החתול הגביה בזרבוביתו את גדילי הכורסה והסתכל במחזה הזה במבט רציני, מתפלא וחולמני. זה היה חתול צעיר מאוד, שהכיר רק את העיר. שם אפשר היה להריח את לילות יוני רק מרחוק; מעת לעת הגיע לנחיריו משב רוח פושר ומבושם. אבל כאן אפף הריח את שפמו, הקיף את גופו, לפת אותו, חדר אליו, המם אותו. בעיניים עצומות למחצה חש איך חולפים על פניו גלי הריחות העזים והמתוקים − ניחוח פרחי הלילך האחרונים, שנמהל בו שמץ ריקבון; ניחוח השרף המחלחל בעצים וניחוח האדמה האפלה והקרירה; ריח החיות, הציפורים, החפרפרות והעכברים, כל מיני הטרף; ניחוח המושק של פרווה על עור, ריח הדם… הוא יילל בשקיקה וקפץ אל אדן החלון. באיטיות פסע לאורך המרזב. במקום ההוא, שני לילות קודם לכן, אחזה בו יד איתנה והשליכה אותו בחזרה אל מיטתה של ז'קלין המתייפחת. אבל הלילה לא יתפסו אותו. הוא אמד בעיניו את המרחק בין המרזב לקרקע. הוא יכול לעבור אותו בקלות אבל הגזים בקושי שבקפיצה, מן הסתם כדי להאדיר את ערכו בעיני עצמו. הוא איזן את אחורי גופו בעוז ובגאוות מנצחים, טאטא את המרזב בזנבו השחור הארוך, כפף את אוזניו לאחור, זינק ומצא את עצמו על האדמה התחוחה. הוא היסס לרגע, תחב את אפו באדמה − עכשיו היה במרכז, בלב לבם של הדברים, בעצם חיקו של הלילה. שם, באדמה, צריך להריח אותו. שם נאצרו הריחות, בינות לשורשים ולחלוקי האבן שם הם עוד לא התאדו, לא נמוגו באוויר, לא דוללו בריחות של בני האדם. הם דיברו חשאיים, חמים. הם היו חיים. כל אחד מהם הפריש מתוכו חיים קטנים, נסתרים, מאושרים, אכילים… חיפושיות, עכברי שדה, צרצרים, והקרפדה הקטנה הזאת, שקולה נשמע רווי דמעות בדולח… אוזניו הארוכות של החתול, חרוטים ורודים וכסופי פרווה, מחודדים ומתכנסים כלפי פנים כפרח החבלבל, הזדקרו; הוא האזין לקולות הקטנים שבאפלה, הדקים, המסתוריים, שרק באוזניו היו צלולים ומובנים כל כך: רשרוש גבעולי הקש בקן שבו דוגרת ציפור על הביצים, רטט נוצות, נקירות קטנות על קליפת עץ, תנועות של כנפי ציפורים, של כנפי חרקים, מרוצתן הרכה של כפות עכברים על הארץ, ואף קול פקיעתם העמום של הזרעים הנובטים. עיניים זהובות נצצו ונעלמו בחשיכה, הדרורים הישנים תחת עלי העצים, השחרור השמן, הירגזי, נקבת הזמיר; הזכר היה ער, שר וענה לה ביער ועל גדות הנחל.

גם צלילים אחרים נשמעו: התפוצצות שהדהדה במרווחים קבועים, התעצמה ונפתחה כמו פרח, ואחריה הרעד שחלף בכל זגוגיות הכפר, חבטות תריסים שנפתחו ונסגרו באפלה ומילים חרדות שהתעופפו באוויר מחלון לחלון. בפעמים הראשונות כל התפוצצות הקפיצה את החתול; זנבו סמר, בוהק משיי חלף בפרוותו ושפו התקשח, נסער. אחר כך התרגל לרעש הזה, שהלך והתקרב ודמה באוזניו, בלי ספק, לרעם. הוא דילג כמה דילוגים בערוגות, השיל במחי טפריו עלי כותרת של ורד − הפרח היה בשיא פריחתו וחיכה רק לנשיפה כדי ליפול ולמות; עליו הלבנים התפזרו על האדמה במטר רך וריחני. לפתע זינק החתול אל צמרתו של עץ, מהיר כסנאי; הקליפה נבקעה תחת כפותיו. ציפורים מבועתות התעופפו לכל עבר. בקצה ענף אחד פתח בריקוד פראי, ריקוד מלחמה, שחצני ומלא עזוז, מתריס כלפי השמים, הארץ, החיות, הירח. לרגעים נפער פיו הצר והעמוק ביללה רמה, קריאה מתגרה וחדה לכל חתולי הסביבה.

אירן נמירובסקי, סוויטה צרפתית, כתר. לעברית: ניר רצ'קובסקי