ג'יין ובסטר, "אבא ארך רגליים", ושתי היתומות שלה

גיבורת ספרה המפורסם ביותר של ג'יין ובסטר, אבא ארך רגליים, היא צעירה נטולת תקווה, שגדלה בבית יתומים. סיכוייה להתפתח, למצות את כישרונותיה, להצליח בחיים, קלושים. הכול משתנה כשמיטיב אלמוני מחליט להפתעתה לשלוף אותה מתוך המציאות המגבילה שאליה נולדה, ושולח אותה ללמוד במכללה. כמו הנדבן המסתורי גם היא יודעת שרק השכלה ומגע עם אנשים שונים מאלה שאתם גדלה במוסד המדכא והמייאש יוכלו לפתוח בפניה אופקים חדשים.

אבא ארך רגליים
הוצאת ידיעות אחרונות/ ספרי חמד, לעברית: ענת זיידמן

 

בתמורה לכך שהנדבן מממן את כל צרכיה, מתבקשת ג'רושה, בעצם ג'ודי – זה השם החדש שהיא בוחרת לעצמה – לכתוב לו ולדווח על התקדמותה בלימודים. היא אינה מסתפקת בכתיבת המכתבים הרשמיים הנדרשים. במקומם היא שולחת רצף של אגרות הממוענות לאבא-ארך-רגליים, כך היא מחליטה לכנותו. במכתבים מלאים בהומור ושמחת חיים, מלווים באיורים פרי עטה של ג'יין ובסטר, מתארת ג'ודי את חייה בפנימייה לבנות, את שגרת הלימודים, את חברותיה החדשות ואת שני הבחורים המופיעים בחייה ומחזרים אחריה.

ג'רושה-ג'ודי אבוט היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות האמריקנית. כבר יותר ממאה שנים שהחן שלה מהלך קסם על קוראים, בעיקר על קוראות צעירות, ברחבי העולם. הספר תורגם לעשרות שפות, מהדורות חדשות שלו ממשיכות להופיע כל הזמן והוא עוּבד למחזה ולשלושה סרטי קולנוע.

רק השבוע פגשתי בחנות ספרים גדולה מישהי שחיפשה אותו "כדי לקנות אותו לנכדה שלי." כידוע, חיי המדף של ספרים בישראל קצרים מאוד, אך נראה כי אבא ארך רגליים ממשיך להימכר, כמעט כאילו ראה אור לראשונה בימים אלה.

ג'יין ובסטר הצליחה לחדור בכתיבתה לתודעה של יתומה שמעולם לא הכירה את הוריה; מישהי שמשתעשעת בחלומות על בני משפחה, ממציאה לעצמה סבא וסבתא, דודים ואחים, ואפילו קונה לעצמה "בשמם" מתנות בַּכסף ששולח אליה הנדבן העשיר שלה. בשמחת חיים ובתשוקה לידע משתדלת ג'ודי לגבור על כל הקיפוח שידעה בחייה. היא קוראת ספרים שבנות גילה מכירות היטב ובכך משלימה חורים בהשכלתה, מתבוננת ולומדת כיצד מתנהלים החיים של מי שלא גדלו בבית יתומים: עד שחברותיה מהפנימייה מזמינות אותה אליהן בחופשות מהלימודים לא ראתה מעולם בית אמיתי מבפנים.

חייה של הסופרת ג'יין ובסטר היו שונים בתכלית מאלה של הדמות המפורסמת שיצרה. למעשה, הם דמו הרבה יותר לאלה של אחת הבנות במכללה שאותה מתארת ג'ודי במכתביה בפליאה, בלגלוג ואולי גם בשמץ של קנאה: בת העשירים ג'וליה פנדלטון, צעירה מרופדת בכסף ובקרובי משפחה מפנקים, מישהי שההווה שלה נוח ורווחתה העתידית מובטחת.

ג'יין ובסטר נולדה בשנת 1876. היא גדלה במשפחה אמידה, בעיירה פרדוניה שבמדינת ניו יורק.  אמה הייתה אחייניתו של מארק טווין, ואביה עבד עם הסופר הנודע, תחילה כסוכן ומנהל עסקיו, ואחרי כן גם כמוציא לאור של ספריו המצליחים מאוד, ביניהם האקלברי פין.

ג'יין ובסטר, קיצונית מימין, ביום הולדתו השבעים של מארק טווין

 

למרות הרקע הפריבילגי שממנו באה, הייתה לג'יין ובסטר תודעה חברתית מפותחת שהתבטאה לא רק ביכולתה לחדור לעולמה ומצוקותיה של יתומה ענייה. בספר ההמשך לאבא ארך רגליים, ממַנָה ג'ודי את אחת מחברותיה לנהל את בית היתומים שבו גדלה. כן, ג'ודי הספיקה בינתיים להתעשר, לאחר שנישאה לאחד המחזרים שלה, הדוד השרמנטי והאמיד של ג'וליה פנדלטון. למרבה ההפתעה התגלה כי הוא, ולא איזה זקן גומל חסדים שראתה בעיני רוחה, האיש ששלף אותה מבית היתומים ושלח אותה לרכוש השכלה וחיים חדשים.

במידה מסוימת נהגה ג'יין ובסטר כמו צ'רלס דיקנס. כמוהו חתרה לשנות באמצעות הכתיבה את מצבם של העניים בארצה, וכמוהו לא הסתפקה בכתיבת רומנים, אלא ניהלה גם מערכה תקשורתית למען זכויותיהם של הילדים.

ובסטר הסוציאליסטית נאבקה לא רק למען ילדים, אלא גם למען נשים, הייתה סופרג'יסטית פעילה, והטיפה לרפורמות בבתי הסוהר. בבחירות של 1900 תמכה במועמד הסוציאליסט לנשיאות, למדה כלכלה וכתבה עבודה אקדמית על העוני באיטליה. (ועם זאת, אפשר כנראה לראות את השינוי שעברו נשים מאז ימי הסופרג'יסטיות, שנאבקו כדי שיתירו לנשים להצביע, ועד הפמיניזם בימינו).

באחד ממכתביה בירכה ג'ודי היתומה על כך שאין לה מושג מה הדת שנולדה אליה ולכן אין לה בעצם שום אלוהים שאותו "ירשה" ממישהו. לשמחתה, כך היא כותבת, היא יכולה להמציא לעצמה אלוהים כלבבה – נדיב, סלחני ובעל חוש הומור. האלוהים החביב שהיא מתארת מעלה על הדעת את התכונות שבהן ניחנה היא עצמה, וגם את אלה של הסופרת שהמציאה אותה.

חייה הקצרים של ג'יין ובסטר הסתיימו בחטף, כשהייתה רק בת 39. במשך שנים הייתה מאורסת בחשאי לאהוב לבה, עד שזה זכה סוף סוף לקבל את האישור לגירושיו מאשתו הראשונה. שנה אחרי שנישאו ילדה ובסטר את בתם. הלידה הסתבכה וג'יין ובסטר מתה. היתומה נקראה על שם אמה.

טור על סופרות באקס נט

ציטוט מתוך Walking in the Shade, דוריס לסינג: מה עוללה הטלוויזיה

זה היה בקיץ של שנת 1950. […]  הייתי עדה לסופו של עידן, סופה של תרבות.

עד אז כשהגברים חזרו הביתה מהעבודה, ארוחת הערב כבר חיכתה על השולחן, האש בערה בקמין. בזמן שהם התרחצו, נשמעו מהרדיו שבפינת החדר דיבורים או מוזיקה חרישית. הם התיישבו ליד האישה, הילד, כל מי שהיה בבית ואפשר היה לפתות אותו לרדת ולבוא למטבח. האוכל התחיל לצאת מתוך תנור האפייה, צלחת אחרי צלחת. חלטו תה. בירה צצה. הז'קטים והסוודרים הוסרו. הגברים נשארו לבושים רק בחולצות. פניהם בהקו בנינוחות. כולם שוחחו, שרו, סיפרו מה עבר עליהם במשך היום, סיפרו בדיחות גסות – זה היה בלתי נמנע; אנשים רבו, צעקו, התנשקו והתפייסו, ואז הלכו למיטה בחצות או באחת בלילה, אחרי שבמשך שש שעות בילו ביחד ברעוּת, בשמחת חיים תוססת.

אני מניחה שעוצמה רגשית ברמה כזאת לא הייתה שכיחה בכל הבתים בבריטניה: הייתי שותפה למשהו קיצוני. ואז – תוך יום – אבל ממש, תוך ערב אחד – הסתיימו הזמנים הטובים, כי הטלוויזיה הגיעה, ניצבה בפינת המטבח כמו קרפדה מרושעת. עד מהרה דחפו את שולחן האוכל הגדול והצמידו אותו אל הקיר. הציבו כיסאות בחצי קשת, ועל הידיות הניחו מגשי אוכל שסבו על ציר. תם עידן התרבות המילולית המבעבעת.

 

Lessing, Doris (2009). Walking in the Shade:  HarperCollins

דוריס לסינג, האוטוביוגרפיה. (הספר לא הופיע בתרגום לעברית).

ויסלבה שימבורסקה, (חלק שני): אוטוטומיה – "למות במידה ההכרחית, בלי להגזים"

נכתב על שימבורסקה שהיא נוהגת לבחור פרט קטן מתוך המציאות, ולשנות את הפרופורציות הפנימיות שלו: מקטינה, מגדילה, "נאחזת באיזה בדל מחשבה… […] מפתחת ערוץ צדדי, שותלת אסוציאציות משלה, […] מתרחקת מנקודת התחלה ומרחפת במרחב הרטורי." השימוש שלה בפרטים הקטנים שהיא מעניקה להם עומק מטפיזי מגיע אל הקוראים ונוגע בהם בדרכים מפתיעות.

נוכחתי בכך פעם כשקראתי את שירה "אוטוטומיה". בניגוד להרגלה, הקדישה שימבורסקה את השיר לחברה שלה, משוררת שהלכה לעולמה בצעירותה. בדרך כלל העדיפה לא להקדיש את שיריה לאנשים, כדי שכל אחד מהקוראים יחוש שהשיר מופנה אליו ונכתב עליו, ובכך חרגה ממנהגה.

פירוש המילה הנושאת את שמו של השיר היא – קטיעה עצמית של איבר פגוע או לכוד (כגון זנב לטאה), שנועדה לאפשר לחיה להימלט ולהציל את עצמה, תוך ויתור על חלק מגופה. הנהו, בתרגומו של רפי וייכרט:

אוטוטומיה

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית בלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה…
כאן לב כבד, שם   non omnis moriar*
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו.

*לא אמות כולי.

non omnis moriar

השיר התבסס על ידיעותיה המגוונות של שימבורסקה, שאהבה מאוד לקרוא אנציקלופדיות. (פעם הגיבה לפליאתה של חברה על כך שהיא קוראת ספרים על מדעי הטבע ואמרה: "אני תמהה על תמיהתך. צריך לעיין בכל דבר."). הוא מבטא את צערה של המשוררת על מות חברתה, את התחושה שלא כולה מתה, שהרי משהו ממנה נשאר ביצירתה.

אבל מסתבר שאפשר למצוא בו אמירה נוספת, שונה לגמרי ומשמעותית מאוד: ד"ר אשל השתמשה בו כמוטו למאמר שלה, שהופיע בכתב העת "שיחות", שם כתבה על ילדים שעוברים התעללות ונאלצים לנקוט "פתרון אוטוטומי": כדי לשרוד עליהם לפצל את עצמם, לסלק את הכאב, במחיר של קיום מנוכר, נטול חיים וזיקה אל עצמם ואל חוויותיהם. בה בעת החלק של עצמם שוויתרו עליו נשאר מחובר "בהמשכיות התאבדותית" אל כל מה שממשיך "לפצוע ולטרוף". כמה כאב טמון ביופיו של השיר!

"הנפש נחה לא רק בשעת צחוק, אלא גם בשעה שכולה עצב," אמרה פעם לשימבורסקה שחקנית תיאטרון. הדברים הללו, כך סיפרה, עוררו בה מחשבות רבות.

היא עצמה כתבה כי "הרגע שבו אדם פתוח למשהו מרומם יותר מאשר ענייני היום יום הוא בשבילי הנפש". למי שקוראים את שיריה, וגם את הביוגרפיה עליה, נכונות שעות מנוחה רבות כאלה של הנפש.

שכיות זיכרון

אנה ביקונט, "שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה", (חלק ראשון)

"אנשים כותבים שני סוגי יומנים," הסבירה פעם ויסלבה שימבורסקה. "אלה שנכתבים מתוך מחשבה על פרסומם, ואינם מביאים על כותביהם צרות שלאחר המוות, ואלה שנועדו רק לעיני הכותב."

גם ביוגרפיות עלולות להמיט "צרות שלאחר המוות" על האדם שעליו נכתבו. לא כך במקרה של הספר שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה. הוא נכתב באהבה, בהערצה גלויה (ומוצדקת! מי שקורא את הספר נמנה מן הסתם מלכתחילה עם אוהביה של שימבורסקה, אבל אם במקרה נקלע אליו קורא אדיש, אין ספק שכבר יהיה מאוהב בהגיעו לעמודים האחרונים).

שכיות זיכרון
הוצאת כרמל, לעברית: מירי פז

שימבורסקה לא אהבה את העיסוק בחיים הפרטיים של כותבים. היא סברה כי ייעודו של הסופר לכתוב, לא לדבר, ושמוטב לא להעסיק אנשים בצרותיך. עם אחת מידידותיה נהגה לפתוח כל שיחה באמירה המבודחת, שהייתה בה כמובן לא מעט ביקורת על תרבות הווידויים הפומביים: "ועכשיו אספר לך את סיפור חיי…"

לאורך שנים סירבה לשתף פעולה עם מי שניסו לכתוב עליה, אבל שינתה את דעתה מתוך נדיבות אופיינית לה: כשהמחברות הצליחו להגיע אליה עם כתב היד גולמי, חסה עליהן. היא נוכחה לראות כמה עבודה השקיעו בניסיונותיהן לדלות מידע עליה ועל טעמיה והעדפותיה, מתוך ספר המסות שכתבה קריאת רשות: "סחטתן אותו עד העצם," אמרה, והסכימה לשוחח אתן, אף על פי שהתקשתה, לדבריה, לקרוא על עצמה.

קריאת רשות
הוצאת חרגול. לעברית: רפי וייכרט

שימבורסקה הסתייגה מכל ביטוי של חשיבות או האדרה עצמית. כך למשל כשנשאלה פעם על מה חשבה כשכתבה את שירה "שיחה עם אבן", אכזבה את המראיין כשהשיבה בפשטות, "על אבן," וכששאל אותה עיתונאי "איך זה להיות בפנתיאון של גדולי הספרות העולמית?" השיבה לו באירוניה אופיינית: "ימים ידברו, בוא נקבע פגישה בעוד מאה שנה".

כשניסו למשוך אותה לדיון על עניינים שברומו של עולם נהגה להטות את נושא השיחה, התחילה פתאום לספר על עוגיות שאפתה אחותה או על משהו מצחיק שקרה לה באותו יום במכולת…  "בתקופתנו," כך אמרה, "מדברים יותר מדי. עד לא מזמן נע כדור הארץ בקוסמוס בשקט יחסית…"

הביוגרפיה שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה נוגעת בה ובחייה בעדינות ובהערכה רבה. הנה למשל תיאור קשריה עם שני הגברים החשובים והמשמעותיים לה: המחברות מספרות לנו כיצד שמרה על קשר ידידותי ומכבד עם הבעל הראשון, שממנו התגרשה כעבור שנים מעטות. הקשר נמשך אפילו אחרי  מותו, שכן כל השנים הקפידה לציין ביחד עם חבריו את יום הולדתו. על בן הזוג השני הן מספרות לנו כיצד חיו באהבה ובהערכה הדדית עמוקה, גם אם גרו בדירות שונות. הקורא לא מקבל הרבה יותר מכך. אין בספר שום רמז על עניינים אישיים באמת: למשל – מה הייתה העילה לגירושיה? מדוע הייתה חשוכת ילדים? כיצד ייתכן שלאחר מות אחותה נותרה למעשה נטולת משפחה (אבל עשירה בחברים!)? פרטים כאלה אינם מעניינו של הקורא.

החלקים הביוגרפיים שכן מופיעים בספר, מרתקים. למשל – ההיסטוריה המשפחתית: אביה של שימבורסקה ניהל את עסקיו של רוזן פולני, מי שהיה הבעלים של אדמות עיר הקיט ההררית זקופנה. אותו רוזן התגאה בכך שהגן על המולדת: את אדמות זקופנה הציל מידיו של יהודי בשם יעקוּבּ גולדפינגר שניסה לרכוש אותן, ואילו הצליח, "היה עומד על הגבוהים שבהרי פולין […] ויורק משם על פולין"…

אנו מקבלים תיאור זריז של מעבר המשפחה לקרקוב ועל חייהם שם: הם גרו בבית שבבעלותם והתפרנסו מהשכרת דירות באותו בניין, ומקצבה קטנה ולא יציבה שקיבל האב מהמדינה, לאחר שהרוזן הוריש לה את אדמותיו.

על מלחמת העולם השנייה חולף הספר ביעף. אין לדעת מה באמת עבר על שימבורסקה באותם ימים. היא עצמה לא הרבתה לכתוב על המלחמה, לטענתה משום שחשה כי משוררים אחרים בני ארצה היטיבו לעשות זאת, ושלא תוכל להוסיף עליהם.

השיר "עדיין" מוכיח עד כמה  הייתה שירתה חשובה כשכתבה על השואה:

       עדיין
לעברית: רפי וייכרט

בקרונות חתומים
בארץ שמות נוסעים
לאן זה כך ייסעו
האם אי פעם יצאו
אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.
השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון
השם יצחק מזמר בשגעון
השם שרה למים משווע
למען השם אהרן, שבצמא גווע.
אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד,
אתה שם מובס שנדון להפסיד,
לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,
שם בלי בית בארץ זו.
תנו שם סלבי לבנים,
כי כאן מונים על הראש שערות,
כי כאן בין טוב לרע מבחינים
לפי צורת עפעף ולפי שמות.
אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לֵך.
אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.
אל תקפוץ. הלילה משתרר כצחוק ומגחך
לקול שקשוק גלגלי הרכבת.
ענן מבני אדם מעל הארץ שט,
מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,
דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.
המלה ליער שחור מוליכה.
כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא קרחות.
כך, כן כך. ביער נוסע טרנספורט צרחות.
כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת
כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

בתגובה לשיר, שחלקו מצוטט בספר, מעירות המחברות כי שימבורסקה לא מתארת בו את המעשה עצמו – שילוח היהודים – אלא "את אי ידיעתה עליו." אני חולקת עליהן: לדעתי שימבורסקה לא כתבה בו על אי ידיעה, אלא על הבלהה הנמשכת, הממשיכה לצוּר עליה בזיכרון זועק, "בדממה פוגעת".

אחרי המלחמה הצטרפה שימבורסקה, כמו אינטלקטואלים רבים באירופה באותה תקופה, למפלגה הקומוניסטית. היא האמינה שהקומוניזם יפתור את בעיותיה של פולין ושל העולם כולו. באותה תקופה כתבה שירים מגויסים, ורק אחרי שהתפכחה חשה שהשחיתה בכך משהו בפנימיותה.

את עיוורונה לעוולות המשטר הסבירה ברצון העמוק שלה להאמין, לקבל את התשובות המגוחכות שסיפק המשטר הרוסי: למשל מה שקרה בימי מרד ורשה (לא מרד הגטו, אלא ההתקוממות הכושלת של המחתרת הפולנית  נגד הכיבוש הנאצי !). הרוסים ניצבו אז על הגבעות בחוסר מעש וחיכו עד שהגרמנים השלימו את ההשמדה של בירת פולין. ההסבר היה שהרוסים השתוקקו מאוד לסייע, אבל משום מה לא התאפשר להם לפעול… על כך כתבה: "קיבלנו את כל 'התשובות,' עד שהתחלנו לחשוב".

בשנים הראשונות לנישואיה גרה שימבורסקה עם בעלה הראשון ב"בית הסופרים": המצאה קומוניסטית שנועדה, כך הבינה בדיעבד, לאפשר לשלטונות לפקח על אנשי הרוח שחיו בו בדירות קטנות ונהנו מחיי חברה עליזים, נשפים – שימבורסקה מיעטה להשתתף בהם ­– התוועדויות, ותחרויות היתוליות.

את אלה האחרונות דווקא חיבבה מאוד. לאורך כל חייה נהגה לארגן בביתה הגרלות: כששבה מביקורים בארצות אחרות – לרוב נסעה כמעט בעל כורחה, היא לא אהבה להרחיק מביתה – נהגה להביא אתה תשורות קטנות לחבריה, וביניהן גם מתנה אחת בעלת ערך, ואת כל אלה חילקה ביניהם בהגרלה.

היא אהבה מאוד גם תחרויות של כתיבת חמשירים ועסקה בכך רבות בתקופה שבה לא הצליחה לכתוב שירים. זה קרה מיד אחרי שהתבשרה על פרס הנובל לספרות שהוענק לה בשנת 1996. כמו תמיד בסתיו נפשה בחודש אוקטובר של אותה שנה בחברת ידידים בזקופנה, העיר שאביה "ניהל" בעבר. הבשורה הגיעה אליה רגע אחרי שמזגה לעצמה מרק, שאותו כבר לא אכלה מעולם, בשל התנפלות העיתונאים שצרו עליה מאותו רגע. גם את השיר שהתחילה לכתוב לא הצליחה לסיים, אלא לאחר שחלפו שלוש שנים, כשהתאוששה מהנטל המכביד של הפרס. חלק גדול מהכסף שקיבלה הקדישה כתרומה לקהילה. היא עצמה המשיכה לחיות בצניעות רבה. ישראלים שזכו לבקר בביתה העידו בפליאה על כך שנראה כמו דירה משנות הצנע בארץ.

החיבה הבלתי נמנעת שחש הקורא כלפי שימבורסקה נובעת לא רק מהעדויות על מסירותיה המופלגת לחבריה, הגינותה, הקלילות שבה התייחסה אל עצמה, כל אלה תכונות מלבבות ומעוררות כבוד; שימבורסקה ניחנה גם בסגולה שממשיכה לפעול גם כיום, כשכבר איננה עמנו: חוש הומור מקורי ושנון. הדברים המושחזים שאמרה וכתבה ממשיכים לשעשע ולעורר מחשבות. למשל: במשך שנים השתתפה שימבורסקה בעריכת כתבי עת שונים. בתוקף תפקידה השיבה לפונים ששלחו אליה את יצירותיהם. אי אפשר שלא לצחוק כשקוראים את תגובותיה המושחזות:  "אתה זקוק לעט חדש," העירה לאחד הכותבים, "זה שאתה משתמש בו מרבה לשגות. כנראה שהוא עט לא מקומי." לאחרת הציעה: "בואי נסלק את הכנפיים, נסי לכתוב בהליכה ברגל, טוב?" ולמישהו כתבה: "הצלחת לסחוט מילים נשגבות לתוך שלושה שירים קצרים, יותר מכפי שמצליחים מרבית המשוררים במשך חיים שלמים: 'מולדת,' 'אמת', 'חירות', 'צדק': מילים כאלה אינן באות בזול. דם אמיתי זורם בהן, ואי אפשר לזייף אותו עם דיו." לאחת הכותבות יעצה בתמציתיות: "נסי לאהוב בפרוזה", ולאם מודאגת שפנתה אליה בשאלה האם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר," השיבה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!" בין תשובותיה המבדחות אפשר למצוא גם אמיתות חשובות על כתיבה. כך למשל הסבירה למשורר ששלח שיר לא מחורז: "שירה היא משחק. אין משחק בלי כללים, ילדים יודעים את זה. מדוע המבוגרים שוכחים?" והדגישה שעליו לדעת כי "גם לשיר מחורז יש כללים משלו. אמנם נסתרים – אבל הכרחיים."

על פי עדותה טיפח בה אביה את ההומור המתלווה לאמירה של דברים חשובים והמשמעותיים: היא החלה לכתוב כבר כשהייתה בת חמש. אביה העניק לה 20 גרוֹשים על כל שיר חדש, בתנאי שיהיה משעשע –  "שום קינות, שום שירי אבל."

וכן, כמובן שגם כשהצחיקה, אמרה בעצם דברים של טעם. כך למשל בשירה "אחותי", תרגם רפי וייכרט:

אחותי אינה כותבת שירים
ונראה שכבר לא תתחיל לפתע לכתוב שירים.
זה בא לה מאמא, שלא כתבה שירים,
ומאבא שאף הוא לא כתב שירים.
תחת קורת הגג של אחותי אני מרגישה בטוחה:
בעלה של אחותי לא היה כותב שירים בעד שום הון שבעולם.
[…]
במגרות של אחותי אין שירים ישנים
ובתיק שלה אין שירים חדשים.
וכשאחותי מזמינה לארוחת צהריים
אני יודעת שאין בכוונתה לקרוא באזניי שירים.
המרקים שלה מצוינים בלא מחשבה תחילה
והקפה אינו נשפך על כתבי היד.
[…]

 את השיר הזה הקריאה במפגש משוררים, שלא יכלו לעצור את פרצי הצחוק. איש לא יכול היה להחמיץ את האירוניה העצמית.

גם כשכתבה מסות שהופיעו בספרה כתיבת רשות הייתה רצינית ובה בעת גם מצחיקה מאוד. כך למשל כתבה על התפקיד הקשה מנשוא שמטילים סופרים על חיות: "מבעלי חיים הדוברים בקול אנושי דורשים בספרות יותר מדי. הם חייבים לדבר לא רק בהיגיון, אלא גם לומר דברים חשובים. הם חייבים להיות שנונים, המסכנים".

פעם כתבה אפילו מכתב גלוי לדולפינים, שבו הזהירה אותם מפני הניסויים הצבאיים שעושים בהם…

ועם כל ההומור והצחוק, עם אהבתה לחפצי הקיטש המופרכים ששמחה לאסוף, לצפייה שלה בסדרות אמריקניות מטופשות ששעשעו אותה, עם הצורך שלה להתלוצץ, לכתוב חמשירים, לשחק, היה בשימבורסקה גם צד נוגה, שאותו סירבה לחשוף, או לחלוק עם אחרים. היא הסבירה שברור לה: שירה יכולה ללוות אנשים סובלים, אבל אינה יכולה למנוע את סבלם. (אם כי על מולייר אמרה שהציל בקומדיות שלו אנשים רבים יותר מאלה שהציל האיש שהמציא את החיסון נגד אבעבועות…)

את קוראיה ראתה בעיני רוחה כאנשים שהפרוטה אינם מצויה בכיסם. אליהם דיברה. אל אלה שצריכים לפשפש בארנק כדי לבדוק אם יש בו די כסף כדי לקנות את ספרה. "הנבלים האמיתיים […],"  כתבה, "אינם קוראים שירה."

ציטוט מתוך "The Other Family", ג'ואנה טרולופ: ניצחון חתולי

בכל פעם שמרגרט הייתה מתוחה,  הגיב דוסון בעצלות רבה עוד יותר מתמיד. הוא נמתח על הספה לצד החלון הרחב שבסלון, ושקע ברפיון אדיש במיוחד. רק תנועות זעירות ביותר של אוזניו הקטנות העידו ששם לב להתנהלותה העצבנית בקרבתו. היא לא הפסיקה לעלות ולרדת במדרגות, פתחה וסגרה מגירות במטבח, דיברה לעצמה, כאילו היא היצור החי היחיד בבית. רק אם השעה שבע חלפה ומרגרט נראתה שקועה בעיסוקיה במקום כלשהו בבית, כל מיני ענייניים שלא היה להם שום קשר עם ארוחת הערב שלו, נהג לרדת בכבדות מהכריות לרצפה, והציב את עצמו במקום שבו לא תוכל להתעלם מהתזכורת לכך ששכחה להאכיל אותו. הוא התכונן אפילו להכשיל אותה, ממש, כך שתיפול, אם לא תהיה ברירה.

באותו ערב השעה שבע הגיעה וחלפה – חלפה, כך סבר דוסון, לפני זמן רב. מרגרט הסתובבה בסלון, ואז התיישבה ליד המחשב שלה, אבל אפילו לא התקרבה למקום שבו שוכנת הקופסה עם תערובת המזון של דוסון, ליד הקופסאות הקטנות של שימורי בשר שהיה שמח לקבל כל ערב, אבל נפתחו רק באירועים מיוחדים, מתוך חוקיות שרירותית שאותה התקשה להבין. הוא נעמד בדרכה לפחות שלוש פעמים, ללא הועיל, ועכשיו החליט שהגיעה העת לאמצעי האחרון, האסור בתכלית: לגרד ולשרוט בציפורניים את השטיח החדש, בחלק פגיע במיוחד – המקום שבו המדרגה העליונה פוגשת את המישורת. מרגרט צווחה. דוסון הפסיק לגרד. הוא התיישב על רגליו האחוריות ושלח אליה את המבט החידתי הצהוב.

"חתול מנוול!"

דוסון המשיך לנעוץ מבט, בלי למצמץ.

"יש לי המון דברים על הראש," אמרה מרגרט בזעם. "ואני רואה שלך ממש לא אכפת, כי מלכתחילה אין לך מספיק ראש שיכול להיות מוטרד."

דוסון, שכלל לא נעלב, פיהק קלות, אבל לא נע.

"וגם לא יזיק לך להוריד קצת שומן, לשם שינוי."

דוסון הושיט כף רגל רחבה, ציפורניה שלופות מעט, לעבר השטיח, אל סיבי הצמר התלושים, שנחו על המשטח המבהיק מניקיון.

"בסדר," אמרה מרגרט, "בסדר!"

הוא ירד אחריה במדרגות, פסע בהליכה מכובדת, זנבו זקוף במחווה של ניצחון חרישי.

Joanna Trollope, The Other Family, Doubleday

 

אקירה יושימורה, "ספינות טרוּפות", מי בוזז את מי ומדוע

"תארו לכם מקצוע עם כמות עובדים השקולה למספרם של כל תושבי גבעתיים שמועסקים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה ובתנאים מינימלים", כתבה עידית לייבוביץ', רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד (עמותה שמטרתה להגן על זכויות העובדים המקופחים ביותר במשק הישראלי.) מרבית העובדים הללו – 80% – הן נשים.

הנתונים שציינה לייבוביץ' בכתבתה מאפריל 2014 מזעזעים: "חוק שעות עבודה ומנוחה" אינו חל על העובדים הללו. אם נדמה שהן יכולות להתחרט, ולשוב לארצן, מסתבר שכדי להגיע לעבוד בישראל נדרשים עובדי הסיעוד לשלם סכומי כסף גבוהים, "דמי תיווך",  לכיסי חברות כוח האדם שהביאו אותם לעבודה בישראל. רבות מעובדות הסיעוד הפונות ל"קו לעובד" מתלוננות על תנאי עבודה מחפירים, אך חוששות שמא יגורשו מהארץ בטרם שילמו את חובן ולכן נשארות וממשיכות לעבוד גם בתנאים קשים מנשוא.

מצוקתן של עובדות זרות, מרביתן נשים צעירות, גוברת כשהן נאלצות לשלוח את התינוקות הקטנים שהן יולדות בישראל אל המשפחות שבארצות המוצא. (בעבר אילץ החוק בישראל את העובדות הזרות לשלוח את התינוקות שנולדו להן כאן בחזרה לארצן, אם רצו להמשיך לעבוד. כיום נקבע נוהל חדש: אם המעסיק מוכן להמשיך להעסיק אותה ביחד עם הילד, והיא ממשיכה לשהות בביתו 24 שעות ביממה, היא רשאית להשאיר את הילד אתה. כמובן שזה כמעט לא מתאפשר). לרבות מהן כבר היו ילדים מהם נפרדו כדי שיצליחו לפרנס אותם בעבודה קשה, בארצות רחוקות.

וכך דורות שלמים של ילדים גדלים בלי אם. כשזאת תשוב לארצה, סביר להניח שתגדל בתורה את נכדיה: הוריהם, ילדיה, יאלצו גם הם לעזוב את ארצם כדי לחפש פרנסה מעבר לים. עשרות אלפי בני אדם חיים במשפחות קטועות, מיוסרות, שהעוני מאלץ אותם לוותר על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר: הורים שילדיהם רחוקים מהם, ילדים שהוריהם אינם נוכחים בפועל בחייהם, אינם שותפים לחינוכם ולצמיחתם.

הספר ספינות טרופות של הסופר היפני אקירה יושימורה מתאר מציאות דומה, בימי הביניים, ביפן. תושבי כפר דייגים מתפרנסים בקושי רב מדיג. עוניים המחפיר של התושבים מאלץ אותם למכור את עצמם לעבדות: "בכפר השכן, מעבר להר, גר סוחר מלח שהיה גם קבלן עובדים". הסוחר משלם מראש תמורת השעבוד, ובכסף קונה המשפחה דגנים ומביאה אותם לכפר.

ספינות טרופות
הוצאת שוקן, לעברית: עינת קופר

 

אחד מאותן עבדים מבחירה הוא אביו של איסאקו בן התשע. כמו כל תושבי הכפר הקטן, בסך הכול שבעה עשר בתים, יודעים גם הילד, אמו ואחיו, חרפת רעב. עבדות של אחד מבני המשפחה היא כמעט האפשרות היחידה שיש להם להינצל.

אנשי הכפר מצטיינים בערבות הדדית. במקום הזה, שכוח האל, המרוחק, האומלל, אי אפשר להתקיים בלי שיתוף פעולה, בלי אחריות מלאה של הכלל כלפי הפרט, ולהפך.

הצורך הקיומי של תושבי הכפר ליצור חזית אחידה שבה יפעלו ביחד כנגד שאר העולם מביאה לכך שהם חוטאים בחטא איום כלפי מי שאינו שייך לקהילתם: הם מושכים אל חופם ספינות, גורמים לכך שיתנפצו על הסלעים, ואז בוזזים אותן. יש בעולמם רק "אנחנו", ולעומתנו – שאר העולם, שאפשר להתנכל לו ולחמוס אותו, כדי לשרוד. זוהי שפת הרעב, שפת הקיום הבסיסי ביותר, שבו אין שום שוליים, אין חסכונות, אין אפשרות לחכות: מי שלא ישיג אוכל היום, עכשיו, לו ולקרוביו, ימות, ובקרוב.

יופיו של הספר ספינות טרופות בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך העולם המופשט מכל העטיפות המוכרות לקורא השבע: זוהי מלחמת הקיום שהרעב שהיא מתארת אינו תיאבון, אלא צורך ראשוני ועז: הנה למשל תיאור של איסאקו המדמיין את האורז שימצאו, כך הוא בטוח, על הספינה הנבזזת: "לבו מתמלא שמחה גדולה רק מעצם המחשבה שיזכה לטעום ממנו בקרוב. אחיו ואחותו הקטנים לא טעמו אורז מימיהם, והוא דמיין בעיני רוחו את התענוג להגיש להם דייסת אורז בפעם הראשונה. מתיקות טעמה של הדייסה תשכר אותם […] אם ינהגו בתבונה יוכל השפע הזה להספיק להם לשנתיים-שלוש. איש לא ייאלץ למכור את עצמו לעבודה […]

בספר ספינות טרופות מושת על אנשי הכפר מידי שמים עונש כבד, גורלי, בשל החטא שהם חוטאים. גם אדם רעב אינו רשאי לבזוז את זולתו, אומר הרומן.

כשאני חושבת על עובדות הסיעוד הזרות, שהמציאות בארצותיהם מאלצת אותן להינתק מילדיהן, להרחיק מהם, לחיות בגלות, כדי לפרנס אותם ולמנוע מהם חרפת רעב, כשאני חושבת על תנאי החיים הבלתי אפשריים של נשים צעירות שאין להן בררה, אלא למכור את עצמן לסוג של עבדות מודרנית, אני לא יכולה שלא לתהות מי בדיוק בוזז את מי, ומי אמור להיענש.

 

איאן מקיואן: "על חוף צ'זיל", הסוד ששיבש חיים שלמים

על חוף צ'זיל הוא כמובן, וקודם כל, סיפור על החמצה: גבר ואישה צעירים, אוהבים, שבכמה דקות של אי הבנה, שרשרת של טעויות שכל אחת מהן חסרת חשיבות כשלעצמה, מפסידים לעד את גורלם המשותף, את האושר והמשמעות שיכלו ליצור ביחד.

את סיפור המעשה אפשר לסכם בכמה משפטים: פלורנס ואדוארד נישאו זה עתה. הם מתחילים את ירח הדבש שלהם. מיד אחרי הסעודה בבית המלון שעל חוף הים הם מנסים "לממש" את הנישואים. לשניהם לא הייתה עדיין שום התנסות במיניות בוגרת והדדית. מתרחשת תקלה. פלורנס בורחת מהחדר אל החוף. הוא משיג אותה. אף אחד מהם אינו מעלה בדעתו ששניהם מרגישים אשמים ומושפלים. היא מציעה לו "הסדר" של נישואים פתוחים. הוא נעלב ומתנפל עליה בזעם. תחושת האשמה שלה גוברת. היא מבינה שלא תוכל להיות הרעיה שהוא זקוק לה. עד שהוא חוזר לחדרם היא כבר ארזה את חפציה ועזבה אותו. משך ההתרחשות בפועל ודאי אינו עולה על שעה, ובכל זאת אותו רצף זמן ממלא את מרביתו של הרומן.

על חוף צ'זיל עם עובד
עם עובד. לעברית: סמד מילוא

חלקו האחרון של הסיפור נע לאורך כמה עשרות שנים, ומתאר כמו במעוף מגבוה את חייהם של השניים, בעיקר את אלה של אדוארד, אחרי הפרידה.

הנה יכולת מרתקת של איאן מקיואן: מעמיק לתוך נפש הדמויות שלו, עוקב שבריר שנייה אחרי שבריר שנייה, כמו בזכוכית מגדלת, אחרי המחשבות המלוות כל תנועה וכל אמירה, ואז ממריא וחולף על פני חיים שלמים, בקווי מתאר ונקודות קטנות שמציירים את מה שעבר על שני בני הזוג, ועל תוצאות הטעות המרה של אותו ערב.

איאן מקיואן
איאן מקיואן

אבל הסיפור איננו רק על החמצה: הוא גם בוחן את השפעתה של המציאות החיצונית, מה שהספר מכנה "ההיסטוריה", על חייהם של בני אדם. כי פלורנס ואדוארד נישאים בתחילת שנות השישים. בעוד כמה שנים ימציאו את הגלולה. העשור המשוחרר ביותר יתחיל. המשורר האנגלי פיליפ לארקין כתב על כך את השיר Anus Mirabilis, "שנה הרת גורל", בלטינית:

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the Chatterley ban
And the Beatles' first LP.
[…]

שנת הפלאות

לעברית: אבנר שץ

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.
[…]

ועל פי מקיואן: "זו עדיין הייתה תקופה – שעתידה לבוא אל קִצה מאוחר יותר, בעשור המפורסם ההוא […]"

בערב הראשון והאחרון של חייהם כזוג נשוי לא יכלו פלורנס ואדוארד לשוחח על מצוקותיהם: התשוקה המכלה שלו אל האישה האהובה, האימה שלה מפני הקשר הגופני שהנישואים מחייבים.  באותם ימים "השיתוף המתמיד ברגשות וניתוח הדדי שלהם" (מה שמקיואן עצמו עושה בהצלחה כה רבה ברומן הזה)  "עדיין לא הוכנסו למחזור הכללי". כדבריו – אנשים עדיין לא הורגלו לראות בעצמם "בעיה שמחכה לפתרונה."

במבט לאחור, כעבור עשר שנים, רואה אדוארד בעיניים אחרות את הצעתה לנישואים ידידותיים שבהם יוכל לשכב עם נשים אחרות. המתירנות של סוף שנות השישים המאוחרות מאפשרת לו לחשוב שזאת הייתה הצעה נדיבה. שחבריו היו מקנאים בו, אילו הסכים לה. ובכלל, הוא מבין בדיעבד שפלורנס נזקקה באותו ערב רק לביטחון. לסבלנות. לידיעה שהוא אוהב אותה באמת.

אדוארד ופלורנס חיים באנגליה שניצחה במלחמת העולם השנייה, אבל איבדה את גדולתה. הם מייצגים את הדור שבוחל בכוחנות של הוריו. אלה מבכים את התפוררות האימפריה הבריטית, ואלה נאבקים נגד החבירה לארצות הברית ומרוץ ההתחמשות העולמי. ההורים תומכים במלחמה הקרה ובמאזן האימה השומר לדעתם על שלום העולם. אדוארד ופלורנס דוגלים בקומוניזם שאמור לטפל בבעיות הקיומיות העולמיות. כולם בטוחים בצדקת אמונותיהם. כולם בזים לבני הדור האחר. בניגוד לטרגדיות שבהן מתקיימת התנגשות בין שני צדדים צודקים, ברור לקורא של שנות האלפיים שכאן שני הצדדים שוגים. אבל אי ההבנות האלה הן חלק מהכוח ההיסטורי המשפיע על הדמויות. אילו חיו בעידן אחר יכלו ודאי לדבר ולפתור את אי ההבנות, לא כן?

לא בטוח.

שכן בבסיסה העמוק של אי ההבנה השוררת בין פלורנס ואדוארד מצוי גם עניין על-זמני. את שורשיו מתאר איאן מקיואן כמו בהיסח הדעת. כאילו הוא עצמו אינו רואה את הקשר בין מצוקתה העמוקה של האישה שאת מחשבותיה הכמוסות ביותר הוא מציג בפנינו, ובין מה שנעשה לה: העוול הקשה מנשוא. הבגידה האולטימטיבית.

כי כך: פלורנס אינה מסוגלת לשאת את הקרבה הגופנית של הגבר שהיא אוהבת, משום שהייתה קורבן לאלימות הגברית הקשה מכולן: אביה פגע בה בילדותה. כאמור, תיאור הפגיעה כמעט אגבי. לכאורה אפשר כמעט להחמיץ אותו. פלורנס ספק נזכרת, ספק לא יודעת, כיצד בנסיעותיה הרבות לבד עם אביה נהג זה להתקרב אליה. יודעת את האובדן המכוון שהביאה על עצמה באותם לילות, במיטה המשותפת. את השכחה המערפלת, הנדרשת, כדי שתוכל לשרוד, לזכור ולשכוח בעת ובעונה אחת.

ברגעי הקרבה הגופנית הקצרה מאוד עם אדוארד מתרחש כמעט הנס הבלתי אפשרי: להרף עין אחד האהבה שלה אליו כמעט גוברת. ההתנגדות שלה כמעט נמסה. כמעט הייתה מסוגלת להתמסר לאדוארד, להתמכר לנגיעתו, לאפשר לו להתקרב אליה, למרות הבעתה הבלתי נמנעת שעל הסיבות לה אינה מסוגלת לדווח אפילו לעצמה.

אבל אין לשבריר הרגע הזה סיכוי. אין לפלורנס שום יכולת להבין מה קורה לה. וכך נידונים השניים לפרידה שמתוצאותיה לא יוכלו עוד להתאושש לעולם.

אמנם פלורנס מממשת את כישרונה המוזיקלי, אבל היא לא תדע לעולם אהבה אחרת. אמנם אדוארד מתחתן עם אישה אחרת, ומתגרש, אבל מסלול חייו הוסט. את עתידו כהיסטוריון זנח. הוא יודע שאילו חי אתה, היה ממשיך בלימודים ובמחקר. אילו חי אתה הייתה להם משפחה. היו להם ילדים.

היא מנגנת למענו, גם בהיעדרו מחייה. והוא זוכר עד אחרית ימיו את האובדן שלא תהיה לו תקנה.


לפני ימים אחדים סיפרה שני שטלריד, נפגעת אונס על ההשלכות ארוכות הטווח, נזקים שכמעט אי אפשר לתקן, של הפגיעה שפגע בה גבר זר.

נפגעת אחרת, ורד לב, שסיפרה על כך שאביה אנס אותה בילדותה, התאבדה.

אלה רק שניים מהמקרים הרבים שעלו לאחרונה לכותרות.

הספר על חוף צ'זיל מספק עדות בדיונית אך אמינה מאוד על תוצאותיה של הפגיעה המינית החמורה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: גילוי עריות. בעניין זה מאלף ומעציב לקרוא את תגובותיהם של מבקרים: הנה למשל נכתב באתר העוסק בניתוח פסיכולוגי של יצירות אמנות ש"פלורנס היסטרית". כמה פשוט. אין פגיעה. אין בגידה. היסטרית ודי… בניו יורק טיימס נכתב כי "מקיואן רומז במעורפל כי בעייתה של פלורנס נובעת מקשר כלשהו של גילוי עריות עם אביה [כך! "קשר!" באנגלית: "relationship"! כאילו שיש הדדיות כלשהי בפגיעה כזאת!], אבל תיאור זה של עברה משורטט בקווים כללים, מאולץ ולא מעובד, ואינו מצליח להפוך את חייה הרגשיים למשהו ממשי ומשכנע," ובגרדיאן לעומת זאת הפגיעה האינססטואלית כלל אינה מוזכרת, כאילו אינה המפתח להבנת תגובותיה של פלורנס.

נראה שיש עדיין צורך בהסברים ברורים, לא נרמזים, באמירות מפורשות, כמו זאת של הנפגעת המצוטטת לעיל. וייתכן מאוד שגם אז האוזניים הסרבניות, הנפוצות מדי, לא ישמעו את הצעקה.

  Ian McEwan, On Chesil Beach

ציטוט מתוך הספר מעוף העורב: מספרים מרושעים בתחפושת

מדלן נבוכה מאוד, אבל גם מרגישה הקלה, כי נראה שמר מארץ' שכח מה שאל אותה מלכתחילה. הוא ממשיך לחלק את ספרי הלימוד הכחולים − "לחיות עם אריתמטיקה", זה נשמע כמו מחלה, מה שנכון. מדלן מציצה פנימה. כצפוי, איורים מפתים, מסקרנים, של רובים ועוגות, מכוניות וכובעים שערוכים זה בצד זה. "לכמה קבוצות של 8 משתתפים אפשר לחלק 120 ילדים לריקוד מרובע?" איזה ילדים? איפה הם גרים? הם יתומים? "במטווח הרובים משיג בוב 267 נקודות. אביו משיג 423 נקודות… מי זה בוב? למה מרשים לו להחזיק רובה? תיאורים כוזבים של גברת ג'ונסון אופה עוגות, גברת גרין מכניסה תפוחים לתיבות, חזירים למשאיות, כולם מעטים בוגדניים של עלילה שמכסים על בעיות עירומות לחלוטין של מה, מתי, כמה זמן וכמה נותרו, הדמויות האנושיות הן רק מספרים מרושעים בתחפושת."

מעוף העורב, הוצאת כנרת זמורה ביתן, עמ' 155. לעברית: שאול לוין

אניטה שרב: האם ייתכנו מעלות לכתיבה נוסחתית?

fortunes rocks
הספר תורגם לעברית בהוצאת אלפא, בשם: דרכה של אולימפיה, לעברית: דורית לנדס

השנה היא 1903. אישה צעירה מאוד, עדיין לא בת עשרים, חוזרת אל הבית שבו השתנו חייה: לא הרחק משם התאהבה והרתה, ואחרי כן אולצה לוותר על התינוק, איבדה את אהובה והוקאה ממשפחתה האמידה. הבית נטוש. הוא שוכן על שפת הים בעיירת קיט, פורצ'ונס רוקס, שבמדינת מיין. נהג המונית שהסיע אותה אל הבית מופתע, אבל היא נחושה בדעתה, כן, היא מסבירה לו. לכאן פניה מועדות. הבית נעול. הגינה צמחה פרא. חלק מהרעפים נפלו. ציר בדלת שבור. היא מטפסת על שולחן שניצב מחוץ לבית ונכנסת פנימה דרך חלון פרוץ. בתוך הבית שמות, עכברים, הצפה. בכל מקום היא רואה בעיני רוחה את האהוב – כאן פגשה אותו בפעם האחרונה. היא פותחת את דלת הכניסה. אוויר מרענן נושב מהים, שוטף את מחשבותיה. היא מחליטה להישאר בבית הזה, שבעבר הרחוק חיו בו נזירות.

תיאור התמונה הזאת מופיע בספרה של אניטה שרב, דרכה של אולימפיה. הבית נוכח מאוד לאורך כל הספר, מצטייר בעיני רוחו של הקורא: החזית שלו המצופה בקורות עץ, הגג הנטוי, החדרים בעליית הגג שחלונותיהם נשקפים מבין הרעפים. ובעיקר – הים. קולו. גליו. הצדפים על החוף, הסערות בחורף, הנופשים הממלאים את החופים בקיץ.

פיסת זכוכית מהים
הוצאת אלפא. לעברית: דורית לנדס

והנה, אותו בית עצמו מופיע שוב בספר אחר של אותה סופרת: פיסת זכוכית מהים. חלפו שלושים שנה. בני זוג אמריקניים שוכרים את הבית הנטוש שעל החוף, מתאהבים בו ומחליטים לקנות אותו. האישה הצעירה, הונורה, מוקסמת מיופיו, מצחצחת וממרקת אותו. בשל הקרבה לים מפתחת האישה תחביב חדש: היא נוהגת להתהלך על החוף ולחפש שברי זכוכית שנשטפו עם הגלים, כל שבר וצבעיו המפתיעים. היא עדיין אינה יודעת שחייה יתנפצו כמו הזכוכיות הללו, בעקבות מפולת הבורסה המפורסמת של שנות השלושים. גם ברומן הזה ממלא הבית תפקיד מרכזי. קרבתו אל הים מוחשית מאוד, ובתוך הסיפור מהדהד גם עברו: בני הזוג יודעים שהיו ימים שבהם שימש כמנזר, וגם שמועות על האישה שגרה בו פעם, זאת שילדה מחוץ לנישואים, מגיעות אליהם. בדיעבד הבית הוא זה שגורם לקריסתם: קנייתו הייתה מעבר ליכולתם הכלכלית.

אשת הטיס
הוצאת כנרת.

ואז מגיע הספר השלישי בסדרה: אשת הטיס. חלפו שישים שנה. בבית המוכר לנו משכבר גרה משפחה בורגנית ומיושבת, טיס, אשתו ובתם. חייהם שגרתיים ושלווים. או כך לפחות סברה האישה, קתרין, עד שמטוסו של ג'ק נופל ומתרסק, והוא נהרג. בתוך האבל הכבד נחשפות אמיתות שלא היו ידועות לה על בעלה ועל חייהם. גם בספר הזה יש לבית מקום של כבוד. קתרין משקיפה אל הים, חשה בנוכחותו, יורדת אליו. גם היא יודעת משהו על ההיסטוריה של הבית, אוהבת אותו, את יופיו, את גודלו. הוא שימש לה קן משפחתי שאכזב אותה, בדיעבד.

body surfingהספר האחרון בסדרה, Body Surfing, לא תורגם לעברית. הפעם משמש המקום בית קיץ לבני זוג עשירים מבוסטון, שאוהבים לבלות בו ביחד עם שני הבנים בני העשרה שלהם. עלילת הספר מתרחשת שוב בבית ובעיקר בקרבתו, על החוף ובין הגלים.

הרעיון של הסופרת לשמור אמונים למקום מסוים, להדהד את קיומו של הבית בין הספרים השונים, להזכיר כמו בהיסח הדעת את ההיסטוריה שהיא עצמה המציאה, מושך מאוד את לבי. כתיבתם של הספרים לא הייתה כרונולוגית. הראשון בסדרה היה דווקא אשת הטיס, שם צוין כי הבית שימש פעם כמנזר. כנראה שהאזכור האגבי עורר בסופרת את הרעיון לכתיבת הספרים האחרים, שפירטו את עברו של הבית.

בראיון אתה סיפרה שרב שראתה פעם בית כזה. מעולם לא הקישה על דלתו ולא ביקרה בו, אבל אותו ראתה בעיני רוחה בכל פעם שכתבה ספר בסדרה. "בתים נותנים לי השראה מיוחדת," אמרה.

ספריה של אניטה שרב מצליחים מאוד בארצות הברית. אשת הטיס הופיע ברשימת הספרים המומלצים של אופרה וינפרי, ובעקבות כך נמכרו מיליוני עותקים שלו והוא עובד לסרט קולנוע. המבקרים הרציניים אינם רואים בה סופרת חשובה. כך למשל כשאשת הטיס ראה אור כתב עליה מבקר הניו יורק טיימס שהיא "בונה סיפור סביב עניין רומנטי-בורגני (נושא שילכוד, אפשר להניח בסבירות גבוהה, כמות גדולה של נשים שיקנו את הספר), משתמשת בדמויות הלבנות הגנריות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אם ללמוד מהצלחותיה הקודמות, יהיו אנשים שיבלעו בשמחה את הכתיבה הזאת, המבוססת כולה על נוסחאות." על פיסת זכוכית מהים נכתב שם שזוהי "אופרת סבון נטולת בושה". ועם זאת, ממשיך המבקר ומודה: "שרב אינה נוהגת בדמויות שלה בקלות ראש. הן חושפות את עצמן באמצעות מעשיהן, והסופרת, שכותבת בחסכנות ראויה לשבח, כמעט שאינה מציינת או מסבירה את המובן מאליו."

אכן, יש נופך נוסחתי בספריה של אניטה שרב, ולוא רק בכך שהיא מקפידה מאוד להרגיע את הקורא ולא להטיח אותו לתוך אפלה בלתי נסבלת. הסוף הבלתי נמנע של כל עלילה יהיה טוב. אם יש סבל, נעבור אותו ביחד, ונצא מסופקים ואופטימיים.

אור על שלג
הוצאת מטר. לעברית: עדי גינצבורג-הירש

ובכל זאת, אי אפשר להכחיש את התבונה שבכתיבתה של אניטה שרב. את המעורבות הרגשית – אך לא סנטימנטילית! − שהיא מעוררת, ואת העונג הלא מעליב, שספריה מסבים. נכון, העונג הזה אינו משתווה להנאה העמוקה, המורכבת ורבת הפנים שמסבה ספרות גדולה באמת, אבל לטעמי שמור מקום של כבוד גם לספריה של שרב, שהם משובחים לסוגם.

מכל ספריה של שרב אני אוהבת גם את אור על שלג, שלא נכתב כחלק מסדרת הבית ליד הים, ועוד שלושה, שלא תורגמו לעברית: Resistance, Where or When  ,Eden Close

רוברט פרוסט: הסיפור המפתיע שמאחורי שירו "הדרך שלא נבחרה"

השיר The Road not Taken שכתב המשורר האמריקני רוברט פרוסט בשנת 1914 נחשב לאחד השירים החשובים והקלאסיים בספרות האמריקנית. בשנת 2000 נבחר כשיר האהוב ביותר על האמריקנים, על פי דיווח של העיתון גרדיאן.

,Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth

,Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that, the passing there
Had worn them really about the same

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back

I shall be telling this with a sigh
– Somewhere ages and ages hence
two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
.And that has made all the difference

הנה אחד מתרגומיו הרבים לעברית:

השביל שלא נבחר

תירגם מאנגלית: אמיר אור

שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;

לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,

וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.

אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

 


תרגום נוסף, מאת יעקב שקד

שׁתֵּי דּרָכִים הִתפַּצּלוּ בְּיַעַר צָהוֹב,
חֲבָל, בִּשׁתֵיהֶן לֹא יָכוֹלתִּי לִבחוֹר,
הָיִיתִי אֶחָד רַק. זְמַן רַב עַד מַכאוֹב,
בָּחַנתִּי אַחַת בְּמַבַּט חַד וְטוֹב,
עַד מְקוֹם הִתעַקּלָה בַּסּבַך אֶל הַשּׁחוֹר.

וְאָז הָלַכתִּי בַּשּׁנִיָּה, אַף הִיא נָאוָה
וּמפַתָּה קצָת יוֹתֵר מִצִּידָהּ,
כִּי גָּדלוּ בָהּ דּשָׁאִים, לִשׁחִיקָה מִתאַוָה,
אַף כִּי כֹּל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלכוּ בָהּ
שָׁחֲקוּ אוֹתָן בָּהּ בַּמִּידָּה.

וּשְׁתֵיהֶן דּוֹמוֹת שָׁכבוּ שָׁם בָּאוֹר
בְּעָלִים שֶׁצּעָדִים לֹא הִשׁחִירוּ.
אֶל הָרִאשׁוֹנָה עוֹד חָשַׁבתִּי לַחֲזוֹר!
אַךְ מִדֶּרֶך דְּרָכִים זוֹ אֶל זוֹ לַחֲבוֹר
סָפֵק אִם אוֹתִי הֵן אֵלֶיהָ יַחזִירוּ.

אֲנִי אֲסַפֵּר נֶאֱנַח בְּצַעַר,
אֵי פֹה בְּמֶרְחָק זְמַן גָּדֵל:
שְׁתֵּי דְּרָכִים הִתְפַּצְּלוּ בַּיַּעַר,
בָּחַרְתִּי בָּזֹאת שֶׁהָלְכוּ בָהּ פָּחוֹת,
וְזֶה מַה שֶׁעָשָׂה אֶת כֹּל הַהֶבְדֵּל.


כאן, (באתר של הדרכת טיולים), כאן  (בוויקיטסט), ויש ודאי גרסאות נוספות.

"הדרך שלא נבחרה" מופיע באנתולוגיות ומרבים ללמד אותו. בישראל הוא נכלל כבר שנים בתוכנית הלימודים של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקנית. אין כמעט בוגר בית ספר תיכון בישראל שלא למד את השיר, שינן אותו, פירש את הסימבוליקה שבו: היער המצהיב המסמל את החיים ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהם שוב ושוב.

אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם המשורר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה.

רבות נכתב על השיר. הנה למשל מה שכתבה עליו עדנה אולמן-מרגלית: "הוא כובש כבר בקריאה ראשונה. בד בבד מהלכת קסם על הקורא האווירה המהורהרת והרת הגורל השורה על השיר. נושא השיר הוא הבחירה שנאלץ המטייל ביער לבחור באחת משתי הדרכים המתפצלות למולו, ורק באחת. המטייל מרוצה כנראה בסופו של דבר מהדרך שבחר בה, הדרך 'שהלכו בה פחות', אבל לאורך ימים ושנים מלווה אותו תחושה של החמצה בלתי נמנעת בשל הדרך שלא הלך בה ואשר את טיבה ואת מחוז חפצה לא ידע לעולם."

קוראיו של השיר תוהים לא פעם מה הייתה הבחירה שעליה כתב רוברט פרוסט. הדובר מדגיש כי שתי הדרכים לא היו שונות מהותית זו מזו: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת, / אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה, / שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – שתי הדרכים כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר הוא מחליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת", כלומר – בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע בחיים? של אישה לשאת? של עיר לגור בה?

לא ולא.

הסיפור האמיתי העומד מאחורי כתיבתו של השיר מצמרר ומזעזע!

רוברט פרוסט האמריקני ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה, ביחד עם אשתו ומשפחתו הגדלה. (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס.

הבקתה של רוברט פרוסט בוורמונט

בשנים שחי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות אנגליים, ביניהם עזרא פאונד, שעזר לו להוציא לאור את ספרי השירה הראשונים שלו.

חבר אנגלי אחר שאתו התיידד באותם ימים היה סופר בשם אדוארד תומס, שכתב עשרות ספרי פרוזה ואלפי ביקורות ספרותיות. ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה (אז כמובן לא ידעו עדיין למה תתפתח המלחמה האיומה ההיא, זאת שנהרגו בה 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון!), טיילו רוברט פרוסט ואדוארד תומס, לא הרחק מביתו של פרוסט בגלוסטשייר שבדרום מערב אנגליה. תומס היה בן 36. פרוסט בן 40. הם שוחחו על המלחמה, תהו אם מהמקום שבו הם משוטטים יוכלו לשמוע את רעם התותחים.

רוברט פרוסט ואדוארד תומס
רוברט פרוסט ואדוארד תומס

 

כמה חודשים אחרי כן, בנובמבר, התרחש אירוע שהשפיע מאוד על תומס. פרוסט והוא טיילו שוב, כדרכם, באזור הכפרי הסמוך לביתו של פרוסט, עד שנתקלו לפתע  בשומר צַיִד. השומר טען שהם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל, והיה בטוח שחברו רואה בו פחדן. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה, שהמשיך לרדוף אותו במשך זמן רב. הוא חש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש כלפי מלחמה בכלל וּלְאוּמנוּת בפרט, השפיע עליו  העימות עם שומר הציד עד כדי כך, ששקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש, כפי שחש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שחברו כתב למענו את השיר "הדרך שלא נבחרה": "שְׁנֵי  שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב, / אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב, /אֵינֶנִּי יָכוֹל…" וכן הלאה.

היה בשיר מסר אישי, מבודח: לא פעם טיילו שני החברים בחיפוש אחרי פרחי בר או קיני ציפורים, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו, כי בַּשְׁביל שבחר לא  הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת."

השיר השפיע על תומס עמוקות. הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ולמרבה הפליאה והעצב, הטה את הכף. תומס הגיב לשיר בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו. להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה". תומס לא נרגע. והחליט להתגייס.

פרוסט חזר לארצות הברית, ולקח אתו לשם את בנו של אדוארד. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות – זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה!

תומס הגיע לשדה הקרב באראס, שם נהרג בחג המולד של שנת 1917, כחודשיים בלבד אחרי שהגיע לצרפת.

לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי אדוארד תומס "הוא האח היחיד שהיה לי אי פעם."

בדיילי מייל נכתב לפני שלוש שנים על "הגאון שנהרג, רק משום שלא הבין בדיחה."

צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל
צילום של אדוארד תומס מתוך הדיילי מייל

 

פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח," אמר לקהל שומעיו בהקראה באחת המכללות, אבל לא הצלחתי. Mea culpa," הוסיף: "אַשְׁמָתִי".

סיפורו של שיר x net

פלאנרי או'קונור: אדם טוב קשה למצוא?

נערה בת שבע עשרה, ממושקפת, קתולית, שנונה מאוד, הצטרפה לסדנת הכתיבה בקולג' לנשים של ג'ורג'יה, בקיץ של שנת 1942. המורה הבחינה מיד בכישרונה הניכר של הנערה, פלאנרי או'קונור שמה. "היה ברור לגמרי שהיא גאון," סיפרה בדיעבד לעיתונאי שכתב על תלמידתה לשעבר, "אבל היה ברור עוד יותר שהיא מעוותת."

עשר שנים אחרי שהצטרפה לסדנת הכתיבה ראה אור ספרה הראשון של פלאנרי, רומן בשם דם חכם (הוא לא תורגם לעברית). אחרי שהמורה קראה אותו, כך העידה באוזניי הכתב, היא השליכה את הספר לצדו השני של החדר. "אמרתי לעצמי," סיפרה, "שהדמות שמתה בפרק האחרון הייתה עושה עם העולם חסד אילו מתה כבר בפרק הראשון."

פלאנרי או'קונור מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. לאחר שנים מעטות שבהן חייתה בניו יורק ובקונטיקט שבצפון מזרח ארצות הברית, חלתה בזאבת, המחלה שממנה מת אביה כשהייתה בת חמש עשרה. היא נאלצה לשוב לדרום, לג'ורג'יה, לחווה שבה נולדה, שם עסקה בכתיבה ובגידול של טווסים, יענים, ברווזים, וציפורים אקזוטיות אחרות.

פלנרי אוקונור מגדלת טווסים

היא הלכה לעולמה בגיל שלושים ותשע. לפני כן הספיקה לפרסם שני רומנים, שלושה קובצי סיפורים ומאמרים רבים. לאחר מותה הוענק לה הפרס הספרותי החשוב ביותר בארצות הברית, הנשיונל בוק אוורד, ובסקר שנערך בין הקוראים באמריקה בשנת 2009 נבחרו סיפוריה לאהובים ביותר מבין כל הספרים שזכו בפרס זה בשישים השנים שבהן הוענק.

הסיפורים שסיפרה התרחשו ברובם בדרום ארצות הברית. "בכל פעם ששואלים אותי מדוע סופרים דרומיים אוהבים לכתוב על אנשים מוזרים, תשובתי היא שזה פשוט מכיוון שאנחנו עדיין מסוגלים לזהות אותם," אמרה פעם. העולם שתיארה היה מגוחך, קודר, אלים. כבת הדרום, לא היססה למתוח ביקורת, באמצעות הדמויות שציירה, על הגזענות של האנשים, על מקומיוּתם הקטנונית וצרות האופקים שלהם.

אדם טוב קשה למצוא
הוצאת כתר. לעברית: רנה ליטוין

כך למשל תיארה באחד הסיפורים שבספרה אדם טוב קשה למצוא שיחה בין בעלת האחוזה לפועליה השחורים. הם מדברים על הפליט היהודי מפולין שהגיע לחווה. אחד הפועלים אינו מצליח להבין מה פירוש הביטוי "אנשים עקורים". הגברת מסבירה לו בקוצר רוח, בכעס, שמדובר על אנשים שלא נמצאים, לדבריה, במקום שבו נולדו, אנשים שאין להם לאן ללכת. הפועלים מתעקשים לא להבין וטוענים שאם העקורים נמצאים כאן, סימן שיש להם מקום להיות בו. ושוב הגבירה מתרגזת ומנסה להסביר – העקורים אינם במקום שאליו הם שייכים, במקום שהם אמורים להיות… את ההקשר, את העובדה שצאצאי העבדים החטופים מאפריקה מקבלים מהגבירה הלבנה "הרצאה" על אנשים שאינם במקומם הראוי אין הסיפור מזכיר: כתיבתה של או'קונור מעודנת. הזוועה והרוע תמיד נרמזים, לעולם לא נאמרים, הקורא מוזמן להשתתף בתהליך. כדבריה: "אמנות לעולם אינה נענית לרצון שתהיה דמוקרטית. היא לא נועדה לכול. היא נועדה רק למי שמוכן להתאמץ כדי להבינה."

כל מה שעולה מתכנס
הוצאת מחברות לספרות. לעברית: ליה נירגד

סיפוריה של פלאנרי או'קונור הפליגו לארצות ותורגמו לשפות רבות. עד היום קוראים ולומדים אותם ברחבי העולם. אחד מהם, שהרחיק במקום ובזמן, הסיפור "כל מה שעולה מתכנס", מתוך הקובץ שנושא את אותו שם, נלמד עד לפני כמה שנים אפילו בישראל, לקראת בחינת הבגרות באנגלית.

"מורה טוב יכול היה למנוע את כתיבתם של רבי מכר רבים," כתבה פלאנרי או'קונור, וגם: "שואלים אותי אם האוניברסיטאות חונקות יצירות רבות באִבּן. לדעתי הן אינן עושות זאת לעתים מספיק קרובות."

ייתכן שאילו הצליחה המורה מסדנת הכתיבה בקולג' שבג'ורג'יה  בעבודתה, אילו הייתה מסורה ויסודית יותר, הייתה מדכאת את המוזרוּת המיוחדת של תלמידתה המחוננת. האם העולם היה יוצא נשכר? התשובה, מן הסתם, ברורה.

טור על סופרות באקס נט

פטריק מודיאנו: "מותק הקטנה" סיפור על ילדה נטושה ועל פריז

אישה מתהלכת ברחובות פריז. והיא גם הילדה הנטושה שאמה שילחה אותה פעם לאי שם, ברכבת. מי בדיוק חיכה לה בקצה הדרך? היכן גדלה? מי הכין לה כל השנים אוכל, הציע את מיטתה, קנה לה בגדים, קלע את צמותיה, בדק את שיעורי הבית שלה?

יום אחד תלתה לה האם על הצוואר תג עם שם וכתובת, שיגרה אותה, כמו חבילה, ונעלמה. נסעה למרוקו, כך אמרו לילדה. מתה שם.

ואולי נשארה בחיים? אולי בכלל לא נסעה? או שחזרה? כי האישה הצעירה רואה אותה פתאום במטרו. בטוחה שזאת האימא האבודה. מישהי זרה, לבושה במעיל צהוב. אבל הנה הפנים שהיא זוכרת מהצילומים שנשארו מהאימא. מציור דיוקן שאת פרטיו לא שכחה. אפילו לא את שם הצייר. היא בוחנת את הבעות פניה של האישה. את תנוחות הגוף שלה. פוסעת בעקבותיה. צופה בה מרחוק, ומקרוב – האישה אינה מבחינה כלל בקיומה  – מגלה היכן היא גרה, אפילו משלמת את חובה לשוערת הבית, אבל לא מעזה לפנות אליה, להקיש על דלת ביתה, לברר אם זאת באמת האימא הזונחת.

מותק הקטנה
הוצאת זמורה ביתן. לעברית: חגית בת-עדה

לפני שהופקרה סופית הייתה ילדה שמגיעה לעתים תכופות לבית נעול, שאף אחד לא מחכה לה בו. שהולכת לבית הקפה כדי לטלפן משם, אולי הריקנות תענה לה. אולי תעיר שם מישהי. היא קטנה כל כך עד שאינה יכולה אפילו להגיע אל החוגה. ואין לה כסף לשלם תמורת השיחה. אבל בבית הקפה מוותרים לה על התשלום. יודעים מי היא. מדברים עליה. אין לה מושג איך הם מכירים אותה.

פטריק מודיאנו מאת מישל קישקה, מתוך הבלוג http://he.kichka.com/

 

הערפול של הילדות עדיין בתוכה: פעם מצאה את עצמה ביחד עם אמה באיזה בית גדול. אין לה מושג מדוע הגיעו לשם. ואמה הוציאה שטרות רבים של כסף ונתנה למישהו. אולי לה? כן, היה איזה שטר גדול שאתו שילחה אותה פעם מהבית אל הלונה פארק. שהיה אפל וכמעט ריק מאדם. בדיעבד היא מבינה – רצתה להיפטר ממני לכמה שעות. והיה גם איזה גבר – דוד? אולי זה אביה, היא מנסה לפרש את המציאות שהייתה – שנהג לשמור עליה פעם בשבוע, בימי חמישי. ואיך הסתיים הכול? ומדוע?

חלק מהזיכרונות ברורים יותר: הכלב שרק הילדה טיפלה בו והאימא הזניחה ואיבדה: יום אחד חזרה עם הרצועה בלבד, כהוכחה שאכן לקחה אותו לטייל ביער. והכאב על האובדן – גם הוא ברור לגמרי. והפחד. ההבנה: מתי אני. אבל כל השאר – ערפל ילדות שברובו לא יתפוגג לעולם.

כך מביא הסופר, פטריק מודיאנו, את סיפורה של מותק הקטנה – הכינוי שהעניקה לה אמה בימים המעטים שבהם הקדישה לילדה תשומת לב, אז שימשה לה כאביזר, תחליף לכלב האבוד שהאימא נזקקה לו כדי ללבוש את הדמות הרצויה לה: שם בדוי, "רוזנת". שוב ושוב חוזרת האישה אל הכינוי: מותק הקטנה. מותק הקטנה. אבל גם הוא היה בדיון: כך פנתה אליה אמה כשגילמה דמות בסרט שבו השתתפה כשחקנית, ובתה התבקשה לגלם את דמות הבת, ורק אז זכתה לרוך, לתשומת לב, למשהו שמזכיר נגיעה אימהית: הצגה. העמדת פנים. ואפילו הסרט לא היה אמיתי: כי מישהו, כך שמעה, האם זה נכון? שילם לבמאי כדי שישתף את האם ויאפשר לה להיות שחקנית לרגע. עד שהתייאשה סופית. נפטרה מהילדה והסתלקה למרוקו, למות שם. או שלא.

מודיאנו

גדולתו של הרומן הקטן הזה, כולו 112 עמודים עם רווחים רבים, בכך שהוא מכניס את הקורא לתוך המציאות המתעתעת, המבלבלת, לתוך תודעה בוגרת וילדית, מבינה וטועה. מישהי שתועה, נעה ונדה בתוך לְבָדיוּת מוחלטת, בתמצית של בדידות. כמו שמתהלכת בעולם ילדה שלא יכלה לגדול כי לא היו עיניים שראו אותה, לא היה מי שאִפשר לה להבין את המציאות, לצמוח ולהתבגר.

הנוכחות העזה ביותר בסיפור היא זאת של העיר פריז: רחובותיה, רובעיה ופרבריה המוזכרים בשמותיהם, תחנות המטרו, השכונות והבתים, שמצטיירים כולם בברור גם בעיני רוחו של קורא שהיא בשבילו רק מקום כמעט מדומיין, ודאי לא ממש מוכר, מתוארת כמו דימוי כמעט ארכיטיפי של עצמה: פריז המהותית.

paris

האישה מגלה שוב ושוב מקומות מילדותה בעיר, שאת סודם אינה יכולה לפענח. כך למשל היא מוצאת לעצמה חדר בבית דירות ששימש פעם בית מלון, ומתחוור לה ששם בדיוק גרה פעם אמה, ושם אולי בעצם נולדה היא עצמה, אולי אפילו באותו חדר שבו היא גרה כיום. והנה היא נשלחת, בחיפושיה אחרי עבודה, לטפל בילדה שגרה עם הורים מפוקפקים ומזניחים, הד לעצמה ולאמה, בבית ליד יער בולון. מקום שהיא מכירה היטב, אבל אינה יודעת מדוע וכיצד, אין לה מושג מה משמעות הזיכרון, ומניין הוא עולה:

"בכל פעם גיליתי את הכתובת של המקומות הללו שנשארו מטושטשים בזיכרוני, אבל שבו והופיעו בלי הרף בחלומות הביעותים שלי. אילו ידעתי את מיקומם המדויק ואילו יכולתי לראות שוב את חזיתותיהם, כי אז הייתי משוכנעת שלא יהיה בהם כדי להזיק".

התעלומות אינן מתפענחות. אי אפשר שיתפענחו. אנחנו הקוראים, כמו מותק הקטנה, לעולם לא נדע אם האישה במעיל הצהוב הייתה אמה. סיפור החיים שלה לעולם לא יתפרשׁ לנו.

השנה הוכרז כי פטריק מודיאנו הוא הזוכה בפרס נובל לספרות. רבים, גם אני, הרימו גבה בהפתעה. לא שמעו על הסופר, אם כי ספרים לא מעטים שכתב תורגמו לעברית, פחות ­ – לאנגלית. אין ספק שהוצאות לאור רבות ברחבי העולם עוסקות כעת בעבודה מאומצת על תרגום ספריו… לי נראה כי מותק הקטנה יהיה התחלה של קשר ממושך ביני ובין ספריו של מודיאנו, ועל כך אני מודה לוועדת הפרס.