מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם.  כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!