אני לא זוכרת מתי קראתי ספר עיון עם דמעות בעיניים, כפי שקרה לי עם ספרה של מיכל דקל, בני המזל – איך אבא שלי, ילדי טהרן וכרבע מיליון מיהודי פולין שרדו בשואה.
דקל היא כיום פרופסור לספרות אנגלית בסיטי קולג’, ניו יורק. היא ילידת הארץ, שהגרה בצעירותה לארצות הברית.
בספר עוקבת דקל אחרי קורותיו של אביה (וגם של אחותו ובת הדוד שלהם), מ”ילדי טהרן” שהגיעו לארץ בילדותם. (אביה היה כבן שבע עשרה והאחות ובת הדוד צעירות ממנו). העניין במה שעבר עליהם התעורר במקרה, כך היא מספרת. מבחינתה אביה היה מאז ומתמיד פשוט ישראלי, כמו כולם, קצין קבע בחיל האוויר, רגיל… היא לא הקדישה מחשבות לידיעה שהייתה בעיניה רק עובדה עניינית, לא מעניינת במיוחד: הוא הגיע “משם”, השתקע בישראל, התחתן, גידל משפחה – אותה ואת אחיה, חי חיים רגילים, אם כי היו לו פה ושם התנהגויות שנראו לה מוזרות ולא מובנות. מדוע למשל היה קשור עד כדי כך לאמו? מדוע נהג לפעמים לפשפש בפח הזבל ולהוציא משם אוכל?
יום אחד פגשה במקרה במהלך עבודתה באקדמיה בארצות הברית חוקר יליד אירן שסיפר לה פרט שהצית בה סקרנות: הוא שמע וידע על ילדים יהודים פליטים שאחרי תלאות רבות נקלעו לטהרן. אותם ילדים ברחו עם בני משפחתם מפולין, הגיעו לרוסיה ומשם הוגלו לאוזבקיסטן, שהייתה טריטוריה סובייטית. הרוסים “הענישו” את הוריהם, כי אלה ביקשו לחזור לפולין, ממנה נסו זמן קצר אחרי כשפרצה מלחמת העולם השנייה. מסתבר כי “בחודשי המלחמה הראשונים, בערך מיליון וחצי פולנים־יהודים – כמעט מחצית מכלל האוכלוסיה הפולנית־יהודית – כמו גם פולנים־אתניים, ליטאים ובני מיעוטים אחרים, […] ברחו מזרחה מאימת הוורמאכט”. חייהם במזרח הרחוק היו קשים מנשוא: הם “נזרקו” למקומות שבהם לא היו להם אפילו מקומות מחסה, ונאלצו בתנאים מחרידים לבנות לעצמם בקתות כדי להתגונן מפני תנאי מזג האוויר. (אפשר לקרוא עוד על הפרקטיקה הסובייטית הזאת – להשליך אנשים בטבע כדי שיבנו לעצמם יישובים, או ימותו… – ברומן זוליכה פוקחת עיניים).
בחודשים הספורים אחרי שנחתמה ברית בין ברית־המועצות לפולין, קיבלו הפליטים “חנינה”, וחלק מהם הורשו לעזוב את המזרח הרחוק ולנסוע לטהרן. משם הצליחו פעילים מארץ ישראל להוציא קבוצת ילדים ולהביא אותם ארצה.
הוריו של אביה של דקל נאלצו להישאר עוד שנים רבות במזרח, בתנאים קשים מנשוא. כשנפרדו מהילדים שלהם שנסעו לטהרן לא ידעו אם אי פעם ישובו ויפגשו אותם, אבל היה חשוב להם לאפשר לילדים לנסות להינצל.
את אביו, סבה של דקל, לא זכה עוד אביה לפגוש. אמו הגיעה ארצה אחרי תלאות בלתי נתפסות, ורק אחרי שהמנדט הבריטי פקע. עד אז לא אפשרו לה האנגלים להתאחד עם ילדיה.
על ילדי טהרן שמעתי מזמן בהרצאה של דליה גוטמן, שמקדימה את הקרנת הסרט הדוקומנטרי המרגש שיצרה, העוסק בהם (הוא מוזכר כמה פעמים בספר שלפנינו), כך שקווי המתאר היו ידועים לי, פחות או יותר, אבל הספר של דקל מביא לפנינו שלל סוגיות מרתקות, לצד התיאורים מסמרי השיער על הסבל שעבר על הילדים הללו, לפני שמצאו את עצמם על הרכבת מפורט סעיד ישירות אל ארץ ישראל, כאן התקבלו בתשואות.
“לראשונה בחיי התחלתי להבין את אבי, דרך מילותיהם של אחרים”, כותבת דקל.
כך למשל היא מבינה עד כמה השפיע עליו עברו: “היה הפער שהפריד בין אבי לביני, התהום בינו לבין אמי: ההיכרות שלו עם הרעב, וחוסר הידיעה שלנו.”
את עוצמות הרעב שממנו סבלו אותם פליטים קשה לקלוט: “עד שאבי ומשפחתו, פליטים מזה שנתיים, הגיעו לסמרקנד, תפיסת הרעב שלהם נחלשה, ככל הנראה בגלל ניוון חלקי של הקיבה. שומן הגוף ומסת השרירים שלהם נוצלו בידי שריר הלב ומערכת העצבים. הם היו חלשים מכדי לחוש צמא רב, ולכן סביר להניח שסבלו מהתייבשות חמורה. העור היבש והסדוק והניוון השרירי הכאיבו עם כל תנועה. ‘הפליטים היו חלשים מכדי לעבוד,’ אמר ג’מיל, האיכר האוזבקי [שאותו פגשה בביקורה באוזבקיסטן], ‘בגלל הרעב. הם היו חלשים כל כך עד שלא יכלו לקחת את המתים שלהם לבית הקברות.'”
דקל אינה מסתפקת בסיפור המשפחתי. המחקר שלה נפרש על פני המקומות שאליהם הגיע אביה, והיא אחריו, אחרי עשרות שנים. כך למשל היא מספרת לנו איך סטלין הרעיב אוכלוסיות של מליונים, בין היתר – כשאסר על האיכרים האוזבקים לגדל לעצמם אורז או חיטה. הוטל עליהם לגדל רק כותנה, ונאסר עליהם “לעזוב את מקום מושבם לשם חיפוש אחר מזון”.
היא מספרת על התגייסותם של יהודי ארצות הברית שבאמצעות הג’וינט שלחו ליהודים הפליטים מזון, בגדים ותרופות, אבל אלה לא הגיעו ליעדם, כי נגנבו ממי שהיו אמורים להינצל בעזרתם. פונקציונרים לבשו פרוות ואכלו לשובע, בשעה שהפליטים היהודים נמקו מרעב, קפאו מקור ומתו בהמוניהם ממחלות.
מכל אחד מהמפגשים הרבים שדקל מתארת אפשר ללמוד רבות על עמדות ועל תופעות חברתיות. היא פגשה למשל אישה ששמה מגדה, פולנייה בת העיר אוסטרוב מזובייצקה, שם חיו בני משפחתה של דקל במשך מאות שנים, עד מלחמת העולם השנייה. למגדה נודע על קיומה של החוקרת הישראלית־אמריקנית שעוסקת בעבר של בני משפחתה, והיא הזדרזה להזמין אליה את דקל, אירחה אותה בנדיבות וחביבות יוצאות דופן, הכירה לה אנשים שעניינו אותה ותרמו למחקרה, וליוותה אותה בחלק ממסעותיה.
דקל לא יכלה שלא ללכת שבי אחרי הקסם שהשפיעה עליה מגדה, וחשה כלפיה ידידות והכרת תודה, אבל לצד האחווה שנרקמה ביניהן, לא יכלה שלא לשמוע גם את הצלילים הצורמים שליוו את שיחותיהן: מגדה הקפידה כל הזמן להדגיש את שותפות הגורל היהודית־פולנית, ואת הסבל הזהה של שני העמים. היא התכחשה בתוקף לכל רמז לכך שפולנים היו אנטישמיים או פושעי מלחמה. האם, למשל, את מבשלת הבירה, שהייתה בבעלות סבה האמיד של דקל (“אבי מלפני המלחמה היה הרבה יותר עשיר ממני”), באמת שרפו הגרמנים, כגרסתה של מגדה, או למעשה – השכנים הפולנים, אחרי תבוסת הגרמנים, שקבעו את המפקדה שלהם בעיירה במבשלת הבירה?
כשביקרה באוסטרוב נוכחה דקל לדעת כי (בניגוד לערים או עיירות אחרות בפולין), “כמעט כל מבני הציבור ובנייני המגורים שהיו שייכים ליהודים לפני המלחמה נעלמו”, שכן “אוסטרוב שכתבה לעצמה היסטוריה חדשה”.
ב־2015, שנתיים אחרי שנפגשה עם מגדה לראשונה, הצטרפה זאת לפוליטיקה הפולנית, וכפעילה במפלגת הימין הקיצונית “חוק וצדק” היא “התחילה לקדם את הנרטיב” שלפיו הפולנים היו קורבנות של הנאצים לא פחות, אולי אפילו יותר, מהיהודים. כיום כולנו מכירים היטב את ההתכחשות של הפולנים לחלקם. אפשר להבין זאת מהחוק החדש שהעבירו בפולין ולפיו אסור להזכיר יהודים שפולנים רצחו בתקופת השואה, כי על פי הנרטיב הממשלתי, יהודים ופולנים חיו בהרמוניה מושלמת, ופולנים היו קורבנותיה של מלחמת העולם לא פחות מהיהודים. אפשר לקרוא על חלקם הפעיל של הפולנים האנטישמיים בספר המזעזע אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה מאת אנה ביקונט.
דברים רבים נודעו לדקל במהלך המחקר הממושך, שכלל כאמור נסיעות אל רוב המקומות שאליהם נקלע אביה בילדותו, בדרכו אל ההצלה. המקום היחיד שאליו לא הגיעה היה – טהרן, אבל לשם נשלח העמית האירני שלה, שחקר, צילם וראיין אנשים, וחזר אליה עם תובנות, ראיות ועדויות.
מספרה של מיכל דקל למדתי על פרקים שלמים בהיסטוריה שלא ידעתי עליהם מאומה. למשל – על עשרות אלפי הפולנים הקתולים שהגיעו לפלשתינה וגרו בזמן המלחמה בחיפה, גדרה, רחובות, קסטינה, תל אביב, נצרת וירושלים – “זה היה הריכוז הגדול ביותר במזרח של פולנים”. הפולנים הללו ניהלו כאן חיי תרבות עשירים ותוססים. היו להם כאן מרכזי פרסום פולניים, הם הוציאו ספרים בפולנית, ופרסמו מאמרים מתורגמים לשפתם… היו להם תזמורות, הרכבי ג’ז, בתי ספר.מכאן, מתברר, “התכונן צבא אנדרס [המצביא הפולני הגולה] למה שנודע בכינוי קרב מונטה קסינו”, באיטליה, וכדי להתאמן לקראתו “כבשו” החיילים הפולנים בתרגיל רחב היקף את הר סיני, את נצרת, ומקומות נוספים!
אכן, כפי שדקל מעירה: “נראה שהפרק הזה בהיסטוריה הפולנית והיהודית נמחק מהזיכרון היהודי והפולני גם יחד.”
מרתק!
אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מה שמפעים ומרגש, זה הקשר שנוצר בין החוקרת לבין אביה, שנים רבות אחרי שמת. “רציתי שהמעקב הזהיר אחרי עקבותיו של אבי – הפניות והעיקולים, הדרכים שפנה בהן ואלה שלא פנה בהן – יכתיב לי את האופן שאבין מי הוא היה ומה היו האפשרויות שעמדו בפניו”.
כך למשל היא זועמת על האבחון שערכו לו בהגיעו לישראל, לפיו מדובר בנער “בעייתי”, ועל ההסללה שאולי נגרמה בעקבות חוות הדעת שנקבעה לגביו. מכאן היא מספרת גם על חוסר ההבנה שלקו בה מי שקלטו את הילדים האומללים, שהגיעו אחרי תלאות בלתי נתפסות: רובם התייתמו, כולם היו עדים לזוועות שאי אפשר לדמיין, הם רעבו, קפאו מקור, סבלו סבל איום, אבל בדוחות שנכתבו כאן, בארץ ישראל, בנוגע להתנהגותם “נטו להתמקד בהתנהגות הבלתי חברתית ובחוסר היציבות הפסיכולוגית שלהם”. כתבו עליהם שהם “כמו אנשים חסרי בית” (כמו?!), שהם “מלאי חשדנות” (מעניין מדוע…), שהם “למדו שרק החזק שורד” (האומנם? הכיצד?) וכן הלאה. אז מצד אחד – הצילו אותם. ומצד שני – לא ממש ראו אותם. עד כדי כך שהיו מקרים שבהם הקיבוץ התקמצן אפילו על בולים שנזקקו להם, כדי לכתוב להוריהם מכתבים…
כשאביה התגייס לצבא הודיעו לו מהקיבוץ שאין להם אפשרות לעזור לו במאומה.
הוא מסביר להם ש”אין לי כסף לקנות כמה מהדברים החסרים לי”; מבקש מעליית הנוער “תקציב לקניית חולצה נוספת”, כי “אלה שיש לי כל כך קרועות שאי אפשר לתקנן”; הוא זקוק גם למכנסיים – “יש לי רק זוג אחד מכנסיים ארוכים ואחד מכנסיים קצרים… וסוודר לאחר העבודה”. עם סיום שנת הלימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא מבקש שיאפשרו לו להישאר בפנימייה בחופשת הקיץ. אמנם מצא עבודה, כך כתב, “אולם את כספי שקיבלתי עבור העבודה זקוק אני לשלוח לגרמניה להורי היות והם אנשים מבוגרים וזקוקים לעזרתי”. הוא התחנן גם לסיוע כספי לזמן הלימודים, והסביר כי בסופי שבוע וחופשות, “אין לי לאן ללכת ומי שיעזור לי”.
צעיר בן שמונה עשרה! כיום בני גילו עדיין מכונים “ילדים”…! מדהים לראות איך נאבק, לגמרי לבדו, כדי ליצור חיים חדשים. והוא הצליח! הספר המיוחד שכתבה בתו מוכיח זאת.
