סרטם החדש של האחים הימן, "יונתן אגסי הציל את חיי", זכה לתשואות ולשבחים רבים. "קשה ואמיץ", כתב עליו גל אוחובסקי; "אחד הסרטים הכי נועזים שעשו בישראל", שיבח אבנר שביט. הסרט גם זכה בפרס הדוקו, בפסטיבל ירושלים השנה.

לטעמי הסרט שערורייתי, אבל לא משום שהוא נועז, אמיץ או אפילו קשה. בעיני הוא מצטרף אל הניצול הבוטה, המחריד, המאפיין את חיי גיבורו, "כוכב" סרטי הפורנו, יונתן לנגר, שאימץ לעצמו את שם הבמה "אגסי".

לכאורה, מגמתו של הסרט להאיר את חייו העצובים של אגסי. להראות איך הם מתדרדרים ממרומי הפסגה המדומה של שחקן שמופיע בברלין ב"הצגות" של סקס אמיתי וממשי שמתרחש על הבמה, וזוכה להצלחה רבה בתחומו, למצב שבו הוא מתמוטט, נפשית וגופנית.

יונתן אגסי מכור: לסמים קשים, לסקס פומבי ולַתּשואות שזה מביא לו. יונתן לנגר מכור לתשומת לב. ויוצרי הסרט מנצלים את ההתמכרות הזאת שלו, את הצורך האקסהביציוניסטי שלו להיות במרכזה של תשומת לב הדוקה ופולשנית.

כשהמצלמה מלווה את יונתן אגסי אל הקריסה שלו, אי אפשר שלא לחשוד שיש כאן תערובת של התמוטטות אמיתית עם מידה לא מבוטלת של זיוף. אגסי קורס, זועק, נוהם, נשכב על מכסה המנוע של מכונית חונה ברחוב, והמצלמה ממוקדת עליו. רק אחרי זמן מה ניגש אליו מישהו – מן הסתם אחד היוצרים – רוכן מעליו ומנסה לאושש אותו. הסצינה זועקת ניצול. אם אגסי באמת מתמוטט כך, זה הזמן להושיט לו יד, ולא להמשיך לצלם. ואם מדובר בהפרזה לצורך הצילומים, הרי שיש בכך ניצול לא רק של אגסי, אלא גם של הקהל, שנחרד מהמראה המובא לפניו.

אבל הקושי העיקרי נובע מהחלקים שהמבקרים רואים בהם תעוזה אמנותית.

אם אכן מטרתו של הסרט להתריע, להראות לנו כי אורח החיים של יונתן אגסי כרוך בהרסנות עצמית מהסוג הכי גרוע, הרי שלא היה צורך אמיתי לחדור עם המצלמה אל המקומות האפלים ביותר ולהנציח אותם. רוצים להראות שפורנוגרפיה היא עניין מתועב, נצלני, מרושע, הרסני-בהכרח, ועושים זאת באמצעות פורנוגרפיה לשמה?

האם כל מי שמגיע לצפות בסרט עושה זאת כדי להתקומם נגד הניצול, או שיש רבים שמפיקים ממנו הנאה פרוורטית מהסוג שהוא מבקש לגנות?

למרבה הצער התשובה, לדעתי, די ברורה. הסרט מספק את היצרים האפלים של רבים מצופיו, ובכך הוא, כאמור, משתף פעולה עם המנגנונים ההרסניים שמדריכים את יונתן אגסי ומנהלים את חייו. וזה רע!

לא רק את יונתן לנגר מנצל הסרט, אלא גם את בני משפחתו הקרובים. אמנם אמו מצטיירת בסרט כאדם שקול ואוהב, אמנם לא מעט מתגובותיה ומהדברים שהיא אומרת נוגעים ללב – מצד אחד היא משתדלת לתמוך בבנה, ומצד שני היא מביעה מדי פעם אי נוחות נוכח האקסביציוניזם המופגן שלו – כשהוא מתהלך בבית בביריות, גרבוני תחרה ובגד חשוף מעור, היא מתריעה באוזניו: "אתה לא יכול לצאת ככה לרחוב, כאן לא ברלין", אבל עם כל זאת, עצם הנכונות שלה לשתף פעולה עם יוצרי הסרט, להופיע בו, מעוררת תהיות. האם גם לה יש צורך להיחשף, בדרכה? לצורך מה? את מה היא מבקשת לקדם או לעודד?

שלא לדבר על אביו המופרע של יונתן לנגר, שגם הוא משתף פעולה עם יוצרי הסרט, ואפילו חושף את בתו הקטנה.

מה יש לאנשים הללו? מה הם רוצים כל כך להראות? ומה התפקיד האמיתי של יוצרי הסרט? לתעד להרף עין את עצמם ברגע הקצר שבו הם נחלצים לעזרתו של יונתן אגסי הקורס? ובשאר הזמן?

אני תוהה אם אפשר היה ליצור סרט שמראה את הניצול שיונתן אגסי עובר, בלי לנצל אותו. אין לי תשובה.

בסדרת הטלוויזיה "משפחות" ששודרה לפני כשנתיים בערוץ 8, בלטה דמותו של סער מעוז, ישראלי בן ארבעים שחי בלונדון. האחים תומר הימן וברק הימן, יוצרי הסדרה, החליטו "להמשיך" עם ברק בסרט דוקומנטרי שלם, "מי יאהב אותי עכשיו?"

סער, הומו ונשא HIV, נולד בקיבוץ דתי, שדה אליהו, למשפחה שיש בה מלבדו עוד שישה אחים ואחיות. ללונדון עבר כשהיה בן עשרים ושלוש.

כבר בסדרת הטלוויזיה הוצג הקונפליקט שסער התמודד אתו בתקופה שהיא צולמה: האם לשוב לישראל, או להמשיך לחיות הרחק משם. כדרך הטבע, מאחר שחלק זמן מסך עם בני ארבע משפחות נוספות, לא היה אפשר להקדיש לו את מלוא תשומת הלב.

הסרט המלא כולל אמנם כמה קטעים מתוך הסדרה, אבל גם למי שצפה בה יש בהחלט סיבה לראות אותו, כי הוא מלא בתכנים מרתקים ומעוררי מחשבה.

הקונפליקט של סער מתחדד כשפוגשים את בני משפחתו. הפער בינו לבינם עצום. הם דתיים והוא חזר בשאלה, אחיו ואחיותיו נשואים ומגדלים ילדים והוא רווק שחי בגפו, אחרי שנפרד מבן זוג שאהב – סער נאלץ להתמודד עם חוסר היכולת שלהם להבין אותו ולהזדהות אתו, עם דרך החיים שלו ועם צרכיו. מי שרחוק ממנו במיוחד הוא אביו, קצין במילואים והמנכ"ל של גבעת התחמושת. האב אינו מסוגל להבין את נטייתו המינית של בנו. מבחינתו – שיפסיק כבר עם השטויות, ישתנה ויתאים את עצמו לספציפיקציות של האב: שיחזור מיד ארצה ויהפוך לגבר מחוספס ולוחם נועז שמתעניין רק בנשים. סער מקריא למצלמה מכתב שכתב לו אביו ובו הוא כמעט פוקד עליו לשוב לישראל, ולהשתנות. המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, טוען האב, (ושוכח שהוא עצמו התגרש מאמו של סער). האימא, לעומתו, מעניקה אמנם לבנה רוך וחיבה, אבל מודה שהיו ימים שבהם חששה מפניו, מפני מחלתו וסכנותיה. היא, כמו אחיו ואחיותיו של סער, מודה שהיא חוששת שהוא עלול להדביק את נכדיה.

האם סער ישוב? האם יחליט, למרות ההסתייגויות של בני משפחתו, לוותר על הבדידות שהוא חווה בלונדון, ולהתקרב אל המקום שבו הוא אמור להרגיש בבית?

בלונדון הוא חבר במקהלה של גברים שכולם גייז. שם הוא מרגיש כאילו הוא "בבית" ו"במשפחה". אבל כשהוא חוזר לביתו, הוא לבדו. והוא מתגעגע. אמו מגיעה לביקור בימי חג החנוכה ומביאה אתה עוגות "עם ריח של הבית", כפי שהוא מעיד, וכשהיא מדליקה נרות ומטגנת לביבות אי אפשר שלא לחוש בכמיהה של שניהם לשוב ולהתאחד.

גם ידידו האנגלי חש שהגיע זמנו לחזור למולדתו ולשוב ולמצוא בה את מקומו. למרות צרות האופקים. למרות ההסתייגויות של הקרובים לו.

ככל שהסרט נמשך, אנחנו מתקרבים אל סער ולומדים לחבב ולהוקיר אותו. את חוסר הזיוף שלו. את הפגיעות הנוגעת ללב. את הצורך שלו שיכירו אותו ובו, כפי שהוא. שיקבלו אותו.

באחת הסצנות הכאובות הוא יושב עם אחיו וגיסתו בזמן הביקור בישראל שנועד לבחון את האפשרות שישוב לצמיתות. אחיו מסביר לו עד כמה הוא כועס עליו, על חוסר האחריות שלו, שבגללו, כך סבור האח, נדבק בHIV. האח אינו מהסס לומר לו שמבחינתו מוטב שיישאר רחוק, בלונדון, גם אם הוא בודד שם כל כך, רק כדי לא לסכן את ילדיו של האח. לאורך כל השיחה גיסתו של סער יושבת בפנים חתומות, והצופה מניח שהשיחה הקשה היא על דעת שני בני הזוג. עד שהגיסה מפתיעה, מתערבת בשיחה ומסבירה שמבחינתה אין שום בעיה או קושי. היא אינה חוששת. מצדה סער מוזמן לחזור…

לאורך כל הסרט קל לשכוח שהחיים הפרטיים והאמיתיים הללו, בחדר השינה, במטבח, ברחוב, בבית הקפה, במפגש עם כל האחים בחצר שבקיבוץ, שהרגעים האינטימיים כל כך, אינם מתרחשים באמת באופן טבעי, כי הם מתוּוכים כל הזמן באמצעות המצלמה. סער מדבר עם חנווני עירקי, מתחקר אותו כמה זמן הוא גר בלונדון, מספר לו שאמו הגיעה מישראל ושבערב יחגגו ביחד חג יהודי; סער שר במקהלה; סער בוכה בזעם; סער מחייך מבודח; סער מקשיב לאחיו, משיב לו, נעלב, מתווכח, מתנצח; סער מתחבק עם בן זוג לשעבר; אחיו הצעיר של סער מתקומם נגד בני המשפחה שמדברים גבוהה גבוהה על משפחתיות קרובה, ובעצם מפקירים את אחיהם; אמו של סער מתייפחת על כתפו של בנה; סער מספר כיצד הוריו הפקירו אותו כשהיה נער והקיבוץ הקיא אותו מתוכו בגלל עברה של מה בכך –  כל אלה מתרחשים לנגד עינינו, אבל מישהו עמד שם וצילם. קשה להניח שנוכחותו לא השפיעה, שהיה ניטרלי לחלוטין. אבל זאת שאלה שאפשר תמיד לשאול כשמדובר בסרט דוקומנטרי: עד כמה המציאות שהוא מייצג אמינה ואותנטית.

"מי יאהב אותי עכשיו?" עשוי כך שהספק מושעה. קסמו של סער האמיתי גובר עליו.