על הכריכה הקדמית מופיעה המלצה נלהבת: “אל תחמיצו את הספר הזה!” שמה של מי שכתבה אותה, ג’ודי פיקו, יכול להעיד על אופיו של הספר: רומן קריא, מושך, אינטליגנטי, אבל לא, לא ספרות “גדולה”. בעולם הקריאה יש בהחלט מקום גם לספרים כאלה: סוג של מזון מעובד שכיף לצרוך אותו, גם אם יודעים שהוא לא אחד מאבות המזון הדרושים לנפש.

אדוארד היקר הוא רומן שיש להציב עליו הערת אזהרה: הוא לא “ספר טיסה”. למעשה – האזהרה אמורה להיות: לא לקרוא לפני טיסה!

אמנם כפי שנכתב בו, “אנשים טסים למרות הידיעה ששיעור מסוים מהמטוסים מתרסקים מדי שנה. הם ‘יודעים’ את העובדה הזאת ובכל מוצאים דרכים לסתור, ומתוך כך לרכך, את הידיעה. הסתירה השכיחה ביותר היא העובדה שמבחינה סטטיסטית מסוכן יותר לנסוע במכונית מאשר לטוס במטוס. במספרים מוחלטים, יש יותר מחמישה מיליון תאונות דרכים בהשוואה לעשרים תאונות אוויריות לשנה, כך שלמעשה טיסה היא אכן דבר בטוח יותר. אנשים נעזרים גם בהתנהגות המקובלת; מכיוון שטיסות מסחריות הן דבר ציבורי, ביטחון עצמי קבוצתי מעורב בעניין. אנשים מתנחמים בנוכחות הזולת. כשהם יושבים זה לצד זה, כתף אל כתף, הם מאמינים שלא יכול להיות שכמות כזאת של אנשים תסתכן בטיפשות בו־בזמן.”

אמנם כולנו אמרנו דברים דומים לעצמנו, או כדברי הרגעה לאדם אחר, בדרכו לטיסה…

אבל מוטב לא לקרוא אותו לפני טיסה, כי הוא מתעד את סיפור נפילתו של מטוס נוסעים, שכמעט כל 192 נוסעיו, נהרגו. “כמעט”, כי ילד אחד, אדי (או – אדווארד, כפי שהוא מעדיף שיקראו לו אחרי התאונה) בן שתים עשרה, נמצא פצוע אך חי על הקרקע, בין שברי המטוס. הסיפור מראה כיצד הילד גדל ולומד למצוא משמעות אפילו בחוויה הקשה כל כך: הוא איבד בטיסה את הוריו ואת אחיו.

בדברי התודה שבסוף הספר מודה אן נפוליטנו לשני בניה וכותבת: “אחד הדברים המפתיעים והמשמחים ביותר בהורות היה לראות את האהבה העמוקה והנדיבה בין בניי. שני האחים בספר שונים מאוד מהבנים שלי, אבל האהבה ביניהם נכתבה כולה בהשראת הקשר בין ילדיי. תודה, מלאכי והנדריקס, על שהצגתם בפניי יותר גוונים של אהבה משהעליתי על דעתי שקיימים”.

האהבה והגעגועים המתוארים ברומן נוגעים ללב, ואפשר לחוש שהתיאורים מתבססים על היכרותה של הסופרת עם אהבה כזאת שיש בין אחים, ובעצם, גם בין אחיות: מייסי, דודתו של אדווארד, האחות של אמו, וג’ון, בעלה, מאמצים את אדווארד, ומשתדלים מאוד להעניק לו את הבית והמשפחה שאיבד.

מבנהו של הספר מעניין: הפרק הראשון מוקדש לבידוק הביטחוני שנערך לנוסעים בשדה התעופה, והפרק הבא אחריו מתחיל כך, בלי שום הסברים או הקדמות: “צוות החקירה של המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה מגיע לאתר שבע שעות לאחר התאונה פרק הזמן הנדרש להם לטוס מוושינגטון הבירה לדנוור ואז לנהוג במכוניות שכורות לעיירה הקטנה שבמישורי צפון קולורדו. בגלל שעות האור הארוכות בקיץ, והם מגיעים עוד לפני רדת החשכה. העבודה האמיתית שלהם תהיה בזריחה למחרת. עכשיו הם רק מרגישים את הזירה, פשוט כדי להתחיל.”

משם עוברים מיד אל הילד הניצול ואל מה שעובר עליו בבית החולים. הפרק השלישי חוזר אל הטיסה, וכך הזמן מתקדם לאורך שני צירים: האחד – על פני שעות הטיסה, שהייתה אמורה להימשך כשש שעות, אבל הסתיימה זמן לא רב לפני הנחיתה המיועדת, והשני – על פני שש השנים שעוברות על אדווארד, ובהן אנחנו עדים להתמודדותו עם אובדן המשפחה, ולהסתגלות שלו אל חייו החדשים.

תיאורי הטיסה, התחושות של הנוסעים (ושל אחת הדיילות) במחלקת התיירים ובמחלקה הראשונה כל כך מוכרים… “על הקרקע גוף האדם נמצא בשימוש, אבל במטוס – לגודל, לצורה ולחוסן של אדם אין שימוש ולמעשה הוא מהווה מטרד. כל אחד צריך למצוא דרך לאחסן את עצמו בצורה הנסבלת ביותר שאפשר לאורך הטיסה”… או: “הזמן באוויר מונוטוני. איכות וטמפרטורה קבועות של האוויר, אוסף מוגבל של קולות, טווח תנועה מצומצם לנוסעים. יש אנשים שמשגשגים במגבלות האלה ונרגעים בשמים, כפי שקורה להם בבית רק לעתים נדירות. הם כיבו את הטלפונים וארזו את המחשבים במזוודות; הם נהנים מהעובדה שאי אפשר להשיג אותם וקוראים ספרים או מצחקקים מול סדרות קומיות בצג שקבוע בגב המושב
שלפניהם. אבל יש אנשים חדורי מוטיבציה שלא מסוגלים לצאת להפסקה ושונאים להתנתק מהחיים על האדמה. החרדה שלהם רק מתעצמת”.

העלילה טומנת בחובה הפתעה: התפתחות שמאפשרת לאדווארד לגלות מה הפשר שיש בחייו החדשים, מה הוא יכול לעשות כדי להרגיש שהוא יכול להשפיע על אנשים אחרים ולהיטיב אתם, למרות הכאב שאינו מרפה ממנו.

לא הייתי מפריזה ואומרת שמדובר בספר “שאסור להחמיץ”, אבל כדי להעביר את הזמן, ולא לחוש שהוא התבזבז, הוא בהחלט ראוי.

מאנגלית: יובל אהרוני

Ann Napolitano, Dear Edward