איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י”ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את “הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי”‘ ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י”ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו “יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות”, ומדגיש כי השירים שבספר הם רק “דוגמאות מן העושר הזה”.

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן “כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה”: היידיש נתפסה כ”אמצעי נחות” לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: “העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל.”

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  “להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר”. לפיכך החליט, כך הסביר, “להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז ‘ילֶד’ ב’חלֶד’ או ‘מזכרת’ ב’קֶרֶת.'” מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: “צַמּוֹת־הַקֶּרַח” עם “דּוֹקֵר־רַךְ” בשיר של ביאליק “סף-אביב”, “רֶגַע קַל” עם “הַכֹּל נִשְׁקָל” ועם “חֲצִי אֻכָּל”, בשיר של פרץ מארקיש, “הַשָּׁמַיִם” עם “וְאָז מָה אִם”, בשיר של יחזקאל דוברושין, “לִקְלֹעַ” עם “הַלֹּעַ” ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר “שערך הזהוב” של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז’דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
“הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?”
הִיא חוֹשֶׁבֶת. “וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?”
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר “בלדת מלחמה” שכתב איציק מאנגר “ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר” מתחיל בשורות הנבואיות: “בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב”.

השיר “סמוצ’ה” הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ’רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא. 

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר “מלכהל’ה, עץ הדובדבן”, של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה’לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת.