התחושה הראשונה שלי כשקראתי על מה כתוב הספר הייתה ספקנות, או אפילו רתיעה: כן, גם אני שמעתי כמובן שלאונרד כהן ביקר בארץ במהלך מלחמת יום כיפור, ושר לחיילים בחזית, וגם אני נמנית עם אוהביו של הזמר, איך אפשר שלא? אז מה? מה כל כך משמעותי בזמר ששר, כשמדובר על עניינים רציניים כל כך כמו מלחמה, אימת הקרבות, הרוגים, חיילים שמאבדים את החברים שלהם? מה ללאונרד כהן ולאובדן האמון של החיילים שננטשו במעוזים? מה לו ולזוועות שעברו על חיילינו שנפלו בשבי?

אגב, בעניין זה חובה לצפות בשתי התוכניות של ערוץ כאן 11 שבו מספרים פדויי השבי על ההתעללות המזוויעה שהעבירו אותם שלטונות צבא הגנה לישראל לאחר שובם ארצה. לראות, לשמוע ולא להאמין.

לחשדנות שלי מצאתי הד בדברים שכתב מתי פרידמן כשסיפר כאן, בספר שלפנינו, כיצד כששירת ברצועת הביטחון ב-1998 (על אותו שירות כתב בספרו המופלא דלעת), הביאו את מיכל אמדורסקי לשיר להם: "היה לה אז הלהיט 'תפרוק את הנשק, חייל שלי', רווי אמירות דו־משמעיות ותנועות ריקוד שהיא ביצעה עם שני רקדנים במדי צבא מעוצבים ועם אקדחי פלסטיק קטנים. עמדנו שם ובהינו בהם. זה היה נורא. באותו זמן כעסתי על המפקדים שלנו, שאילצו אותנו להיות שם, וכעסתי עליה, על שבכלל חשבה שיש לה משהו להגיד לנו."

הכעס שפרידמן מתאר נראה לי די מובן מאליו. מה פתאום שחיילים ירצו להקשיב לזמר או לזמרת? מה אלה כבר יכולים לתרום להם, בעיצומם של זוועות המלחמה?

ובכל זאת, הספר על לאונרד כהן ריתק אותי. פרידמן, כדרכו גם בספריו האחרים (למשל גם בספר מסתערבים – אגדה ישראלית), נוגע בנקודות משמעותיות ביותר בציבוריות הישראלית, והנושא שעליו הוא כותב משמש לו רק כמעין כַּן הַמְרָאָה אל סוגיות משמעותיות, או, כמו שהגדרתי בביקורת על מסתערבים: הוא נוגע שוב ושוב בעצב ישראלי חשוף.

כדרכו, לוקח פרידמן סיפורים אישיים ומראה באמצעותם איך התרחשו דברים וכיצד נראתה המציאות בתקופה שעליה הוא כותב. באותה הזדמנות הוא חושף אמיתות ועובדות לא ידועות.

כך למשל הוא מספר על השעות הראשונות אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור, ואיך בעצם כמה מההרוגים הראשונים נורו באש כוחותינו: טנקים רוסיים שנפלו בידי צה"ל כשלל במלחמת ששת הימים הטעו את החיילים ששירתו בבסיס הבקרה של שארם א-שייך. בגלל תגובתם של חיילי הבסיס, היו הטנקיסטים בטוחים שמדובר בחיילים מצריים ולכן ירו עליהם. רק כעבור כמה דקות נוכחה אחת החיילות ששירתו בבסיס שהחייל "המצרי" הוא בעצם ישראלי, והחייל עצמו נדהם מהמפגש אתה: "מה, יש כאן חיילות?" הוא שאל. לטענתו של פרידמן משפחות ההרוגים לא יודעות עד היום שבניהן נהרגו בעצם עקב טעות.

"נדמה כי עוצמת ההלם של מלחמת יום הכיפורים נחשפת יותר ויותר ככל שעובר הזמן. בכל  שנה מתפרסמים ספרים חדשים על קרבות ועל יחידות צבאיות, מבוטל הסיווג הסודי של חומרים ישנים, מוגשות בקשות לביטול הסיווג הסודי של חומרים
חסויים אחרים, תסריטאי טלוויזיה מנסים להציג את המלחמה לדור הצעיר, גברים ונשים בשנות ה־70 לחייהם מדברים על דברים שעד עכשיו לא דיברו עליהם", כותב פרידמן, וצודק. אכן, הספר ילדים בסדר גמור של חנה יבלונקה, הסדרה "שעת נעילה", הראיונות עם פדויי השבי, הם חלק מתהליך של עיבוד המלחמה ההיא, שהייתה, כדבריו של פרידמן "סוף של עידן וההתחלה של עידן חדש", והוא מוסיף "אני חושב שבית השיטה [קיבוץ שאיבד בקרבות אחד עשר חברים] ומדינת ישראל עוד לא התאוששו ממנו."

פרידמן מספר לנו בספר לא רק על לאונרד כהן ועל חלקו בניסיון להגיע אל המקומות הכי נידחים ושם לשבת לפעמים על קסדה הפוכה ולנגן, אלא גם על סיפורים אישיים ומשמעותיים מאוד. כמו למשל סיפורו של איציק שוקל, שהיה ביפן כשהמלחמה פרצה. הוא עשה הכול כדי לשוב ארצה, וכשהצליח להגיע ונכנס לקיבוץ, איש לא קיבל את פניו כי לא ידעו שחזר. אביו של איציק היה המאושר שבאדם כשראה פתאום את בנו, אבל אז אמר לו משהו "שאיציק מעולם לא שכח ושהוא חזר עליו באוזניי בביתו הקטן בקיבוץ, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אירע הרגע ההוא, 47 שנה לפני כן. הוא כבר חזר על המשפט והפך בו בראשו פעמים רבות לפני כן. אביו אמר, 'כמה אני שמח שבאת למלחמה'".

איציק (כלומר, כמובן – יצחק!) מעולם לא הצליח להתאושש מההבנה שאביו "היה מוכן להקריב אותו", כי "קיימים דברים חשובים יותר מאשר בנו החי היחיד". מה אפשר לומר על כך? מה אפשר לומר על הקישור הכמעט מובן מאליו שמתי פרידמן עושה אל ספר בראשית? "אם זה היה רומן, דמות הבן הייתה צריכה להיקרא יצחק. אבל שום סופר לא היה מעז לקרוא לו כך. זה היה יותר מדי".

וחוץ מזה, ובמרכז – סיפורו של לאונרד כהן. כוכב בינלאומי, שלא ביקש לעצמו שום הטבות. "כהן לבש חולצה צבאית ומכנסיים קצרים. הוא לא ביקש יחס מיוחד. כשהגיעו לבסיס כלשהו, חברי הלהקה פשוט פרסו שקי שינה על הרצפה בשק"ם או בחדר אחר, אבל הם חשבו שלכהן יש אולי דרישות אחרות והציעו למצוא לו מיטה אמיתית. הוא אמר לא. הוא ישן על הרצפה ואכל מנות קרב כמו כל אחד אחר. הייתה לזה משמעות מבחינת הישראלים".

למעשה, כהן הגיע ארצה ולא חשב שישיר לחיילים, הוא רצה להתנדב, לעבוד, לעזור במשהו, אבל מפגש אקראי עם זמרים ישראלים שביקשו ממנו להצטרף אליהם קבע במה יתרום לצה"ל. הוא ירד למדבר, נסע ממקום למקום, ושר לחיילים, "בידיעה שזה עלול להיות הדבר האחרון שהם ישמעו". רבים מהם לא הכירו אותו, ובכל זאת, נראה שסגנונו הרציני, המלנכולי, דיבר אליהם. "אולי היו אלה השירים, או צורת ההגשה שלהם, או העובדה שהתברר כי השקפת העולם של כהן היא בדיוק מה שנדרש בנסיבות האלה: 'פסימיסט הוא מישהו שמחכה לגשם. אני, אני כבר רטוב', הוא אמר פעם. 'אני לא מחכה שירד גשם. אנחנו בתוך הקטסטרופה,'" מציע פרידמן הסבר.

מי שכן זיהו את לאונרד כהן וכן הכירו אותו לא ידעו את נפשם מרוב התרגשות ותחושה שקורה משהו בלתי מתקבל על הדעת: "הדברים נשמעו כמו חדשות על חייזרים. מה לאונרד כהן עושה פה?"

בין הסיפורים האישיים הרבים שמביא מתי פרידמן הופתעתי "למצוא" את אח"י בת שבע, שעליה אירע שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור אסון משאיות התחמושת, (ושבועיים אחרי כן המיקוש המצרי של הנחתת). אריה אורן, אישי, נפצע פצעים אנושים באסון המשאיות, ואף כתב על כך בחוברת הנושאת את השם "אח"י בת שבע שנה אחת ואירועים רבים בה (יוני 1969 – יוני 1970)". 

לאונרד כהן הופיע על הבת-שבע במהלך המלחמה, ופרידמן מספר על אירוע נוסף, מרתק ומרגש: צעירה מאורסת שהחתונה שלה נדחתה בגלל המלחמה הצליחה להגיע לדרום, מצאה את בן זוגה, ורב צבאי שנכח במקום השיא אותם, על הנחתת!

לאונרד כהן כמעט שלא דיבר על החוויה שעבר בסיני במהלך המלחמה, אבל היא טבעה בו את חותמה. מתי פרידמן מצא לכך הד בדברים שכתב, ושאותם מצא בעזבונו. את אחד השירים שלו, "Lover Lover Lover", כתב במהלך המלחמה.

גם הישראלים שהיו שם וראו ושמעו אותו זוכרים היטב את המפגש אתו.