אחד היעדים האהודים ביותר על מטיילים ישראלים הוא, כידוע, איי יוון.
והנה לפנינו ספר שמאפשר לנו להגיע לשם, בלי לזוז מהכורסה, אפשרות שמתאימה במיוחד למי שדוגל (כמוני, רוב הזמן) בגישתו של פסואה, שאמר: “אילו נסעתי הייתי מוצא העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״… אבל דומני שבימים אלה, כשהטמפרטורות ביוון מגיעה ל־40 מעלות צלזיוס, גם למי שאוהב נסיעות מוטב לקרוא על איי יוון, במקום לטרוח ולהגיע אליהם בגופו.
מי מוזמן אם כן לקרוא את הספר שלפנינו? מי שמשתוקק לשוט, לשחות, להפליג, לדוג, להשתכשך, לצלול, להשתכר מיופיו של אור הירח הַנּוֹגֵהַּ מעל אפלת גלי הים ומעל הסלעים והחוף. אותו טייל־כורסה יכול לראות שיער של אישה “נפרש על פני המים כנהר של פנינים”, להסתכל עליה כאשר היא “רצה ממפרץ אל מפרץ עד למורד החוף, אוספת קונכיות ורודפת אחרי סרטנים”. הוא מוזמן להתפעל מיופייה, שכולו “צבעי האדמה והזהב, הוורדרד והצהבהב” – כמה ציורי! כמה צבעוני! – או מהחוף שבו “בין סלעים ובין מפרצונים רבים שהגלים התנפצו עליהם, כמו מבקשים לחבק אותם, שגילפו מהם צורות רבות במשך השנים: נקרות, מערות ובורות קטנים שביניהם נקוו המים”. הקורא יכול, בלי לזוז מהבית, להצטרף אל המספר ולהתפעל אתו ביחד ממראה השקיעה: “הירח המלא־כמעט החל להאיר. הוא היה גדול כל כך, עד שנראה קרוב כמו שני קני סוף בוערים אי שם מעל ההרים של האי הסמוך” וממה שנראה באופק כ”שובל ארגמני נוצץ על גלימה מלכותית, ואולי היה זה השטיח האדום שאימו של המלך פרשה כדי שיישב ויסעד את ארוחת הערב”, וגם לעמוד אתו “מימין לסלע ענק וחלול”, ולראות ששם “הסתתר מפרץ קטן פרי ציורו של הטבע, זרוע צדפי בדולח לבנים וחלוקי אבן נוצצים בשלל צבעים, שנראה כאילו קישטו אותו נימפות הים”. כמה שהתיאורים הללו יפים!
אפילו שמות הסיפורים רוחשים ים. למשל: “חלום בין הגלים”: סיפורו של מי שהיה “רועה עני בהרים” שמתגעגע ונכסף אל החיים הפשוטים שהיו לו לפני שרכש השכלה, עבר לעיר והשתעבד למעסיקו הנוקשה, או הסיפור שהספר נושא את שמו, “אישה בים”, שפורש את מערכת היחסים של זוג נשוי, הוא יורד ים ותיק, היא מכורה לטיפה המרה…
“ריח של ים נודף ממך,” הוא אומר לה בשורות האחרונות של הסיפור. היא אכן הלכה באמצע הלילה לים כדי לממש את האיום שלה ולהטביע את עצמה, אחרי שרב אתה בערב וכעס עליה בשל בזבזנותה. היא ניצלה בזכות התערבותן של שתי שכנות, שכן, יש לדעת, הסיפורים המקסימים הללו אינם רק על נופים ומקומות, אלא גם על אנשים, מצוקותיהם הקטנות, נדיבותם וטוב לבם, הכנסת האורחים שלהם, סקרנותם ואהבתם. “אני מריח אותו, את הים”, מוסיף האיש ואומר. כשקראתי את הספר גם אני הרחתי את הים, שמעתי את רחש הגלים, את פעיית העזים, את הרחשים, המלמולים וההמיות, והתפעמתי מכל היופי הזה.
גם הציור שעל כריכתו של הספר יפה להפליא. למרבה התדהמה גיליתי שהמעצב הוא אמנם אדם, ליאור הילוגרט, אבל הדימוי עצמו הוא של AI. נראה אם כך שהבינה המלאכותית כבר החלה לתרום מיכולותיה לעולם הספרים…
ישראלה אזולאי־נחום תרגמה את הספר מיוונית, ואף הוסיפה אחרית דבר מאירת עיניים.
