אנו למדים שכתיבתה של יצירה גאונית כמעט תמיד היא מעשה הרצוף קושי כביר. הכול סותר את סיכוייה לצאת בריאה ושלמה מנפשו של הסופר. התנאים החומריים הם בדרך כלל לרעתה. כלבים ינבחו; אנשים יפריעו; כסף חייב להיעשות; הבריאות תתרופף. זאת ועוד. שוויון הנפש הנודע לשמצה של העולם בא להדגיש את כל הקשיים האלה ומוסיף על חומרתם. העולם אינו מבקש אנשים שיכתבו שירים ורומנים וספרי היסטוריה; הוא אינו זקוק להם. אחת היא לו אם ימצא פלובר את המילה הנכונה או אם יאמת קרלייל בקפידה עובדה זו או אחרת. מובן, הוא לא יהיה מוכן לשלם בעד דבר שאינו חפץ בו. וכל סופר − קיטס, פלובר, קרלייל − נדון, בפרט בשנות היצירה של נעוריו, להסחת דעת והרתעה לכל צורותיהן. קללה, זעקת שבר, בוקעת ועולה מתוך אותם ספרים של ניתוח ווידוי. אם למרות כל אלה פורץ משהו ועולה, הרי זה נס, ומסתבר ששום ספר אינו נולד שלם ונקי ממום בדרך שעלה במחשבה תחילה.
אך לגבי הנשים, אמרתי בלבי, כשאני מסתכלת במדפים הריקים, היו הקשיים האלה נוראיים לאין ערוך יותר. קודם כל, לא הייתה כל אפשרות שיהיה לה חדר משלה, קל וחומר חדר שקט או חדר אטום לרעש, אלא אם כן היו הוריה עשירים מופלגים בעושרם או אצילים עד מאוד. […] אבל חמורים בהרבה היו הקשיים הלא חומריים. שוויון הנפש של העולם, שקיטס ופלובר ושאר גאונים התקשו כל כך לשאתו, במקרה שלה לא היו שוויון נפש, אלא איבה. העולם לא אמר לה כמו שאמר להם: כתבי, אם כך את בוחרת; אחת היא לי. העולם אמר בצחוק גס: לכתוב? מה מועיל בכתיבתך?
כשאנו קוראים על מכשפה שנתפסה, על אישה שנכנסו בה שדים, על אישה חכמה שמכרה עשבי מרפא, או אפילו על גבר מופלא שהייתה לו אם, או-אז סבורה אני שאנו עולים על עקבותיה של סופרת אבודה, משוררת שהושתקה, איזו ג’ין אוסטן אילמת וחסוכת תהילה, איזו אמילי ברונטה שרוצצה את מוחה בשדות או העוותה העוויות בדרכים תוך שדעתה נטרפה עליה מחמת הייסורים שכישרונה מייסרה. אכן, מעזה הייתי לנחש כי “אנונימי”, זה שכתב שירים כה רבים בלי לחתום עליהם, לעתים קרובות לא היה אלא אישה. אדוורד פיצ’רלד הוא כמדומה, שחיווה דעתו כי אישה היא שחיברה את הבלדות ושירי העם, זימרתם חרש באוזני ילדיה, המתיקה בהם את מלאכת הטוויה שלה, או את שעותיו הארוכות של ליל החורף.
“לשים את היד על דופק הדברים”: כך מגדיר יגאל סרנה בספרו יונה וולך את מה שביקשה הטלוויזיה הישראלית לעשות לקראת סוף שנת 1973, בשוך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים, “בארץ שגיבוריה נותצו” בימי המלחמה, “ותושביה היו שרויים בבלבול קשה”, הוא מספר, “חיפשו אנשים פרוזה שתרשום תמונה מפוענחת של המצב הלאומי.”
אפשר במידה רבה לתאר בדיוק באותן מילים את הביוגרפיה של המשוררת יונה וולך. יגאל סרנה עוקב אחרי חייה הקצרים − וולך הלכה לעולמה לפני שמלאו לה ארבעים − ובה בעת מתעד פנים מסוימות של המציאות הישראלית במשך אותן שנים, ועושה זאת בחן ובמקוריות.
תחילתה של הביוגרפיה בשנים שקדמו ללידתה של וולך: קורות חיי שני הוריה מסופרים ביעף. העובדות נמהלות בפרשנותו של המספר, שגם כאן, כמו לאורך הספר כולו, מצליח להפיח רוח חיים בעובדות היבשות על שני הצעירים מבסרביה, שחיו שם במרחק לא רב זה מזה אבל ודאי לא היו נפגשים אלמלא היגרו לארץ ישראל כבר בתחילת שנות השלושים. בתי ילדותם מצוירים בצבעוניות: הדובים המרקדים של הצוענים, הצלבים השחורים שצוירו בלילות על קברי יהודים כדי להבהילם ולאיים עליהם, האסונות והחגיגות – סרנה נשען על תיאוריו של הסופר יליד המקום, יצחק אורפז. מיכאל וולך התייתם מאביו בילדותו ואמו, יונה וולך, שעל שמה קרא לבתו, מתה כשהיה נער. אסתר, שאותה יישא לאישה – שניהם יבקשו למצוא לעצמם משפחה חלופית לזאת שהשאירו באירופה − גדלה בבית הומה בבני משפחה ואורחים. החיים בעיירותיהם הסמוכות זו לזו היו “התקפה של אנטישמיים, בוץ טובעני בחורף, גימנסיה וחלום על נטישה.”
שוב ושוב, לאורכו של הספר, מערבב סרנה, עניינים לכאורה לא קשורים שביחד מאירים משמעויות נסתרות ומבהירים הלכי רוח.
בפרקים הבאים מתועדים ימי הארץ לפני שנהפכה למדינת ישראל. הקוראת שחיה בקריית אונו לאורך שנים רבות, עם הפסקה אחת מיותרת, התרגשה במיוחד לקרוא על הקמתו של היישוב, שנקרא פעם “כפר אונו” (ונהפך לעיר בתחילת שנות התשעים). כפר אונו היה מקום שייסדו הוריה של יונה וולך. תיאורי השדות הפתוחים, הגבעה שעליה הוקם מגדל המים, העץ הבודד, הבתים הראשונים שגבלו בפרדס רייספלד (היום שכונת מגורים שפארק נאה בטבורה), בית הקולנוע שאחת הבעלים שלו הייתה אמה של יונה וולך − כל מי שגר בקריית אונו מכיר היטב את שרידיו המפוחמים (הוא עלה באש בתחילת שנות השמונים) – כל אלה כה קרובים ומוכרים – והקריאה על שלבי הקמתם הראשונים דמתה למבט על היוולדותו של מקום.
סיפורה של יונה וולך עובר דרך מלחמת העצמאות, שבה נהרג אביה בקרב מיותר, והותיר אותה יתומה בת ארבע, שגעגועיה לאב עמדו ביסודות נפשה המסוכסכת.
בחורף הראשון של שנות החמישים כוסתה הארץ בשלג. “אני רוצה למות על השלג של קריית אונו”, היה שם של מחזור שירים שכתבה יונה וולך ובו זכרה את השלג ההוא. מצד אחד היופי שריגש את כל מי שבא מאירופה והתגעגע אל “המראה הצחור שזכר מילדותו,” אבל מצד שני – המוות שהביא עמו: התרנגולות שגידלה אמה האלמנה בלול שליד הבית כדי לפרנס את עצמה ואת שתי בנותיה, יונה ונירה המבוגרת ממנה בכמה שנים, גססו מהקור ונשחטו. “דם ניתז על הנוצות” והשקים השחורים שבהם הובילו אותן הזכירו לאחת השכנות את השקים שבהם הובילו בשעתו את גוויות החללים, ביניהן את זאת של מיכאל וולך, שהרחוב שבו התגורר נקרא על שמו, לאחר שנהרג.
את טעמן של שנות החמישים אפשר לחוש מתיאור העימות שהיה ליונה וולך עם מורה בבית ספרה בכפר אונו שהכין את טקס יום הזיכרון לחללי צה”ל. המורה ביים מסכת שבה הטיל על כל אחד מהילדים בכיתתו לייצג גלות כלשהי. מיונה בת התשע ביקש להדליק את לפיד יתומי המלחמה. “כאב של יתום לא מעלים על במה,” אמרה לו הילדה במבט נוקב, והציעה להדליק את לפיד הנופלים במערכה. את סופו של העשור מסכם סרנה כזמן של “חשבון נפש לאומי,” שנמשך לדבריו “עד האופוריה של 1967”. יונה כבר הייתה תלמידה בבית ספר תיכון חדש בתל אביב. היא וחבריה נהגו לטפס בסולם הברזל אל מגדל המים של הכפר. המעבר אל העיר הגדולה היה חוויה של היתלשות מתוך מקום אינטימי וקטן. יונה החלה לכתוב את שיריה, שעדיין לא הרשימו אף אחד. היא עישנה בפומבי ולבשה בגדים פרובוקטיביים, עד שסולקה מבית הספר לצמיתות בימים שבהם בן גוריון, שאסתר וולך העריצה, “הזהיר מירידת כוחה של מפא”י”. היא התחילה ללמוד אמנות במכון אבני, סירבה להתגייס לצבא וקיבלה פטור, כי הייתה יתומת צה”ל. היא צפתה בסרט “הירושימה אהובתי” של אלן רנה שמוטט אותה נפשית אחרי שנטרפה בהזיה שהותיר בה.
הביוגרפיה שופעת שמות של דמויות שעיצבו את עולם התרבות הישראלי עד יום מותה של יונה וולך, ושנכרכו בדרכים שונות בחייה. כך למשל בפרק הפותח את תחילת שנות השישים מספר יגאל סרנה על דוד אבידן, נתן זך, א”ד שפיר, יגאל תומרקין, אמיר גלבוע, על “חדרי כביסה שהוכשרו למגורים,” שהיו “זולים, מרובי מדרגות, חסרי שירותים ומטבחון לפעמים, מקוררי בריזת הים בעת חמסין, נחים בנוף משטחי זפת מסוידת, שבאותו זמן נישאו מעליה רק אנטנות רדיו ישנות.” את המשורר יונתן רטוש הוא מתאר כ”תמסח זקן”; הוא מספר על הווי החיים של האנשים הללו, רפי לביא, נתן אלתרמן, נסים אלוני, אהרון מגד. על בתי הקפה שנהגו לשבת בהם לצד “תרנגולות שהסתובבו לידם על הגריל הלוהט,” על אייבי נתן והמסעדה המפורסמת שפתח, “קליפורניה” − “מקום אמריקני של נירוסטה”; על החבורות הספרותיות שנוצרו ועל הדירות ש”רבצו […] ככלבים גדולים בהמתנה לבעליהם.”
ובד בבד מתוארים חייה של יונה וולך. ההריונות הלא רצויים, וההפלות החוזרות. קשרי הידידות הרבים שרקמה ופרמה. המאהבים הרבים לאין ספור, חלקם לרגע, אחרים לזמן מה.
אבחנותיו רבות, מגוונות ומרתקות. כך למשל הוא קובע כי שתיינותם של אנשי החבורות הספרותיות שצצו אז הייתה “חלק מהמרד בארץ החלוצית, שנרתעה מן האלכוהול כזיכרון גויי שנוא.” (ומה אפשר להסיק מכך משתיינותם של בני הנוער הישראלים בעת הנוכחית? כנגד מי או מה מתמרדים אלה?)
והוא גם חודר לנבכי נפשה של האישה שאת חייה חקר באדיקות ובחריצות מעוררות השתאות: הנה למשל הוא מסביר איך הרגישה בתקופה שהעבירה את מוקד חייה מכפר הולדתה אל הכרך: “עתה, בתל אביב, חשה לפעמים כי קרוב הגילוי על היותה נסיכה הלכודה בכפר שאינו מכיר בגדולתה.”
בתחילת שנות השישים התיידדה יונה וולך (וכמובן – גם שכבה) עם שני משוררים וביחד יצרו מעין משולש או קליקה ספרותית: מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ. הם השפיעו זה על זה, עסקו ביחד ביוזמות אמנותיות, כמו ייסוד של כתב עת, הופעות, תרגומים. שיריה התחילו להתפרסם במוספים ובכתבי עת. שמה כבר הלך לפניה בחוגים ספרותיים.
את אשפוזה מרצון בבית החולים לחולי נפש בטלביה מתאר יגאל סרנה ממש כאילו נכח שם אתה, בשיחותיה עם הפסיכיאטר שהעריץ אותה (ו”העניק” לה טיפול מפוקפק בסמי הזיה שערערו כנראה את שפיותה לצמיתות). סרנה הגיע בתחקירו אל רישומיו של ד”ר עשהאל, שחושפים את ההתלבטויות והשיקולים המקצועיים שלו: “התמצאותה תקינה. באה למוסד על מנת להבין את עצמה… לא יכולה להבין את עצמה יותר. מוסרת על פחדים כפייתיים שהבהילו אותה. חרדה…” וכך הלאה. ולא רק אל מה שכתב ד”ר עשהאל הגיע סרנה, אלא גם אל רופאים ופסיכולוגים אחרים שטיפלו בוולך, כתבו את חוות דעתם על אישיותה, הופעתה, בריאותה הנפשית ואת המלצותיהם לטיפול בה. המשוררת – שגם בחייה לא שמרה כמובן על אינטימיות או סודיות – נחשפת בספר בדקויות מפורטות כל כך עד שנדמה כאילו ליווה אותה מחברו כל העת ותיעד את חייה בזמן אמת, הקליט את שיחותיה, צילם את הבעות פניה ואפילו את מה שהתחולל בנפשה. “הפסיכיאטר שלי הציע לי להתאשפז,” הוא מספר איך אמרה לידידיה, “אני אהיה שם מלכה. פצצה.”
מכל שלב בחייה הפיק יגאל סרנה עדויות וזיכרונות מאנשים שהכירו אותה − מכתב שכתבה בכתב ילדותי למורה שלה בבית הספר היסודי (ששמרה עליו לאורך עשרות שנים, כאילו ידעה שתלמידתה צפויה לגדולות), דברים שאמרה לשכנים ולמכרים, הכול מצוטט, מתועד ומוגש לקוראים כדי שייטיבו להכירה: המפגש שלה עם זלדה. חייה בחדר ב”מלון הנידחים” נוטרדם, הקשר הממושך יחסית עם מי שכמעט נישאה לו, צעיר בשם טדאוש ששמו הזר קסם לה (בשיריה הרבתה להשתמש בשמות זרים: קורנליה, לולה, תרזה, ססיליה, אנטוניה, דונה תרזה, לוטה(. אפילו הרגליהם המיניים של השניים מתוארים ומתועדים!
מהקיץ האחרון שלפני מלחמת ששת הימים מביא סרנה את דבריו של מי שהיה אז משורר צעיר, נתן זך, שתקף את קודמיו, למשל את אלתרמן, אבל “ניסה בידו הפנויה לשסע גם את בטנו של דור וולך, שבא אחריו”. הוא מספר על המאבקים הספרותיים והאיבות, וגם על הביקורות שקידמו את פני ספרה הראשון של יונה וולך. כך למשל דוד כרמי – סרנה חושף שזה היה פסבדונים של חוקר הספרות דוד וינפלד − כתב על הספר שהוא מעורר בקוראים את הצורך להתגונן “בפני הרגשות קיצוניות,” בדומה לספריו של קפקא וסרטיו של גודאר “שמוצגים בישראל באולמות ריקים, כי הציבור אינו עומד בעומס הרגשי”, ומוסיף סרנה ומבהיר משהו בעניין רוח התקופה, כפי שהוא עושה שוב ושוב: “הדברים התרחשו בדרכן של שנות השישים, לפני הטלוויזיה ועם עיתונות דלת עמודים” – וזאת כדי להדגיש את עוצמת השפעתן של הביקורות שהוא מזכיר.
מלחמת ששת הימים מתוארת כך: “בשמי תל אביב המואפלת זהרו כוכבים כפי שלא זהרו מעולם. פה ושם צרחה אזעקה. בכסית ישבו לאור הנרות. ‘ששש,” הסה אבידן את הלל נאמן שניסה לדבר, ‘אני מעביר עכשיו בראש פקודות קרב לדיין'”. כך בתל אביב. בכפר אונו, לעומת זאת, “ישבה אסתר בשוחה, כמו בימי ההמתנה להפצצות 1948.”
ושוב נמשך הרקע ההיסטורי לחייה של יונה וולך: “בקיץ הבוער של שנת 1968, בעת שאירופה מלאה מתרסי אבנים, סטודנטים פרועים וטנקים סובייטיים, עלה ריח טוב מערוגת אפונה ריחנית בגינת הבית. יונה נחה בכפר.”
שנות השישים נחתמו בכפר אונו “בבית ששני חדריו צמודים כחדרי לב” ובהן יונה וולך ואמה, הראשונה זועמת ומשתגעת, השנייה סובלת מ”פרקינסון ופחדים”. וולך מתחילה להאמין שידידיה גונבים מחשבות ממוחה. “הוא רודף אותי רוחנית,” אמרה על מי שהיה פעם חברה הקרוב, מאיר ויזלטיר, ועל יהושע קנז צעקה בטלפון “גנבת לי את הספר מהמוח”, אחרי שקראה את האשה הגדולה מהחלומות. סרנה ממשיך לספר על הדמויות שמילאו אז את עולם הספרות: עמוס עוז הצעיר, מנחם פרי שהיה עתודאי בחיל החינוך והחל לבנות את מעמדו כאחת האושיות הספרותיות הנחשבות ביותר בישראל, אנטון שמאס, שאתו הייתה לה פרשת אהבים ארוכה יחסית.
יונה וולך אושפזה שוב, והפעם לא במחלקתו של פסיכיאטר מעריץ. “רק השירה הצילה אותי,” תספר בדיעבד.
שנות השבעים מתוארות כך: “פירמידת הברזל של תומרקין הונחה כמשקולת על כיכר מלכי ישראל. חיילים ירו באוויר, הרגו נערה ערבייה וטבעו את המושג החדש ‘ילדים ערבים מעופפים’. […] שלטון מפא”י קרב לקצו ועמו עולם שלם שהתקיים שנים רבות.” יונה חלמה אז על מוסיקה חדשה, “ראתה את עצמה עומדת בבגד עור על במה, כג’ים מוריסון המת.” ב”דבר השבוע” שיבח יורם קניוק את שיריה וכתב שהם “נהדרים, עם אירוניה של אדם שנשחט ומתאר את השלבים האחרונים של מותו, עם אור חזק, כמו בבית חולים.”
התיאור כמו מנבא את מותה של וולך, שהתעלמה במפגיע מאבחון שקבע כי חלתה בסרטן. במשך חודשים ארוכים סירבה לקבל טיפול כלשהו או אפילו להכיר בכך שהיא זקוקה לו.
שנות השמונים היו “מועדונים מרתפיים, חנוקים ורבי דיצבלים” שצצו בתל אביב, כתב העת “מוניטין”, מוסיקאי בשם עובד אפרת “שבא מהקומנדו הימי ועדיין הסתתר תחת שפם מודבק ושם בדוי.” את מלחמת לבנון מתאר סרנה כך: “הייתה זו עת דמדומים. חבריו של יובל (מי שהיה בן זוגה האוהב של יונה וולך במשך ארבע שנים וטיפל בה במסירות עד יום מותה. עע”א) גויסו ועלו צפונה, לארץ הדובדבנים הממולכדים”.
יונה וולך הלכה לעולמה שלוש שנים אחרי שפרצה אותה מלחמה. בחייה הרבתה לספר על עצמה, התראיינה על ערש דווי במה שנראתה לאנשים מסוימים כחשפנות רגשית בוטה. גם שיריה והמחזה שכתבה במשך שנים – הוא מעולם לא הוצג – משמשים מקור לא אכזב למידע עליה. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתרשם מכמות המידע הנוסף שהצליח יגאל סרנה לאסוף עליה ועל חייה. רשימת המקורות והעדויות שמופיעה בסוף הספר מבהירה לכמה אנשים פנה וראיין, על כמה מכתבים, מסמכים ותעודות, הצליח לשים יד. הספר ראה אור לפני עשרים ושתיים שנה, אבל הוא רלוונטי ומעניין מאוד גם כיום. הלא ההיסטוריה לא השתנתה, ופרשנותו של סרנה את מה שהתרחש אז מרתקת. (אכן, ב2008 ראתה אור מהדורה חדשה שלו).
החצר האחורית ברחוב מיכאל וולך 24 קריית אונו, שם שכן ביתה של של יונה וולך. האם הצמחייה הסבוכה קיימת שם מאז?מבט מהחצר השכנה אל הבית שנבנה במקום זה שבנה אביה של יונה וולך, שם חיה המשוררת מילדותה, וכמעט עד יום מותה.הבית שנבנה במקום שבו גרה פעם המשוררת.
יונה וולך הייתה בת עשרים ואחת כשאשפזה את עצמה בבית החולים הפסיכיאטרי בטלביה שבירושלים, כמי שהולכת לקראת הרפתקה, התנסות מרתקת, טיול לארץ לא נודעת שאותה ביקשה לחקור. אין לדעת אם הטירוף שארב לה שם היה בלתי נמנע, אם היה לוכד אותה גם אלמלא מה שהתרחש שם, בטלביה: הרופא שטיפל בוולך, ד”ר עשהאל, הוקסם מהמשוררת, שקע אתה בשיחות על אמנות וציור, העניק לה תנאים מיוחדים: חדר לכתוב בו, יחס מועדף ופנאי, ובה בעת ערך עליה מה שהתברר בדיעבד כניסוי מסוכן: טיפול בסם ההזיות אל-אס-די. באותה עת סברו שהסם מרחיב את היצירתיות, אבל לימים הודו הרופאים בסכנותיו ארוכות הטווח. “את הסם נתתי כדי לעזור לה,” כתב לימים הפסיכיאטר, “היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה.”
אשפוזיה הפסיכיאטריים הבאים כבר נעשו בכורח, ובהם לא זכתה עוד ליחס מועדף של פסיכיאטר מעריץ. וולך סבלה ממחשבות שווא, ראתה ראשים כרותים ודם ניגר, סבלה מתחושת רדיפה, האמינה שידידיה הקרובים גונבים רעיונות ממוחה. בין האשפוזים חיה וולך באינטנסיביות תזזית, הרבתה להכיר אנשים חדשים, נשים וגברים, התקרבה אליהם ויצרה קשרים אינטימיים מאוד, ואז השליכה אותם מעליה, אחרי שמאסה בהם. אפילו ידידותה הקרובה עם שני משוררים אחרים, יאיר הורוביץ ומאיר ויזלטיר, נזנחה לאחר שחשדה בהם שנטשו אותה. עד כדי כך שבמרוצת הזמן נהגה להשמיץ ולתקוף את שיריו של האחרון ולהזהיר את חסידיה מפניהם. את המשוררת זלדה, שאותה יונה וולך אהבה והעריכה מאוד, קוממה עליה אחרי שפרסמה בכתב העת הספרותי “עיתון 77” שיר שבו כרכה תפילין עם מין.
ייתכן מאוד שיונה וולך הייתה מאבדת את שפיות דעתה גם אלמלא התייצבה מרצונה לאשפוז הראשון שבו קיבלה את סמי ההזיה המסוכנים כל כך. רמזים להתנהגויות קיצוניות ויוצאות דופן התגלו אצלה כבר בגיל הנעורים. בכפר אונו, לימים קריית אונו, שם נולדה, גדלה וחיה רוב שנותיה, כינו אותה “המשוגעת”. השורש למצוקת חייה הייתה יתמותה מאב: מיכאל וולך − שהרחוב שבו גרה עם אמה, ובשנות חייה הראשונות גם עם אחותה, נקרא על שמו − נהרג במלחמת העצמאות בקרב עקוב מדם שהיה כרוך בו כנראה גם איזה כשל מבצעי. לא זו בלבד, אלא שהגופות שנותרו בשטח עברו התעללות קשה. היתמות מאב מגיל ארבע הותירה ביונה וולך כעס רב: על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל חמש עשרה, ועל האימא שהאדירה את גבורתו לכאורה. “פשוט שחטו אותו”, נהגה יונה לומר בבוז, ולצעוק על אמה: “כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך.” לימים כתב ידידה המשורר מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום כמוה, כי “מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם.” מהלימודים בבית ספר תיכון חדש נשרה. המנהלת המיתולוגית, טוני הלה, לא התפעלה ממנה ולא הבחינה בכישרונה המיוחד. וולך עברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל שש עשרה. היא הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים, כעניין של מה בכך, עם ידידים וקרובים וגם עם זרים שיזמה אתם מפגש לרגע.
כשהייתה בת שלושים ושמונה אובחן סרטן השד בגופה של יונה וולך. היא סירבה להתייחס למחלה. התעלמה ממנה. טענה שהיא מרפאה את עצמה, מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, שממנה יצא, לדבריה, “חלב שחור”. חודשים ארוכים, כמעט שנה, חלפו לפני שהייתה מוכנה להכיר בכך שהיא חולה, להתאשפז, לעבור טיפול. דווקא באותה תקופה ידעה יציבות בחייה: היא הכירה גבר צעיר ממנה, יובל ריבלין, שאהב אותה אהבת אמת ועבר לגור אתה. במשך ארבע שנים חיו ביחד בבית אמה. יובל עזר לוולך לטפל באם, שהייתה במצב סיעודי, וכשאהובתו הסכימה להכיר במחלתה ולנסות להירפא, טיפל גם בה במסירות.
לאורך כל חייה כתבה וולך בלי הרף, בעיקר שירים, אבל עבדה גם על מחזה, תסכית, וכמה קטעי פרוזה. אחרי אחד מאשפוזיה כתבה את השורות: “מה שיכלתי כבר לא יכולתי לעשות מהתחלה, /מה שיכלתי לעשות לפני כן נמחק, שכחה / אפשר לחכות ימים עד שזה יחזור…”
היו מי שסברו כי בשלב מסוים נעשו שיריה של יונה וולך חסרי פשר. פרופסור שמעון זנדבק כתב כי “אי-הקוהרנטיות לבשה לא פעם ממדים מגלומניים עד כדי כך ששוב לא היה אפשר לקרוא לזה חופש, אלא שיגעון. מה שהכה כברק בשיר קצר נהפך בשיר ארוך לטרחנות בלתי נסבלת”. אלה דברים שאי אפשר לומר על השיר “לא יכולתי לעשות עם זה כלום”, שזכה לא מכבר לביצוע מרגש מאוד של נינט והצ’לנית מאיה בלזיצמן. התמונה המצטיירת בשיר נוגעת ללב: הדוברת פונה אל מישהו, גבר, שנהפך בעיניה באחת לתינוק מגודל. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש”זה” היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות, איך ליהנות, איך לחיות עם מה שניתן לך, עם מה שיכול היה להיות, עם מה שהיה לכאורה אפשרי, אבל כנראה שלא בשבילך?
“לא יכולתי לעשות עם זה כלום” הוא דיבור של יונה וולך על חייה, שעדיין לא ידעה אז כיצד יסתיימו, בלי סיבה, בלי טעם, מוקדם מדי, רק מכיוון שלא הייתה מסוגלת להביט במציאות וגם לראות אותה. הוא מספר על ההחמצה הגדולה של הכישרון ושל היכולת ליצור יופי, וגם ההחמצה של ההזדמנות לחיות ולהמשיך לאהוב. “זה” שהיה לה בידיים הוא כל מה שלא ידעה אלא לבזבז: החברויות הקרובות שנטשה, האנשים שנקשרו אליה והיא לא הייתה מסוגלת להשאירם אתה, התינוקות שהפילה, האהבה שנקטעה עם מותה בטרם עת. הדוברת מספרת לאיש על כך שהוא בזבז את מה שהיה לו סיכוי, ולכן יצטרך להתחיל הכול מהתחלה. אבל לה עצמה, כמו לכולנו, לא היה סיבוב חיים שני, לא הייתה עוד אפשרות תיקון, וכשכתבה את השיר אפילו לא ידעה מה היא אומרת בעצם לעצמה.
ביסוד הספר הזה עומד האומץ של נשים לדבר על הנורא מכול, במטרה לחולל שינוי בטיפול בנשים שסובלות מהפרעות אכילה קשות, והמחויבות שלי, כמי שיצאה לדרך הזו ושמעה את זעקתן, לתת לה במה, להמשיג אותה בעזרת הכלים המקצועיים שיש לי ולקרוא לשינוי. הטיפול בנשים שנפגעו מאכזריות אנושית מחייב אותנו, המטפלים, לקחת על עצמנו את המשימה הקשה, לעתים סיזיפית, של בניית ברית טיפולית מלאת כבוד הדדי, חמלה, אהבה ואמפתיה. להצליח לזרוע זרעים של אנושיות, ריפוי וערבות הדדית בתוך האדמה החרוכה מבגידת סוכני החברה שבה אנו חיים.
הקומדיה − בניגוד לטרגדיה, שמייצגת אנשים נעלים − מחקה ושואפת לייצג אנשים פחותים, המעוררים צחוק – כך הסביר אריסטו בספרו הפואטיקה. הבדל נוסף: הטרגדיה נעה מההצלחה לכישלון, והקומדיה − מכישלון להצלחה.
סרטו הצרפתי של פטריס לקונט “שעה אחת של שקט”, המבוסס על מחזה מאת פלוריאן זלר הנושא את אותו שם, עונה בהחלט על הקריטריונים הללו שניסח אריסטו.
גיבור הסרט הוא אדם אנוכי ואטום רגשית. אמנם הוא רגיש מאוד לאמנות – לפחות לענף אחד שלה, קרי: מוזיקת ג’אז – אבל מכל בחינה אחרת הוא אדם בלתי נסבל. הוא שוכב עם החברה הכי טובה של אשתו. אין לו שום קשר עם בנו היחיד. רגשותיהם של אחרים לא מעניינים אותו, למעשה – אף אחד חוץ ממנו עצמו לא קיים מבחינתו.
לאורך כמה שעות ההתרחשות, בשבת פריזאית אחת, בביתם של בני זוג מהמעמד הבינוני – הסרט, כמו מחזה שמציית לכללים אחרים שטבע אריסטו, שומר על אחדות המקום והזמן – עסוק הגיבור רק בדבר אחד: התשוקה הבלתי ניתנת לריסון להאזין לתקליט ג’אז נדיר שמצא באקראי בדוכן של תקליטים ישנים. אבל זה לא מתאפשר. בכל פעם שהוא מניח את המחט, קורה משהו שמסכל את רגעי ההנאה הצפויים. כל הזמן צצים ועולים משברים שאמורים להיות לו חשובים מאוד – כולם משמעותיים, אפילו מהותיים, לחייו – אבל אינם נוגעים בו באמת. הוא רק רוצה שכל מי שנוגע בחייו יסתלק מדרכו ויפנה לו את השעה הנחשקת הזאת, להקשיב סוף סוף לתקליט.
כנדרש על פי אריסטו, התנועה בסרט-מחזה הזה היא מכישלון לסוג של הצלחה. למעשה, “הסוף הטוב” הנדרש והמוגש במרבית הסרטים כחלק מהנוסחה שהקהל מבקש ומצפה לה, היא משהו הדומה ל”הצלחה” שעליה כותב אריסטו. גם סרטי קולנוע שאמורים למעשה להיות טרגיים, סוטים ברגע האחרון אל השלמה כפויה ולא סבירה. דוגמה מהזמן האחרון: הפיוס הלא סביר בסופו של הסרט הישראלי “באבא ג’ון”, זוכה פרס אופיר. סיום נאמן למציאות, ועוד יותר מכך – לעלילתו של הסרט עד לאותו רגע ולדמויות הפועלות בו – היה חייב להיות שונה לחלוטין. אבל הקונבנציה מחייבת, והצופים יתקוממו אם לא יצאו מאולם הקולנוע בתחושה שהבעיות נפתרו. וכך גם כשמעבדים ספר לסרט קולנוע, משנים לעתים תכופות את הסוף. הנה למשל הרומן ארוחת בוקר בטיפני זוכה פרס האוסקר שכתב טרומן קפוטה שונה מהסרט (בכיכובה של אודרי הפבורן, שקפוטה התנגד לליהוקה לתפקיד וסבר שאינה מתאימה לדמות שראה בעיני רוחו). הסרט נחתם בנשיקה לוהטת שמבטיחה לגיבורה אהבת נצח. בספר היא נאלצת להיוותר עם ציפייה ותהיות.
גם בסרט שלפנינו מגיעה מעין השלמה או לפחות תובנה של הגיבור: הוא מוצא סוף סוף את רגעי השקט המיוחלים, המלווים גם במסקנה חשובה על חייו ועל עצמו.
ובכל זאת, זוהי קומדיה שאין בסופה דמעות סנטימנטליות, של הגיבור או של הקהל הצופה בה. אדרבא, יאמר לשבחה של הקומדיה הזאת – היא מצחיקה!
שעה של שקט
“יש בגיחוך הקומי משגה או כיעור שאינם מכאיבים או פוגעים. למשל, המסכה הקומית מעוותת ומכוערת, אך אינה מכאיבה,” כתב אריסטו בפואטיקה. אכן, הגיבור שלנו, מישל, הוא אדם מרושע ואכזרי, הוא מתנכר לבנו, אדיש לאשתו, הוא לא חברותי ולא ידידותי וברור לגמרי שלא אכפת לו מאף אחד – לא מהוריו, לא משכניו ולא מהחברים שלו – אבל הוא בכל זאת משעשע. כך למשך כשנודע לו שבנו בעצם אינו בנו הוא מגיב בתחושה של הקלה: “אף פעם לא הבנתי איך הדביל הזה יכול להיות הבן שלי.” כשאשתו מצפה לדרמה נרגשת וייסורי קנאה הוא מגיב בקוצר רוח. ואפילו ברגעים קטנים יותר הוא מצחיק: כשמתגלה שהפועל הפולני לא מבין פולנית הוא מגיב בתדהמה: הרי לכל אחד יש שפת אם? כשהוא מגלה את התקליט הנדיר הוא עומד על המיקח, אבל בצורה הפוכה מהצפוי: מסביר למוכר עד כמה המציאה הזאת יקרה ובעלת ערך… וכך הפער בין מה שצפוי למה שמתרחש בפועל משעשע שוב ושוב.
בראיון שנערך עם במאי הסרט אמר לקונט כי “הבחור בסרט, הוא תמצית כל הדברים הרעים שבכולנו. אנחנו יכולים ללעוג לו, אבל למעשה האצבע מושטת כלפינו. אנו יכולים ליהנות מן הצרות שלו כי הוא לא נחמד. אילו היה אדם נחמד, זה לא היה מצחיק,” ובכך כיוון בדבריו, אולי אפילו בלי לשים לב, לפואטיקה של אריסטו.
רק לעתים נדירות מזדמן לאדם לקרוא ספר ולדעת שמה שכתוב בו יכול – כך ממש − להציל חיי אדם.
כזה הוא ספרה החדש של ענת גור, גוף זר, שכותרת המשנה שלו היא: “הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם”.
ספרה הקודם של גור, מופקרות, טיפל בסוגיה של נשים בזנות. שם הראתה גור כיצד במרבית המקרים, אם לא בכולם, זנות היא קורבנות-חוזרת של נשים שנפגעו מינית בילדותן, בעיקר פגיעה של גילוי עריות.
בגוף זר דנה גור, כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, בהפרעות אכילה של נערות ונשים ובפרקטיקות השגויות וההרסניות שבאמצעותן נהוג לטפל בהן, ומציעה גישות חלופיות לטיפול. לצורך מחקר שערכה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, ראיינה ענת גור נשים ונערות, בדקה את הקשר בין הפרעות אכילה ופגיעות מיניות בילדות, ובחנה כיצד מטפלים בהן. התיאורים והעדויות מסמרי שיער.
הפרעות האכילה מתחלקות לשמונה סוגים, שגור מתארת אותם בחלקו הראשון של הספר. הידועות ביותר ביניהן הן אנורקסיה, בולימיה והפרעת אכילה בולמוסית. לכל אחת מההפרעות הללו יש יותר מפרשנות אחת: המרדף אחרי הרזון נתפס כרצון לסלק את הנשיות (תרבות הרזון הרווחת כיום בחברה מספקת לסובלות מההפרעה הזאת לגיטימציה), לצמצם את המקום שהגוף תופס בעולם, לתקוף אותו, בהיותו מקור לכאב, להקיא אותו כדי שייעלם. ההשמנה משמשת כשריון הגנה.
מחקרה של גור חשף שלקורבנות פגיעה מינית בילדוּת ו,לנפגעות גילוי עריות במיוחד, יש בבגרותן מאפיינים משותפים רבים: הן סובלות מדיכאון, אימפולסיביות, ניתוקים, תחושות עזות של בושה והאשמה עצמית, קושי לווסת רגשות, הרסנות עצמית ורה-ויקטימיזציה, כלומר – נטייה להיקלע למערכות יחסים שמשחזרות את האלימות הפוגעת שחוו בילדותן.
פרויד, שבעיניו היה אמנם הגוף הנשי חסר, מעין גבר מסורס, הכיר במקורות הטראומטיים, בעיקר בטראומה מינית בילדות, של הפרעות נפשיות קשות, וכינה זאת “גילוי מקורות הנילוס” שבנפש, אבל חזר בו מכך. מי שהשיבו את ההכרה בעוצמת הנזק שמחולל גילוי עריות היו דווקא חוקרים ממדעי החברה ולא מתחום בריאות הנפש, וכן פעילים חברתיים ופוליטיים, למשל פמיניסטיות. אלה רואות בניצול ילדות גילוי קיצוני של נורמות חברתיות: החפצה של הגוף הנשי שנועד לשימושם ולהנאתם של גברים. אכן, מרואיינות אחדות סיפרו על הצורך להעלים את יופיין, כי היה הסיבה לפגיעה בהן.
ענת גור מביאה בספרה קטעים מתוך הראיונות שערכה, כדי להבהיר סוגיות שונות הנוגעות בקשר שבין גילוי עריות להפרעות אכילה. כך למשל היא מראה כי הפרעות אכילה מבטאות מעשים שנעשו בגופן של ילדות עוד לפני שהיו להן מילים לומר את מה שעוללו להן: “זה כמו להמציא מילים חדשות שאף אחד, שאת לא שמעת אותן בחיים שלך. את לא מבינה אותן, את, הגוף שלך מקיים אותן. כמה אַת כלום.”
חלק מהנשים שענת גור ראיינה סירבו להכיר בקשר בין הפרעת האכילה שסבלו ממנה לפגיעה המינית שעברו, אבל לרובן היה ברור לגמרי שהקשר קיים. היו כאלה שזעמו עליו וסירבו להשלים עם העובדה שהפגיעה ממשיכה לנהל את חייהן בצורה כל כך הרסנית, ואחרות נאחזו בהפרעת האכילה כהוכחה למה שזכרו, אך בה בעת לא ידעו שהן נפגעות גילוי עריות. (זהו ניתוק אופייני בין מה שהנפגעת יודעת למה שנפשה מסוגלת להבין באמת): אחת המרואיינות אמרה שהפרעת האכילה משמשת לה כמעין “תעודת אומללה”. משהו להיאחז בו.
הפרעות האכילה מבטאות האשמה עצמית, וגם הרס עצמי. הגוף אשם, כי באמצעותו פגעו בהן. ההפרעה משמשת כמעין התאבדות אטית. היו מרואיינות שתיארו קשר ישיר בין הפגיעה המינית למאבק הנוגע באוכל. כך למשל סיפרה אחת מהן כיצד הדוד הפוגע השאיר אותה לבדה בפרדס נטוש, כי סירבה לאכול.
גור מעמיקה ומתארת את הפתולוגיות הנפשיות הכרוכות בהפרעות אכילה והנובעות מהפגיעה האלימה של גילוי עריות. למשל – הפרעות דיסוציאטיביות, מה שנקרא בעבר “הפרעת ריבוי אישיות”, שאינן אלא ניסיון נואש של הילדה הנפגעת לפצל את אישיותה לחלקים מנותקים, כדי לשרוד את הזוועה ולהסתיר אותה מפני עצמה. “הגוף שלי הוא משהו, הוא לא חלק ממני,” אמרה אחת מהן.
בחלקו השני של הספר מביאה גור עדויות של נשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או טופלו במרכזים לריפוי הפרעות אכילה. וכאן החלק המחריד באמת של הספר. בפתיח לפרק מצטטת גור את ג’ודית הרמן, שכתבה את טראומה והחלמה ואת Father Daughter Incest, שתי אבני יסוד בהבנה של טראומה ושל גילוי עריות. וכך כתוב בציטוט: “שום התערבות הנוטלת מן הנפגע את כוחו אינה יכולה לעודד את החלמתו”. מיד אחרי כן מתחילות להופיע העדויות, שאין מילים לתאר את גודל תחושת הזוועה שהן מעוררות.
קודם כול, מסתבר כי במרבית המקומות שבהם מטפלים בנפגעות מתעלמים לחלוטין מהקשר ההדוק שקיים בין גילוי עריות להפרעות אכילה, או פשוט לא יודעים שקשר כזה קיים. מתייחסים אל הגוף, ורק אליו: כמה עלית או ירדת במשקל, כמה אכלת. בכך משחזרים המטפלים את הפגיעה. שוב רואים “רק את הגוף… בלי שיש בן אדם בפנים”, כדברי אחת המרואיינות. זאת ועוד: דרכי ההתערבות “חודרניות וכפייתיות”, תוך ניצול של כוח וסמכות. למשל − מחדירים לנפגעת זונדה, חרף התנגדותה. למשל – מזמינים שני שומרים שנושאים אותה בכוח ל”חדר רגיעה” שהוא בעצם מקום שמענישים בו את מי שאינה משתפת פעולה. למשל – קושרים אותה, ומאכילים בכוח, במעין אונס נוסף, שהפעם אחראים לו המטפלים האמורים לרפא אותה!
במקום ליצור יחסים שוויוניים, מכילים, חומלים, במקום להעצים אותן ואת כוחן, נוהגים בהן בשרירותיות ובנוקשות. ובעיקר – לא נוגעים כלל במצוקות האמיתיות, במה שגרם מלכתחילה להפרעת האכילה. יש מטפלים שפוקדים על הנפגעות שלא לדבר על הפגיעה. יש כאלה שלא מאמינים להן. רובם פשוט מתעלמים. כאילו לא הייתה. זכור במיוחד ריאיון עם נפגעת שאילצו אותה להשתתף ב”טיפול משפחתי” – גם זה אחד האבסורדים שמתעקשים עליהם במרכזים הללו – ביחד עם האב שפגע בה ונטש את הבית ואותה כשהגיעה לגיל ההתבגרות. לצורך ה”טיפול” איתרו את האב ואילצו את הנפגעת לשבת אתו שוב ושוב. אחרי חודש של תחינות, ולאחר שגילתה את סודה למטפלת ולאמה, “ויתרו” לה על המפגשים המשותפים עם הפוגע, אבל מכאן ואילך לא הזכירו עוד את הפגיעה ולא אמרו עליה מילה. הנה שחזור: בילדות אמה התעלמה ועצמה את עיניה מלראות, ובמרכז הטיפולי מתרחשת אותה עצימת עיניים שלא תיאמן, הפעם מצדם של המטפלים!
על כך נוספים תיאורי תגובות חסרות כל רגישות: “מה הייתה מערכת היחסים שלכם?” שאלה מטפלת אחת את המטופלת שלה, כשזאת דיברה על אב חורג שניצל את הפגיעוּת שלה ואנס אותה שוב ושוב במשך שנים!; תיאורים של אטימות מוחלטת כלפי הנפגעת: “כאילו הכול חוקים, חוקים, חוקים, חוקים. אסור לשבת בגבעת ברוש על הרצפה. ולי היה נורא קשה. הייתי מתעצבנת, הייתי בוכה. ישר הייתי הולכת לשבת בפינה, ברצפה. בשילוב רגליים. המדריכה: ‘קורנית, קומי, קורנית, קומי, קורנית, קומי,’ אבל את רואה שאני בוכה, לא תבואי תשאלי מה קרה?”; וגם התייחסויות שמעוררות פלצות: מטופלות שאזרו עוז וסיפרו על הפגיעה המינית “נזרקו” מהמרכז לטיפול בהפרעות אכילה, “כי זה לא המקום שמתאים לך.” האם יש צורך להסביר ולהדגיש את תחושת אי השייכות, ה”הומלסיות” של אישה שאפילו בילדות לא היה לה מקום בטוח בעולם? שפגעו בה בביתה, והנה היא נזרקת שוב, מטולטלת ממקום למקום בלי שום התחשבות ברצונותיה ובמשקעים שהיא נושאת אתה? ואפשר לספר גם איך מתייגים נפגעות, למשל קובעים שהן “בורדר ליין”, הפרעה שנחשבת קשה מאוד לטיפול ופוטרת לכאורה את המטפלים מהצורך להבין שיש למצוקות הללו מקור, ומהמאמץ לראות את המטופלת ולהעניק לה את מה שהיא צריכה: חמלה, אהדה, תחושה של כוח ושוויון, חוזה טיפולי שלא רק מציב גבולות, אלא גם רואה אותה ואת צרכיה המיוחדים.
וכאן אנו מגיעים לחלקו השלישי של הספר, שאותו, כך נדמה לי, חייבים לקרוא כל מי שמבקשים לטפל בנפגעות (ואולי לא רק בהן!). גור מסבירה את ההבדל בין הפרעת לחץ פוסט טראומטית רגילה למורכבת. האחרונה נובעת לא מאירוע חד פעמי שמתרחש בבגרות, אלא נובעת מפגיעה מתמשכת וכרונית שמתרחשת בילדוּת. גור עומדת על חומרתה של טראומה כזאת.
היא מתארת את ההפרעות הנוספות הנובעות מגילוי עריות, למשל: “סומטיזציה, דיסוציאציה וחוסר ויסות של רגשות”, שלושה תסמינים מרכזיים של מי שעברו טראומה מתמשכת וכרונית, ומה שהכי חשוב: היא מונה ומפרטת את דרכי הטיפול הראויות. בה בעת היא רואה גם את המטפלים עצמם, מבינה את עוצמת הקושי הכרוך בטיפול במי שפגיעתן חמורה ומחרידה כל כך, ומציעה להם כיצד להתמודד עם הקשיים.
הספר גוף זר נחתם באמירה אישית של ענת גור: ההיסוס שלה לפרסמו, שמא יראו בו ביקורת נוקבת שהיא מותחת על מטפלים שעמם היא עצמם נמנית. ובכל זאת החליטה להוציא את הספר לאור, וטוב עשתה, כי אי אפשר להפריז בחשיבותו.
כדי להסביר מדוע אני יודעת עד כמה הוא חשוב אעבור כאן גם אני לנימה אישית: בקיץ שעבר כתבתי מאמר, “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)” שפתח את קובץ המאמרים עולם בלי סודות(בהוצאת הקריה האקדמית אונו). סיפרתי בו על ההתנסויות הקשות שהיו לי עם מטפלים שלא היה להם מושג כיצד לטפל בי, כנפגעת גילוי עריות. תיארתי במאמר שניים מהם, מטפל ומטפלת שפגעו הרבה יותר מאשר עזרו. למרבה הצער, הם לא היו היחידים.
אני לא יכולה להימנע מהתהייה כיצד היו נראים חיי הבוגרים אילו קרא מישהו מהמטפלים שהגעתי אליהם − אל הראשון שבהם כשהייתי רק בת עשרים ושלוש − את ספרה של ענת גור, אילו ידעו כיצד יש לנהוג, ומה אסור בתכלית האיסור לעשות (בין השאר, למשל: להתעלם לחלוטין מהפגיעה שחשפתי, להאשים אותי דווקא, לתקוף אותי על כך שסיפרתי…).
הרומן שכתבתי יופי לי יופי לי (ידיעות ספרים, 2006) הוא מונולוג של אישה לא צעירה, נפגעת גילוי עריות, שפונה אל אמה ומנסה להבין מדוע האם התעלמה, התנכרה, ובסופו של דבר גם ניתקה את הקשר עם בתה. מופיע בו תיאור שמתקשר היטב עם נושאו של הספר גוף זר: האכלה בכוח כסצנה דמוית אונס. הנהו:
כמי שהייתה שם, כמי שנאבקה במשך רוב שנות חייה להחלים מתוצאות הפגיעה (הצלחתי בכך, אבל רק אחרי שפגשתי, לקראת גיל חמישים, במטפל מיטיב ומבין), אני קוראת למטפלים, לנפגעות, לבני משפחה, למי שחושדים ולמי שחוששים, למי שיודעים ולמי שמתקשים: קראו את גוף זר. הוא ספר חובה שיכול, כאמור, להציל חיים.
בשולי הדברים: הנה סיפור קצר שכתבתי, “האמת הפחדנית“, אשר מתקשר לענייננו.
וככה זה מתחיל, מתוך אמונה מוחלטת. מחזיקים ידיים, אני ואשתי. ואחר כך הצעקות, ההתפתלויות, הדם, כמעט כמו בבית מטבחיים, אבל לא נשחט כאן דבר, להפך, האין נהפך לחיים. המיילדת מחזיקה אותו בידיה, גוף רופס, כחול, שחולץ בזה הרגע מבין רגליה של אשתי. הוא תלוי, מדולדל, בובת גומי כחולה עם פני גומי חתומים, עפעפי גומי סגורים, שפתי גומי כחולות, פעורות, ששואפות פתאום שאיפת אוויר אחת קטנה, שאיפה ראשונה, וברגע אחד כל הגוף הכחול נצבע ורוד, הגומי נעלם מהפנים, הגפיים המדולדלות מתחילות לנוע, ויללה חרישית בוקעת מתוך הפה הפעור. זה הבן שלי שהתעורר בן-רגע לחיים. קם לתחייה לנגד עיני ואני ראיתי את הרגע הזה, את הנשימה הראשונה, אני שמעתי את הבכי בוקע מריאותיו השבריריות. גוף זעיר מטפס על החזה החשוף של אשתי, מוצא את הפטמה ומתחיל לינוק.
בעמוד האחרון של ספרו בנדיט מודה איתמר אורלב לעמי דרוזד שסיפר לו את זיכרונותיו ואפשר לו להשתמש בהם בכתיבת הספר, “ולא פחות מכך,” הוא מוסיף, “לעשות בהם כרצוני”.
דברי התודה הללו מבהירים אולי את מקור ההשראה לכתיבת הספר, אבל לא את ההשראה עצמה. שכן הרומן הזה מעורר השתאות, ומכמה טעמים.
אורלב מפגין יכולת מופלאה להעמיק לתוך מציאות החיים של לא-יהודים שחיו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. הדיוק המשכנע סוחף את הקורא ומעורר בו תחושה שאורלב יודע היטב על מה הוא כותב, ומצליח לתאר את העולם שבו מתרחש הסיפור ממש כאילו היה שם: לא רק בסוף שנות השמונים, כשישראלים אכן יכלו כבר לבקר בפולין, אלא גם בשנות הארבעים, בימי המלחמה ואחריה.
גם הדמויות שעליהן הוא כותב משכנעות מאוד. אורלב בחר במשימה לא פשוטה: הוא מציג בפנינו את דמותו של “בנדיט”: פרא אדם פולני, שתיין ואלים, מי שהתעלל בילדיו ובאשתו היהודייה, עד שבחרה לנוס מפניו, לעזוב את מולדתה ולהגר לישראל, אף על פי שלא היה בה אף שמץ של ציונות או הזדהות עם הלאום שאליו נולדה. התיאור של מנהגי השתייה שלו, המכות האיומות שהכה את ילדיו, ההזנחה, ההתנכרות, הבריונות השיכורה, הבוגדנות, מחרידים. הקורא, כמו גם בנו שמחליט פתאום בסוף שנות השמונים לנסוע ולבקר את האב האיום שחי בבית אבות לגיבורי המלחמה, אמור לתעב את האיש. וכך אכן קורה. אבל, וזה הפלא וההישג, הקורא, ביחד עם הבן, לומד מפי האב על כל מה שעבר עליו בזמן המלחמה, על כל מה שעשה, על גבורתו, על עמדותיו הנחרצות האנטי-אנטישמיות, על הסיבות לכך שנהפך לאלכוהוליסט. וכמו הבן, שמתעב ואוהב בעת ובעונה אחת, גם הקורא זוכה להבין את ה”בנדיט” הזה, גם אם לא להסכים עם דרכיו.
בראש ובראשונה בוחן הרומן מה המשמעות שצריכה או יכולה להיות לקשר בין אב ובנו. טאדק, הבן (מעניין היה לקרוא כי זהו השם שהעניק עמי דרוזד לגיבור סרטו “אוסטרליה שלי” העוסק בנער יליד פולין שאמו מהגרת אתו לכאורה לאוסטרליה, אך בעצם לישראל – ממש כמו ברומן שלפנינו) כמהּ אל האב שלא היה לו מעולם, ואליו הוא משתוקק ומתגעגע. באחת מנסיעותיהם המשותפות ברחבי פולין – טאדק מגיע ולוקח את האב לביקור בכפר הולדתו – הוא נרדם ברכבת כשראשו שעון על כתפו של האב שכל חייו רק התעלל בו. כשהוא מתעורר הוא מבין שלעיני הנוסעים הצטיירה התמונה שכה ייחל אליה: אב ובנו. הדיבור על אבהות אינו מצטמצם רק לטאדק ולאביו. הוא עצמו אב לילד שאינו יודע כיצד לגדל. איך יֵדע, באין לו שום מודל נאות? את הילד חשש מאוד − למעשה לא רצה − להוליד, שמא יהיה “אבא מקולקל” שכן אותו עצמו “רימו לאורך כל הילדות”, עד שהוא נעתר להפצרותיה של אשתו, ומגלה שצדק. שבאמת אינו מסוגל לעמוד במשימה. ואשתו, האימא של הילד, אינה מקילה עליו: גם כשהוא מוצא את הדרך ליצור קשר של אינטימיות מתגוששת עם הבן ובכך מגיע אליו, מרגיש את גופו, מתקרב אליו, היא בולמת אותם ופוסקת שמכות הן לא משחק… ובכל זאת, מוזכרת בנגיעות קצרות אך עזות תמונה שבה נאלץ הילד לעבור הליך רפואי קשה ודווקא האם היא זאת שנסה מהחדר, והאב נשאר, החזיק, ניחם, נהג כמו אבא אמיתי. הטיפול באביו נמהל בתודעתו בטיפול בבנו בתמונה ארוכה ונוגעת ללב שבה אינו יודע עוד במי הוא תומך ואת מי הוא מנחם. וכך ברגעים מסוימים לאורך הסיפר מקבלות השורות מתוך המוטו הלקוח מתוך “חיי המתים” מאת חנוך לוין תוקף סמלי ומילולי כאחת: “ואיך תנחמו זה את זה, כאשר יתלה האב בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?” הבן נושא את האב על גבו, תרתי משמע, סוחב אותו ממקום למקום, עקב רפיון רגליו המזדקנות, ובה בעת נושא את משאו כמו חטוטרת שאי אפשר להיפטר ממנה: האב האמיתי הצמוד אליו, ועמו גם האב מהזיכרונות המרים.
השנאה והתיעוב והאהבה והערגה מעורבבים כל כך בתודעתו של המספר, עד כי לרגעים אינו יודע מה בעצם הוא חש: התפעלות או אימה, הערצה או רצון לנטוש את האב, לנוס מפני הנוכחות שלעולם לא יוכל להיפטר ממנה: “הבטתי בו והרגשתי שאני הולך ונחנק. לנגד עיני ראיתי אותו בין חבריו, חם, לבבי, מתעניין, המסמר של הערב, רגע לפני שהוא משתכר כל כך עד שהרעב שלו לאלימות ידחף אותו להכות מישהו בלי רחמים, ואחר כך יחזור הביתה בזעם וירביץ לכולנו. ככל שאבא זרח יותר אני התקשיתי יותר לנשום.”
אבל לא רק באבות ובנים עוסק הרומן. עמוק יותר הוא מספר על המלחמה. על מה שהיא מעוללת. ועמוק עוד יותר – על טוב שמסתווה כרע. אביו של טאדק נראה כמו התגלמותו של בריון מרושע ובלתי נסבל. הוא שיכור, גס רוח, מחוספס ותוקפני עד בלי די. והנה, בתוך הנוקשות מתגלים סדקים שחושפים אהבה. אמנם כזאת שמכאיבה לטאדק – מה פתאום וממתי האיש הזה שהכה את ילדיו והזניח אותם מתעניין בשלומם של ילדים אחרים? איך ייתכן שהרוצח הזה הוא אדם שיודע לאהוב עד כלות? להיות נאמן? לזכות באהבתם של ידידי אמת שרכש בזכות ולא בחסד? איך אפשר להתמודד עם הידיעה שגם כשהרג, עשה זאת מתוך סוג של אידיאליזם מוזר ומתוך תחושה שהוא יודע ורוצה להבחין בין טוב ורע, מוסרי ואסור? את ה”שטינקרים” הוא הרג. את אלה שהסגירו יהודים. וגם אז השתדל לא להרוג אותם לעיני ילדיהם. אז מהו? רוצח מרושע או אדם בעל ערכים? הוא האיש שאחרי כל הזוועות שעבר בעת שנלחם נגד הגרמנים, “יותר מהעינויים, יותר מהרעב, יותר מההשפלות,” זוכר רגע של חסד ונדיבות שזכה להם בבית קטן של אנשים עניים שהתנור שלהם חימם והפשיר לו לאט לאט את השרירים והעצמות. ברגע היקר ההוא הייתה גם וודקה. האם אחרי שיודעים זאת אפשר לכעוס על כך שהתמכר לטיפה המרה? התשובה אינה חד משמעית, ממש כמו רגשותיו של הבן.
אי אפשר לאהוב את האיש, אבל בסופו של הרומן כבר אי אפשר גם לשנוא אותו. “מי שרוצה להיות רוצח חסר רחמים של בני זונות צריך לשנוא,” הוא עצמו מסביר. “השנאה יותר חזקה מהרחמים.”
מרגש, מפתיע ומלהיב, לקרוא את בנדיט. הוא כל כך מרוחק ושונה מכל מה שמוכר לנו. הוא מתרחש במציאות זרה, ועם זאת נגיעתו בחייו של הקורא הישראלי בלתי נמנעת. המספר הוא ישראלי, ופולני. שייך לנופים שונים כל כך: של הטרשים במבואות ירושלים, ושל הגבעות הרכות, היערות ומקווי המים של פולין. לפלא בעיני כיצד הצליח אורלב לחדור אל נבכי נשמתם של האנשים הללו, איך היטיב להבין כל כך את צפונות לבם והלכי הרוח שלהם, ולרצף את עולמם בפרטים הקטנים והמדוקדקים ביותר: לתאר איזו חווה הממוקמת אי שם במרחביה של פולין הכפרית, לדעת מה מניע את האנשים החיים במקומות הללו, איך נראים חיי היומיום שלהם. כל הפרטים משכנעים לגמרי באמיתותם, וגם אם אינם נאמנים למציאות החומרית, אין בכך כל חשיבות, כי הם מתקיימים באופן מוחלט במציאות הנבראת ברומן הזה. אז כך, מסתבר, דיברו מנוולים אנטישמיים כשתכננו אונס קבוצתי של האישה שאביו של טאדק הציל ואהב. וכך חש הפרטיזן הנועז שלבו “התמלא עופרת” ומוצא איך להצדיק את יכולתו להרוג: מעניו הגרמנים לימדו אותו. לבנו הישראלי, היהודי, הוא אומר בלעג, “אולי כי בארץ שלך המזדיינת של היהודונים חיים רק צדיקים ומלאכים. כאן לא. כאן יש חיים אלימים,” ומותיר את הקורא עם השאלה כיצד בדיוק אמורים להיראות צדיקים, ומה טיבו האמיתי של אדם שמעיד על עצמו שהוא מנוול, בנדיט, או “חרא גדול”.
אילו רק ניתן היה לחצות כך כל דבר שהוא שלם, אמר דודי, ששרוע היה על בטנו על גבי השונית, מלטף את חצאי התמנונים המפרפרים – אילו רק יכול היה כל יצור להגיח מתוך שלמותו האטומה והבורה. שלם הייתי, והכול היה בעיני טבעי וחסר בהירות, ריקני כמו האוויר; חשבתי שראיתי את הכול ולא הייתה זו אלא הקליפה. אם אי פעם תהפוך להיות המחצית של עצמך, ואני מאחל לך זאת, נערי, או אז תבין דברים שהם מעל ומעבר לתבונתם הרגילה של המוחות השלמים. אמנם תאבד מחצית מעצמך, ומחצית מהעולם, אולם המחצית שתישאר תהיה מעמיקה ויקרה פי אלף מונים. ואף אתה תרצה שהכול יהיה חצוי וקרוע כדמותך, כי יופי וחכמה וצדק קיימים הם אך ורך בתוך מה שנקרע לגזרים.
באחרית הדבר לרומן ים ביני לבינךְ מספרת נורית גרץ על הפער בין העובדות שנודעו לה על גיבור ספרה, מיכאל ברנשטיין, מי שהיה אהובה של רחל המשוררת בעת ששניהם למדו בטולוז שבצרפת, לבין מה שכתבה עליו עד שהגיעו הראיות הממשיות על חייו.
בשלב מסוים היא החליטה אפילו לגנוז את החלקים שכתבה, אלה שסיפרה בהם איך אותו מיכאל נחקר על ידי השלטונות ברוסיה ונאלץ להסגיר את שותפיו למפגשים ציוניים אחרי שאיימו להגלות את אמו לסיביר. הראיות שמצאה התחקירנית של גרץ, אחרי שנברה בארכיונים של ברית המועצות לשעבר, חשפו שכל זה לא התרחש במציאות. התחקירנית גם גילתה מה עלה בגורלו של מיכאל, עם מי חי, מה כתב, ומתי הלך לעולמו. בהתאם למידע שקיבלה השלימה גרץ את כתיבת הספר, ולמרות הפערים בעובדות החזירה גם את הפרקים הגנוזים.
הדברים הללו, שהוסיפה באחרית הדבר, מעידים בעת ובעונה אחת על מעלותיו וגם על חולשתו של הספר.
“ים ביני ובינך” הוא רומן בדיוני כמעט לכל דבר. הוא מתבסס על סיפור האהבה שהייתה בין המשוררת רחל בלובשטיין, הידועה יותר בשמה הפרטי בלבד − “רחל” ובין אותו מיכאל שפגשה בצרפת, זמן לא רב לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. נורית גרץ השתמשה במכתבים שהחליפו השניים, ומהם פיתחה את הסיפור. את חלק הארי שלו בדתה, מהרהורי הלב של סופרת שמייצרת מצבים, שיחות, תיאורי מקומות ודמויות שלא היו, אבל יכלו להיות, או – במקרה של הרומן הזה – היו, אבל אין לדעת אם התיאורים נאמנים להם ולמה שבאמת ראו, חשבו, רצו הדמויות שבספר.
בתחילת הקריאה התעוררו בי ספקות. הרומן הזכיר לי דרמה דוקומנטרית, שכמותה אנו רגילים לראות בעיקר בטלוויזיה ובתיאטרון: סוגה שמתבססת על המציאות, אבל מפליגה ממנה והלאה. (למשל מחזות כמו “פולארד” ו”משפט קסטנר” שכתב מוטי לרנר). כשהסופר ממציא את הדמויות מהחל עד כלה, ואפילו כשהוא מתבסס על בני אדם שהכיר, אבל משנה את שמותיהם וחלק מהפרטים הנוגעים בהם, כמו שעשה, למשל, תומס מאן בספרו בית בודנברוק (ההסוואה לא מנעה אמנם מבני משפחתו לזעום על הסופר, חלקם אף סירבו לדבר אתו במשך זמן מה, אבל הקורא התמים אינו יכול להיות ער לכך שמאן תיאר בספר את האנשים הקרובים לו), הקורא יכול להפליג עם הסיפור ולהאמין לכל פרט. כאן, כשאמיתות ועובדות ביוגרפיות ידועות מושמטות או מעוּבדות, יש צורך בהפעלה אינטנסיבית מאוד של “השעיית הספק” (” (“Suspension of disbelief– מונח שטבע המשורר האנגלי קולרידג’, והוא המנגנון התודעתי הנחוץ בעצם תמיד למי ששוקע בקריאה, נענה לדמיונו של הסופר ומחליט להאמין לו.
ומה היו אי הדיוקים שהפריעו לי? למשל – הנחת היסוד שמיכאל ברנשטיין היה אהבת חייה של רחל, ושהיא הייתה אהבת חייו. והלא ידוע לכול שהיו לה, לרחל, עוד כמה אהבות גדולות: למשל − נפתלי אלטשולר, שממנו התעקשה להיפרד כשנסעה בדרכה האחרונה, למות בבדידות בבית החולים בתל אביב. או − זלמן רובשוב שז”ר, שכתבה לו שירי אהבה מופלאים. ומדוע עלינו להניח שברנשטיין המשיך לאהוב את רחל כל כך הרבה שנים, גם אחרי שקשר המכתבים ביניהם נפסק, גם כשחי עם אישה אחרת?
ובכל זאת, זה קרה. השעיתי את הספקות ונסחפתי לתוך הסיפור, כי הוא כתוב היטב. המימרה “מיטב השיר – כזבו” המיוחסת למשוררים העבריים של ימי הביניים, ואולי בעצם טבע אותה אריסטו, אומרת – לא משנה מה קרה באמת. אם מה שכתוב משכנע, הוא נהפך לאמת. והרומן “ים ביני לבינך” מספר על כל מה שיכול היה להתרחש, וכנראה גם על אמיתות אובייקטיביות, ככל שמדובר ברקע ההיסטורי שבו הסיפור מתרחש. תיאורי המציאות ברוסיה בימי המהפכה של 1917 מכמירי לב ומזעזעים: הרעב, הילדים הנטושים, הסבל הלא יאומן שסבלו אנשים והמשיכו להאמין שהם בונים חברה משופרת. הנה למשל הסיפור על אב שכול שמנסים לנחם אותו באמירה “אבל סבא, עכשיו כולנו משפחה אחת גדולה, אין ילד שלך, ילד שלי, כולנו ילדים שלך.” או השיחה שיש לו, למיכאל, עם מהפכן שמסביר לו כי בימים הללו “כל הסופרים מגויסים כדי להנדס את נפש האדם”, כי – אומר לעצמו מיכאל ברגע אחר “פעם אחת ויחידה בכל ההיסטוריה האנושית הארוכה קורה אירוע כזה, פעם אחת קמה חברה והופכת את סדרי העולם, את ההיסטוריה.” גם את הספקות מיטיבה גרץ לתאר מבעד לעיניו של מיכאל: לא רק בגלל מיליוני הפליטים, הילדים היתומים והמורעבים, ההגליות, אלא אפילו בשל העובדה שאת דוסטוייבסקי אסור פתאום לקרוא, ואז אולי כן, אבל על צ’כוב יש לוותר…
השעיית הספק שלי כקוראת התרחשה בכל מקום שבו יופייה של הכתיבה הרחיק אותי מהשאלה – איך נורית גרץ, הסופרת, יודעת שכך היה? למשל – התיאור המפורט של מיכאל המלמד “חשמל וחלומות”, וכיצד אחד התלמידים מודה לו “‘על השיעור הנפלא'”.
החלקים המקסימים ביותר ברומן הם אלה שבהם מעניקה המספרת את דמיונה לדמותו של מיכאל. רחל – רָיָה, כך מסתבר היה שמה הרוסי – הפסיקה לכתוב לו, אבל הוא “ימשיך לדאות אליה לשם על גבי המילים והתמונות.” נורית גרץ רואה בעיני רוחה את רחל, את המקום שבו היא מתקיימת – “הדירה הקודרת, החשוכה, עמוסת הרהיטים”, את בדידותה, ואת כל המראות האלה היא מייחסת למיכאל, דמות בדויה למעשה, ויציר רוחה.
מפעים במיוחד האופן שבו “מלמדת” נורית גרץ את מיכאל שלה על מחלתה של רחל. בקטע שהזכיר לי את סצנת הסיום בסרט “חיים של אחרים” מגיע אל מיכאל בלנינגרד ספר שירים של רחל. וממנו, מהשירים, נודע לו שהיא חולה. בודדה. מנודה. סובלת. ובאחד מהם היא אף פונה אליו ממרחקים: “הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי, / הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּך” – הוא יודע שהשיר מדבר אליו, כי את המילים “התשמע קולי” כתבה לו באחד המכתבים, לפני שחדלה מהם.
רחל איננה עוד, וגם מיכאל הלך לעולמו בשיבה טובה – התחקיר העלה שחי עד שמלאו לו שמונים וחמש. אבל השיר שכתבה לו ממשיך להתנגן בתודעה, וספרה של נורית גרץ מחיה גם את האהבה שהייתה ונמוגה.
“זכרו, אלוקים לא יוצא לחופשה”, כתוב על הלוח מאחורי גבו של המורה שהעליב ילד עני. המורה ממשיך לעיין בש”ס באדיקות אחרי שכל הילדים האחרים כבר הלכו הביתה והילד יושב מולו בכיתה הריקה וכותב שוב ושוב במחברת “אסור לקלל את המורה”, עונש על כך שהפטיר בלחש, בפרסית, מילות גנאי של התקוממות (“בן כלב”), אחרי שהמורה השפיל אותו בפומבי וחשף את עוניו.
ואז, בסצנה שכמו לקוחה מתוך הסיפור “The Split Cherry Tree” שכתב ג’סי סטיוארט, מגיע אביו של הילד, נכנס לכיתה וגואל אותו: אחרי שהוא מוציא את הילד ומברר מה בדיוק קרה, הוא מאלץ את המורה להתנצל בפני בנו, כי פגע בו והעליב אותו. הוא עדיין אינו יודע מה צפוי לו עצמו, ומדוע יחוש בעוד זמן לא רב שגם עליו לבקש סליחה.
כמו בסיפור “The Split Cherry Tree” (המופיע בתוכנית הלימודים לקראת בחינות הבגרות באנגלית), יש אב קשוח, יצחק, חקלאי קשה יום, שמאלץ את בנו מוטי לעבוד בפרך כי עליו לעזור לו לשאת בעול הפרנסה. גם כאן מתגלה שהאב סבור כי רק לו עצמו מותר להתנהג עם הבן בקשיחות ובלי להבין את צרכיו ורגשותיו: כשמישהו זר פוגע בבן הוא נחלץ להגנתו. מסתבר כי שני האבות אוהבים את הבנים שלהם ורוצים בטובתם. אבל בניגוד לסיפור האמריקני, שבו המורה והאב מתיידדים והאב לומד להבין שהמורה רוצה רק בטובת הילד ומנסה לחנך אותו, בסרט שלפנינו האב תובע את עלבונו של הילד, ומעורר בו בכך תחושה שהוא מבין ורואה אותו ואת צרכיו, אבל רגע ההבנה והקִרבה קצר.
כי הסרט “באבא ג’ון” אינו עוסק רק בשני דורות. שמו חושף את הדמות הנוספת, שהיא המפתח להבנת הקונפליקט המשפחתי: באבא ג’ון הוא סבו של הילד, וככל שהסרט מתפתח מתבהר תפקידו: הוא בעצם זה שתבע מבנו, כשזה היה ילד, לשאת בעול הפרנסה המשפחתית: הם מגדלים תרנגולי הודו. בשעתו, כשהאב היה ילד, הוא תיעב את הטיפול בתרנגולים, אבל היה הבן הטוב. אחיו, שגם הוא שנא את העבודה, התחמק ממנה, וברח. עכשיו תובע האב מהילד לנהוג כמוהו: לציית, להמשיך את המסורת המשפחתית, ללמוד כיצד מטפלים בתרנגולי הודו (ואיך בסופו של התהליך מעלים אותם אל המשאית שתיקח אותם אל מותם).
“באבא ג’ון” זכה בפרס אופיר, ויתחרה מטעם ישראל על מועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר האמריקני שיתקיים ב-28 בפברואר 2016. רובו המכריע של הסרט כלל אינו מתנהל בעברית. חלק מהשחקנים הם אמריקנים ממוצא אירני: נביד נגהבאן שגילם את תפקיד אבו-נאזיר בסדרה “הומלנד”, דיוויד דיאאן שמגלם את אחיו של יצחק, שהיגר לארצות הברית, ועמם גם השחקנית וויז אליוט ספאדי. לפני שלוש שנים הביס הסרט האירני “פרידה” את המועמדים הזרים האחרים (ביניהם “הערת שוליים” הישראלי). מי יודע, אולי הדיבור בשפה הפרסית יתגלה כסגולה לניצחון… יש בו ב”באבא ג’ון” סיפור אנושי נוגע ללב ודמויות מעניינות, והוא אפילו מתנהל על פי הנוסחאות ההוליוודיות הנדרשות והמקובלות: קונפליקט, התרחקות, התרה, התקרבות ופתרון, אבל עושה זאת בחן משכנע.
בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין את מה שהטריד לפחות צופה אחת: במאי הסרט, יובל דלשד, שזהו סרט הבכורה שלו המבוסס במידה רבה על ילדותו במושב זרחיה בדרום, סיפר באחד הראיונות על חלק מהקשיים הטכניים שנתקל בהם. למשל: לשחקנים הלא ישראליים ולילד המגלם את דמותו של מוטי לא הייתה שפה משותפת, ולכן נאלץ הבמאי להשמיע לילד במיקרופון סמוי את הדברים שעליהם הוא אמור להגיב. קושי אחר שנתקל בו היה הצורך “לביים” להקה גדולה של תרנגולי הודו, שאינם מצייתים להנחיות… לפחות תרנגול הודו אחד קיפח את חייו לטובת הסרט: באחת הסצנות רואים אותו פצוע ופגוע, כחלק מההתרחשות. האגודה האמריקנית להומניות (American Humane Association) שנוסדה בשנת 1877 מפקחת בין היתר על היחס האנושי כלפי חיות שמופיעות בסרטים. בסרטים אמריקנים רבים מופיע הכיתוב “אף חיה לא נפגעה (במהלך היצירה של הסרט)”. אמנם גורלם של תרנגולי ההודו ידוע מראש (באחת הסצנות נוזף האב בתרנגול שנאבק על חייו וחובט בו בכנפיו − האם הם חשים במותם הקרב? − ואומר לו − אני גידלתי והאכלתי אותך ואתה תוקף אותי?…), אבל בכל זאת, המחשבה על כך שאחד מהם נבעט, נפצע וגסס רק כדי שיוכלו לצלם אותו לסרט קשה למי שמסרבת לאכול משהו שהיה פעם מישהו. אפילו רק סתם איזה תרנגול הודו.
ועוד הרהור, שאינו קשור בסרט אלא בסיפור שהוזכר, The Split Cherry Tree שהוא כאמור סיפור חובה בתוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות באנגלית. בסיפור אביו של הילד דובר אנגלית קלוקלת של אדם חסר השכלה, ונשאלת השאלה מדוע תלמידים (ועוד כאלה שניגשים לבחינה ברמה של 4 יח”ל, הסיפור חובה בתוכנית שלהם דווקא) נדרשים לקרוא טקסט שיש בו כל כך הרבה טעויות ושיבושים. אלה כמובן מעידים על אמינות הדיבור של גיבור הסיפור, אבל כמה קשה למורים להסביר שעל התלמידים עצמם להימנע מניסוחים כמו “?Why ain’t you been here to help me with this work” או “I says” או מה פשר “!Eif Crabtree’s cherry tree”. גם סיפור אחרים שכלולים בתוכנית של 4 יח”ל, למשל The Treasure of Lemon Brown רצופים באנגלית משובשת, שמקשה מאוד על התלמידים. אין לדעת מה הרציונל המניע את מי שבחר בסיפורים הללו, שנועדו אמנם לחשוף את תלמידי ישראל לתרבות האמריקנית, אבל הדעת נותנת שקיימות באנגלית יצירות חלופיות, שמתאימות יותר לתלמידי אנגלית כשפה שנייה.
הראתה גור כיצד במרבית המקרים, אם לא בכולם, זנות היא קורבנות-חוזרת של נשים שנפגעו מינית בילדותן, בעיקר פגיעה של גילוי עריות.
בחלקו השני של הספר מביאה גור עדויות של נשים שאושפזו במחלקות פסיכיאטריות או טופלו במרכזים לריפוי הפרעות אכילה. וכאן החלק המחריד באמת של הספר. בפתיח לפרק מצטטת גור את ג’ודית הרמן, שכתבה את 
