דבר לא הגיע לקרסוליו של השימוש − או ליתר דיוק השימוש החוזר −בצנצנות המיונז. אני סחבתי אתי לשיעורי ה”מלאכה” בבית הספר צנצנות מיונז מלאות מסמרים, מחטים וחוטים ופריטים נוספים של ציוד אישי לעבודה של נוער סוציאליסטי. שתי הסבתות שלי גידלו בצל ירוק מפקעות בצל שהונחו בצנצנות מיונז. דודי השתיין סשקה השתמש בהן בתור א) מרקקות, ב) מאפרות, ג) כלי שתייה במזנונים מפוקפקים שאנשים חסרי התחשבות גנבו מהן את כוסות הוודקה. כשהאביב הגיע וניחוח הפרחים הראשונים הציף את מוסקבה באווירה רומנטית, סטודנטים גמלוניים נשאו בידיהם צנצנות מיונז ובהן חבצלות לאהובותיהם (יצרני האגרטלים הסובייטיים התעלמו שלא בצדק מפרחים נמוכים ועדינים כמו חבצלות או סיגליות. הם העדיפו פרחים גבוהים וראוותניים כמו כגון סייפנים). ואיזה הומו סובייטיקוס שנשאר בלי פרוטה שלושה ימים לפני תשלום המשכורת לא עמד בתור כדי לקבל החזר כספי של חופן קופייקות תמורת שק שלם של צנצנות מיונז? לא בכדי התפתח טקס שלם סביב פעולת החזרת הצנצנות.
ולבסוף, מה היה עולה בגורלה של הרפואה הסובייטית ללא כלי הקיבול החיוני הזה?
אזרחיות, נא הביאו את דגימות בדיקות ההיריון שלכן בצנצנות מיונז שעוקרו במים רותחים, הורו השלטים במרפאות הנשים. ולא היה מדובר רק בנשים בהיריון; כל מי שעשה בדיקת שתן, שנדרשה כעניין שבשגרה בכל ביקור במרפאה, התבקש למסור אתץ דגימת השתן במכל של אותו מיונז פרובנסל עז טעם.