מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?

הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.