בספרה האחרון של שפרה הורן, הבית שמול החומות יש כמה תכסיסים ספרותיים מעניינים.

קודם כול, ההקדשה: "מוקדש באהבה לסבותי, שעל שמן נקראתי: סשה־אלכסנדרה, סבתי שנרצחה באודסה במהלך השואה, ושפרה, סבתי הלונדונית שסיפרה לי סיפורים. ולפיטר, אהובי, שביקש שאכתוב את הסיפור הזה". הדברים הללו מהדהדים לאורך הסיפור כולו ומעוררים לא מעט מחשבות וסימני שאלה.

שכן יש ברומן שתי תימות עיקריות: יש בו סופרת שמשתפת אותנו בכתיבה של רומן שהיא שקועה בו, בעקבות בקשתו של "בועז אמיתי – איש חיקי", כפי שהוא מתואר בהקדמה (שם מצוינים שמות כל הדמויות והמקומות המוזכרים ברומן). ויש בו הרומן עצמו, שהסופרת כותבת, ובו היא משחזרת את קורות החיים של הנשים שקדמו לה במשפחה.

את הרומן שכותבת הסופרת הבדויה, שמה אלכסנדרה־אלכס, היא מבססת על שיחות שניהלה עם סבתה הזקנה. הסבתא, אדוארדה, סיפרה לה על שתי הנשים שקדמו לה: האימא של הסבתא רבתא – שושנה אברמוביץ', והסבתא רבתא – תמר־ויקטוריה. אבל רגע! הרי נודע לנו שלשפרה הורן הייתה באמת סבתא ששמה היה אלכסנדרה־אלכס! האם אפשר להסיק מכך ששפרה הורן ואלכסנדרה־אלכס חד הן? כמובן שלא. ויש לפחות ראיה אחת מוצקה: פיטר (האמיתי) ובועז (הבדוי)…

ועם זאת, הספר גדוש בתיאורי תצלומים נושנים ובציטוטים מתוך עיתונים מתחילת המאה העשרים וגם מסוף המאה התשע עשרה. למשל: "'חופה ראשונה של מגיני ארצנו ומשחרריה', הכריזה כותרת הגיליון הראשון מהמהדורה העברית של שבועון הצבא הבריטי, 'The Palestine News', שיצא אז בשם 'חדשות מהארץ הקדושה'. העיתון, שלימים היה לעיתון 'הארץ', ראה אור ב־4 באפריל 1918, כשבוע לאחר החופה," וכן הלאה. או: "למחרת כתב הילד העברי הראשון, איתמר בן אב"י, פּאַשקעוויל צוהל שלשונו הלל ושבח על 'חילות בריטניה'. 'גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל־נביא' (אלנבי) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים".

אז אולי יש כאן בכל זאת גם אלמנטים אוטוביוגרפיים? (אבל עד כמה?) ואולי גם תיאור תהליך הכתיבה אמיתי, ומשקף את מה שעבר על שפרה הורן, בזמן שכתבה את הספר שלפנינו…? למשל: אלכס, המספרת, כותבת פסקה ברומן. ואז עוצרת ותוהה אם הניסוח ראוי. היא קוראת שוב את מה שכתבה ומספרת לנו: "התלבטתי שמא התיאור קניבלי מדי ועלי להשמיטו". מי תוהה באמת? שפרה הורן או אלכסנדרה־אלכס, או שתיהן כאחת?

בשלב מסוים המספרת אפילו כותבת: "התקשיתי לקבל את האפשרות שביססתי ספר שלם על בדותות. על זיכרונות מתעתעים. על עדויות מזויפות. שוב הרהרתי עד כמה קל יותר להמציא עובדות מאשר לחשוף אותן."

דמיון, אם כן? או עובדות? או עובדות חלקיות…?

יש לאורך הרומן כל מיני נקודות השקה נוספות בין המציאות־לכאורה, לבדיה־כנראה: למשל, המספרת כותבת את הרומן בחדר שקיבלה לרשותה במשכנות שאננים, במקום שבו חיו בעבר נשות המשפחה, עד שאדוארדה נאלצה להתפנות ממנו, אחרי מלחמת ששת הימים. אלכס כותבת אם כך את הרומן שלה, שמתרחש בעברו של החדר שבו היא כותבת אותו…

הרומן כולו בנוי במתכונת סמויה של ספר מתח: בתחילתו מופיעה חידה: אלכס אינה יודעת מי בעצם היה אביה. אמה, שהיא רופאה גניקולוגית קשוחה, מסרבת למסור לבתה כל פרט עליו, בטענה שאין לה מושג, היא שכחה מי היה, הוא נעלם פתאום, מיד אחרי שהיא הרתה את אלכס…

הרומן שלפנינו אמור להסתיים ברגע שאלכס גומרת את חלקה: היא כתבה את הספר שלה, ואם כן השלימה כבר את עיקר המשימה. עכשיו היא כבר חושבת על ההמשך: כל העבודה הקשה שעוד מחכה לה – העריכה, ההוצאה לאור, השיווק… אבל הספר שלפנינו לא מסתיים בכך.

כי התעלומה שהופיעה בהתחלה צריכה עדיין להיפתר, גם אם לא ציפינו לכך! בספרי מתח יש מוסכמה כזאת: לכאורה הכול הסתיים, אנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים הכול, אבל אז, במפתיע, יש תפנית בעלילה. משהו אחר לגמרי מתגלה, הסוד הגדול נחשף סוף סוף, הפעם באמת! ואנחנו נדהמים ממנו!

וזה בדיוק מה שקורה גם בחדר שמול החומות! הסוף בהחלט מפתיע, ושופך אור חדש על חלק גדול מכל מה שקדם לו.

ובאשר להתלבטות – אמת או בדיה – יש גם בעצם תשובה בגוף הספר: "הסיפור הזה ראוי להיספר, וגם אני כדרכי אעטר אותו בצבעי שלי ואוסיף עליו מיצירי דמיוני".