ג'וליאן ברנס, "תחושה של סוף": האם הנעורים חשובים

"קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית משמעותית אחת: כן או לא להתאבד," אומר אדריאן, נער אנגלי, לשלושת חבריו. הארבעה יושבים ביחד בקפטריה, וכדרכם של צעירים, עסוקים במשמעות החיים, ובציפייה לכך שהעתיד יתחיל, ועמו השחרור מכבלי בית הספר, וההתחלה של החיים האמיתיים. רק בדיעבד הם מבינים עד כמה משמעותיים היו שנות הנעורים, עד כמה השפיעו על ההמשך, עיצבו ויצרו אותו. הם מגלים גם שסיום הלימודים לא מביא עמו שום השתחררות, כי כבלים אחרים, שונים, אך לא פחות מגבילים, מחכים להם.

אדריאן הוא תלמיד מבריק, מאלה שמאיימים על מוריהם בתשובות שנונות ומעוררות מחשבה. האם אפשר ללמוד היסטוריה? הוא תוהה באחד השיעורים, ומאתגר את המורה: הרי את אירועי העבר תיעדו המנצחים, ולכן הם אינם אובייקטיביים. כדי להוכיח את עמדתו הוא מזכיר את התאבדותו של אחד התלמידים בבית הספר. השמועה אומרת שאותו נער התאבד כי חברתו הרתה ללדת, אבל איך אפשר לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית? לעולם לא נדע, הוא קובע, כי המתאבד איננו עוד, ואת מניעיו האמיתיים כבר לא יהיה אפשר לברר.

טוני, גיבור הסרט, אחד מחבריו של אדריאן, הוא זה שמספר על חילופי הדברים הללו. ברור לחלוטין שאדריאן היה יקר מאוד ללבו. חלפו שנים מאז אותן שיחות. טוני כבר בשנות השישים לחייו, גרוש, אם לבת רווקה שהחליטה פתאום, לקראת גיל ארבעים, להרות ולגדל את תינוקה בכוחות עצמה (ובעזרת הוריה). טוני וגרושתו שמרו על קשרים ידידותיים, אבל ברור לגמרי שלה אין הרבה סבלנות כלפיו, והוא עדיין לא מבין מדוע בעצם עזבה אותו.

חייהם עתידים להשתנות בעקבות מכתב שטוני מקבל מאמה של נערה שאתה ניהל קשר אהבים בצעירותם. הנפטרת הורישה לו סכום כסף, ואת יומנו האישי של אדריאן. המכתב פוער פתח אל זיכרונות הנעורים, אל ורוניקה, אהובת נעוריו, צעירה יפהפייה ואניגמטית, שהייתה לה השפעה מכרעת על חייו, ולו – על אלה שלה, הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, עד שקיבל את המכתב מאמה. רק לקראת סיומו של הסרט, ושל הסיפור שהוא מספר, טוני, וגם הצופים, מבינים מה כנראה קרה שם. סוד מפתיע מאוד מתגלה ושופך אור חדש על העבר ועל ההווה, וכנראה שגם על העתיד: חשיפתו משנה משהו בעמדתו של טוני כלפי חייו, כלפי גרושתו וכלפי בתו. אולי עכשיו, כשהוא מיטיב יותר להבין את עצמו, את מניעיו, את השפעתו על הזולת, הוא יוכל להיות שלם יותר עם עצמו ועם מה שחייו מציעים לו, להתמקד במה שיש, ולא במה שאין, בחיים, ולא בזיכרונות רחוקים.

"ייתכן שלעולם לא נדע את האמת," אמר אדריאן הצעיר לידידיו, והותיר אחריו ספק, געגוע, רגשי אשמה וגם לא מעט כעס.

הסרט "תחושה של סוף" הוא עיבוד של ספר מאת הסופר האנגלי ג'וליאן ברנס, שזכה עליו ב-2011 בפרס בוקר מן. נופיו – בית הספר, הבית שבו ורוניקה והוריה גרים, סביבת המגורים של טוני בבגרותו – אנגליים מאוד. שרלוט רמפלינג מיטיבה לגלם את דמותה המסתורית, היפה, הלא מושגת, טורדת המנוחה, של ורוניקה בבגרותה, וג'ים ברודבנט המגלם את טוני, מצליח ליצור דמות של אדם לא נחמד, שבכל זאת מעורר מידה מסוימת של אמפתיה.

"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.

מחשבה אחת על “ג'וליאן ברנס, "תחושה של סוף": האם הנעורים חשובים”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s