אחר כך הוא עלה למטוס, המנועים נהמו, ודיילות מתוקות חילקו ארוחת צוהריים יהודית. ואדים רק סיים את העוף, והמטוס – הופה, נחת. העולים ירדו מכבש המטוס והתאספו באולם שבו פנה אליהם בהבעת התעניינות אדם גוץ בעל שיער שיבה מזדקר על ראשו.
– אחים! – הוא צעק אחיות! סוף־סוף ! סוף־סוף ביחד! עוד בשנות השבעים שנדדתי במחוז מוסקבה, אני התחלתי להיזכר שאני יהודי …
“להשתגע” – חשב ואדים – “כבר בשנות השבעים !”
– ואז קרה משהו – בהתערבות הגורל היהודי ! והנה אני במשרד העלייה מנהל מחלקה, תפקיד טוב, אגב… אנו נפגשנו ! הידד!
אף אחד לא ענה להידד, מלבד הכלב הזערורי בעל המראה האינטליגנטי שצבעו כצבע נעלי בית.
– אתה במקרה לא בן גוליון? – שיבש את השם, תושב הרים חבוש פָּפָכָה.
– איך אתה לא מתבייש! – התקומם האיש החשוב – בן גוריון נפטר מזמן!
– חבל – נאנח תושב ההרים בפשטות – הייתי שמח להכיר אותו. אבל לפחות משה דיין בחיים ?
הכיסאות חרקו, האריזות היו מונחות על הרצפה, מגופם של הבוכרים שפתחו את חלוקיהם עלו אדי זיעה. תושב ההרים קמץ את אגרופו המיוזע על פגיון, גברות אוקראיניות מלאות לא הסיטו את עיניהן מהמזוודות.
האתנחתא מיצתה את עצמה, והמנהל המשיך תוך כדי מאמץ ניכר:
– נו, אם אתם, כל כך שונים זה מזה, כבר כאן, כל אחד יקבל חבילה של פירות מיובשים לכבוד העלייה.
חוץ מהפירות המיובשים הם קיבלו מסמכים. ניגנה מוזיקה, העולים דרכו על עטיפות דביקות, הילדים רעשו.