבת להספיק ליצור. בשלב מסוים אפילו נעצרה על ידי הצרפתים, שראו בה, למרבה האירוניה, אויבת, שכן הייתה ילידת גרמניה… “איש אינו רוצה לתת מקלט לגרמנים”. כשחייה ניצלו אז בדרך נס, גברה הקדחתנות שבה יצרה, אבל היא חיה על זמן שאול. זמן לא רב אחרי שהגרמנים כבשו גם את האזור שבו גרה, הסגיר אותה מישהו מתושבי הכפר שבו מצאה מקלט, והיא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה.

מי שעוקב אחרי הציורים מתוודע אל חייה, אל הלכי הרוח שלה, אל עברה ואל סודותיה. וברור לגמרי שפואנקינוס התעמק בהם, ועשה הכול כדי לצייר בעזרתם את דמותה ולהעמיק לתוכה. ברור גם שהוא הוסיף, אל מה שנודע לו, משהו מרוחו ומהרהורי לבו. פואנקינוס אפילו לא מכנה את הספר “ביוגרפיה”, אלא “רומן”, כלומר – הוא רואה בשרלוט דמות שלמה שבדה, אם כי הסתמך על כל מה שידוע מציוריה וגם מתחקירים שערך, אנשים מעברה שפגש ושוחח אתם, ולא רק על חירות דמיונו כסופר.

פואנקינוס מתאר כיצד במשך שנים הרגיש צורך לכתוב עליה, אבל לא היה לו ברור “איך”. והנה מצא את הדרך: תיעוד מלווה בדמיון. הוא מלווה את שרלוטה, מספר מה אמרה ומה חשבה, מכניס לפיה דברים שאולי אמרה, ואם לא אותם בדיוק, הרי שדומים להם. “‘אני לא יכולה לסבול יותר את התקופה שלנו’,” הוא “מצטט” אותה, או “מתלווה” אליה ברגעים משמעותיים בחייה: “אלפרד אוחז בידה של שרלוטה. בואי נשוט בסירה, אבל אמור לרדת גשם, היא משיבה. אז מה?” ממש כאילו היה שם, אתה ועם האהוב שלה,  אתה ועם הסבתא, אתה ועם הסבא. כתיבתו בספר שלפנינו, (בניגוד לזאת שבספרו העדינות!) מדויקת, אמיתית ומשכנעת.

הרומן שרלוטה שיצר מרגש ומכאיב מאוד. שרלוט סלומון הייתה ללא עוררין גאון. כל מי שנתקל ביצירתה “חיים או תיאטרון?” אינו יכול שלא לחוש בכך. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עליה טור, ובו סיפרתי מה שהיה ידוע לי עליה, וגם העליתי בו כמה מהעבודות שלה, מתוך “חיים או תיאטרון?”. ספרו של פואנקינוס העשיר וריגש אותי מאוד, אבל גם עורר שוב תחושה של זעם, על הבזבוז המחריד, הבלתי נסבל. שרלוטה הצליחה בשעתו להתקבל לאקדמיה לציור בברלין, על אף יהדותה, בימים שבהם יהדותו של אדם הייתה חטא שעד מהרה יהיה דינו מוות. כשזכתה בתום הלימודים בפרס הראשון על הצטיינותה, נאלצה לוותר עליו. שהרי הייתה יהודייה! “ידברו על ייהוד בית הספר. הזוכה עצמה תהיה חשופה מדי. היא תהפוך מיד למטרה. ועלולים לכלוא אותה.”

כעבור כמה שנים היא נרצחה, בהיותה בחודש החמישי להיריונה. “לא מדובר בכמה מטורפים”, כותב פואנקינוס כשהוא מנסה להבין מה חשה סלומון כבר ב-1933, “להקת זאבים צמאי דם מנהלת את המדינה,” ולכן “שרלוטה אינה מאמינה עוד שהשנאה תחלוף”. כשרואים את הציורים שבהם היא מציירת את תחילת השלטון הנאצי בגרמניה אפשר להאמין שכך חשבה. שפואנקינוס דייק בהבנתו את תחושותיה. פואנקינוס מתאר את האופן שבו השתלטה בגרמניה הגזענות ורדיפת היהודים: “כמה אימהות אוסרות על בנותיהן להתרועע עם יהודיות. אולי זה מידבק? אחרות זועמות. צריך להתאחד ולהילחם בנאצים, הן מוחות. אבל מסוכן לומר את זה. לכן אומרים את זה בקול רם פחות ופחות. ולבסוף משתתקים.” הוא מתאר את הטעות החמורה שעשה אביה של שרלוטה, רופא בכיר וחוקר נחשב, שסירב להימלט מארצו ביחד עם אשתו ובתו, אם כי הייתה לו הזדמנות לעשות זאת, ואת ההתפכחות המייסרת שעבר, מאוחר מדי (“הפסימיסטים הגיעו לאמריקה, האופטימיסטים – לאושוויץ”). הוא מתאר את הרשעות והברוטליות, ואת הייאוש. למשל את זה של סבתה של שרלוטה, שבשלב מסוים הבינה כי כולם ירצחו, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה, אם כי, למרבה הזוועה, דווקא היא זאת שצדקה (בדומה לאישה שתיאר אלי ויזל בספרו לילה: ככל שקרון הרכבת מתקרב לאושוויץ היא צורחת ומקוננת, רואה בעיני רוחה להבות שישרפו את כולם, והם, השותפים למסע הבלהות ברכבת הצפופה, משוכנעים שהשתגעה).

“זה עולם שבו איש אינו יורק עלייך. עולמה של ברברה”, “חושב”  פואנקינוס בשמה של שרלוטה. ברברה הייתה חברתה לספסל הלימודים, שבטקס הסיום עלתה לקבל את הפרס שבעצם לא היה שלה. ברברה הארית, רבת הזכויות, הבלונדינית, שהעולם שייך לה. שלא היססה לקבל לידיה את הפרס ששרלוטה זכתה בו, ואפילו שכנעה את עצמה שהיא זכאית לו באמת.

אותה ברברה, ואחרות שכמותה, הייתה ואיננה עוד, ואילו שרלוטה הותירה אחריה את יצירתה הגאונית, שממשיכה ותמשיך עוד שנים רבות לגעת בלבם של אנשים.

האם יש בכך נחמה? האם יש ממש בחיי הנצח שהקנתה לה גדולתה האמנותית?

CHARLOTTE D David Foenkinos
לעברית: לי עברון-ועקנין

מאמר בניוזוויק, מה-18 במאי, 1997

שמה מלודי. אין לה מושג לאיזו מחלוקת היא גורמת. יש מי שהיו רוצים לירות בראשה. אחרים מבקשים להמית אותה ולשרוף את גווייתה. לה עצמה מציקים רק הזבובים הרוחשים סביבה.

מלודי, עגלה אדומה, הומלטה בישראל בשנה שעברה [1996], בכפר רגיל בגליל. אבל מבחינתם של לא מעט יהודים דתיים אין בה שום דבר רגיל. לפני כמה אלפי שנה, בימי בית המקדש הראשון והשני, נהגו לערבב במים את אפרה של עגלה אדומה שנשחטה במלאת לה שלוש שנים, והשתמשו בתערובת כדי לטהר בה את היהודים, לפני שאלה התקרבו אל בית המקדש בירושלים. כל זה חדל מאז שהרומאים החריבו את בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה, מסבירים חוקרים. ישראלים מסוימים רואים במלודי אות מבשר לקראת המילניום החדש. אחרים רואים בה איום חמור על השלום במזרח התיכון.

הבולמוס שהתעורר נובע מכך שיהודים דתיים מסוימים סבורים כי  בואה של מלודי לעולם הוא אות משמים לכך שהמשיח קרב ובא.

מוסלמים רבים, וגם יהודים חילוניים, חוששים שמא הקיצוניים עלולים לראות בעגלה האדומה אות לכך שיש להחריב את מסגדי כיפת הסלע ואל אקצא, הממוקמים כיום במקום שבו שכן בית המקדש. כך תתאפשר לדעתם בניית בית מקדש יהודי שלישי. הדבר יחרחר, מן הסתם, מלחמה.

“הנזק הפוטנציאלי שנושאת בחובה העגלה הזאת גדול יותר מאשר הנזק הטמון בפיצוץ טרור רגיל,” כתב העיתונאי דוד לנדאו בעיתון הישראלי המשפיע “הארץ”. לנדאו הציע להיפטר מהעגלה מהר ובדיסקרטיות.

ייתכן שהוא מגזים, אבל יש לכך תקדים. בתחילת שנות ה-80 נעצר קומץ של קיצוניים יהודים. הם הורשעו בשל מזימה לפוצץ את שני המסגדים שעל הר הבית. והשאיפה לעשות זאת ממשיכה לפַעֵם בלבבות. גרשון סלומון ייסד את “נאמני הר הבית” לפני שלושים שנה כדי להביא לשחרור הר הבית ממה שהוא מכנה “כיבוש מוסלמי אימפריאליסטי.” חסידיו מציבים מדי פעם אתגר בפני האיסור הממשלתי על תפילה של יהודים בכל מקום על הר הבית, חוץ מאשר בכותל המערבי. בעיני סלומון, מלודי היא אות – “עוד סימן לכך שאנחנו קרובים מאוד לבנייה מחודשת של בית המקדש,” הוא אומר. “זה יאפשר להמוני יהודים אורתודוקסים להצטרף אלינו במערכה לשחרור הר הבית.”

[…]

מלודי, כמובן, היא רק איום פוטנציאלי אחד על השלום באזור, שרק לעתים נדירות נעדר ממנו הניצוץ שעלול להצית את האש. וייתכן שהיא אפילו לא באמת התגלית הלוהטת, כפי שסברו בתחילה. על פי דין תורה, מלודי, שצבעה למעשה ערמוני, אם בוחנים אותו היטב, חייבת להיות אדומה לחלוטין. הרב המקומי, למשל, סבור שהיא לא עונה על הדרישות. “אני בספק אם היא כשרה,” אומר הרב שמריה שור, ומצביע על כמה שערות לבנות בזנבה של מלודי, על זיפים לבנים בחוטמה ובריסיה, שהם אדומים רק בקצה אחד. “אילו חשבתי באמת שהיא כשרה, הייתי מסתיר אותה במקום לא ידוע.”

לעברית: עופרה עופר אורן

בתקופה האחרונה פנו אלי כמה פעמים תחקירנים של שתי תוכניות טלוויזיה שונות. אמנון לוי ומיכל ינאי, סיפרו לי התחקירנים, כל אחד מהם בנפרד, מכינים כתבה על תלמה ילין, בעקבות מה שהתגלה לפני כמה חודשים, כשאסף הראל סיפר במונולוג פומבי כי מנצח התזמורת של תלמה ילין, מנחם נבנהויז, הטריד אותו מינית כשהראל היה רק בן שבע עשרה ותלמיד בבית הספר, וכשבועז ארד, לשעבר מורה במגמת האמנות החזותית בתלמה ילין התאבד אחרי שהתפרסמה כתבה, שחשפה את הקשרים (הרומנטיים? המיניים?) שניהל עם תלמידותיו בבית הספר.

מדוע פנו דווקא אלי?

כי בסמוך לאותם גילויים כתבתי טור ב-Xnet וכאן בבלוג, ובו סיפרתי על כמה אירועים שנכחתי בהם. אף אחד מהם לא היה קשור במורים לאמנות בבית הספר, ובכל זאת הם העידו לטעמי על חציית גבולות שבה נתקלתי במו עיני.

סירבתי להתראיין, הן אצל אמנון לוי, והן אצל מיכל ינאי, ובדיעבד אני בטוחה שצדקתי.

סירובי לא נבע מהתחושה שהוטל עלי בתלמה ילין מעין חרם חברתי, בעקבות מה שסיפרתי (למשל – שביום הכיף הבית ספרי שנערך בבריכת שחייה “רכבו” שתי מורות צעירות על עורפם של תלמידים בכיתה י”א או י”ב, או – שבנשף הסיום סיפר אחד מבכירי בית הספר בחדווה על כך שבמסע התזמורת לניו יורק לקח אתו את אחד התלמידים לאכול במסעדה שבה מגישות מלצריות חשופות חזה. זהותו נחשפה בכתבת תחקיר בידיעות אחרונות וב-Y-net).

מקבוצת הוואצאפ של המורים הוותיקים בתלמה ילין “הושלכתי”, כנראה שלא רק בגלל הטור ב-Xnet  אלא גם בעקבות דין ודברים, שבו התנגדתי לדבריה של מורה-לשעבר, אחרי שהמליצה לצפות בסרט “קרא לי בשמך” כי אז, לדבריה, “פרשת מנחם [נבנהויז] תפסיק להיות בצבעי שחור-לבן ולגמרי שטוחה…”

אותה מורה, והיא כנראה לא יחידה, סבורה אם כן שהפגיעה המינית מצדו של מנחם נבנהויז, שאסף הראל וישי שטקלר סיפרו עליה, דומה לסיפור האהבה ההדדי המתואר בסרט האמור (שגם בו אני מוצאת טעם לפגם, שכן אחד מהם מבוגר בהרבה שנים מהנער המאוהב בו, ואפילו במקרה כזה עלול לטעמי להתקיים ניצול).

ישי שטקלר סיפר לאחרונה בפוסט שהעלה בפייסבוק שמדובר בעשרות מקרים שבהם פגע נבנהויז בצעירים. על רובם חלה ההתיישנות הארורה, שאינה מאפשרת להגיש נגדו תלונה.

סירבתי להתראיין, כי הרגשתי שאת דברי אמרתי במלואם, ושאין בידי להוסיף עליהם.

כתבתה של מיכל ינאי הוכיחה לי שצדקתי. לא הייתי נחוצה שם, שכן הכתבה הייתה ממצה, מקיפה, אינטליגנטית וחשובה.

היא כזאת בעיקר מכיוון שחשפה את המנגנונים שאפשרו פגיעה בבני נוער, במסגרת בית הספר. כך למשל כשינאי, בעצמה בוגרת תלמה ילין, ראיינה את שפרה מילשטיין, מי שהייתה בעבר רכזת מגמת התיאטרון, אמרה מילשטיין דברים מעוררי פלצות: מה הבעיה בקשר (מיני!) שמתנהל בין מורה בן שלושים ונערה בת שש עשרה? תהתה המורה הוותיקה, ואפילו ציינה לצורך תמיכה בעמדתה את נשיא צרפת, מקרון. “למי הוא נשוי?” שאלה מילשטיין בהבעה של ניצחון, כמי שיש בידיה טיעון אולטימטיבי! אהה. אז אם נשיא צרפת נשוי למורתו מבית הספר התיכון, יש כנראה בעיניה לגיטימציה מלאה לקשר מיני בין כל מורה לכל תלמידה שמוצאת חן בעיניו! מה הבעיה? היא שואלת, בכל הרצינות, ומיכל ינאי המזועזעת אינה מוצאת את המילים כדי להסביר עד כמה העמדה הזאת מעוותת, מסוכנת, מבהילה.

ומה באשר למר נתן, “המנהל המיתולוגי” מהימים שבהם נפגעו ישי שטקלר, אסף הראל (ומן הסתם עוד רבים אחרים – למשל, התלמיד שהתראיין בכתבה וסיפר שניהל קשר מיני עם אחת המורות, ומי יודע מי עוד?), מה אתו?

“לא ידענו כלום!” רועם מר נתן בקולו.

וכדבר אחד הבוגרים שהתראיין בכתבה – אם מר נתן ידע, זה כמובן חמור, אבל אם הוא לא ידע, זה חמור לא פחות. מי שהיה מעורה בכול “לא ידע”? מי ששלט בכול “לא ידע”? הכיצד?

שלא לדבר על כך שעמדתו של מר נתן, כפי שהיא מתבטאת גם בכתבה, התקיפות הקיצונית שבה הוא מגיב אפילו כיום, מעוררת את השאלה האם היה אז נגיש? האם תלמידים יכלו להרגיש בנוח לבוא אליו ולספר לו? האם האימה שעורר לא מנעה את האפשרות שישתפו אותו במצוקתם? והרי גם עכשיו הוא “שופט” בדבריו את אסף הראל, מספר כי שאל אותו לאחרונה – הוא אומר זאת בנימה של נזיפה – “למה לא סיפרת לי?” ואז מצטט בהשתאות את תשובתו של אסף הראל: “הייתי בן שבע עשרה”. כן! הוא היה בן שבע עשרה והוא פחד. מהפוגע. וכנראה שגם ממך. ומשאר אנשי הצוות. שכנראה לא היו קשובים, ולא עוררו בו תחושה שיוכל לדבר אתם, שיקשיבו, יבינו, יעזרו.

והנה עובדה: גם אחרי שנים רבות, כשאסף הראל וישי שטקלר החליטו לגשת ולספר על מה שנבנהויז עולל, לא נמנעה בעצם האפשרות שהוא ימשיך לפגוע בתלמידים אחרים, במוסדות חינוך אחרים! (מי לא מנע זאת? שאלה חשובה, שיש לתת עליה את הדעת).

נבנהויז עזב אמנם את תלמה ילין, אבל במשך עוד כמה שנים המשיך ללמד או לנצח על תזמורות במקומות אחרים. הנה למשל קישור שנמצא בגוגל, המעיד על כך שהמשיך עוד ללמד.

אז מה, מדובר בשינויים בנורמות? האם אפשר לפטור את מה שקרה בכך שמה שהתקבל בעבר בקלילות היום נשפט בחומרה, בעקבות התהליכים שעברו על החברה בעולם כולו, השיח הפמיניסטי של מאה השנים האחרונות וקמפיין MeToo# של התקופה האחרונה?

אבל הנה כיום, לא בעבר הרחוק, מעזה גברת מילשטיין לפקפק בגלוי ובלי היסוס בחומרת המעשים, ובכך מעידה כי לא רק פעם, בעבר, לא הבינו את מה שאמור להיות תמיד מובן מאליו: שמורה חייב לשמור על ביטחון תלמידיו ותלמידותיו; שאסור לו לחצות גבולות, לנצל את תמימותם, הערצתם, שאיפותיהם של תלמידיו, את הבלבול של גיל הנעורים, את חוסר הבשלות הנפשית, המתקיימת לצד בשלותם הגופנית של בני נוער. שאסור לאדם המבוגר אף פעם, בשום תנאי, להתבלבל!

למרבה המזל, כפי שאפשר להיווכח בכתבתה של מיכל ינאי, משה פילוסוף, המנהל הנוכחי של תלמה ילין, שונה מקודמיו. הוא מצטיין ברגישות של איש חינוך אמיתי. רואים עד כמה הוא קשוב, אכפתי, וממוקד מטרה. עד כמה הוא נחוש להגן על התלמידים הנתונים תחת חסותו, ולוודא שאף אחד מהם לא ייפגע.

המוניטין של בית הספר, אמר פילוסוף, תלוי בשמירה על נפשם של התלמידים. לפני הכול. אפילו לפני ההישגים האמנותיים שבית הספר שואף (ומגיע!) אליהם.

במשך חמש עשרה שנה לימדתי בתלמה ילין. כל אותן שנים שימשתי גם כמחנכת ובתקופה האחרונה גם כרכזת אנגלית. ניהלתי את אתר האינטרנט הקודם של בית הספר, שאותו הקמתי ב-2005, וטיפחתי אותו בכל נפשי ובכל מאודי. נהגתי להגיע לכל ההופעות, ההצגות, הפתיחות והקונצרטים ולתעד הכול במסירות ובאהבה. מאות קטעי וידיאו שקיימים עד היום ביוטיוב יכולים להעיד על כך.

המחויבות ארוכת השנים לא הספיקה כנראה כדי לעורר אמון ברצון הטוב ובמחויבות שלי לבית הספר, ליתר דיוק – אל התלמידים המוכשרים, הרגישים והחכמים שזכיתי לפגוש, להכיר, ללמד ולחנך. אבל כמובן שלא זה מה שחשוב. חשוב מה שנחשף. חשוב הטיהור שבא בעקבותיו וחשובה מאוד עשייתו של המנהל הנוכחי.

ולכן גם כתבתה של מיכל ינאי חשובה בעיני.

כדי לצפות בכתבה במלואה, יש ללחוץ על התמונה שלהלן:

יש להודות לא רק למיכל ינאי, אלא קודם כל למי שהעזו לפרוץ את חומת השתיקה: ישי שטקלר ואסף הראל, ולבוגרים האחרים שהתראיינו בכתבה וסיפרו על מה שעבר עליהם, על מורים נוספים שפגעו בהם בעבר.

אני בטוחה שדרכו הנכונה, האמיצה והנחושה של משה פילוסוף, המנהל הנוכחי, תוביל את תלמה ילין להצטיינות, ולא רק אמנותית או אקדמית.

כשאמזון מציעים לי קנייה מראש של ספר שכתבה אן טיילר, אני לוחצת בלי היסוס על הכפתור. כל כך קל ומפתה לקנות ככה! לפני שלושים שנה (אולי יותר?) כש”גיליתי” את טיילר (זה היה בספר The Accidental Tourist – תייר מזדמן שזכה בפוליצר ועובד לסרט קולנוע בכיכובם של ויליאם הרט, ג’ינה דיוויס וקתלין דיוויס), הקפדתי להשיג את כל ספריה. (למרבה הצער, התרגומים לעברית של כמה מספריה פשוט מחרידים!). כל מכר שנסע לאנגליה או לארצות הברית קיבל רשימת קניות של ספריה, מלווה בתחנונים. אחר כך, כשאמזון הוקמה, עברתי להזמנות בדואר של ספרים מודפסים. דמי המשלוח היו יקרים בהרבה מהספרים עצמם, אבל למי היה אכפת, כשמדובר באן טיילר? הבעיה העיקרית בימים המוזרים ההם, כשהאינטרנט היה רק שמועה, הייתה לגלות מתי אן טיילר הוציאה ספר חדש (וגם אליס מונרו, שמאז שנות ב-80 “רדפתי” אחרי ספריה ואפילו ניסיתי לשכנע כמה הוצאות לאור לתרגם אותם, אך באותם ימים – לשווא!).

אפילו כתבתי לאן טיילר מכתב (לא היססתי לספר לה שגם אני סופרת – זה היה אחרי הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד, ובזב”ם עבדתי עם חיים פסח על דיבור עקיף). זכיתי לקבל ממנה מענה כתוב בכתב ידה(!), מכתב ידידותי, חביב ואנושי מאוד – כמו הכתיבה שלה!

כשראיתי אם כן את ההצעה לקנות ספר חדש של אן טיילר אפילו לא שמתי לב למחירו: 0.99$ בלבד! כשהוא הגיע אל הקינדל שלי (באייפד, בטלפון ובמחשב), התברר שמדובר בסיפור קצר, אחד מתוך סדרה שמכונה  A Vintage Short Series, בהוצאת  Penguin Random House. נראה אם כן כי ה”אופנה” של ספרונים המכילים נובלה, או כמה חיבורים קצרים, כפי שאפשר לראות בהוצאות לאור כמו לוקוס, תשע נשמות, ובסדרת הקצרים של כתר, אינה ייחודית לישראל.

בנובלה שלפנינו נוגעת אן טיילר בעניין שכבר העסיק אותה בעבר, בספר Searching For Caleb (שראה אור ב-1975). אחת הדמויות באותו רומן, שאורכו 309 עמודים (לעומת 11 עמודים בסיפור שלפנינו, שאי אפשר אפילו לכנותו “נובלה”), הייתה ג’סטין, מגדת עתידות “חובבנית”, שאט אט חושפת בפני הקורא את “סודה”: בעצם כלל אינה רואה עתידות, אלא שבזכות כישוריה הבין-אישיים היא מצליחה “לקרוא” את נפשם של בני האדם המגיעים אליה, לחשוף את צפונות לבם ולעודד אותם לפעול בדרכים שייטיבו אתם.

בסיפור  “Half Truths and Semi Miracles” אנחנו פוגשים הילרית. אישה שבמגע יד מצליחה לרפא תחלואים שונים. כמו ג’סטין מגדת העתידות, גם היא אינה מאמינה באמת בכוחות של עצמה. היא שולחת את המטופלים שלה שילכו קודם כל לרופא, עוד לפני שהם באים אליה, כי “גם הרופאים הם שליחים של האל.”

עיקרו של הסיפור מגיע כשההילרית מאבדת את כל עולמה, והולכת למרפאת אחרת, שבמגע גופה מבהירה לה: “לא אלוהים עשה ממך הילרית. דודתך יוניס עשתה זאת. חברתה, גברת פורטני, והאיש עם הגוש על הזרוע וכל האחרים. בזמן שהם הפעילו את הקסם שלהם, את החזקת להם חזק את היד.”

וזה מה שאן טיילר רוצה בעצם לספר לנו: שהכוחות מצויים בידי כל אחד מאתנו.

“הדבר הראשון שאני אומרת לאנשים הוא שאני סתם אישה רגילה, אני בדיוק כמוכם, אני אומרת, ואני רואה שהם לא מאמינים לי. יש להם כל מיני דעות קדומות.” כך נפתח הסיפור.

למרבה הצער, מהלכיו מהירים מדי, ואפילו, לפרקים, חיצוניים. למעשה, הוא דומה יותר למתווה של רומן שאן טיילר העדיפה לשרטט אותו בקווים מהירים.

אין דבר. רומן חדש שלה,  Clock Dance שכבר הוזמן, כמובן, כבר קיים בקינדל, וכבר נמצא בקריאה. עונג צרוף.

פרטים בהמשך :-)…

Tyler, Anne. Half-Truths and Semi-Miracles (Kindle Single) (A Vintage Short). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition.

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי “נורא יפה” תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: “ההווה הוא המפתח לעבר”. תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: “אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש.”

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. “היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם”, שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא “אינה אומרת הרבה מעבר לכך”. כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: “לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק ‘לאחרונה’, נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא “מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה”. מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר “טבעי”, שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים “הדקדוקיות”, שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה”מין הדקדוקי” של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: “לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום”). כך, למשל, בגרמנית, המילה “סלק” היא נקבה, ולמילה “נערה” אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: “איפה הסלק?” “היא הלכה למטבח”. “איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?” “זה הלך לאופרה”…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ”ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב’ (ו’, 16) “הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר”, ובדברי הימים א’, (ט”ו 29) “הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק”: המילים “מפזז ומכרכר” יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה “נורא” שיש לה, לדברי דויטשר “תעודת יוחסין די מכובדת”. בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה “נשגב, מדהים, מעורר הערצה.” ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים “נוטרי השפה העברית” כשהם נתקלים בביטויים כמו “נורא יפה”…

ובכן “כל השפות משתנות, כל הזמן”. (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: “שפה היא ניב עם צבא וצי”). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם “סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)”. ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, “מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות”.

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: “חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה”.

פירושו של “חיסכון”: הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה’ נהפך ברבות הימים לצליל א’, כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת’ בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל (“תלך”), מה שדויטשר מכנה “התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל”.

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה “כן” שהולכת ומצטמצמת ל”כֵּ”, ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של “דחף להבעה” הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה “אפילו”. תחילתה במילה “אם”, שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: “אם לוּ”. אבל אז היא התכווצה ל”אילוּ”, ובעקבות זאת התרחבה ל”אף אילו” ומשם התכווצה שוב ל”אפילו”, שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה “אם”, ויוצרים את הביטוי המשעשע “אפילו אם”, שמשמעותו המילולית היא “גם אם אם אם”.

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן “מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים”. כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. “מלונדון”: אות השימוש מ’ מציינת מרחב, לעומת “הוא רעד מקור”, שאז מ’ השימוש מציינת סיבה; “מלונדון לפריז”: מ’ השימוש מציינת מרחב, לעומת “דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני” – מ’ השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

ממש בסופו של הספר החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי זכיתי בדברי הרגעה: “אמנם,” כתב מחברו, פטר וולבן, “אנו מנצלים יצורים חיים, המומתים לתועלתנו,” אבל “עולה השאלה אם ההתנהגות שלנו אכן ראויה לגנאי.” והוא מסביר מדוע הוא מאפשר לנו, קוראיו, ליהנות מהספק ולא להתייסר: “אנו משתייכים לטבע במידה שווה, והגוף שלנו בנוי בצורה המאפשרת לנו לשרוד רק בעזרת החומרים האורגניים של מינים אחרים. אנו חולקים בהכרח הזה עם כל שאר החיות”.

עם זאת, וולבן אינו פוטר את האדם מאחריות לנהוג בהתחשבות: “לקחת רק את הדרוש לנו מהמערכת האקולוגית של היער,” ולחסוך מהעצים, כמו גם מהחיות, כל סבל מוגזם או מיותר.

סבל? לעצים? בשלב הזה של הקריאה בספר הקביעה הזאת כבר אינה מפתיעה, שכן לכל אורכו מראה וולבן בפירוט מרתק כי עצים אינם חפצים דוממים; שיש להם רגשות ואופי; שהם נוהגים לעזור זה לזה; שהם, בעצם, יצורים חיים לכל דבר, גם אם תגובותיהם אטיות מאוד, ונסתרות מעיניהם של מי שאינו מבין מה הוא רואה.

והוא, וולבן, בהחלט מבין. הוא יערן, מלמד יערנות, מנהלו של יער במערב גרמניה ויותר מכל – הוא אוהב עצים מושבע. ספרו הוא מעין שיר הלל להם, ליכולותיהם, לעוצמתם הפלאית, ליופיים ולחוכמתם, ולכך שבני האדם היו נוהגים בתבונה אילו למדו מהם!

אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בקשרי החברות שמתקיימים בין עצים שגדלים בטבע, לא אלה שצומחים ביערות שבני אדם שתלו. אלה, האחרונים, “מתבודדים וחייהם קשים במיוחד”, שכן “אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת של עזרה הדדית”.

מי שסבור כי הדברים הללו נשמעים מיסטיים או ניו אייג’יים, טועה. וולבן מתבסס לכל אורך הספר על מחקרים ותצפיות. למסקנה כי יש מערכת של עזרה הדדית בין עצים הגיע לראשונה אחרי שנתקל ביער בגדם עץ עתיק מאוד, שהיה אמור להיות גוף מת, אבל בניגוד לכל היגיון המשיך לחיות לאורך אלפי שנים, בזכות העובדה ש”רוב העצים מאותו מין באותו החורש מחוברים זה לזה,” וכי “חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים.”

אז מסתבר, לפי וולבן, שעצים סובלים כשפוצעים או ממיתים אותם. (מחשבה קשה למי שבחרה בילדותה להיות צמחונית. כי מה נותר לו לאדם לאכול, אם גם הצמחים מרגישים? אבל, כאמור, וולבן פוטר את הקוראים מתחושות אשמה כשהוא מסביר שהצורך להיזון מחומרים אורגניים הוא בלתי נמנע). ויש לעצים חוש טעם. הם נעזרים במעין רשת אינטרנט, של פטריות שמתפשטות, מתווכות ביניהם, ומספקות להם מידע חיוני, כך ש”בקהילת היער לא רק עצים אלא גם שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים” (אבל זה לא יכול לקרות, ולא קורה, בשדות חקלאיים. רוב הצמחים התרבותיים “איבדו את יכולת התקשור מעל לקרקע ומתחתיה”). הם עושים זאת לא רק בעזרת הפטריות, אלא גם “על ידי אותות ריחניים, חזותיים וחשמליים, בעזרת מעין תאים עצביים בקצות השורשים”.

מרגש במיוחד תיאור העזרה ההדדית שמגישים עצים זה לזה, “כי עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו”, ולכן העצים ביער מחלקים ביניהם בצורה אופטימלית חומרי תזונה ומים, “כך שכל עץ יכול לצמוח בצורה המיטבית מבחינתו.”

עצים מתאמים ביניהם את תקופת הפריחה שלהם, “כי כך הגנים של פרטים רבים יכולים להתערבב כיאות”. העצים הבוגרים “מלמדים” את הצעירים לצמוח לאט, כדי שיוכלו להתבסס ולהתחזק. יש להם כללים ל”התנהגות” (למעשה – לצמיחה נאותה), שמאפשרים להם לשרוד לאורך אלפי שנים, ויש בהם יכולת ללמוד, להפיק לקחים, ואפילו להזהיר זה את זה, למשל – מפני מתקפת חרקים מתקרבת.

האהבה שבה וולבן כותב על העצים מופלאה. הוא רואה עצים-אמהות שמניקים את “התינוקות שלהן”, ומאפיין אותם בלא מעט תכונות אנושיות. למשל, האורן לדעתו חצוף, כי “הוא היחיד שמעיז פנים ומסיט בתאווה את הכותרת שלו” (לאורך הספר משתמש המתרגם במילה הזאת, “כותרת”, במקום במילה המקובלת “צמרת”. ייתכן שיש לכך הצדקה, שלא עמדתי על טיבה); עצים בדרך כלל “אינם אוהבים להתאמץ”, הם “מזדקנים בחן”, הם אמיצים או מוגי לב, הם רעבים או צמאים, הם מתפטמים כשמתאפשר להם, צעיריהם – הוא מכנה אותם “זאטוטים” – “להוטים” לצמוח. את העצים שנשתלים בפארקים עירוניים הוא מכנה “ילדי רחוב”, שנתקלים ב”הפתעת חייהם” כשהם מנסים להרחיב את טווח צמיחת השורשים שלהם ונתקלים בכביש, או בקרקע הדוקה מדי, שנסללה בעזרת מכונות.

נוגעת ללב במיוחד הבנתו העמוקה את גורלם של העצים אשר “יכולים לגדול בסביבות קיצוניות רבות. יכולים? מוכרחים! כי כשזרע נופל מעץ, אתר הנחיתה שלו יכול להשתנות אם הרוח או חיה כלשהי מזיזה אותו. אך מרגע שהוא נובט באביב, גורלו הוכרע. מעתה ואילך השתיל קשור לחלקת האדמה הקטנה הזאת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם מה שמזדמן בדרכו”. (בדרכה הפיוטית הביעה זלדה רעיון דומה, בשיר “שני יסודות“).

אהבת העצים של וולבן, המפורטת ומגובה בהסברים מדעיים, מרגשת ומרתקת.

DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

לעברית: ניב סבריאגו

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: “אני אוספת,” כתבה נאמן, “כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה.”

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: “היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם.” לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. “היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה”.

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים “בני הדור השני”: אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי “השואה” שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, “דור שני”, ושהילדים שלנו יכונו “דור שלישי”, ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

“ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן.” בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה “מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי”. אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה “כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה”.

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי “במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים”. או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן “אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…” או: “בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד.”

“בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים”, היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה “לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום”.

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של    e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן

דומה היה שהמדינה כבר לא מצליחה לאפשר לתושביה לחיות ברווחה הכלכלית שאליה הורגלו. פחות משקיעים הגיעו מחו”ל. כספי הפיצויים מגרמניה פחתו. העלייה הצטמצמה וגם הריבוי הטבעי פחת. הביקוש לדירות ירד והביא לשפל בענף הבנייה, שהשפיע על ענפים אחרים. עסקים קרסו. (כל זאת מתוך ספרו של תום שגב, 1967).  מילה חדשה חדרה ללקסיקון: “מיתון”. בפברואר 1966 פנה ראש הממשלה, לוי אשכול אל האומה בנאום ברדיו.

אשכול פתח את דבריו בנימה אישית וישירה: “ערב טוב לכם, אני רוצה לשוחח אתכם כמה דקות על הנושא המעסיק בימים אלה את כולנו: אתכם, אותי ואת חברי בממשלה.” אשכול ביקש לעורר במאזיניו את התחושה שאוזנו כרויה למצוקותיהם: “אני יודע, כי בימים שהמצרכים בחנות מתייקרים, המיסים עולים, והמשפחה צריכה לערוך מחדש את תקציבה – בימים שכאלה אין האזרח נוטה לחלוק מחמאות לממשלתו, ולאיש העומד בראשה. יכול אני להבין זאת. יכול אני להבין את בעיותיו של האזרח, המנהל את משק ביתו.”

בשלב הזה בנאומו הסביר ראש הממשלה מה ציפיותיו: “רשאי אני,” אמר, “לדרוש מהאזרח אותה מידה של הבנה לבעיותיה של הממשלה, המנהלת את משק המדינה.” אשכול ניסה ליצור תחושה של הדדיות ושל אחריות משותפת לאזרח לממשלה: “ודאי תסכימו איתי כי הדאגה למשק המדינה היא בסופו של דבר הדאגה האמיתית למשק הבית. כלכלה בריאה ומתקדמת היא התנאי האמיתי להבטחת רמת חיים הוגנת לכל אחד ואחד מאתנו.”

כדי לחזק את תחושת האחריות הסב ראש הממשלה את תשומת לבם של המאזינים לכך ש”בחמש השנים האחרונות זינקה רמת החיים שלנו לגובה מעורר תימהון. בממוצע – מתבטאת עלייה זו בשלושים וחמישה אחוזים. תופעה זו אין לה תקדים בעולם כולו,” והדגיש: “למרות היוקר, למרות המיסים, אנו מתלבשים היום הרבה יותר טוב, אוכלים הרבה יותר טוב. למרות הטענות, למרות המענות, אלה החליפו דירתם בדירה מרווחת יותר, אלה רכשו רהיטים חדשים, אלה ציידו את דירתם בכיריים משוכללים, במכשירי טלוויזיה, בשואבי אבק. פלוני קנה קטנוע, אלמוני – מכונית. למרות הטרוניות והמחאות על יוקר ועל מיסים  – האם ישנם רבים בתוכנו אשר יאמרו בכנות, כי לפני חמש שנים היה מצבם גרוע יותר? אינני חושב שימצאו רבים כאלה.”

מכאן המשיך אשכול והסביר מה מקור השגשוג שאזרחי מדינת ישראל ידעו עד כה: “תשאלו כיצד הגענו לכל זאת? האם באמת עבדנו כולנו קשה יותר? האם באמת ייצרנו הרבה יותר? כולם יודעים שאין זה ההסבר כולו. סכומי כסף עצומים גייסה הממשלה בחוץ-לארץ: מיהודי העולם, מממשלת ארצות הברית, מממשלת גרמניה המערבית וממשקיעים פרטיים. בעזרת הכסף הזה הצלחנו לפתח את מדינת ישראל בקנה מידה שאין דומה לו. תנופת הפיתוח האדירה הביאה למצב של גאות, פרוספריטי, שהכול נהנו ממנו, מי יותר ומי פחות.” כלומר: לא בזכות עצמכם חייתם עד כה בנוחות, אלא הודות לממשלה, שהצליחה לגייס כספים.

ואז התפנה ראש הממשלה “לנזוף” בשומעיו: “הרשו לי לומר בנקודה זו כמה דברים קשים, ואולי, בלתי נעימים: הגאות הזאת, בממדיה אלה, גרמה, לדאבוני, לבולמוס של חטוף ואכול, חטוף ושתה.” כלומר – הציבור הוא האשם בהתדרדרות הכלכלית, כי “כל קבוצה, קטנה כגדולה, ניסתה לחטוף יותר, לדהור מהר יותר במרוץ של רמת החיים.” הממשלה מצדה “הזהירה, חזרה והזהירה, כי אין בכוח המשק לעמוד בתביעות השכר המופרזות, המסוכנות. לא רבים שעו לאזהרות.”

כתוצאה מכך “פרצו שביתות בשרשרת ארוכה ופראית. היו איומים בשביתות ובהשבתות; והממשלה, שהועמדה, לא אחת, בפני הברירה המסוכנת – שיתוק המשק או ויתור לתביעות – נאלצה, לעיתים, מתוך הכרת המצב הביטחוני, ומתוך דאגה לעתיד קיומנו וקידומנו – לוותר. התוצאה מכל זאת, הייתה – ההכרח בהעלאת המיסים.”

אשכול המשיך והסביר כי עמדו בפני הממשלה חלופות מסוכנות: לבקש הלוואה מבנק ישראל, שהיה נאלץ להדפיס כסף חדש, “חסר כיסוי,” שהיה מביא לירידה בכוח הקנייה, ועקב כך “להאמרה מהירה של המחירים.” הציבור היה חש אמנם במעין גאות, אבל היא הייתה “מדומה”, “מזויפת”, ובסופו של דבר היה מגיע משבר נוסף, ובעקבותיו אבטלה, ירידה חמורה עוד יותר ברמת החיים, והתמוטטות המשק.

אשכול קרא לציבור להבין שארצות הברית וגרמניה “לא יוסיפו לכסות עד סוף כל הדורות” את הגירעונות של המדינה, ולפיכך על הכול “לרסן במועד את תאוותינו.”

אמנם הממשלה יכלה, כדי להימנע מביקורת, לקצץ בשירותים שהיא נותנת לאזרחים: “לקצץ ממש – בבשר החי!” – בתקציבי החינוך, בשירותי הבריאות, בבינוי, בשיקום שכונות, אבל לא עשתה זאת, כדי לא להטיל את הנטל דווקא על מיעוטי היכולת, על העולים החדשים ועל תושבי עיירות הפיתוח. “אני משוכנע,” אמר, “כי גם היותר אמידים בתוכנו, בכך אינם רוצים.”

“ואולי,” תהה, “היו צריכים לקצץ הביטחון, ביטחון ישראל?” על השאלה הזאת, שהייתה מבחינתו רטורית, והוא הניח שכך גם למאזיניו, לא ניסה אפילו להשיב. הרי ברור שבתקציב הביטחון אסור לגעת!

אשכול הביא אם כן את המאזינים למסקנה הבלתי נמנעת: “לא נותרה לנו, איפוא, אלא הדרך השלישית, הדרך הבלתי פופולרית, הדרך בה הלכנו.”

מכאן ואילך ביקש ראש הממשלה לשכנע את הציבור כי “יותר ויותר אנשים נפקחות עיניהם לראות את המצב לאשורו.” שאמנם “עוד תמול שלשום עמדו האנוכיות והדאגה העצמית של פרטים ושל קבוצות בראש מעייניהם,” אבל הבחין כי “מחשבתם של יותר ויותר אנשים מתבהרת,” וכי “יצר האגואיזם מתחיל לפנות מקום לתחושה של אחריות לאומית.”

כדי להוכיח זאת הזכיר את “תנועת ההתנדבות של קבוצות ויחידים, שהביאו נכונות לוותר על חלק משכרם,” שיבח אותה ודרבן מגזרים נוספים להצטרף אל חברי הסגל האקדמאי של המוסדות להשכלה גבוהה, העיתונאים, הטכנאים והמהנדסים של סולל-בונה, עובדי החברות נפטא ומגל, עובדי עמידר, עובדי התעשייה הצבאית, פקידי משרד הביטחון ופקידי משרד המסחר והתעשייה, מהנדסי חמת ומכתשים, האקדמאים של רסקו ושל אגף המכס, חברי הוועדה המרכזת של ההסתדרות וחברי הנהלת עיריית ירושלים, שוטרי ישראל. גם הוא עצמו, הדגיש, ואתו שאר שרי הממשלה, הודיעו שיוותרו על חלק משכרם.

כדי לחזק את המגמה ציטט אשכול מכתב שקיבל מנכה צה”ל, שהחליט להחזיר “סך 600 ל”י מן הסכום של 621 ל”י” שקיבל ממשרד הביטחון “על חשבון הפרשי תגמולים,” שכן החיסכון הוא צו השעה, “ואת כל המשאבים והאמצעים שאפשר לחסוך – יש להפנות לצרכי ביטחון.”

אשכול המשיך בנאומו. הסביר אילו קיצוצים נוספים מתכננת הממשלה ושב והפציר באזרחי המדינה: “אל יחשוב כל אחד ואחד מאתנו כיצד אוכל אני ליטול לעצמי פרוסה גדולה יותר מן העוגה. הבה נעשה כולנו יד אחת להגדלת העוגה כולה,” וביקש שהכול ינהגו בתבונה ובשיקול דעת, ויתגברו על “הפזיזות, החמדנות וחוסר האחריות.”

בלי שיתוף פעולה של העם “אין ממשלה יכולה לבצע בהצלחה מדיניות כלשהי,” אמר, והוסיף והכריז: “אני מאמין בעם הזה! אני מאמין, כי עם שידע להוכיח עצמו בימי מסה ומבחן, קשים לאין שיעור מימים אלה, יידע גם עתה להתעלות מעל חשבונות שעה והנאות בנות חלוף, ולזהות את טובתו שלו עם טובת הכלל,” שכן “כל אחד ואחד יכול להרים תרומתו ליציבות במדינה.”

את נאומו סיים אשכול במילים “אם אתה, אם את, דואגים באמת למחר שלכם – עשו משהו למענו היום.”

בחודשים הבאים גבר המיתון. אנשים קנו כמויות קטנות יותר של מזון. בעלי חנויות בגדים ונעליים התלוננו על ירידה של 10 עד 15 אחוזים בהכנסותיהם. אלפי דירות לא נמכרו. הכול דיברו על מצב הרוח הירוד, “פסיכולוגיית שפל” כינה זאת אחד החוקרים. אחד הבנקים הקטנים התמוטט.

המרירות והכעס של הציבור התנקזו בעיקר לעברו של אשכול. כך למשל הוצפה המדינה בבדיחות ארסיות נגד ראש הממשלה.

בשנה שאחרי נאומו של אשכול ברדיו התרבו תקריות האש בגבול עם סוריה. הסכסוך אתה החריף בגלל ניסיונותיה להטות את מי הירדן, בשל חדירות של מחבלים משטחה, ומאחר שהסורים ירו על חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכים לגבול. הצבא דרבן את הממשלה לאיים על הסורים. אשכול, ורבין, שהיה אז רמטכ”ל, השמיעו הצהרות לוחמניות. באפריל 1967 הפילו מטוסי חיל האוויר שישה מיגים סוריים, אחרי שהסורים ירו על טרקטוריסטים ישראלים והתפתחו חילופי אש. המצרים הצטרפו אל המתיחות כשסגרו את מיצרי טירן.

בניגוד לדעת רבים בממשלתו הקפיד אשכול לא לעשות שום צעד בלי ליידע את האמריקנים, כדי לא לאבד את תמיכתם. גם כשהצבא גייס את חיילי המילואים הכריז אשכול כי “ישראל אינה רוצה מלחמה,” וכי “גיוס המילואים בא למנוע אותה.”

אבל המלחמה פרצה, והניצחון הצבאי הישראלי היה מהיר וחד משמעי. תוך שישה ימים כבשה ישראל את רמת הגולן, את הגדה המערבית ואת סיני. המיתון הסתיים. אתגרים חדשים ניצבו לפתחה של המדינה.

תודה לתום שגב על ספרו 1967

תחילתו של הסרט שובה את הלב:  ילדה יפהפייה ועצובה שחולקת את חייה עם אמה. בארוחת הבוקר רואים אותה מהורהרת, שקועה בעצמה, סובלת. היא לא רוצה ללכת היום לבית הספר.

עד מהרה מתברר מדוע: בסצנה חזקה מאוד, עדיין ברגעים הראשונים של הסרט, רואים אותה יושבת במקומה בכיתה, זמן קצר לפני תחילת השיעור. היא רואה את הבנות האחרות, חברותיה לספסל הלימודים, מגיעות, וכבר כולה מכווצת, מתכוננת לקראת הבלתי נמנע: כל אחת מהילדות, שבעצם אינן חברות אלא אויבות, חולפת לידה ונתקלת בכוונה בשולחן שלה. סבלה של הילדה, אזומי, קשה מנשוא. אבל אמה אינה מוותרת לה, מאלצת אותה להתמודד, ללכת בכל זאת לבית הספר, להתגבר, לא להיכנע לייאוש.

עד כאן הכול אמין ומשכנע. חבל שהיוצר, ריוטה נקאנו שכתב את התסריט וביים את הסרט, נסחף בהמשך למחוזות מופרכים ולא אמינים.

עניינו של הסרט בנטישה של אמהות, וככל שהוא מתקדם מסתבר שעוד ועוד דמויות שהן בעצם ילדות עזובות או אמהות נוטשות. יש גם אבא אחד נוטש, אבל הוא נשאר בשוליים, דמותו זניחה ולא חשובה.

התגליות השונות טומנות בחובן לא מעט הפתעות. כל מיני אמיתות חיים מתגלות, והסצינה ההתחלתית שבה אם ובת חולקות מידה לא מעטה של בדידות משותפת (די בהתחלה נודע לנו שאביה של הילדה, בעלה של אמה, נעלם לפני כמה חודשים) הולכת ומשתנה, עד שבסופו של הסרט מתמלא הקיום שלהן בעוד דמויות רבות, שכולן קשורות איכשהו באימא, בכוח ההשפעה הרב שיש לה על אנשים, בהשראה שהיא מעניקה להם כדי שילמדו לחיות כיאות, לנהל חיים שיש בהם משמעות וכוח, וידעו להיאבק באויביהם האמיתיים או המדומים.

כל זה נשמע נפלא. הבעיה שהתהליכים מואצים, די בסטירת לחי או בעלבון שהיא מטיחה באדם הניצב מולה כדי שישתנה לגמרי ויבין איך בדיוק עליו לנהוג מעתה ואילך.

במילים אחרות: יש משהו מופרך בהתפתחויות, ויותר מדי מעגלים נסגרים באופן מושלם, כך שלא נשארים קצוות פרומים או חידות שאין להן פתרון. לכל מרכיב בסרט יש הסבר מסודר שנקשר לשאלה כלשהי, והכול ביחד אמור להצטייר בשלמות נוגעת ללב, אבל המאמץ לטוות מארג שלם נכשל, כי חלק גדול ממה שקורה פשוט לא משכנע. סצינות מסוימות נחוות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי שבלוני שבו נוצר איחוי מלאכותי של לבבות סדוקים. אפילו הסמליות שנקט הבמאי פשטנית מדי. בריאיון אתו הסביר כי יוצרי הסרט דיברו “על האם והבת ורצינו שלצופים יהיה דימוי של שתי הנשים הללו. האמא היא אדום והבת היא כחול בהיר. בדרך מסוימת הצבעים האלה מסבירים הרבה על הדמויות. באופן אישי אני אוהב את הצבע האדום. עבורי הוא מלא תשוקה ובעצם מושלם לדמות של האם מלאת האהבה. אני תמיד מודע לצבעים בסרט הזה.”

עם כל ההסתיגויות, יש לציין לטובה את משחקה של האנה סוגיסאקי  (Hana Sugisaki), הילדה המגלמת את דמותה של אזומי. סוגיאקי משכנעת מאוד. על הבחירה בה סיפר הבמאי: “הילדה בסרט היתה מאוד אותנטית, גם באודישן היא היתה כזו. היא לא אהבה לעמוד בשקט אפילו לא לשנייה. בחרתי אותה דווקא בגלל זה. כולם מסביב התנגדו. כולם אמרו לי שיהיה לי מאוד קשה עם הילדה. והם צדקו (צוחק), היה לי קשה, אבל היא נתנה לי משהו שאף ילד שחקן לא יכול היה לתת. הצלחתי לקבל תגובות אמיתיות של ילדה. זה היה קשה ויחד עם זאת הנאה גדולה לביים את הילדה-שחקנית הזו”.

מעלה נוספת של הסרט היא בצוהר שהוא פותח אל אורחות החיים ביפן (בהנחה שמה שמצטייר בו נאמן למציאות). מעניין לראות על איזה אוכל הם מתענגים, איך נראים בתי המגורים, בתי הספר ומנהגי האבלות שלהם, מה הם נוהגים ללבוש, מה מעסיק אותם. סרט כזה מספק את הצורך של מי שמעדיף להישאר במקומו, ובה בעת להתוודע אל מציאות חיים רחוקה.

הסרט זכה בפרסים רבים: בשלושה פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע, בהם לשחקנית הראשית, שחקנית משנה ותגלית השנה, בפרס הסרט הטוב ביותר, השחקנית ראשית, שחקנית משנה והשחקנית מבטיחה בתחרות הוצ’י לקולנוע, בפרסים בשלושה פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל הקולנוע של טוקיו, פסטיבל הקולנוע בבוסן דרום קוריאה, ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי במונטריאול, ובשני פרסי משחק בתחרות קינמה ג’ופו.

ד”ה לורנס (1930-1885)  נודע בעיקר בזכות ספרו  מאהבה של ליידי צ’אטרלי, שבמשך שנים היה שנוי במחלוקת, בשל התיאורים המפורשים הכלולים בו. יש מי שראו בהם פורנוגרפיה, ואפילו פנו לבית המשפט בתביעה לאסור על הוצאת פינגווין להוציא מהדורה לא מצונזרת של הרומן. חבר המושבעים פסק שמדובר ביצירת אמנות לגיטימית.

על הבעייתיות האמיתית בספרו של לורנס (ובעמדות שהביע בו) לא דובר בבית המשפט. מאהבה של ליידי צ’טרלי הוא תיאור מזעזע למדי של נקודת מבט גברית אנוכית ומיזוגנית, באצטלה של גבר שאמור לאהוב נשים. מלורס, גיבור הרומן, משוכנע שרוב הנשים אינן מעוניינות באמת בקשר מיני, שהן רוצות בגבר, אבל לא במגע הגופני אתו. בת הזוג האידיאלית מבחינתו היא מי שאינה זזה בשעת המשגל, מסתפקת בהנאתו של הגבר, ומתענגת עליה. נשים מאושרות, לדעתו של מלורס, ומן הסתם גם לדעתו של מי שיצר אותו, הן אלה שנכנעות לגבר, כי אין להן צרכים משל עצמן.

לורנס האמין שהוא אוהב נשים. הוא הרבה לפאר אותן בדבריו, היה קשור מאוד לאמו, והיה נשוי במשך 16 שנים לפרידה פון ריכטהופן, שעזבה את בעלה הפרופסור ואת ילדיהם, כדי לברוח אתו מאנגליה, ולהינשא לו.

במאמר שלפנינו (בתרגומי) אפשר להיווכח בשניות שיש בהשקפותיו של ד”ה על נשים. האם העריץ אותן, או שהיה מיזוגן סמוי?

  “תנו להן דפוסים”, ד”ה לורנס

 בעייתן העיקרית של נשים היא הצורך התמידי שלהן להתאים את עצמן לתיאוריות שגברים מחזיקים על נשים. כך הן נוהגות מאז ומתמיד. העצמיות שאישה שומרת עליה היא תמיד זאת שבה רוצה הגבר מהסוג שהאישה מעדיפה. אישה נעשית היסטרית אם אינה יודעת בדיוק באיזה דפוס לנקוט, לאיזה דימוי גברי להתאים את עצמה.

יש כמובן גברים רבים בעולם, ובה במידה יש גם תיאוריות גבריות רבות על מה נשים צריכות להיות. אבל גברים נוהים אחרי טיפוס, והטיפוס, לא האדם הפרטי, הוא זה שיוצר את התיאוריה, במילים אחרות – את האישה “האידיאלית”.

הרומאים, אותם בני אצולה רודפי בצע, הביאו לעולם את התיאוריה על המטרונית האידיאלית, שתאמה מאוד את תשוקתם לצבור רכוש. “ראוי שרעייתו של הקיסר תתעלה מעל כל חשד שהוא.” רעייתו של הקיסר אכן התעלתה בטובה מעל כל חשד, גם אם הקיסר עצמו בהחלט לא עמד באותם סטנדרטים. בתקופה מאוחרת יותר אדונים כמו נירון הביאו לעולם את התיאוריה על האישה המתירנית, עד לבשלב שבו התחילו הגבירות להיות מתירניות ביחסיהן עם כל מאן דהוא. דנטה הגיע עם ביאטריס החסודה, זאת שאין לגעת בה, וביאטריסות חסודות שאין לגעת בהן החלו לפסוע בחשיבות עצמית, לאורך מאות השנים. הרנסנס גילה את האישה המלומדת, ונשים מלומדות הזדמזמו להן במתינות לתוך עולם השירה והפרוזה. דיקנס המציא את הרעיה-ילדה, ומאז החלו רעיות-ילדות לנהור בכל מקום. הוא דלה גם את גרסתו לביאטריס החסודה: אגנס החסודה, שאותה אפשר בכל זאת לשאת לאישה. ג’ורג’ אליוט חיקתה את אותו דפוס, שזכה לאישור. האישה האצילה, בת הזוג הטהורה, האם המסורה, שלטה בזירה, ואותה העבידו בפרך. כאלה היו אמהותינו האומללות, ואנו, גברים צעירים שדי חששו מאמהותינו האצילות, נטינו לפנות אל הרעיה-ילדה. לא היינו יצירתיים במיוחד. ידענו רק שהרעיה-ילדה חייבת להיות יצור קטן עם תכונות נעריות – זה היה הנופך שאנחנו הוספנו לדפוס. שהרי אין ספק: גברים צעירים חוששים מפני אישה אמיתית. היא מסוכנת מדי. היא מרושלת מדי, כמו למשל דורה של דוד[1]. לא, מוטב שתהיה יצור קטן ונערי. כך נחוש בטוחים יותר. לפיכך – היא יצור קטן ונערי.

יש, כמובן, גם טיפוסים אחרים. גברים מוכשרים מייצרים אידיאל של האישה רבת היכולות. רופאים מייצרים את האחות המוכשרת. אנשי עסקים יוצרים את המזכירה המוכשרת. וכך מתקבלים כל הסוגים. אפשר אפילו לייצר בנשים את תחושת הכבוד הגברית (תהא אותה תחושה מסתורית מאוד אשר תהא), אם רוצים בכך.

וישנו גם האידיאל הגברי הסודי הנצחי – זה של היצאנית. נשים רבות מממשות את הרעיון, רק משום שהגברים רוצים בו.

וכך, אישה מסכנה, הגורל נפטר ממנה. לא משום שאין לה דעה משלה. יש לה הכול, כמו לגבר. ההבדל היחיד ביניהם, שהיא מבקשת דפוס. תן לי דפוס לפעול על פיו! זועקת תמיד האישה. אלא אם, כמובן, כבר בחרה את הדפוס בשלב מוקדם יחסית בחייה, ואז תצהיר שהיא לגמרי עצמה, ותאמר שאף דעה על נשים שיש לגבר כלשהו לא תוכל להשפיע עליה.

הטרגדיה האמיתית אינה נובעת מכך שנשים מבקשות, וחייבות לבקש, לאמץ לעצמן דפוס של נשיות. הטרגדיה גם אינה נובעת מכך שגברים מעניקים להן דפוסים מתועבים כאלה: רעיה-ילדה, ילדות שנראות כמו נער, מזכירות מושלמות, רעיות אציליות, אמהות שמקריבות את עצמן, נשים טהורות שמביאות לעולם ילדים בבתוליהן הצוננים, יצאניות שרק משפילות את עצמן, כדי לרצות את הגברים, כלומר – כל הדפוסים הנוראיים של נשיות שגברים מספקים לנשים; דפוסים שסוטים מדרך האנושיות השלמה, האמיתית והטבעית. גבר מוכן לקבל אישה כשווה לו, כגבר בחצאית, כמלאכית, כשטן, כפני-נער, כמכונה, כמכשיר, כשדיים, כרחם, כזוג רגליים, כמשרתת, כאנציקלופדיה, אידיאלית או נלוזה; רק כאדם, כיצור אנושי אמיתי מהמין הנשי, הוא לא מוכן לקבל אותה.

ונשים אוהבות כמובן לממש דפוסים מוזרים, דפוסים משונים, ומוטב – יוצאי דופן ככל האפשר. מה יכול להיות מוזר יותר מאשר הדפוס הנוכחי של נערה שנראית כמו תלמיד בפנימיית איטון לנערים, כזאת שגון עורה חיוור כמו פרח? כמה מוזר. ונשים מממשות את הדפוס, רק מכיוון שהוא משונה. מה יכול להיות מבעית ואימתני יותר מאשר הדפוס של פני-נער? בכל זאת, נערות מאמצות אותו בלהיטות.

אבל שורשה האמיתי של הטרגדיה אינו בכך. לעתים תכופות ולמרבה האבסורד, כמו אצל דנטה וביאטריס, התועבה הלא אנושית של הדפוס – שהרי ביאטריס נאלצה להישאר כל חייה חסודה, בלי שמישהו ייגע בה, בהתאם לדפוס של דנטה, בשעה שלדנטה היו רעייה וילדים שחיו להם בבית בנוחות – הרע מכול, אינו טמון אפילו בכך. הרע מכול נובע מכך שברגע שאישה מממשת באמת את הדפוס שהתווה לה הגבר, הגבר מפסיק לחבב אותה. לאחר שנוצרה נערה הנראית כמו תלמיד באיטון, נערים סולדים מפניה, בחשאי. הם אלה שגרמו להיווצרותה, והם אלה שמתעבים אותה, ונחרדים מפניה בסתר לבם.

כשמדובר בנישואים, הדפוס מתפרק. הנער נושא לאישה את הנערה שנראית כמו תלמיד באיטון, ועד מהרה מתחיל לשנוא את הטיפוס. במחשבותיו הוא מתחיל מיד להשתעשע בבולמוס עם טיפוסים אחרים. בנשים שהן אגנס אצילה או ביאטריס, שהן דורה הנאחזת, שהן filles de joie [2] איומות. הוא נקלע לסחרחורת פרועה של בלבול. בכל פעם שהאישה האומללה מנסה לממש דפוס כלשהו, הגבר מייחל לדפוס שונה. כך נראים חיי הנישואים המודרניים.

האישה המודרנית אינה שוטה, בניגוד לגבר המודרני. נראה לי שאפשר לנסח את הדברים בדרך אחת בלבד: הגבר המודרני הוא שוטה, והגבר המודרני הצעיר הוא שוטה גדול. הוא פוגע בנשים שלו הרבה יותר מכל קודמיו, כי אין לו מושג מה הוא רוצה שהיא תהיה. אנו עדים כיום לשינויים בדפוסי הנשיות, שמחליפים זה את זה במהירות מטורפת, כי לגברים הצעירים אין מושג מה הם רוצים. ייתכן שבעוד שנתיים נשים ילבשו קרינולינות – הרי לכם דפוס! – או עדיי חרוזים, כמו הכושיות העירומות במרכז אפריקה, או שאולי יענדו כלי נשק מנחושת, או את מדי משמר הסוסים. הן יכולות להיות כל דבר שהוא. כי הגברים הצעירים איבדו את הראש, ואינם יודעים מה הם רוצים.

נשים אינן שוטות, אבל הן חייבות לממש דפוס כזה או אחר. הן יודעות שהגברים הם השוטים. אין להן כבוד לדפוס, ובכל זאת הן זקוקות לו, אחרת לא יוכלו להתקיים.

נשים אינן שוטות. יש להן היגיון משלהן, גם אם אינו מהסוג הגברי. יש לנשים היגיון של רגש, ולגברים – היגיון של תבונה. שני אלה משלימים זה את זה, והם לרוב מנוגדים. אבל היגיון-הרגש של האישה אינו פחות אמיתי ונחרץ מהיגיון-התבונה של הגבר. הוא רק פועל אחרת. למעשה, האישה לעולם אינה מאבדת אותו. במשך שנים היא עשויה לממש את הדפוס הגברי, אבל בסופו של דבר, ההיגיון המוזר והנורא של הרגש ינפץ את אותו דפוס, אם אינו מספק רגשית. כאן טמון ההסבר החלקי לשינויים המתמיהים שמתרחשים אצל נשים. במשך שנים הן יכולות להיות חסודות נוסח ביאטריס, או להיות רעיה-ילדה. ואז, בפתאומיות – בום! ביאטריס החסודה נהפכת למשהו שונה לחלוטין, הרעיה-ילדה נהפכת ללביאה שואגת! מבחינה רגשית לא היה לה די בדפוס.

ואילו הגברים שוטים. הם מתבססים על היגיון התבונה, או אמורים לנהוג כך. ואז הם מתנהגים, במיוחד בעניינן של נשים, בחוסר היגיון שהוא יותר מאשר נשי. במשך שנים הם מכשירים עד שלמות את הטיפוס של אישה שיש לה פנים נעריים, אבל ברגע שהם נושאים אותה לאישה, הם רוצים משהו אחר. היזהרו, נשים צעירות, מהגברים הצעירים שמעריצים אתכן! ברגע שיזכו בכן, ירצו משהו שונה לחלוטין. ברגע שישאו לאישה את הפנים הנעריים, יתחילו לערוג אל אגנס האצילה, הטהורה והמלכותית, או אל האם הנצחית שיש לה חזה גדול ומלאי של נחמה, או אל אשת העסקים המושלמת, או אל היצאנית האיומה, על סדיני המשי השחורים, או, וזאת הכמיהה המטופשת ביותר, אל שילוב של כל אלה, בעת ובעונה אחת. וזה היגיון התבונה! כשמדובר בנשים, הגברים המודרניים מטומטמים. אין להם מושג מה הם רוצים, ולכן לעולם אינם רוצים לצמיתות את מה שקיבלו. הם רוצים עוגת קצפת שהיא גם ביצה מטוגנת עם קותלי חזיר וגם דייסה. הם שוטים. אילו רק גורלן של הנשים לא ייעד אותן לשחק על פי הגברים!

כי זאת עובדה: נשים חייבות לשחק על פי הדפוס שמתווה הגבר. ואישה יכולה לתת את מיטבה לגבר רק אם הוא מעניק לה דפוס מספק, שעל פיו תוכל לפעול.

אבל כיום, כשיש דפוסים שחוקים ומוכנים מראש, מה יכולות נשים להעניק לגברים, מלבד הצד הזול וחסר הערך של רגשותיהן? מה כבר יכולה אישה להעניק לגבר שרצה בה כפנים נעריים? מה היא יכולה לתת לו, מלבד פה זב ריר של מטומטמת? מאחר שנשים אינן שוטות, ומאחר שאי אפשר לשטות בהן לאורך זמן, אותה אישה שורטת אותו בציפורניה, מביאה אותו לידי כך שהוא מייבב וקורא לאמו היקרה!, ומשנה בבת אחת את הדפוס הרצוי לו.

כן, כן! הגברים שוטים. אם הם רוצים משהו מהנשים, עליהם להעניק להן מושג הוגן ומספק של נשיות – לא את כל תכסיסי הדפוסים הללו, של אנשים תשושים ומטומטמים.

מאמרו של ד”ה לורנס התפרסם לראשונה במאי 1929 בכתב עת אמריקני (כותרתו הייתה אז “אישה כדימוי של הגבר”), וכעבור חודש בבריטניה, בכותרתו הנוכחית. כמו כן נכלל המאמר באוסף יצירות הפרוזה שלו, בספר שכותרתו:  יצירות פרוזה אחרות של ד”ה לורנס שטרם נאספו וטרם פורסמו.[3]

[1] ברומן דוד קופרפילד מאת דיקנס.

[2] בצרפתית: “נשות השעשועים”, כלומר – יצאניות

[3] Uncollected, Unpublished, and Other Prose Works by D. H. Lawrence, edited by Warren Roberts and Harry T. Moore (Viking, 1968).

תומס אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי שפרסם מחקרים רבים בתחומו. ב-2014, בהיותו בן 68, פרסם אוגדן ספר פרוזה ראשון, הפרטים שהושמטו, וכעבור שנתיים פרסם רומן נוסף, “The Hands of Gravity and Chance” שתורגם לאחרונה, וזכה לשם העברי (התמוה!)  לא אימא שלי.

אוגדן אינו רק חוקר בתחום הפסיכואנליזה. לאורך השנים הוא פועל גם כמטפל וכמדריך במכון הפסיכואנליטי של צפון קליפורניה.

דומה כי את הפרקטיקה הנהוגה בחדר הטיפולים הביא אתו אוגדן אל הרומן השני שכתב. המטפלים בנפש האדם אינם אמורים להתייחס אל המטופלים שלהם בשיפוטיות (כמובן שאם מדובר במעשים פליליים, מוטלת עליהם חובת דיווח).

גם סופרים אינם אמורים לשפוט את הדמויות שהם בוראים, אבל האופן שבו אותן דמויות מתקיימות אמור לייצג עמדה: מוסרית, אתית, אסתטית, או את כל אלה כאחת. ספרות (אמנות!) איננה זהה לטיפול נפשי. מטרותיה שונות. היא מבקשת לייצר חוויה אצל הקורא, ורצוי שתעורר בו מחשבות; שתציג דילמה שאין לה אולי פתרון, אבל שעצם העיסוק בה חשוב. וכן, במיטבה היא יוצרת גם  תחושה של התעלות הנפש, או סתם התרגשות שמקפלת בתוכה  משמעות.

בספרו השני מצליח אוגדן בהחלט להעניק לקורא חוויה. הרומן קריא מאוד. העלילה מתפתחת בקצב מהיר, מסקרנת, ומושכת. אין ברומן שום רגע דל, כל כולו תהפוכות והפתעות.

עם זאת, הספר אינו חף מבעיות.

אחד העקרונות הראשונים שמלמדים בסדנאות כתיבה נקרא “showing, not telling”, במילים אחרות: התביעה מכותבים לספר “את” ולא לספר “על”. שהרי קל מאוד לספר על משהו. אפשר למשל לספר בקווים כלליים, על אנה קרנינה: אישה נשואה שקצה בבעלה, מתאהבת בגבר שרמנטי, עוזבת את הבית (ואת בנה), יולדת למאהב בת, סובלת מהתנכרות החברה שדנה אותה לכף חובה כי היא חיה בחטא, וכן הלאה. זאת כמובן דוגמה גסה מאוד, שאיש לא יראה בה ספרות. אלא שכותבים נוטים לא פעם לפנות אל הדרך הקלה,  ואז תיאוריהם חיצוניים. במקום לתת לדמויות לפעול ולהביע את עצמן, ולאפשר לקורא להבין מה עובר עליהן, מה הן חשות, רוצות, חושבות, הסופר מספר לנו על אודותיהן. אוגדן נוהג כך מדי פעם (דוגמה אחת קטנה: “ארין היה ילד טוב לב ומתחבב בקלות”), כשם שעשה, אגב, בחלקו האחרון של הרומן הקודם שכתב.

בעיה נוספת: תיאור המציאות הקלסטרופובית של המשפחה יוצאת הדופן שאוגדן מביא בפנינו בספר לא תמיד משכנע. כתיבה משובחת יכולה ליצור כל מציאות שהיא, והיא תיראה לנו קוהרנטית ומתקבלת על הדעת, אם הכותב מיומן די הצורך, אבל בספר שלפנינו מצאתי את עצמי תוהה מניין בעצם מגיעים כל מיני פרטים, שצצים ונעלמים, ומעוררים תחושה שאינם אינהרנטיים לסיפור. נראה כי הכותב החליט עליהם מלכתחילה, והכניס אותם לרומן, לצרכיו. כך למשל דמיאן, אחד הגיבורים הראשיים בסיפור, מתגלה לגמרי במפתיע כאדם בעל יכולות יוצאות דופן בתחום הספרות, כמפרש וכחוקר. אבל מניין הגיעו היכולות הללו? לא היה להן שום אות מבשר. הן נולדו כשדמיאן החל ללמוד באוניברסיטה, ונמוגו מהסיפור כשאותו דמיאן החליט לפרוש מכתב העת הספרותי שבו שימש סגן עורך. לא משכנע! כך גם בעניין המציאות הקלסטרופובית, המשרתת את צרכיו של הסופר, אבל אינה אמינה. איפה האנשים האלה עובדים? אין להם שכנים? עמיתים? מכרים? הם לא מתיידדים עם אף אחד? אף פעם? מצד שני, כשיש צורך במישהו מבחוץ, למשל, כשמתעוררת השאלה מי ישמור על הילדה בשעה שהוריה עסוקים מאוד בענייניהם, “נולדת” לצורך העניין חברה שאמה “מגוייסת” פתאום, יש מאין, לטובת העניין…).

אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת הבעיה העיקרית ברומן. זאת שרמזתי עליה, בעניין המטפל שאינו אמור להתייחס בשיפוטיות אל הפונים אליו.

תומס אוגדן עושה בספר שלפנינו משהו שהוא בעיני פשוט לא מוסרי: הוא מייצר תיאור של יחסי גילוי עריות, שאותם הוא מציג באופן כזה שמי שיחסים כאלה טורדים את מנוחתו נתפס כמנוול, חסר רגישות, חסר הבנה ומרושע.

גילוי עריות אינו עניין של מה בכך. אין לטעמי לאדם זכות לייצר סיפור אידילי על יחסים כאלה. ליצור עולם מיופה, שבו כמעט אסור להתנגד לגילוי עריות, כי טמונה בהם אמת מופלאה, שרק אנשים רגישים יכולים להבחין בה. כמה קל לביים את המציאות כך שתתאים להשקפת העולם של הכותב! אמירתו של הרומן שלפנינו היא שהתאהבות אמיתית בין בני משפחה, ומימושה, היא עניין אפשרי, שיש לא רק להשלים אתו, אלא גם לקבל אותו בהבנה, ושכל מי שמתנגד לאהבה כזאת הוא אדם צר אופקים ומוגבל.

לא רק שאוגדן, כמו מטפל נפשי מסור, אינו שופט את הדמויות שלו: הוא מבקש גם מאתנו שלא נשפוט אותן, אלא שנעניק להן מקום של כבוד בתודעתנו.

כדי לפתור את הבעיה הראשונה שגילוי עריות מציג – החשש מפני הולדתם של ילדים פגועים – עוקף אותה אוגדן, לכאורה באלגנטיות: הילדה נולדה בעצם מתרומת זרע, ולכן אינה בתם של אח ואחות ביולוגיים. אם כך הכול כביכול תקין. האם הפתרון הזה באמת יכול לספק הצדקה לזוגיות מינית בין אחים? האם האידיליה שאוגדן מציג מעוגנת במציאות?

כמי שהייתה בקשר די קרוב עם לא מעט נשים שעברו גילוי עריות, בנות ואחיות, עלי להעיד כי גם במקרים שבהם הייתה לכאורה הסכמה, הפגיעה הייתה אנושה וארוכת טווח. גם אם אוגדן מנסה “להקל” עלינו: מדובר באחים “רק” מצד האם, לא מצד האב. והם באמת מאוהבים. כך הוא מציג זאת. לא רק בסלחנות, אלא בהבנה מלאה (נוסח זאת שמצפים ממטפל!), וגם באהדה רבה.

כזכור, במאמרו המונומנטלי “טוטם וטאבו” ניסה פרויד לבאר את שורשיו של הטאבו על גילוי עריות. פרויד דוחה את ההשערה שלפיה “העובדה הביולוגית שחיתונם של שארי בשר מזיק לאנושות” עומדת בבסיסו של הטאבו. פרויד מגלגל מין סיפור ארוך ומוזר על שבטים קדמוניים שבהם רצחו בנים את אביהם ושכבו עם אמם, (שהרי מתקיימת בלבם של בנים תשוקה עמוקה לנהוג כך), ושמהרצח הקדמון הזה נוצר האיסור העמוק על גילוי עריות.

פרויד נשען ב”טוטם וטאבו” על מידע שסיפקו אנתרופולוגים בני זמנו על אודות מנהגיהם של שבטים מרוחקים מהציוויליזציה המערבית, ה”מוכיחים” כי הסיפור שרקם מתקיים אצלם. לא ברור לי אם פרויד עצמו האמין במיתוס שהמציא, אבל ברור לגמרי, ש”הטאבו הוא מצווה מצפונית, והפרתו מעוררת הרגשת אשם נוראה, שהיא מובנת מאליה, כשם שמקורה טמיר ונעלם”, כדבריו. “הטאבו,” מוסיף פרויד, “הוא איסור קדמון, שהוטל מבחוץ (על ידי בעל סמכות) והוא מכוון כלפי העזות שבתשוקותיהם של בני האדם. השאיפה להפר אותו מתקיימת ועומדת בלא מודע. […] ביסודו של הטאבו עומד ויתור.”

ויתור על מה? על תשוקה אסורה, שכן “יסוד הטאבו הוא עשייה אסורה, שיש נטייה חזקה אליה בלא מודע.”

עוד כותב פרויד כי מי שעובר על הטאבו מעורר קנאה: “מדוע יהא מותר לו מה שאסור לאחרים?”

והנה דומה כי בספר שלפנינו אוגדן מזלזל באיסור העמוק (ביהדות – “יהרג ובל יעבור”), ומציג את מתנגדיו באור שלילי. קורא הספר אמור להיפרד ממנו בתחושה של סובלנות כלפי קשר זוגי שיש בו גילוי עריות, גם אם הוא אסור על פי החוק. אוגדן אפילו מפרט כמה עובדות שמאפשרות גילוי עריות. למשל, שבמדינות מסוימות בארצות הברית קשר כזה אינו נחשב עבירה פלילית (!).

אפשר אולי להבין, גם אם בקושי, את הדפורמציה המקצועית של הפסיכואנליטיקן שלימד את עצמו לקבל את הבעיות שהזולת מביא בפניו, ורק להיות קשוב לו ולצרכיו. אבל אוגדן הסופר אינו רשאי לטעמי לעשות מניפולציה חמורה כל כך, עד שאיסור כה עמוק ומהותי בטבע האדם מתקבל לא רק בשוויון נפש אלא אפילו באהדה.

לעברית:יואב כ”ץ

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: “סך הספרים שלא נכתבו”, כפי שניסח זאת אחד הסופרים; “סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי.”

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – “הפרד ומשול” הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז’י מיכאלוביץ’.