אנה אחמטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

היא נודעה בשם המשפחה אחמטובה, שאותו גזרה מהשם אחמט חאן – אחד מאבות אבותיה. אחמט, כך סיפרו במשפחתה, היה מנהיג טטרי וצאצא ישיר של ג'ינגיס חאן. את שם העט שבחרה לעצמה נאלצה לאמץ כשהחלה לפרסם את שיריה בהיותה בת עשרים ושלוש: אביה לא הסכים ש"משוררת דקדנטית", כדבריו, תבייש בכתיבתה את משפחת גורנקו המכובדת. ספרה הראשון, "ערב", העניק לה הכרה ואהבה מיידית של קוראיה, אבל במשך שנים אסרו עליה השלטונות לפרסם את השירים הנוספים שכתבה.

"היא מלכה טרגית", אמר עליה הפילוסוף ישעהו ברלין, שביקר אצלה בלנינגרד, זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ולא בִּכְדִי כינה אותה כך: אחמטובה זהרה בהדר מלכות, ועם זאת הייתה בדרך כלל אפופה בעצבות. חייה היו מיוסרים, אם כי תחילתם, לפני העידן הסובייטי, לא העידה על כל הכאב שהיה מנת חלקה. כך למשל ב1910, במהלך ירח הדבש שלה עם בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, פגשה אחמטובה את הצייר האיטלקי מודליאני שהתאהב בה עד כלות וצייר דיוקנאות רבים שלה (מאחד מהם לא נפרדה מעולם, הוא היה תלוי דרך קבע מעל מיטתה). סבלה האישי החל מיד אחרי שהיא והבעל שזה עתה נישאה לו שבו ללנינגרד והוא עזב אותה ונסע לבדו לסיור ממושך באפריקה. כשבנה היחיד, לב גומיליוב, נולד, דרש ממנה גומיליוב למורת רוחה להניח להוריו לגדלו. לימים, לאחר שהבן גדל ונאסר שוב ושוב, אילצה את עצמה אחמטובה לכתוב שירי הלל לסטלין, בתקוות שווא שתצליח לשחרר את הבן ממחנות העבודה שאליהם נשלח. לשירים הכפויים הללו התנכרה ברבות הימים, וסירבה לכלול אותם בספריה. מגומיליוב התגרשה, ושלוש שנים אחרי כן, ב1921, הוא הוצא להורג. גורל דומה ציפה לשני הבעלים האחרים שלה: השני, המשורר ולדמיר שיליקו נרצח בבית הסוהר, והשלישי, הסופר ניקולאי פונין – בגולג. במהלך חייה עם פונין נהג זה לשכן נשים אחרות, וגם את ילדיהן, בבית שבו גרו ביחד. את הפער בין הליכותיה נשואות הפנים לבין תנאי החיים המחפירים בחדר הזעיר, הצפוף והמוזנח, תיארה סופרת בת זמנה כך: "אחמטובה ישבה, יפה להפליא, זקופה ואצילית, בקצה של ספה בלויה."

אחמטובה ספר שירים

בשנים שבהם נאסר עליה לפרסם את שיריה התפרנסה אחמטובה מתרגומים, ושקעה בכתיבת הפואמה "רקוויאם", שבה ביכתה את קורבנות הטרור של סטלין. אחד מהם היה ידידה הקרוב, אוסיפ מנדלשטם, שנמנה כמוה עם קבוצה של משוררים רוסיים, הזרם האקמאיסטי. חברי הקבוצה דגלו בכתיבה מפורשת וברורה, בניגוד לכתיבה הסימבוליסטית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. מנדלשטם נעלם בשנת  1938 באחד ממחנות העבודה, כמה שנים אחרי שנעצר לראשונה והוגלה בתוך שטחה של ברית המועצות. אחמטובה, שהייתה קרובה מאוד אליו ואל אשתו, עשתה כמיטב יכולתה לסייע להם בימים שבהם רעבו ללחם, מאחר שנאסר על שניהם לעבוד. היא אספה בעבורם כספים, תמכה בהם נפשית והעניקה להם עצות שהתגלו כמועילות ונכונות. כך למשל ביום שפשטו על דירתם בחיפוש אחרי שירים מפלילים, הציעה לאשתו של מנדלשטם להבריח את הטקסטים המסוכנים, אבל להשאיר את הדפים שפיזרו סוכני המשטר על הרצפה, כי הם ודאי יבואו שוב להמשיך בחיפוש. האינטואיציה שלה הוכחה כמוצדקת והאריכה מן הסתם את חייו של ידידה בעוד כמה שנים.

בניגוד לחבריה ולבעליה, אחמטובה האריכה ימים, אבל כישרונה הסב לה לא פעם סבל. אפילו על המפגש עם ישעיהו ברלין, שעבד באותה עת כנציג בשגרירות בריטניה, שילמה אחמטובה ביוקר: סטלין זעם על כך שהמשוררת לא ביקשה רשות לקיים את הפגישה. צו מיוחד של המפלגה הקומוניסטית תקף בחריפות את יצירתה, ובנה נשלח שוב למחנה עבודה.

רק אחרי מותו של סטלין ידעה אחמטובה רגיעה, ובשנות השישים זכתה בפרסים והותר לה לבקר שוב באיטליה, למעלה מיובל שנים אחרי ירח הדבש הקצר מדי שידעה בחייה.


 

 

 

שִׁירַת הַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

תרגמה: רחל

בֶּחָזֶה צְמַרְמֹרֶת,  אֵין עֵזֶר.
אַךְ קַלּוּ צְעָדַי כְּתָמִיד.
עַל יָדִי הַשְּׂמָאלִית לָבַשְׁתִּי
הַכְּסָיָה שֶׁל הַיָּד הַיְמָנִית.

רַק שָׁלֹשׁ מַדְרֵגוֹת, יָדַעְתִּי,
אַךְ נִדְמֶה: מִסְפָּרָן כֹּה רָב…
בֵּין עֲצֵי אַשּׁוּחַ הָרוּחַ
הִתְחַנֵּן: נָמוּתָה יַחְדָּו.

הַגּוֹרָל רִמַּנִי. שׁוֹמְעָה אַתְּ.
הַגּוֹרָל הָרַע, הֲפַכְפָּךְ.
– חֲבִיבִי, חֲבִיבִי, עָנִיתִי,
גַּם אוֹתִי… אָמוּתָה אִתָּךְ…

זוֹ שִׁירַת אַחֲרוֹנַת פְּגִישׁוֹתֵינוּ.
אֶל הַבַּיִת הִפְנֵיתִי רֹאשִׁי.
בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת עוֹד נִרְאָה לִי
אוֹר נֵרוֹת צָהֹב אֲדִישִׁי.

 

טור על סופרות באקס נט

נדייז'דה מנדלשטם: מדוע טובי הלב נעלמו מהארץ

לפנים רב היה מספר האנשים טובי הלב. יתרה מזו, אפילו הרשעים העמידו פני צדיקים, כי כך היה מקובל בימים ההם. זהו מקורם של הזיוף והצביעות – פשעי העבר הכבירים, שהריאליזם הביקורתי כה הוקיע בשלהי המאה התשע עשרה. תוצאות ההוקעות הללו היו בלתי צפויות: טובי הלב נעלמו מן הארץ. הרי טוב לב אינו רק סגולה שורשית – יש לטפחו, ומטפחים אותו רק כשקיים ביקוש לכך. לדידנו היה טוב לב עניין שאבד עליו כלח, סגולה שבטלה מהעולם, ואדם טוב לב נראה כיצור אגדי, כאותה ממותה. תקופתנו לימדה אותנו רבות – חיסול הקולקים, מלחמת המעמדות, חשיפת פשעים וקריעת מסכות וחיפוש עילות לכל מעשה – כל אלה נטעו בקרבנו תכונות שונות ומשונות, אך טוב לב לא היה ביניהן.

נאלצנו לחפש טוב לב ולבביות בפינות נידחות, אטומות לקולו הקורא של הזמן. רק אנשים פסיביים הצליחו לשמור על תכונות אלו, שירשו מאבות אבותיהם. ה"הומניזם" בגרסתו ההפוכה, היה לנחלת כל בני דורנו.

נדיז'דה מנדלשטם, "תקוות השיר": מה צריך ללמוד מסטלין

"אֲנַחְנוּ נִזְכָּרִים בְּאִישׁ מִן הֶהָרִים בַּקְּרֶמְלִין,
סְבִיבוֹ מַנְהִיגִים גְרוּמֵי צַוָּאר,
שְׂפָמוֹ שָׁמוּט כִּמְחוֹשֵׁי תִּיקָן תַּחַת אַפּוֹ…"

את השורות הללו (התרגום מצוטט מוויקיפדיה) כתב בשנת 1933 אוסיפ מנדלשטם בשיר שכוון נגד סטלין. קשה להעריך את עוצמת התעוזה שנדרשה מהמשורר, שהעז להתריס כך, כמעט בגלוי, כנגד הרודן. השיר לא הודפס אמנם בשום מקום, אבל התפרסם כפי שהיה נהוג אז: בהעתקים שעברו מיד ליד. שנה אחרי כן הוגלה המשורר, ביחד עם נדיז'דה רעייתו, מביתו שבמוסקבה. נאסר עליו לגור בכל שתים עשרה הערים הגדולות ברוסיה, ולא התאפשר לו עוד לעבוד למחייתו. במשך תקופה ארוכה נאלצו השניים לחיות כמקבצי נדבות, סמכו על נדיבות לבם של ידידים קרובים ובני משפחה שסיכנו את נפשם ואת חיי ילדיהם כדי לעזור להם. אף על פי שלא הורשו לעבוד, זכו לשמוע גינויים של אנשים שלא הבינו, לכאורה, מדוע השניים אינם מפרנסים את עצמם, מדוע הם נוטלים "הלוואות" ולא מחזירים אותן. "הגענו לכך בעזרת המדינה," היא כותבת, "כלומר, הודות לחיים שחזרו וכינו אותם 'מאושרים'".

בשנת 1937 נאסר מנדלשטם, הופרד מאשתו ונשלח למחנה במזרח הרחוק, שם מת במועד לא ידוע, מטיפוס, קור, רעב או חולשה – כנראה שמכל אלה ביחד.

יותר משלושים שנה אחרי שמנדלשטם כתב את השיר שהביא כנראה למותו, הגניבה נדיז'דה למערב את כתב היד של זיכרונותיה: התיאור של מה שעבר עליהם באותן שנים. הספר, תקוות השיר, משחק מילים על שמה הפרטי שפירושה ברוסית תקווה, ראה אור בישראל בשנת 1977. חרף הלשון הארכאית והטעויות הרבות שבהן לוקה הגרסה העברית (עד כדי שגיאות כתיב: דוגמה קטנה ולא יחידה: "עוצר של תערוכה", במקום אוצר…), זה אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי אי פעם. קשה להבין איך הוא מצליח להיות מסעיר כל כך, איך הוא זוהר מבעד לעברית המוזרה והפגומה, ועוד יותר מכך – איך סבל בל יתואר מוליד יופי ועוצמה כאלה.

נדיז'דה מנדלשטם

ובעצם, אין מה להתפלא. מנדלשטם תיאר פעם את המעשה האמנותי: "יושב לו אדם ומפסל בסכין גזיר עץ והנה נוצר אלוהים". אין ספק שכך קרה כשאלמנתו כתבה את הספר עליו, עליה, על התקופה המטורפת והבלתי אפשרית שבה חיו.

את דבריה היא הפנתה אל בני דורה המערביים, אלה שרק המרחב ולא הזמן הפריד בינה לבינם, ובכל זאת יתקשו מן הסתם להאמין למה שהיא מספרת. ומה נשיב ונאמר לה אנו, שגם הזמן מרחיק אותנו ממנה? רק שאנחנו אתה שם, בתוך כל האימה שהיא מיטבה כל כך להביא בפנינו.

הפחד היה אז עצום ותמידי. כשהסבירו לידידתם הקרובה של בני הזוג מנדלשטם, המשוררת אנה אחמטובה, שמקורו של הרעד שתוקף אותה כל העת הוא גופני, כעסה אחמטובה וטענה בתוקף שאין כאן שום עניין של פיזיולוגיה, "שהיה זה פחד פשוטו כמשמעו, פחד פראי ומייסר, שעינה אותה כל השנים, עד מותו של סטלין."

גם מנדלשטם פחד, כמובן. באכזריות ובחוצפה יוצאות דופן הסביר לו אחד מחוקריו שחווית הפחד תועיל לו כמשורר, כי הוא מקבל "מנה גדושה של הרגש הממריץ הזה".

אוסיפ מנלדשטם

אבל מנדלשטם לא נכנע לפחד. הוא הסביר שאם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה, שרוחשים להם כבוד והערצה, שמפחדים מהם, ואם כך − שהם יכולים להשפיע. הוא לא היה מוכן לעזוב את העולם "בלי להשאיר אחריו את דעתו הברורה על מה שהתרחש לנגד עינינו". עם זאת, כך חשה אלמנתו, בניגוד לילד מסיפורו של אנדרסן, שקרא "המלך עירום" בדיוק ברגע המתאים, מנדלשטם הקדים את זמנו.

צריך להגן על המדינה

לטירוף של אותה תקופה לא היה גבול. אנשים שהיה קול בגרונם עונו בעינויים הנוראיים ביותר: עקרו את לשונם וציוו עליהם להלל את הרודן בגדם שנותר בפיהם. לא רק השלטון הוכה אז בטירוף. הציבור עצמו היה שותף לו. חברו של מנדלשטם, משורר, הצדיק בפניו את ההגליה, "כי צריך להגן על המדינה".  "כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אמרו, והאמינו שכל הקורבנות כדאיים, כי יש להם מטרה: לבנות עולם טוב יותר, שלא תהיה בו עוד כפייה, והמטרה מקדשת את האמצעים. (האם מופרך להשוות זאת עם דברים שאמר לפני כמה ימים הסופר דוד גרוסמן, באזהרה הלא סמויה שהשמיע, שלפיה מדינת ישראל עלולה להפוך לאטה לשריון שאין בו עוד אביר?)

בשנות העשרים, בתחילתו של השלטון הקומוניסטי, עוד ניסו השלטונות להבין את הציבור. הקימו צוותים שלמים של אנשי מודיעין (בדומה לסקרי דעת הקהל שהשלטון משתמש בהם כיום, בישראל, כדי להתאים את האמירות להלכי הרוח המקובלים בציבור?). במרוצת הזמן הגיעו למסקנה שדעת הציבור זהה לזאת של הדעה הרשמית.

אין עשן בלי אש

בתקופות של החיסולים ההמוניים אמרו לעצמם "הרי אוסרים אנשים בשביל משהו, משמע אותי לא יאסרו". גם בשנת 1957, ארבע שנים אחרי שסטלין מת, עוד הסבירה לנדיז'דה אישה שנתקלה בה בשעת נסיעה "שיש להתייחס בזהירות כלפי ה'מטוהרים' שכן משחררים אותם מטעמים הומניטאריים ולא מפני שהם אכן חפים מפשע  − הרי אין עשן בלי אש…"

כשמישהו נאסר שאלו מדוע זה קרה. אמרו שוודאי הייתה סיבה. ואז, מתארת מנדלשטם "אנשים התחפרו עמוק יותר במאורתם, שאגב," היא מוסיפה בציניות כאובה,"לא הצילה אף נפש אחת."

על החיפוש אחרי מניע הגיוני למאסרים, להגליות, להתעללות השרירותית, הגיבה פעם אחמטובה בכעס: "הגיע הזמן שנבין, אוסרים אנשים בשל לא כלום."

"העיקר," אמרו נציגי השלטון, "למצוא את האדם. סעיף האשמה יימצא תמיד."

ועם זאת הם לא רצו לוותר על מראית העין של חוקיות, "זה היה המס ששולם למושגי החוקיות של המאות הקודמות," ולכן בלשו אחרי אנשים, תיעדו כל מלמול שלהם, כפו עליהם להתוודות ולחתום על מסמכים. "האם," זועקת הסופרת בספרה, "הם האמינו שכאשר הדורות הבאים, יעיינו בארכיונים, הם יאמינו בכל הכתוב, כשם שהאמינו בו בני דורנו, שנטרפה דעתם?"

ואיך בכלל יוכלו ההיסטוריונים לשחזר את האמת, אם בכל מקום נערמו תלי כזבים מבעיתים, שקרים מתוכננים ומחושבים מראש?

"היינו שרויים בכעין תרדמה היפנוטית," היא כותבת. "שכנעו אותנו שנכנסנו לתקופה חדשה ואין לנו ברירה אלא להיכנע לכורח ההיסטורי." אנשים העדיפו לעצום את העיניים, כדי לא לגלות שהמציאות אמיתית.

כולם פחדו מפני כולם. בני משפחה בחנו זה את זה וחיפשו פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. עודדו ילדים להלשין על הוריהם. רוממו את דמותו של הילד פבליק מורוזוב שכך נהג. בנים קיללו את הוריהם שנרצחו. מנדלשטם מתארת ילד בן ארבע עשרה שהכירה, קרוב משפחה של סטלין, שדודתו והאומנת שלו גידלו אותו, טיפלו בו, אבל גם פחדו מפניו ונזהרו ממנו, שמא יסגיר אותן לשלטונות, אחרי שהוריו, שאותם נהג להשמיץ, נרצחו.

אחד החלקים המדהימים ביותר בספר הוא תיאור האמון העיוור שנתנו התושבים בשלטונות. "כולם," היא מספרת, "האמינו במה שפיטמו אותם," והיו  בטוחים שבמערב הרבה יותר גרוע: "לנו לפחות זורקים מדי פעם דג מלוח, מנת סוכר או קצת נפט… ומה בארצות הקפיטליסטיות? שם בוודאי גוועים ברעב!" אמרה לה פעם שכנה. אפילו בשנת 1959, חמש שנים אחרי שסטלין מת, עוד ניהלה אתה ויכוח מישהי שטענה כי בפריס ובלונדון ודאי לא נותנים בקלות רישיון מגורים לטייסים, "כמו אצלנו", ולא הייתה מוכנה להאמין ש"שם" בכלל אין צורך ברישיון מגורים…

אכן, הטירוף נמשך עוד אחרי שחרושצ'וב גינה את השלטון הדמים של קודמו, והאשים אותו בעריצות בפשעים וברצח המונים. אין מה שמלכד אנשים יותר מאשר פשע משותף, אומרת מנדלשטם, ומי ששיתפו פעולה עם שלטון האימים פחדו מפני השינוי, במקום לשמוח עליו. כך למשל התלוננה בתו של אחד מאנשי השירות החשאי שהתאבד כשהשלטון התחלף ואמרה במרירות: "אסור לחולל תמורות כה פתאומיות כי זה פוגע באנשים…"

לאורך כל הספר אומרת מנדלשטם שוב ושוב "שהמוות הוא האושר בהתגלמותו." באחד הרגעים הכאובים ביותר בספר היא נזכרת כיצד הציעה לבעלה להתאבד ביחד, והוא סירב. יהיה לכך עוד זמן, סבר, והיא מהרהרת,  ממרחק של חצי יובל שנים, על כל הסבל שהיה נמנע מהם אילו קיבל אז את הצעתה. הספר בחירתה של סופי של ויליאם סטיירון עולה כאן על הדעת: זיכרון הרגע שבו כמעט קפצה מהחלון, ונמלכה בדעתה. והזוועה שזימנו לה החיים שלא קטעה אותם מיוזמתה.

"קפיצה אחת ושכלי חזר אלי"

מנדלשטם כן ניסה פעם להתאבד. כשחזר מהחקירות השתבשה עליו דעתו. נדיז'דה תוהה מדוע כל מי שחזר משם השתגע. איך ייתכן שכולם שמעו קולות – בדרך כלל את אלה של נשותיהם האהובות – ואיך זה שאחרי שנת 1937, כשהעינויים הנפשיים הוחלפו בעינויים גופניים, ה"הזיות" הללו, כביכול, לא שבו עוד.  ובכן, בטירופו הוא קפץ מהחלון, שלא היה מספיק גבוה, ורק נקע את הרגל. על כך כתב שורה בשיר: "קפיצה אחת ושכלי חזר אלי".

כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים?

ומה עוד יכלו אנשים לעשות אז, אם לא להתאבד באחת, או לאטם, בכך שאמרו את דברם בקול רם ובנחישות כמו שעשה מנדלשטם, ובעצם התאבד התאבדות שנמשכה כמה שנים? מי שחי בדיקטטורה, היא מסבירה, חש מהר מאוד את אוזלת ידו, ומוצא צידוק ונחמה באדישותו. "כלום יפסיק קולי את היריות?…  אין זה תלוי בי… מי יקשיב לי…" הם אומרים לעצמם. כמה אנשים מוכנים לצאת למאבק כמו דוד, כשהכוחות אינם שווים? ולכן, כך היא כותבת, "השמידו ה'גלייתים' בקלות כה רבה את אחרוני ה'דוידים'. כולנו השלמנו עם כך: שתקנו בתקווה שיהרגו את שכננו ולא אותנו."

ומדוע, בעצם, היא זועקת בזעקתו של הקורבן שתמיד מרגיש קצת אשם, שיתפנו פעולה? איך ייתכן שכשבאו לקחת אותו הוא קם והלך אתם, והיא עצמה לא נלחמה, לא השתוללה, לא התקוממה?

תיאור האופן שבו נודע לה על מותו של האדם היקר לה מכול – כשעמדה בתור במשך שלוש או ארבע שעות כדי לשלוח לו חבילה, שם נמסר לה שאין צורך, גם הקודמת חזרה, כי הנמען מת; תיאור החודשים שבהם המשיכה לקוות שישוב; החקירות שערכה כדי לברר כיצד, מתי, היכן, הלך לעולמו; המידע החלקי, הספקות, התהיות – כל אלה הופכים את הקרביים גם כשקוראים עליהם אחרי שנים כה רבות. מנדלשטם לוקחת אותנו עמוק לתוך הייסורים ההם, אל האומץ ועוז הרוח, וכל אלה מתקיימים לעינינו כאילו הם מתרחשים ממש ברגע זה. גם מי שיודע שהמשורר מת אינו יכול שלא לחוש עד כמה היה רוצה שלאהבה העצומה המתוארת בספר הזה יינתן קיום אחר, אנושי ומיטיב יותר, ראוי יותר.

כשהיא כותבת את הדברים הללו, בשנת 1964, מספרת נדיז'דה מנדלשטם כי גם בהווה שלה יש מי שמנסים להצדיק את העבר ומזכירים את צדדיו החיוביים. הייתה למשל הרבה בנייה, היו הצגות תיאטרון. "יכולתי להוסיף מצדי," היא אומרת, "שהיו גם שמים וכוכבים זרועים בהם, אבל חייבים אנו לעמוד על המשמעות של הדברים שהתרחשו." והיא מוסיפה את הלקח, שמהדהד גם כאן, כיום, בישראל, בשנת 2015: "המאה העשרים," היא כותבת, "הראתה לנו את הרע ואת כוח ההרס העצמי הרב הצפון בו. לאסוננו אנו מבינים עתה שבתהליך ההרס העצמי שלו, עלול הרע להשמיד גם את כל החיים עלי אדמות, וזאת יש לזכור תמיד."

מנדלשטם הקדישה את חייה להנצחת בעלה. לשמירה על שיריו. לאורך שנים שיננה אותם. נעזרה בידידים מעטים שהעתיקו והטמינו אותם במקומות שהוסתרו גם מפניה, כדי שלא תוכל להסגירם אם תיתפש ותיחקר.

כיום יודעים הכול שאוסיפ מנדלשטם היה משורר חשוב ורב השפעה. מישהו סיפר לנדיז'דה שבמחנה נודע לבעלה כי כמה שורות משירו נמצאו חרוטות על קיר תא הנידונים למוות, והידיעה העניקה לו כמה ימים אחרונים של רוגע. היא עצמה הלכה לעולמה בשנת 1980, אבל הספר שכתבה והשירים ששמרה עליהם ממשיכים לדבר אלינו בקולם רב המשמעות והכוח.

ג'ררד מנלי הופקינס

 יופי מנומר
הַלֵּל לָאֵל עַל כֹּל מַה שֶׁעָקֹד
עַל שַׁלֶּכֶת עַרְמוֹנִים לוֹחֶשֶׁת אֵשׁ וּכְנַף פָּרוּש
עַל  רָקִיעַ כְּפָרָה מְנוּמָרָה רַב גָּוֶן,
בְּרֹד טְרוּטָה שוֹחָה בְּכִתְמֵי וָרוֹד,

נוׂף מְנֻקָּד ומְטֻלָּא – מְקֻפַּל, מְפֻלָּח, חֲרוּשׁ;
וְכָל הָרוּחוׂת מְהֻלָכוׂת, חִבֵּל, בָּלוּם, מְכֻוָּן;
עַל דָבָר מוּזָרִ, נָדִיר, שׁוֹנֶה, אַחֵר
כֹּל מַה שֶׁמָתוֹק, מַר; מָהִיר, מָתוּן; רוֹשֵׁף, כָּבוּשׁ;
עִם מְנֻמָּשׁ, הֲפַכְפַּךְ (מִי יֹדֵעַ הֵיאַךְ?)
הוּא הוֹרֶה ׁשֶׁיֹפְיוׂ מֵעֵבֶר לָעוֹבֵר,
יִתְּבָּרַךְ.

 

                

 Pied Beauty

— Glory be to God for dappled things
;For skies of couple-colour as a brinded cow
;For rose-moles all in stipple upon trout that swim
;Fresh-firecoal chestnut-falls; finches' wings
;Landscape plotted and pieced — fold, fallow, and plough
.And áll trádes, their gear and tackle and trim

;All things counter, original, spare, strange
(?Whatever is fickle, freckled (who knows how
;With swift, slow; sweet, sour; adazzle, dim
:He fathers-forth whose beauty is past change
.Praise him

Gerard Manley Hopkins

טולסטוי: האם אלוהים שיקר?

על אלוהים: 

מדוע אסר אלוהים על אדם וחוה לטעום מפרי הדעת טוב ורע? האם רצה שבני האנוש יהיו כמו בעלי החיים? אלהים הזהיר את בני האדם הראשונים שימותו אחרי שיטעמו מן הפרי, אך לא כך קרה. האם אלהים שיקר?

על הכנסייה:

"כעת כבר איני מסוגל לחבר למילה זו כל משמעות אחרת מלבד קומץ אנשים מגודלי שיער, בטוחים מאוד בעצמם, תועים וחסרי השכלה, לבושים בבגדי משי ושרד מעוטרי יהלומים. וכן אלפים של מגודלי שיער אחרים, השרויים בעבדות שאין ברברית ממנה תחת עשרות הראשונים, שבמסווה של אי אילו טקסים סודיים עסוקים ברמייה ובגזל של העם. כיצד אוכל להאמין בכנסייה זו, כאשר על התהיות העמוקות ביותר שבנפשי היא משיבה בשקרים עלובים ובטקסים מגוחכים, ועוד מזהירה שאיש לא יעז להגיב עליהם בדרך אחרת, ושבכל היקר ללבי עלי לשמוע בקולה בלבד. אני רשאי לבחור את צבע מכנסי, את אשתי, רשאי לבחור בית על פי טעמי, ואילו בנוגע לשאר הדברים שבזכותם אני מרגיש בן אדם, עלי לבקש את רשותם – את רשות האנשים הבטלים, הרמאים והבורים הללו.

על אהבה ותשוקה: 

מעולם לא הייתי מאוהב בנשים. בגיל 13 או 14 חוויתי רגש עז שדמה לאהבה, אך מסרב אני להאמין שהייתה זו אהבה (שכן מושאה הייתה משרתת שמנה, הגם שפניה היו חביבות). כמו כן, התקופה בין הגילאים 13-15 (הנעורים) היא המבלבלת ביותר עבור בנים: אינך יודע לאיזה כיוון לזנק, והחשק משפיע עליך בעוצמה רבה. דווקא בגברים התאהבתי לעתים קרובות. […] התאהבתי בגברים עוד בטרם היה לי מושג על אפשרות של יחסים הומוסקסואליים. וגם לאחר שנודע לי, לא העליתי בדעתי את אפשרות האקט המיני עמם. דוגמה משונה של חיבה בלתי מסויגת היא גוטייה. מלבד רכישת ספרים לא היו לי כל יחסים עמו. חום היה פושט בגופי כשהיה נכנס אל החדר. אהבתי לאיסלבין הרסה לי שמונה חודשים תמימים בפטרבורג. אמנם באופן לא מודע, אך לא הייתי מסוגל לעסוק בשום דבר מלבד ניסיונותי לשאת חן בעיניו. כל האנשים שאהבתי הרגישו בכך ושמתי לב שקשה להם להסתכל עלי. לעתים קרובות, כשלא מצאתי את אותם העקרונות המוסריים שדרש שכלי ממושא אהבתי, או אחרי אי-נעימות כלשהי אתו, הרגשתי עוינות כלפיו, אך זו הייתה מושתתת על אהבה. מעולם לא הרגשתי אהבה מעין זו כלפי אחַי. לעתים מזומנות קינאתי בנשים. אני מבין כי אידאל האהבה הוא הקרבה עצמית מוחלטת לטובת מושא אהבתך. כך הרגשתי. מאז ומעולם אהבתי אנשים, שאמנם העריכו אותי, אך היו קרים אלי. ככל שאני מתבגר, אני חווה רגש זה לעתים רחוקות יותר, ואם אני חווה אותו, אזי לא באותה להיטות ולא כלפי מי שאוהב אותי, כלומר, ההפך ממה שהיה פעם. ליופי תמיד הייתה השפעה על בחירתי. אם כי קיימת הדוגמה של דיאקוב… לא אשכח לעולם את ליל נסיעתנו מיפרוגוב, כשכל רצוני היה להתכרבל מתחת לשמיכה, להרעיף עליו נשיקות ולבכות. רגש זה היה מהול בחשק, אך לשם מה היה שם אינני יכול להחליט, שכן כפי שכבר אמרתי דמיוני מעולם לא צייר לי תמונות בעלות גוון מיני, נהפוך הוא – הן עוררו בי תיעוב.


מתוך הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן, פאוול בסינסקי, הוצאת שוקן

"הבריחה מגן עדן": סיפור הבריחה המרתק של לב טולסטוי מביתו

האם אפשר  לייצר סיפור מתח ממעשה שלא רק שסופו ידוע, אלא שהוא התרחש לפני יותר ממאה שנה? קריאת הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן מוכיחה שכן.

סיפור הימלטותו של הסופר הנודע מביתו ביאסניה פוליאנה מוכר: ב-1910, בהיותו בן שמונים ושתיים, חולה וחלש, חמק טולסטוי מביתו באישון לילה, ציווה על משרתיו לאסור את הסוסים לכרכרה, והזדרז להגיע, בחברת רופאו האישי ושתיים מבנותיו, אל תחנת הרכבת הסמוכה לאחוזתו. הוא לא ידע לאן פניו מועדות. לא היה לו מושג לאן ברצונו להגיע. היה לו ברור לגמרי רק מפני מה הוא נמלט: מהעימות הבלתי נמנע שהיה צפוי לו עם רעייתו. האישה שאותה נשא ארבעים ושמונה שנים לפני כן. האישה שאהב בכל לבו, שאהבה אותו, סגדה לו, שירתה אותו במסירות ובנאמנות אין קץ, דאגה תמיד לכל צרכיו, שילדה לו שלושה עשרה ילדים, העתיקה שוב ושוב את כתבי היד שלו, ייצגה אותו בפני המוציאים לאור, הצאר, הכנסייה, הציבור, ואפילו בפני ילדיו, שהעריצה אותו עד בלי די.

טולסטוי מספר לנכדיו סיפור

מה קרה, אם כן? מדוע החליט שעליו לברוח מפני רעייתו, סופיה אנדרייבנה, שגם אחרי שנמלט מפניה המשיך לדאוג לה, ביקש לדעת מה שלומה, שאת שם החיבה שלה, סוניה, הזכיר בשעות האחרונות של חייו? מדוע הסתובב במשך כמה ימים ברחבי רוסיה, עלה על רכבות וירד מהן, עד שנחלש מאוד, התמוטט, ומת ביום חורף קר של חודש אוקטובר, על מיטה זרה בביתו של מנהל תחנת רכבת שכוחה, אחרי שגסס במשך שבוע, מוקף באנשים שאת רובם לא הכיר?

הספר מגולל את התפתחות ה"פרשה" העגומה שהובילה לכך, תוך שהוא מפתח שני קווי עלילה מקבילים, שנפגשים בסופו של סיפור המעשה. קו עלילה אחד נצמד לימי חייו האחרונים של טולסטוי, משחזר צעד אחרי צעד ושעה אחרי שעה את מה שקרה שם, מי אמר למי, מדוע ומתי, לאן הלכו ומה הייתה שרשרת ההחלטות, וצירופי המקרים, שהסתיימו במותו של טולסטוי. כך למשל באחת מתחנות הדרך כבר רמז הנמלט שהיה רוצה למצוא בית מלון להתאכסן בו, לנוח, לעצור את המנוסה, וייתכן שאילו לא הזדרזו העגלונים ואילו החמיצו במקרה את שעת יציאתה של הרכבת, הייתה נחסכת מטולסטוי עוד נסיעה ארוכה, חסרת תוחלת  ומתישה, וחייו היו מתארכים אולי בכמה שנים. קו העלילה השני מתפרש על פני כמה עשרות שנים, ומשרטט בקווים רחבים את חייו של הסופר, ימי בחרותו, ההיכרות עם אשתו ויחסיו אתה ועם ילדיו, השלטונות, בני העם, הכנסייה, למעשה – עם העולם התרבותי כולו, שהיה קשוב לטולסטוי.

לעינינו נפרש סיפור העלילה המצערת, העצובה, שסופה הסתבר כבלתי נמנע, אבל גרם לו בעיקר אדם אחד, שכוונותיו היו אולי טובות, אבל מעשיו רעים.

האיש שעליו מצביע מחבר הספר, פאוול בסינסקי, באצבע מאשימה היה אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי: ולדימיר צ'רטקוב. טולסטוי אהב מאוד את צ'רטקוב וראה בו ידיד נפש קרוב ולא רק תלמיד. צ'רטקוב היה חדור משימה: הוא שאף לשמר את כתביו של מורהו, ולא לאבד בדרך אפילו רשימה אחת קטנה. רצונו העז ותוכניותיו שלא ידעו פשרות התנגשו עם אלה של סופיה אנדרייבנה, רעייתו של הסופר. היא, שהקדישה את חייה לבעלה, נדרשה להבין את צרכיו הרוחניים, שסתרו את טובת בני המשפחה, כפי שהיא הבינה אותה. כך למשל החליט טולסטוי בשלב מסוים של חייו לוותר על כל רכושו הארצי. את אחוזתו ביקש להוריש לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה (וכך אמנם קרה לבסוף), ואת יצירותיו רצה להעביר לרשות הכלל, ללא כל תמורה. הוא העדיף לראות את כתביו מתפרסמים כנחלת הכלל, ולא כמקור לרווחים כספיים כלשהם שיגיעו אליו או אל יורשיו. סופיה אנדרייבנה לא יכלה לשתף פעולה עם השאיפות הנעלות של בעלה. הוא האמין שיש לצפות לכך שהאמהות בעולם יובילו את השינוי שייחל אליו:  חלוקה שוויונית בין כל בני האדם, כך שהעשירים לא ינצלו עוד את העניים. טולסטוי לא ראה בהשקפת העולם הנאצלת הזאת עניין המנותק מחייו האישיים. ולכן, למשל, התנגד בכל תוקף שאשתו, שסבלה בכל פעם שילדה מדלקות בשדיים, תשכור מינקת, כי גם בכך ראה ניצול של נשים עניות.

סופיה אנדרייבנה דאגה לרווחת משפחתה. לפי הבנתה ההתפשטות מכל הנכסים החומריים, כולל הרווחים העתידיים מכתביו של בעלה, תביא את ילדיה לחרפת רעב. בעלה סבר שעליהם ללמוד לטפל בעצמם, לגדל את האוכל שלהם, לדאוג לכל מחסורם בכוחות עצמם. הוא למשל למד לתפור מגפיים ואהב את המלאכה, כי ראה בה חיבור אל המוז'יקים – פשוטי האיכרים שאליהם רחש חיבה והערכה מיוחדות.

סופיה אנדרייבנה סירבה לתת לאויבה המושבע, צ'רטקוב, את כל היומנים של בעלה. צ'רטקוב ראה בהם חלק מהמורשת של מורהו. היא ידעה שיש בהם פרטים אינטימיים שחושפים את בני משפחתה ובמיוחד אותה ואת יחסיה עם בעלה. שררה ביניהם אמנם אהבה גדולה, אבל החיכוכים היו רבים. אנדרייבנה הייתה רכושנית מאוד כלפי בעלה, וסבלה מקנאה עזה, שהחלה עוד לפני הנישואים אחרי שטולסטוי אילץ אותה לקרוא את היומנים האישיים שכתב עוד לפני שהכיר אותה, ושם היא נחשפה לעלילות האהבים שניהל, ולעובדה שיש לו בן שנולד מאחד הקשרים הללו עם פשוטת עם. אותה אישה, ובנה הלא חוקי, חיו בשטחי האחוזה. הידיעה מיררה את חייה של אנדרייבנה.

תחושת הבעלות שלה על בעלה התערערה במיוחד אחרי שהכיר את צ'רטקוב, שנאבק בה בכל האמצעים. הוא כתב לטולסטוי מכתבים שבהם השמיץ אותה ואת בניה – אלה היו נאמנים לה ולא לאביהם – וחרש מזימות שנועדו כולן להבטיח את נישולה של סופיה אנדרייבנה מנכסיה, ממורשת בעלה, מכתביו. שני האנשים הללו, שאהבו מאוד את טולסטוי ושהוא אהב אותם, נאבקו זה בזה עד חורמה. למעשה − עד לרגע שבו טולסטוי נכנע לצ'רטקוב וכתב צוואה שבה הוריש את כל אשר לו  לאחת מבנותיו, זאת ששיתפה פעולה עם צ'רטקוב.

ואז, כדי להימנע מעימות עם רעייתו, עוד לפני שנודע לה על הצוואה ועל פרטיה, קם ונס.

ההערצה שחש פאוול בסינסקי, מחבר הספר על בריחתו של טולסטוי, גלויה מאוד. מהדהדת בה הסגידה שסגדו הרוסים לטולסטוי עוד בחייו. "סופר שכולו טוהר וקדושה בל יתוארו חי בקרבנו," כתב עליו המשורר אלכסנדר בלוק ביום הולדתו השמונים. בתמימותו סבר טולסטוי שהוא יכול להימלט בחשאי, באנונימיות. תיאור התגובות של הציבור בעולם כולו, לא רק ברוסיה, מעלות על הדעת את האופן שבו נוהגים כיום בכוכבי על: הצלמים והעיתונאים שמתגודדים סביבם, הדיווחים על כל ניד ראש ועפעוף. לאורך נתיב בריחתו של טולסטוי ליוותה אותו התקשורת, וממברקים שנותרו מאז אפשר להיווכח שגם המשטרה עקבה מקרוב אחרי כל צעד שעשה. מכמיר לב התיאור של מה שאירע בתחנתו האחרונה. כשירד מהרכבת, חלוש וממוטט גופנית, תמכו בו רק שתי בנותיו הצעירות והרופא שליווה אותו. כל ההמונים שצבאו סביב הקרון הסירו את כובעיהם וקדו לו, לטולסטוי, אבל איש לא העז להתקרב ולעזור לו לצעוד את צעדיו האחרונים, עד כדי כך סגדו לו.

ההערצה הזאת, שלא התפוגגה גם מקץ יותר ממאה שנה, מטה בלי ספק את נקודת המבט לטובתו של הסופר. הוא מצטייר כאדם שכולו רוח, הגינות ואהבת אדם. אשתו לעומתו מצטיירת לאורך הספר כחולת נפש פתטית, שקנאתה העבירה אותה על דעתה ונטייתה להתקפים היסטריים מצדיקה את המיאוס שחש כלפיה טולסטוי, בד בבד עם אהבתו העמוקה. כך ראו אותה אז וכך רואה אותה המחבר גם היום.

אבל הקוראת בת ימינו, שמסתמכת רק על מה שמביאים בפניה, מתמקדת לתומה בדברים הנגלים מעבר לכל מה שנאמר: סופיה אנדרייבנה מואשמת בכך שהייתה היסטרית. אבל למה אפשר לצפות מאישה שבמשך עשרות שנים, כל חייה למעשה − היא נישאה לטולסטוי כשהייתה רק בת 18 − מתעלמים בלי הרף מצרכיה הבסיסיים ביותר? שכופים עליה הקרבה בלתי פוסקת? אישה שיולדת שלושה עשר ילדים, שוכלת שישה מהם, ביניהם בן הזקונים האהוב במיוחד שמת כשהיה בן שבע, שמאלצים אותה להניק בייסורים, ללדת שוב ושוב? במשך עשרות שנים הרתה, ילדה, התייסרה, הניקה, נאלצה לחוש בקרירותו של הבעל כלפי אישה חולנית, אבל המשיכה בעשייה הבלתי פוסקת, גידלה, חינכה, דאגה לניהול האחוזה, לחשבונות ולמאזנים, ובה בעת שימשה את בעלה וטיפלה בכל צרכיו. "לאיזה חופש אפשר עוד לשאוף?" היא כתבה עליו. "רצה לעסוק בניהול בית ספר – עסק. נמאס לו – חדל. החל להתעניין בכוורנות – נעלם לימים שלמים בכוורת, ואשתו הכנועה הייתה מביאה לו ארוחות. חפץ בחזירים מגזע יפני מיוחד, בזן נדיר של עצי תפוח – הזמין. החזירים אמנם התפגרו, אך הגן הכה שורש…" וכן הלאה. היא, כמובן, לא יכלה לנהל את חייה בגחמנות. היא טיפלה בתינוקות, אחרי כן בילדים, ומקץ ימים גם בנכדים. וילדים טבעם שהם זקוקים לעקביות וליציבות.

מלחמה ושלום"מי באמת היה הקורבן?" שואל המחבר בדיעבד, בשמה של אנדרייבנה, שאיימה בהתאבדות כשנודע לה על הבריחה "היא,
האישה הרגילה שנבחרה לשרת את הגאון, או הוא, הגאון, שנגזר עליו לחיות עם אישה רגילה?" גם כיום, ממרחק של שנים רבות כל כך, יש משהו מקומם בתווית של "חולת נפש" שהצמידו לה, לסופיה אנדרייבנה, שלא הייתה רק נושאת כלים, מטפלת, אחות רחמנייה ומזכירה נאמנה. השפעתה הרבה על הסופר מסתברת מנתון מרתק: את הספר מלחמה ושלום כתב טולסטוי בעקבות נובלה בשם "נטאשה" שכתבה אנדרייבנה עוד לפני שנישאו, שם קבעה קווי מתאר מסוימים ולמעשה "כתבה בעבור טולסטוי את טיוטת גבולות המשפחה העתידיים ליצירתו". הנובלה הותירה בו רושם עז, אבל למרבה הצער הושמדה אחרי החתונה.

משפחת טולסטוי, 1905

כל הציטוטים מיומניה מעידים כי סופיה אנדרייבנה הייתה אישה מיוחדת במינה, חכמה ומעמיקה, שהבינה היטב את גאונותו של בעלה וטיפחה אותה, אבל הניסיונות שבהם העמיד אותה – כמעט בכל העימותים עם צ'רטקוב צידד בו ולא בה, ואִפשר לאדם זר לחדור אל חייהם, להתערב בהם ואפילו לנהל אותם – שברו את רוחה. האם אמנם מחלת נפש היא זאת שהכריעה אותה, או העוול המתמשך, הבלתי נסבל, שנאלצה לשאת?

אחרי שבעלה האהוב איבד את הכרתו הרשו לה מלוויו – גם צ'רטקוב כבר הגיע והיה ביניהם – להיכנס אל החדר שבו נטה למות. אבל על מה שקרה לפני כן מעיד תצלום שנחרט בזיכרון. רואים בו את סופיה אנדרייבנה עומדת מחוץ לבית הדל, מציצה בחשאי בחלון, מביטה, מורחקת ומנודה, באיש שהקדישה לו את חייה. כשרואים את התצלום הזה אי אפשר שלא לחשוב על דמות בדויה מהספר אנה קרנינה, זאת של קיטי, עדינת הנפש, התמימה והאמיצה, שטולסטוי ביסס אותה במידה רבה על אשתו, ובמיוחד על הפרק שבו מתגלה יפי נשמתה החומלת של קיטי, כשהיא מטפלת באחיו הגוסס של בעלה.

סופיה אנדרייבנה צופה מהחלון בטולסטוי השוכב על ערש דווי

כשנודע לסופיה אנדרייבנה על כך שבעלה נמלט מפניה, הייתה תגובתה הראשונה – "מסכן, לבוצ'קה, מי יגיש לו שם את החמאה?" רק אחרי כן היא התמוטטה ואיימה בהתאבדות, אולי תשליך את עצמה על פסי הרכבת, כמו אנה קרנינה, אולי תטביע את עצמה באגם. אבל לא, סופיה אנדרייבנה האריכה עוד תשע שנות חיים אחרי בעלה, והיו ימים שבהם ידעה מחסור, ממש כפי שחששה שיקרה לה. היא כתבה ספר על חייהם המשותפים, והספיקה להיות עדה למהפכה הקומוניסטית ולמלחמת האזרחים שהתלקחה ברוסיה. אפשר להניח שטולסטוי היה נחרד אילו ראה לאן הובילו רעיונותיו הנאצלים ותקוותיו ואמונתו בטוב לבם הבסיסי של בני האדם שיכול לפתור את כל החיכוכים בשלום ובנועם, בהתחלקות בכול ובשיתוף פעולה, אבל החלק הזה של הסיפור כבר לא יכול היה להיכתב ולהיכלל בספר המרתק שלפנינו.

הסרט "משפחה לא בוחרים": מה מצחיק בהורים מתאכזרים?

ברגע מסוים, בשליש האחרון של הסרט, הופתעתי לשמוע בקהל פרצי צחוק רמים. גבר זר שישב לימיני, ממש נשנק מרוב צהלה. בה בעת ראיתי ממש באותו רגע גם לא מעט אנשים שהשפילו את ראשיהם במבוכה, פיהקו והציצו בשעוניהם כדי לבדוק מתי כל העניין הזה יסתיים והם יוכלו לצאת מהאולם, להשתחרר מהצפייה בסרט המייגע הזה ולשוב סוף סוף אל חייהם.

האם אפשר לצפות לכך שקומדיה תצחיק תמיד ואת כולם? כנראה שלא. יחד עם זאת, אי נוחות וקוצר רוח ודאי אינן התגובות שיוצריהן של קומדיות חולמים עליהן.

"משפחה לא בוחרים", או בשמו הצרפתי וההולם יותר "Papa ou Maman", כלומר –  "אבא או אימא" – סרטו של מרטין בורבולון, מבקש לבחון מצב מוכר מאוד: בני זוג מבקשים להתגרש. לא משום שהם שונאים זה את זה. להפך. הם די מיודדים. ובכלל, הם כל כך מצליחים, ביחד ולחוד. הוא רופא נשים. היא מנהלת באיזו חברה שרוב העובדים בה גברים. יש להם בית נאה, חברים קרובים שאתם הם נוסעים כל שנה לנפוש באי יווני, שלושה ילדים מוצלחים. החלטתם להיפרד נופלת על חבריהם כרעם ביום בהיר. האישה מספרת על כך לחברתה כשזאת מנסה לתכנן אתה את החופשה השנתית, ושניהם ביחד ממשיכים ומסבירים לידידיהם מדוע החליטו להיפרד: לאחרונה גילו ששוב אינם מאוהבים, שנותרה ביניהם רק ידידות טובה. על הכול הם מסכימים, ברוח טובה – חלוקת הרכוש, המשמורת המשותפת על הילדים, שיתוף הפעולה שישרור ביניהם גם בעתיד.

דבר אחד הם אינם מצליחים לעשות: להודיע לילדיהם על ההחלטה.

Papa ou Maman

עד לרגע זה הסרט מתנהל פחות או יותר על מי מנוחות. הדמויות סבירות. היחסים ביניהן משכנעים. אפשר אפילו להזדהות עם מצוקתם של בני הזוג שמתקשים לספר לילדים מה עתיד להתרחש. אבל אז מתרחשת תפנית, שהיא בעצם סוג של תקלה: שני בני הזוג מקבלים מהממונים עליהם הודעה על קידום. הוא יישלח לעבוד בהאיטי. היא –  לדנמרק. באצילות נפש מוכנה האישה לוותר על ההצעה לעבור לדנמרק, כדי לאפשר לבעלה להתקדם בקריירה שלו. אבל אז, במפתיע, היא מגלה שהוא מנהל רומן עם אחת האחיות בבית החולים שבו הוא עובד.

וכאן מתחילה מעין פארסה מגוחכת, מייגעת ומביכה: אחרי שבני הזוג מצליחים להודיע לילדיהם על ההחלטה להתגרש, הם מטילים עליהם להחליט עם מי הם מעדיפים לחיות, עם האימא או עם האבא. ואז שניהם מתחילים במסע שכנועים שנועד להביא לכך שהילדים יבחרו בבן הזוג האחר. כדי להצליח במשימה הם פותחים בסדרה של התעללויות, נפשיות וגופניות, זה בזה ובעיקר בילדים. כך למשל האבא לוקח את הילדים למשחק פיינטבול ומכאיב להם. האימא פורצת למסיבה של בתה המתבגרת ומשפילה ומביכה אותה בפני ידידיה. האבא שוכר דירה מזעזעת כדי שהילדים לא ירצו לגור אתו. האימא סוטרת לחברים של הילד, במהלך מסיבת יום ההולדת שלו, ועוד ועוד הכאבות, העלבות, והתאכזרויות. כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה רוע ואלימות. כל כך הרבה רשעות.

בריאיון שהעניקו כותבי התסריט, אלכסנדר דה לה פאטלייר ומתיה דלפורט, סיפרו השניים לווריאטי כי התייעצו עם ילדיהם כדי לברר אתם אילו התנהגויות של הורים יכולות להכאיב ולזעזע בני נוער במיוחד, ועל כך ביססו את המהלכים שנוקטים שני ההורים המטורפים שבסרט. התנהגותם של ההורים הולכת ומקצינה, ושלל המעשים המחרידים שהם עושים בילדים שלהם אמור כנראה, לא ברור לי כיצד, להצחיק. אף על פי שאת האמת יש לומר: גם ברגעים שבהם נאנחתי מרוב ייאוש והשתוממות, היו בקהל אנשים שצחקו.

לי לא ממש ברור מה יכול להצחיק בהורים שהקריירה חשובה להם עד כדי כך שהם מתאכזרים לילדיהם, רק כדי להתנער מהם, גם, ואולי מכיוון, שכל ההתרחשויות בסרט מוקצנות, מגוחכות וגרוטסקיות.

אגב כך נזכרתי בחילופי דברים שניהלתי פעם עם חברה שהתגרשה זה לא מכבר.

"איך זה," שאלה אותי החברה, "שאנשים מסוימים מספרים לי על הגירושים הידידותיים שלהם, ורק אצלי הכול היה כל כך קשה וכואב?"

"לספר שהיו לך גירושים ידידותיים גם את יכולה," אמרתי לה.

ז'ורז' סנד: חיים של חרות או של דיכוי הנשיות?

אישה צעירה, רק בת עשרים ושבע, מוצאת באקראי את הצוואה שכתב בעלה. שמה כתוב על המעטפה. "מאחר שהיא נועדה לי, הרשיתי לעצמי לפתוח אותה בעודו חי," סיפרה. לאחר שהיא קוראת את רצף הקללות הכתובות בצוואה ומופנות אליה, וחשה שוב בשנאה הגלויה שמביע כלפיה הבעל, גבר שתיין בור וגס רוח, שנוהג להעליב אותה בפומבי ונואף בגלוי עם אחת המשרתות שלה, היא תובעת לקבל ממנו קצבה חודשית מתוך סכום הכסף שירשה מסבתה, לוקחת את בתה בת השלוש (את בן השמונה היא משאירה עם אביו), ומסתלקת לפריז. שם מחכה לה אמנם גבר שהבטיח לעזור לה, אבל בעצם היא יוצאת אל הלא נודע. אכן, בחודשים הראשונים לעצמאותה היא חיה בצמצום וסובלת לפעמים מחרפת רעב ומקור, שכן ידה אינה משגת להסיק את החדר העלוב שבו היא גרה. אבל עד מהרה חייה משתנים לבלי הכר.

שמה – הברונית אוֹרוֹר דוּדֶבַאן, לשעבר דוּפְּן. מצד אביה היא בת אצולה: צאצא לבן לא חוקי של מלך פולין. מצדה האחר היא בת המעמדות הנמוכים: אמה הייתה מפשוטי העם. זבנית בחנות. היא עצמה מתגאה בכך שבזכות מוצאה המעורב היא מסוגלת להבין לנפשם של בני כל המעמדות. ילדותה עברה עליה הרחק מאמה: אחרי שאביה נהרג מנפילה מסוס, גדלה אצל סבתה, שלא הייתה מוכנה לארח אישה מפשוטות העם. באחוזה שבה גדלה חיה חיים של חופש. הותר לה ללמוד רק מה שעניין אותה והיא בחרה בשירה, מוזיקה ולטינית. בשעות הפנאי מהלימודים הרבתה לשוטט בחיק הטבע, בשדות וביערות, והתרועעה עם ילדי הכפר. החוויות הללו, וכן השנים שבהן עשתה במנזר בפריז, לשם נשלחה בהיותה בת שלוש עשרה כדי להמשיך את לימודיה, הותירו בה חותם, והשפיעו על עתידה.

שכן זמן לא רב אחרי שעברה לפריז הייתה לאחת הסופרות הנודעות ביותר בעולם וגילתה בכתיבתה רגישות רבה מאוד לטבע ולבני אדם. עד מותה כתבה יותר משישים ספרים, מרביתם רומנים, אבל גם ספרי עיון, אגדות ילדים, מחזות ומאמרים פוליטיים. זמן רב אחרי שהלכה מהעולם עוד ממשיכים להזכיר אותה  בספרים, בסרטי קולנוע, בשירים שכתבו עליה ועל חייה. אבל היא לא התפרסמה בשם נעוריה, או בשם המשפחה שנשאה אחרי שנישאה, ואפילו לא בשם הפרטי שהעניקו לה הוריה כשנולדה. את זהותה החדשה, ז'ורז' סנד, בחרה לעצמה.

וירג'יניה וולף סברה כי הבחירה הזאת בשם עט גברי מובהק העידה על  "סכסוך פנימי". במסה שלה "חדר משלך" כתבה וולף שהיה זה "ניסיון-שווא להסתיר את זהותה הנשית".

ספרה הראשון של ז'ורז' סנד, רומן בשם אינדיאנה, גולל את סיפורה של אישה אומללה הנאבקת כדי להשתחרר מכבלי נישואים שאותם כינתה בגלוי חיי עבדות. הוא העניק לה בין לילה פרסום והצלחה. בספרים הבאים כתבה על מיניותן של נשים ועל כמיהתן לחֵרות ולמימוש רגשי. היא לא הטיפה לאהבה חופשית, אלא לנישואים ששורר בהם שוויון אמיתי, והתקוממה כנגד המערכת החברתית המעניקה לגברים עליונות.

פרנסואה העזובי

גם בחייה, לא רק בכתיבתה, עסקה בניפוץ מוסכמות. היא פרנסה את עצמה ואת ילדיה  באמצעות הכתיבה. נהגה להתהלך בבגדים גבריים שהעניקו לה חופש תנועה ואִפשרו לה להיכנס למקומות שנשים לא נהגו להסתובב בהם. היא עישנה בפומבי –  התנהגות שנחשבה שערורייתית בחוגים החברתיים שאליהם השתייכה – והחליפה מאהבים בתכיפות רבה. בתחילת דרכה בפריז עזר לה עורך העיתון לה פיגרו. אחריו התיידדה עם ז'יל סנדו שאתו החלה לכתוב וממנו נטלה את שם העט שלה, ואחרי כן היה רצף של גברים – סופרים, פוליטיקאים, היסטוריונים, שנקשרו בשמה. הידוע ביניהם היה המלחין פרידריך שופן. אהבתם  הסוערת, שנמשכה כתשע שנים, החלה כשסנד נקלעה לחדר שבו שופן ניגן בפסנתר. כשסיים התקרבה אליו, רכנה בלי להסס, ונשקה לו.

"כמה הייתי רוצה להביע את תחושת העוצמה, את חדוות החיים שאני חשה בעורקי. החיים! כמה הם מתוקים וכמה טוב יש בהם, למרות ההתרגזויות, הבעלים, החובות, הקשרים, למרות כל האנשים שנהנים ללַבּוֹת שערוריות, למרות הסבל והכעסים! החיים משכְּרים! לאהוב ולהיות נאהבת! זהו האושר!  זה גן עדן!"

כשקוראים את הדברים הללו ומשווים את אורח החיים של ז'ורז' סנד החופשייה, הפרועה והתוססת עם וירגי'ינה וולף, האינטלקטואלית המאופקת, קשה להסכים עם מה שאמרה הסופרת האנגלייה על זאת הצרפתייה, שנולדה שבעים ושמונה שנים לפניה, אבל הקדימה את זמנה בחֵרות האישית יוצאת הדופן שנטלה לעצמה.

טור על סופרות באקס נט

"עד החתונה זה יעבור": האם אכן קשה להזדקן?

"נגמר החן, קשה להזדקן!" מזמרות אחת עשרה שחקניות על הבמה באולם 2 של צוותא. כשצופים בהן מתעוררות שתי מחשבות: האחת, שהן ודאי יודעות משהו על מה שהן שרות. והאחרת – שהתנהלותן מוכיחה את ההפך: שאפשר כנראה להזדקן לא רק בכבוד, אלא גם בהדרת כבוד, ובחן רב.

שכן כל השחקניות הללו הן, כפי שנהוג לומר בשפה הנאותה, "בנות גיל הזהב": הצעירה ביניהן בת שבעים וחמש, ויש גם מבוגרות ממנה בעשר שנים.

בשיחה שהתנהלה בתום ההצגה עם אחת השחקניות היא הצביעה על מישהי מעמיתותיה, זמרת בולטת שקולה עמוק ומדויק והנאתה מהשירה גלויה לעין, וציינה בגאווה: "היא בת שמונים וחמש!"

ההצגה, "עד החתונה זה יעבור", מעלה מחזה טראגי-קומי בסגנון יווני, המספר על היחסים המורכבים בתוך המשפחה ועל זוגיות בגיל המבוגר, מנקודת המבט של סבתות.

שירה וחמותה רוחל'ה מסתדרות היטב. בערב שבת מגיעה החמות, לבקשתה של שירה, כדי לשמור על הילדים, כי "עליה לצאת לעבודה דחופה". החמות המסורה לא רק שומרת על הילדים, היא גם מקפלת את הכביסה הנקייה ומבטיחה אפילו להכין את השניצלים ולשטוף את הכלים. היא מרשה לילדים לצפות בטלוויזיה, בניגוד להנחיות שקיבלה. היא הסבתא הטובה. הכול מתנהל על מי מנוחות עד שפורצת אל הבית הסבתא השנייה, אמה של שירה. היא באה לביקור לא צפוי, ונוכחותה חושפת חשבונות משפחתיים ישנים, אכזבות וטענות, ובעיקר – את הקושי הרב שמתעורר לא פעם ביחסי בנות ואימהות.

20150904_104133

יש בהצגה כמה רגעים מצחיקים. כך למשל בחרה הבמאית לייצג את בעלה של רוחל'ה באמצעות בובת בד שהאישה סוחבת אתה ומניחה אותה על הספה. שירה, הכלה, מודה לשניהם על כל העזרה שהם מגישים לה, ורוחל'ה מביטה בפליאה בבובת הסמרטוטים השרועה על הספה: היא עצמה טורחת, מתרוצצת, מגישה כוסות מים לכל מי שצמא, מסדרת, מפשרת, מדברת. הוא, כמובן, אילם, שמוט, לא קיים. זוהי, אומרת בכך הבמאית, תרומתם של הגברים המצויים בסביבה… בהמשך היא  מגדילה לעשות, ואת המחזר הנלהב של הסבתא השנייה היא כבר מייצגת באמצעות בובת-עציץ: פסל דמוי קקטוס שמאייר את הביטוי השגור והמבטל שנהוג לתאר באמצעותו איזה טמבל חסר אונים ומכנים אותו "עציץ". כך הגברים בהצגה הזאת: בובות חסרות ערך שאינן תורמות מאומה בקיומן, לעומת הנשים החזקות והנאבקות, עזות הרגש והיצריות. העובדה שמציגות אותן נשים מבוגרות רק מוסיפה לעוצמתן: מסתבר שאפשר להזדקן גם כך: ללמוד טקסט ארוך בעל פה, לעמוד זמן רב על הבמה, וליהנות מכך.

את ההצגה הזאת, "עד החתונה זה יעבור", שכתבה הבימאית עירית בן שלמה, מתוך הסיפורים והדילמות שהעלו השחקניות עצמן, מעלה התיאטרון הקהילתי של רחובות. המחלקה לרווחת האזרח המבוגר באגף לשירותים חברתיים של העיר הקימה את התיאטרון הזה לפני כארבע שנים. זאת ההצגה השלישית שהוא מעלה. הקבוצה מקיימת גם את הפרויקט "לתת במה": שיח בקבוצות על נושאים המעסיקים גמלאים, בשיתוף עם עובדת סוציאלית ועורך דין.

עד החתונה זה יעבור

הקבוצה השתתפה בפסטיבל חיפה, וזכתה באות הוקרה לנשים מצטיינות בזכות עשייתן המשמעותית ותרומתן לקהילה ופיתוח וקידום הנשים בעיר.

חרף גילן המתקדם הנשים מתמידות, נפגשות לחזרות מדי יום, מוותרות על פעילויות אחרות ונרתמות להצלחת העשייה.

חובבנותן של השחקניות בולטת, אבל אינה פוגמת בחוויה. כשהן עומדות על הבמה, נעות עליה בצעדים בטוחים, כשהן שרות ומשחקות, משעשעות את עצמן ואת הקהל, אי אפשר שלא להתפעל מהחיוניות שלהן, מהמחויבות שהן חשות ומביעות, ובעיקר מהתחושה שבכל גיל יכולה העשייה האמנותית להסב כל כך הרבה שמחה, משמעות וערך.

jokopost

ו"ה אודן, בלוז לפליטים

 

בָּעִיר הַזֹּאת גָּרִים מִלְיוֹנֵי בְּנֵי אָדָם
חֶלְקָם בַּחֲוִילוֹת, אֲחֵרִים בְּדִירוֹת סְתָם,
אַךְ לָנוּ יַקִּירִי אֵין מָקוֹם בָּעוֹלָם, לָנוּ אֵין שׁוּם מָקוֹם.

הָיְתָה לָנוּ אֶרֶץ, בְּעֵינֵינוּ נְאוֹתָה
מַבָּט מָהִיר בַּגְּלוֹבּוּס, מִיָּד תִּמְצָא  אוֹתָהּ,
אַךְ לְשָׂם יַקִּירִי לֹא נוּכַל לָשׁוּב עַתָּה, לֹא, לֹא נוּכַל  עוֹד לָשׁוּב.

בֶּחָצֵר שֶׁבַּכְּפָר צוֹמֵחַ עֵץ אַלּוֹן,
כֹּל אָבִיב נִצָּנָיו שׁוּב צָצִים בַּחַלּוֹן.
דַּרְכּוֹנֵינוּ אֶת זֹאת לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא, לֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת.

הַקּוֹנְסוּל עַל הַשֻּׁלְחָן חוֹבֵט.
"מִי שֶׁאֵין לוֹ דַּרְכּוֹן, הוּא רִשְׁמִית אָדָם מֵת,"
אֲבָל  אֲנַחְנוּ חַיִּים יַקִּירִי, אֲנַחְנוּ עֲדַיִן חַיִּים.

הִצִּיעוּ לִי כִּסֵּא בַּוַּעֲדָה הַמְּמֻנָּה
וּבְנִימוּס אָמְרוּ "חֲזֹר בְּעוֹד שָׁנָה",
אַךְ לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם יַקִּירִי, לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?

הִגַּעְתִּי לַמִּפְגָּשׁ' הַדּוֹבֵר שָׁם נָאַם,
שֶׁאִם יַכְנִיסוּ אוֹתָנוּ נִגְנֹב אֶת לַחְמָם
הוּא דִּבֵּר עָלֵינוּ יַקִּירִי, עָלֵינוּ הוּא דִּבֵּר.

שָׁמַעְתִּי רַעַם רָם נוֹהֵם בְּקוֹל עָמוּם
הָיָה זֶה הִיטְלֶר שֶׁזָּעַק כִּי "עֲלֵיהֶם לָמוּת".
אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן יַקִּירִי, אֵלֵינוּ הוּא כִּוֵּן.

רָאִיתִי כֶּלֶב פּוּדֶל עֲטוּי בְּמַחְלָצוֹת,
וְדֶלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת לְקַדֵּם פְּנֵי חֲתוּלוֹת,
אַךְ הֵם לֹא הָיוּ יְהוּדִים גֶּרְמָנִים, לֹא הֵם לֹא הָיוּ.

יָרַדְנוּ לַנָּמָל  לְהַבִּיט בַּגַּלִּים
רָאִינוּ שָׁם  דָּגִים שׂוֹחִים כְּאִלּוּ חָפְשִׁיִּים
כְּפֶסַע מִמֶּנִּי וּמִמְךָ, יַקִּירִי רַק כְּפֶסַע אֶחָד מֵרַגְלֵינוּ.

פָּסַעְנוּ בָּחֻרְשָׁה שָׁם צִפֳּרִים עַל אִילָנוֹת,
בְּאֵין לָהֶן מְדִינָאִים, צִיְּצוּ לָהֶן שְׁלֵווֹת.
הֵן לֹא הָיוּ הָאֱנוֹשׁוּת, לֹא, לֹא הָאֱנוֹשׁוּת.

בַּחֲלוֹמִי בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי בִּנְיָן רַב קוֹמוֹת,
וְאֶלֶף חַלּוֹנוֹת בּוֹ וְגַם אַלְפֵי דְּלָתוֹת,
אַךְ אַף אַחַת אֵינָהּ שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת.

וּבַמִּשוֹר נִצַבְנוּ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן
כְּשֶׁרְבָבוֹת פּוֹסְעִים, הוֹלְכִים לְכָאן וּלְכָאן,
וְכֹל הָחַיָּלִים הַלָּלוּ רַק אוֹתָנוּ מְחַפְּשִׂים, רַק אוֹתָנוּ יַקִּירִי.

 

W H Auden

Refugee Blues, W H Auden

Refugee Blues WH Audenתרגומים נוספים להשוואה:
אורי וייס


שי אריה מזרחי

נדין גורדימר: מה היה קורה אילו נולדה שחורה?

על הבמה ניצבת אישה דקיקה, לבושה בפשטות. פניה העדינות קורנות. "מה ערכה של שירה, אם היא אינה משרתת עמים או אומות?" היא מצטטת את המשורר הפולני צ'סלב מילוש, ומספרת כיצד בהיותה ילדה התגלה לה שקיימת בעולם גזענות. "אילו נולדתי שחורה," היא אומרת, "כנראה שלא הייתי נעשית סופרת, כי הכניסה לספרייה שאִפשרה זאת נאסרה על ילדים שחורים." ואז היא מזכירה סופרים רבים שנרדפו בשל כתיבתם, כי פגעו בכל מיני ערכים בורגניים: פלובר שהועמד לדין בעוון אי מוסריות־כביכול בספרו מאדאם בוברי. סטרינברג שהואשם בכפירה בעיקר, ד"ה לורנס שספרו מאהבה של ליידי צ'טרלי נאסר למכירה באנגליה, רושדי שחי במשך שנים במחבוא, אחרי שמנהיג אירן קרא לרצוח אותו בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן.

"סופר," היא מסבירה, "יכול לשרת את האנושות רק אם […] אינו נכנע לזיהומיהם של גזענות, סקסיזם, דעות קדומות, שתלטנות, כשאינו מוכן לפאר את ההרס, את הקללות ואת שירי ההלל."

נדין גורדימר עם מלך שוודיה בנשף שלאחר טקס הקבלה של פרס נובל

היא נדין גורדימר, ילידת דרום-אפריקה, בתם של מהגר יהודי מריגה שבלטביה ושל יהודייה שנולדה באנגליה למשפחה מתבוללת מהמעמד הבינוני. בשנה שבה קיבלה גורדימר את פרס הנובל, 1991, עדיין שלט בדרום-אפריקה משטר האפרטהייד. בעבר חל בארצה איסור על מכירת ספריה. הוא כבר הוסר, אבל לבנים רבים המשיכו לראות בה פרובוקטורית, וכעסו על התכנים שהביעה. היא כתבה סיפורים על אהבה בין בני גזעים שונים, יחסים שהיו אז לא חוקיים בדרום אפריקה, ומתחה ביקורת חריפה על המתיישבים הלבנים. באחד מהם חזתה התקוממות עקובה מדם שבה הלבנים נרדפים ונרצחים. היא לא ידעה שידידה הקרוב, נלסון מנדלה, ישכיל להוביל מדיניות פייסנית, להביא לפירוק משטר ההפרדה הגזעית ולבחירות דמוקרטיות אמיתיות, תוך שיתוף פעולה מלא עם המנהיג הלבן דה-קלרק, בלי שפיכות הדמים שהכול חששו מפניה.

התושבים הלבנים של דרום אפריקה כעסו על נדין גורדימר לא רק בשל מה שכתבה, אלא גם על פעילותה החוץ ספרותית. למשל, משם שהכריזה כי היא תומכת במאבק הגרילה של ארגון שהוצא מחוץ לחוק, או על כך שבשנת 1976 כשעיתון ביוהנסבורג ביקש להעניק לה את התואר "אשת השנה", הציעה להעניק אותו לוויני מנדלה, רעייתו של מנהיג השחורים שהשתחרר מבית הסוהר רק ארבע עשרה שנים לאחר מכן.

נדין גורדימר בחברת נלסון מנדלה

"הגברת גורדימר רואה בכתיבתה כן-שילוח שממנו היא משגרת מתקפה כוללת על הרפובליקה של דרום אפריקה," כתב בשנת 1979 הצנזור הממשלתי של ארצה. "היא מציגה דעות אישיות כאילו היו עובדות," הוסיף, ואסר על ההפצה של עוד אחד מספריה.

זכייתה בפרס נובל הציבה בפני ממשלתה ובני ארצה בעיה: כיצד להכיר בכבוד שזכתה לו, ועם זאת לא לתמוך ברעיונות שהביעה. "אמנם הפופולריות שלה בקרב אנשי השמאל עצומה," נכתב במאמר המערכת של עיתון יומי שתמך בממשל, "היא הרחיקה מעליה לבנים רבים בני המעמד שלה, בשל השקפותיה הרדיקליות והשנויות במחלוקת. אמנם איננו מסכימים עם השקפותיה הפוליטיות, אבל אנו מכבדים את כישרונה הספרותי ואת העובדה שיצירותיה זוכות לשבחים ברחבי העולם."

אכן, היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, שבהם מי שנאבקו למען שוויון זכויות בין האפריקנים השחורים למיעוט התושבים לבנים שחיו בדרום-אפריקה יכלו להיחשב כפעילי שמאל "רדיקליים" שמחזיקים בהשקפות פוליטיות שנויות במחלוקת. שלטון האפרטהייד קרס לא מעט בזכות אנשים כמו נדין גורדימר. הם לא היססו להביע עמדות שנחשבו קיצוניות, והיום הן מובנות מאליהן.

"אנשים מעניקים זה לזה דברים שאי אפשר לארוז בעטיפת מתנה," כתבה פעם נדין גודימר. אכן, היא העניקה לנו לא רק את יצירותיה, אלא גם את הרוח האנושית, השואפת לעולם טוב יותר ונאבקת כדי לשפרו.

טור על סופרות באקס נט

רונן ברגמן, Operation Red Falcon: על המלחמה שכמעט פרצה, היום לפני 19 שנה

האחד בספטמבר בשנת 1996 היה כמו תמיד יומה הראשון של שנת הלימודים בבתי הספר בישראל, כמו בארצות רבות בעולם. ילדים עמסו ילקוטים, בהתרגשות, בציפייה, בחשש. בעיתונים התפרסמו הכתבות הרגילות עם התצלומים הצפויים –  כיתות לימוד, מורים ותלמידים, שגרה.

ראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, הציג כחודשיים לפני כן את ממשלתו החדשה. נשיא המדינה היה עזר ויצמן. שר הביטחון –  יצחק מרדכי. הרמטכ"ל –  אמנון ליפקין שחק.

איש לא העלה באותו יום בדעתו שבגבול הצפון עומדת לפרוץ מלחמה, שנראתה באותו יום כמעט בלתי נמנעת. ידיעה אמינה ביותר הגיעה לשירותי הביטחון ונמסר בה שסוריה מתכננת לתקוף את ישראל. הדרגים הגבוהים חששו מפני חזרתה של הטראומה של מלחמת  יום כיפור שפרצה בהפתעה, וצה"ל החל להניע את הכוחות ליד הגבול עם סוריה. קצינים בכירים בצבא ובמוסד דחקו בראש הממשלה לפתוח במתקפת מנע.

נתניהו נסע לוושינגטון ונפגש עם נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, כדי להביע באוזניו את החשש הכבד מפני מה שעתיד להתרחש, ולבקש שימנע את המתקפה הצפויה. קלינטון שלח שליח מיוחד לסוריה, וזה חזר עם הכחשה גורפת: אין לסורים שום כוונה לתקוף. חרף זאת שיגר מי שמשרת היום בתפקיד שר הביטחון והיה אז ראש אמ"ן, משה (בוגי) יעלון, מכתב חריף לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל, ודחק בהם לפעול, כדי למנוע מהסורים יתרון במתקפה הממשמשת ובאה.

איציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, סירב להיכנע ללחצים שנמשכו כמה שבועות, ולא פתח במלחמה.

וכך המשיכו הילדים ללכת לבתי הספר והוריהם למקומות העבודה שלהם. שגרת החיים נמשכה כרגיל ואף אחד מחוץ לדרג הצבאי והמדיני הבכיר לא העלה בדעתו שאלפי אנשים היו עלולים להיהרג, להיפצע, להרוג, לחוות את זוועות המלחמה, לסבול, להצטרף אל "משפחת השכול" המיוסרת, וכל זאת לשווא, ובלי כל סיבה.

מדינת ישראל (וגם שכנותיה!) ניצלה אז ממעשה רמייה שאי אפשר לאמוד את הקף ההשפעה שיכלה להיות לו. שכן הסתבר בדיעבד שהידיעה על המלחמה העומדת לפרוץ הייתה שקרית. פרי מעלליו העולים על כל דמיון של מי שנחשף, נעצר, נשפט וריצה עונש מאסר (קצר להתמיה, בהתחשב בחומרת המעשים: רק חמש שנים).

על הפרשה ההיא, המעוררת השתאות, כתב רונן ברגמן, הכתב לענייני מודיעין של עיתון ידיעות אחרונות, בספר קצר שהתפרסם בסוף חודש מרס השנה בשתי מהדורות דיגיטליות: באתר אמזון, שם אפשר לרכוש אותו   תמורת 5 דולר, או באתר the Atavist Magazine, שם אפשר לקרוא אותו בחינם.

ברגמן נפגש לסדרת ראיונות נדירים עם מי שהיה אחראי לאותה הונאה –  יהודה גיל, קצין איסוף של "המוסד", שהיה ממונה על מקור מודיעיני סורי. גיל הצליח לכאורה לגייס קצין בכיר בצבא הסורי, שמכר לו ידיעות על תוכניות הפעולה של הסורים. כינוי של המקור היה Red Falcon, כלומר – "אדום החזה". המידע שמסר אותו מקור נחשב איכותי ביותר, במשך יותר מעשרים שנה, אבל בשלב מסוים החלו לחשוד ביהודה גיל ובאמיתות המידע שהביא. גיל סירב להעביר את המקור שלו למפעיל אחר, וכשהחשדות התעוררו החלו לעקוב אחריו. לאחר שנחקר מצאו בביתו כספים שהיו מיועדים כתשלום למקור, ולא הועברו ליעדם.

העובדות המתוארות כאן ידועות והתפרסמו בעיתונות ובאתרים שונים באינטרנט. ובכל זאת, הקריאה בספרו של רונן ברגמן מרתקת, שכן בזכות פגישותיו עם יהודה גיל הוא מביא לכאורה את הצד שלו ומאפשר לו להשמיע את קולו.

אין ספק שהתהייה מי הוא יהודה גיל, מה הניע אותו – בימים שכמעט חרחר מלחמה עם סוריה שירת בנו ביחידה לוחמת בגבול הצפון! – ואי אפשר לא לשאול איך ייתכן שנהג כפי שנהג בידיעה שהוא מסכן את חיי בנו.

את יהודה גיל העריכו מאוד במוסד, עד שנתפס בקלקלתו. הוא נחשב גאון ווירטואוז בתחומו. סוכן שמסוגל לבצע כל משימה, דמיונית ובלתי אפשרית ככל שתישמע.

רונן ברגמן מתאר את פליאתו בעקבות המפגשים עם האיש. את הניסיונות שלו לגלות את הכריזמה המפורסמת של יהודה גיל. את הרצון שלו להבין איך הצליח "לעבוד" לא רק על המקורות שהפעיל, אלא גם על עמיתיו ועל הממונים עליו.

יהודה גיל, כפי שמתאר אותו רונן ברגמן, מצטייר כרברבן וגוזמאי, אדם שמרבה לנופף בהישגיו וביכולתו המבצעית המשוכללת להפליא. כך למשל תיאר גיל באוזניו של ברגמן מקרה שבו התקומם נגד אירוע שבו ביקש ראש המוסד המיועד, אפרים הלוי, מי שלדבריו של גיל "לא פעל מעולם בהסוואה", לבחון את יכולותיו של גיל. וכך, סיפר גיל לרונן ברגמן, הגיע יום אחד אפרים הלוי למשרדו וגילה שם טכנאי של חברת בזק שהתעסק בחוטים. הטכנאי הסביר שהוא נשלח לבדוק תלונות על האזנות סתר. הלוי, כך סיפר יהודה גיל, נכנס לפאניקה, ניסה להגן על מסמכים סודיים ביותר שהונחו על שולחנו, וצעק אל מזכירתו שתשיג בדחיפות את קצין הביטחון של ראש המוסד. הטכנאי המשיך בעבודתו, ורק כעבור כמה דקות הזדקף, הפסיק לדבר במבטא זר ושאל, "אז מה אתה אומר, אפרים, אני יודע איך להסוות את עצמי?"

 

הסיפור, שנועד להוכיח את כישרונותיו של יהודה גיל, לא הסעיר את רונן ברגמן. במיוחד לאחר שהנוגעים בדבר הכחישו את כל פרטיו. "מה שהוא אמר על הקריירה המבצעית שלי מוכיח לי שלאדון גיל אין שום מושג מה עשיתי. שיהיה," פטר אפרים הלוי את הדברים.

נשאלת אם כן השאלה איך בכל זאת הצליח יהודה גיל לשטות בממונים עליו במשך שנים כה רבות. איך המשיך להיפגש עם "המקור" שלו, "להשיג" ידיעות שהיו כנראה כוזבות – אולי בכלל שתולות? –  ומדוע נודע בקרב עמיתיו כאחד המפעילים המוצלחים ביותר שהכירו?

האם בראיונותיו עם רונן ברגמן לבש בכוונה את הדמות הלא מרשימה שבה בחר להופיע? ואולי יש בבפרשה ההיא צדדים אחרים, סודות שעדיין לא נחשפו? השאלות הללו נשארות פתוחות.

דבר אחד ברור: אלמלא עמידתו האיתנה של מי שהיה אז שר הביטחון כנגד הלחצים של מי שמשרת כיום באותו תפקיד, הייתה מדינת ישראל נגררת (שוב) למלחמה איומה ומיותרת.

לא נותר עוד אלא לקוות שגם את המלחמות הצפויות הבאות יהיה מי שיסכל, ושהרבה סבל מיותר יימנע שוב.