27 | יולי | 2023 | עופרה עופר אורן

מטריד, מפחיד, מזעזע, לקרוא בימים אלה את האופרמנים, ספרו של הסופר היהודי יליד גרמניה ליון פויכטוונגר שנס על נפשו מגרמניה ב־1933, השנה שבה ראה אור הספר.

מטריד ומפחיד, כי תהליכים רבים כל כך שפויכטוונגר מתאר בספרו מוכרים מדי מהמציאות חיינו העכשווית.

מזעזע, כי פויכטוונגר מתאר בדייקנות ובפרוטרוט זוועות שאת מלוא משמעותן איש עדיין לא ידע אז, ואיש – נראה שגם פויכטוונגר עצמו – לא העלה בדעתו לאן יובילו וכיצד עוד יתפתחו.

שוב ושוב ציינתי בתדהמה על הדפים הכתובים שלעיני – “1933”!

תשע שנים עוד יחלפו עד ועידת ואנזה, עד ההחלטה על “הפתרון הסופי”, עד לתחילת ההשמדה המתועשת, המתוכננת וההמונית של יהודי אירופה, ופויכטוונגר עדיין לא מבין. אכן, הוא מתאר את הזוועות שמחוללים ה”נאציונליסטים” (למדתי מאחת מהערות השוליים מאירות העיניים של המתרגמת המעולה, ניצה בן־ארי, שבימים שפויכטוונגר כתב את ספרו המילה “נאצים” עדיין נחשבה לא תקינה, לא מנומסת (!) והוא נמנע מהשימוש בה!), אבל עדיין, בשם גיבורי ספרו, מתפעל מהתרבות הגרמנית, מתפאר בה, דוגל בה, למרות מה שכבר ראה ושמע – למרות הרדיפות, הנישול, הרציחות, מחנות הריכוז שמושלכים אליהם חפים מפשע ולמרות העינויים שמענים אותם, למרות העוולות המסמרות שיער, האי־צדק, האדנות, גסות הלב, למרות העובדה שהבורים והטיפשים השתלטו על הכול, הוא עדיין לא קולט את מלוא משמעותו של המדרון החלקלק שעוד יוביל לתאי הגזים, לאיסוף שיער אדם, ליצירת אהילים מעורם של אנשים!

אכן, הוא מתאר את התפקחותן של חלק מהדמויות הראשיות ברומן, בעיקר של שלושת האחים והאחות לבית אופרמן, אילי הון שבבעלותם רשת חנויות מצליחה מאוד לממכר רהיטים, בורגנים ישרי דרך והגונים, נינוחים, בטוחים במעמד שהקנה להם כספם, בשושלת שלהם, שסבם, עמנואל אופרמן, ייסד.

אחד מהם, מרטין, הוא איש עסקים ממולח, שמיטיב, עד שלב מסוים, לשמר את העסק ולטפח אותו. האחר, אדגר, הוא רופא אף־אוזן־גרון מצליח, שפיתח שיטת טיפול חדשנית ויעילה, והשלישי, גוסטב, הוא איש רוח שמעורה עמוק בחברה הגרמנית, מיודד עם סופרים וחוקרים, אדם שיודע להתענג על הנאות החיים הקטנות: בית נאה, משקה טוב, רכיבת בוקר קבועה על סוסו, שתי מאהבות מסורות.

לא יאומן כמה מהר מאבדים השלושה את כל נכסיהם, הפיזיים והנפשיים. בתחילת הרומן האחים אופרמן – כמו רבים בגרמניה באותה תקופה – והם כמובן מסמלים את בני המעמד שלהם – לועגים להיטלר. לגרמנית הגרועה שלו. לרעיונותיו המגוחכים. הם קוראים את ספרו, מיין קמפף, רק כדי לצחוק ממנו. (כשקראתי את זה נזכרתי בספרו של רון רוזנבאום, מסע אל שורשי הרשע ובמיוחד בהסבריו של פילוסוף בשם ברל ינג, שטען כי היטלר וחבר מרעיו יצרו את מה שכינה “אמנות הרשע”: בשיחות ליד השולחן נהג היטלר להתבדח על ה”שמועה” שהוא רוצח יהודים. אחרי טיהורי הדמים התלוצץ על כך שהוא “מרגיש טהור כמו תינוק שזה עתה נולד”. הוא נהנה להתבדח עם גבלס על סבלם של הקורבנות. השיחות אתו התנהלו מתוך צחוק ערמומי של הנאה: צחוקו של מי שהבטיח בנאום שנאם תשעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, שלוש שנים לפני ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי – היטלר עצמו הקפיד כזכור להיעדר מאותה התכנסות – כי “הצחוק המהדהד ההוא של היהודים בגרמניה נתקע להם עכשיו בגרון”. הצחוק של אויביו, שאותם ראה היטלר בלי הרף בדמיונו, עבר אליו. עכשיו הוא זה שצוחק. וזה אינו צחוק של מי שבטוח בצדקתו, אלא של מי שנהנה מניצחון סודי, אסור, שחש עונג עצום מהרשע הברור, הפלילי, האיום).

קשה לקרוא על גילויי האנטישמיות, שחדרו די מהר לאורחות החיים הטבעיות, הכמעט מובנות מאליהן. הנה למשל ביטוי להתרגלות ההיא: מספרים על התלוצצות של ידידתו יהודייה של נסיך הכתר, שהפצירה בו לנהוג במכוניתו בזהירות, שמא ייהרגו שניהם בתאונת דרכים, ואז, שומו שמים, עוד יקברו את שרידיו בבית העלמין היהודי ואת אלה שלה – במזוליאום של בני משפחתו האצילה… מצחיק? לא אותנו כיום. אבל אותם, בתקופה שפויכטוונגר כתב את הספר, בתחיל שנות ה־30, עדיין כן, כך מסתבר. בינתיים “רק” משליכים יהודי מהרכבת, והורגים אותו, “רק” מעלילים עלילות שווא מרושעות על רופא יהודי, “רק” מתעללים בתלמיד שאמו נוצרייה ואביו יהודי, ותוהים: מדוע בעצם הוא טוען שהוא גרמני? מה לו ולגרמניות?

קשה מאוד לקרוא על מה שקדם לעלייתו של היטלר לשלטון בפועל. על ההבנה של אנשי הרוח שאת “אותן שיטות בדיוק” נקטו עריצים בעבר: “אספות המוניות, נאומים פרועים, הסתה נפשעת, בורות נחותה שבנחותות.” הסתה? בּוּרוּת? מאיפה זה מוכר לי? (“צודק גתה”, כך אומרת אחת הדמויות, “יותר מכול מפחד ההמון מן החוכמה. אילו היו מבינים מה באמת מפחיד, היו מפחדים מהטיפשות”. אכן…) קשה לקרוא איך “מילה שנאמרת היום, עלולה לעלות לדובר במשרתו, במחייתו” (זוכרים את פרשת אדם ורטה? מזועזעים מהצעת החוק שהוגשה ביולי 2023 המבקשת לאפשר לשב”כ לעקוב אחרי מורים ואף להביא לפיטוריהם?)

קשה לקרוא על רות, בתו הציונית של אדגר אופרמן, הרופא. היא היחידה שמבינה עד כמה אין עתיד בגרמניה, ואכן מספיקה לצאת מאירופה ולהגיע לפלשתינה. היא אמנם דמות בדיונית, אבל המקבילות לה במציאות הן אלה שניצלו, ואיבדו את כל בני המשפחות שלהן – אלה שסירבו, מטעמים פרקטיים, כמו כמה מהדמויות ברומן – לעזוב: איך ייפרדו מכספן, מביתן, מעירן האהובה, מחבריהם, מהמורשת הגרמנית שאליה הם קשורים?

קשה ומייסר לקרוא על כך בימים אלה, שבהם אנחנו עדים לתמורה המתרחשת במדינה שאותה רות ודומותיה הקימו כאן. ולא רק התפתחויות האחרונות, בהן – הרס הדמוקרטיה העכשווי – אלא גם שנות השליטה הרבות מדי על עם אחר, ההתדרדרות הבלתי פוסקת לאורח חיים מפלה, גזעני, שעד מהרה, אם המגמה תימשך, עלול להפוך לשלטון אפרטהייד רשמי ממש, לא רק בפועל ובמציאות, אלא כמדיניות מוצהרת.

“רות אופרמן עקצה את הדוד ז’ק על שרק באמצעות המנהגים הישנים האלה הוא מודה בקשר המסתורי המאחד את יהודי העולם במשך אלפי שנים. הדוד ז’ק עקץ את רות על שהיא מאמינה בתוקף שרק איחוד פוליטי יכול להבטיח את קיומם של היהודים לטווח הארוך”: זהו משפט שמכיל בתוכו בעיני את תמצית הקונפליקט העכשווי שאתו אנחנו מתמודדים כיום בישראל: האם הדת היא המחברת בין כולנו? או ה”פוליטיקה”, כלומר – החלטת האו”ם להקים את מדינת ישראל?

“הדוד ז’ק” בעלה של קלרה, יהודי שהיגר לגרמניה ממזרח אירופה, הוא אחת הדמויות היחידות שמבינות מה צפוי ליהודים בגרמניה: בילדותו ובנעוריו היה עד לפוגרומים ולרצח יהודים חפים מפשע, חסרי אונים, ששימשו כשעירים לעזאזל. הפתרון שלו, בניגוד לזה של רות הציונית, הוא להגר לארץ נייטרלית, ולהמשיך שם בעסקיו.

ייתכן שכמו פויכטוונגר עצמו, גם הדוד ז’ק היגר בסופו של דבר מאירופה לארצות הברית, וכמו הסופר שבדה את דמותו, חי שם בשקט ובנחת, עד ערוב ימיו.

אבל אנחנו חיים כאן, בישראל, כמו רות, ורואים בעיניים כלות את מה שמסתמן כמו חורבן חוזר.