בימים אלה מתרבים בישראל האנשים שמסרבים להשתתף בליל סדר שנחגג כהלכתו, כלומר – בקריאה של ההגדה.

“השנה, לראשונה מיום שנולדתי באפריל 54, לא אסב לשולחן ליל הסדר, תודה לאל. זו יציאת מצרים הפרטית שלי ואפילו לא הייתי צריכה לחסל כל בכור או להטביע מצרים בים,” כתבה השבוע בפייסבוק כרמלה כהן שלומי, והוסיפה: “אני כופרת בחג שמקדש דם וחיסול תינוקות ולא אשפוך חמתי על הגויים שלא ידעוני ועוד להרים לכבוד הטבח כוס יין.”

לעומתה, זכורים לי דבריו של חוזר בתשובה שהסביר לי את עמדתו: “לאורך אלפי שנים,” כך אמר, “עברה ההגדה מאב לבן [אולי מוטב – מהורים לילדיהם?], כמו במרוץ שליחים ממושך ומרשים. מי אני שאזרוק את המקל? איזו זכות יש לי להיות הראשון שמפסיק את המרוץ?”

מה יש בה, בהגדה, שהיא מעוררת עוצמה רגשית כזאת, טינה והתרפקות, זעם וגעגועים, בעד ונגד?

הטקס המפורט בה הוא בעצם שילוב של הוראות הפעלה, הנחיות כיצד ומתי לקרוא את הטקסטים השונים שהיא כוללת – מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז”ל, ברכות, תפילות ופיוטים – ומה בדיוק לעשות: למזוג יין, לאחוז במצות, לשתות בהסבה לשמאל ולברך, או לא לברך, ליטול ידיים, לבצוע את המצה, וכן הלאה.

הטקסטים הנקראים נועדו לשמר לעד את זיכרון הנס שאירע לעם ישראל, שנפדה בצאתו ממצרים מעבדות לחרות, בהנהגתו של משה רבנו: “ְּכָל דּור וָדור חַיָב אָדָם לִרְאות אֶת עַצְמו כְּאִלוּ הוּא יֶצָא מִמִּצְרים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַים. לא אֶת אֲבותֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אותָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאותָנוּ הוצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשָׁבַּע לַאֲבתֵנוּ.”

ומה בדיוק אנחנו אמורים לזכור? הסיפורים בהגדה מקדימים את השעבוד במצרים ומספרים לנו כי אבות אבותינו היו “עובְדֵי עֲבודָה זָרָה”,  עד שאברהם צווה להגר לארץ כנען, שהובטחה לו ולצאצאיו. אלה נאלצו להגר שוב, הפעם לארץ מצרים, שם “עִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאות שנה”, אבל בסופו של דבר הם יצאו “בִּרְכֻשׁ גָּדול”.

כל זה נשמע טוב ויפה, אלא שכדי להציל את בני עמו ביצע האל, לפי ההגדה, כמה מעשי טבח המוניים שהדעת מתקשה לסבול, אם חושבים על מה שקרה, ולא רק קוראים את המילים בלי לשים לב לתוכנן: “עָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה,” מספר אותו אל, “וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכור בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה.”  את מכת בכורות הקדימו כמובן קודמותיה, כל אותן צרות שסבלו המצרים – מחלות ונגעים מכל סוג, שנהוג להקריא אותן בליל הסדר בעליזות, עד לקרשנדו של הרג כל הבנים הבכורים. הטקסט בהגדה לא רק מפרט את שלל המכות, אלא גם מתענג עליהן, והחוגגים שרים אותן בדרך כלל בליווי של מנגינה תוססת: “אִלוּ הוצִיאָנוּ מִמִצְרַים וְלא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵינוּ. / אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, ולא עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, דַּיֵינוּ / אִלוּ עָשָׂה בֵאלהֵיהֶם, וְלא הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם, דַּיֵינוּ,/ אִלוּ הָרַג אֶת בְּכורֵיהֶם וְלא נָתַן לָנוּ אֶת מָמונָם, דַּיֵינוּ”, וכן הלאה, חגיגה של ממש: אחרי העינויים השונים ומות כל הבנים הבכורים, זכינו לקבל גם את כספם! שישו ושימחו!

בהמשך מפרט הפיוט את התהליך שבו היו העבדים המשוחררים לעם: אויביהם טובעו, ואחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר הם קיבלו את השבת ואת התורה בהר סיני, ואז היו בשלים לשוב אל ארץ כנען המובטחת להם מקדמת דנא ולכבוש אותה.

מכאן ואילך מרבה ההגדה בדברי שבח והלל לאל שכל כך היטיב עם בני ישראל: “לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהודות, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרומֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבותֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיום טוב, וּמֵאֲפֵלָה לְאור גָּדול, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ.”

קשה להתכחש ליופי הפיוטי של הטקסט. יש בו מקצב שהולך וגובר, רצף של מילים נרדפות ושל ניגודים, הוא שירי ומתנגן, ולפרקים הוא גם ציורי מאוד: “הַיָּם רָאָה וַיַּנס, הַיַרְדֵּן יִסּב לְאָחור. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבַעות – כִּבְנֵי צאן,” ובהמשך – “מִלְּפְנֵי אָדון חוּלִי אָרֶץ, מִלְּפְנֵי אֱלוהַ יַעֲקב. הַהפְכִי הַצּוּר – אֲגַם מָיִם, חַלָּמִיש – לְמַעְיְנו מָיִם.” מרוב שמחה על הצלתם של בני ישראל אפילו ההרים והגבעות רוקדים ומפזזים והסלעים הקשים ניתכים למים: רמז למשה שהכה בסלע כדי להוציא ממנו מים, במקום לדבר אליו כמצווה, ונענש בחומרה: “יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם”. גם אל משה, שלא זכה להיכנס לארץ כנען, התאכזר האל, לא רק אל המצרים, כשהטיל עונש קיבוצי על כולם, הן על החוטאים והן על החפים מפשע – תינוקות, אמהותיהם, ואולי גם אבות שמעולם לא נגשו בעבדיהם, בני ישראל. אפילו מהחיות לא חסך את חרון אפו, וגם את בכוריהן של הבהמות הרג.

עונש קיבוצי דומה אפשר לראות בחלקה השני של ההגדה, שאותו יש לקרוא אחרי הסעודה. דומה כי בבתים רבים, ודאי באלה החילוניים שאינם מקפידים על קריאה של ההגדה כולה, לא מגיעים אל קטע מחריד במיוחד, שבו קוראים המסובים “שְׁפךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּויִם אֲשֶׁר לא יְדָעוּךָ / וְעַל מַמְלָכות אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לא קָרָאוּ.”

באתר כיפה מצאתי את השאלה “מה פרוש הדבר? האם אנו מבקשים מהקב”ה להעניש כל מי שאינו יהודי? ואיך זה ייתכן? הרי אלו שאינם יהודים לא אשמים בכך, ובעצם ה’ עצמו ברא את העולם כך, שיש בו יהודים ויש לא יהודים, והאם אנו יכולים לבקש עונשים ללא יהודים, רק כי הם לא יהודים?”

אין לדעת אם השואלת הסתפקה בתשובה “כל זאת למען הרעיון הנשגב של ביעור הרע העולמי והשלטת מלכות ה’ בעולם”. אולי כן, אם היא שומרת מצוות. האם אנשים חילוניים יכולים להשלים אתה? האם אפשר להבין את הסתייגותם של מי שמעדיפים לשמוט את המקל במרוץ השליחים? האם טובה הפשרה שרבים עושים: המשפחה מתכנסת וקוראת את ההגדה, או חלקים ממנה, או בכלל הגדה חלופית שמשפחות רבות מייצרות לעצמן, כמו שנהוג גם בקיבוצים? האם הנוהגים כך יכולים להיחשב כמי ששומרים על הגחלת?

סופר צעיר, רק בן שלושים ותשע, פוסע בשאנז אליזה. זה עתה נפגש עם במאי קולנוע אמריקני, שרוצה לעבד לסרט את ספרו האחרון של הסופר, נעורים ללא אל. השנה – 1938. מוצאו של הסופר, אדן פון הורבאט, הונגרי, אבל הוא רואה בעצמו גרמני. הוא גדל במורנאו, עיירת קיט בבוואריה, ושפת אמו גרמנית. לפני שנתיים גורש מגרמניה בפעם השנייה, לא בשל מוצאו, אלא בגלל הספר שכתב,  נעורים ללא אל, שהבמאי האמריקני מעוניין בו.

הפגישה שהסתיימה זה עתה יכולה להיות מפנה בחייו. אם רעיון הסרט יצא לפועל, אולי יוכל פון הורבאט להגר לאמריקה ולהתחיל שם בחיים חדשים. אבל הגורל מתערב: ענף יבש שנופל מעץ בשדרה הפריזאית צונח על ראשו של הסופר, ושם קץ לחייו.

פון הורבאט אמנם לא ידע בוודאות על מלחמת העולם שתכונה “השנייה” – ברומן שכתב הוא מזכיר רק את “מלחמת העולם” בה”א הידיעה, כלומר את זאת שאנו מכנים “הראשונה” – אבל ברור שהוא חש שמלחמה נוספת עתידה לפרוץ. הוא מביע זאת באמצעות גיבור הרומן, מורה רווק שמזדעזע מהרעיון להקים משפחה: “להביא ילד לעולם רק כדי להניח לו להיהרג במלחמה!” הוא אומר לעצמו בחלחלה.

המורה, כמו הסופר שברא את דמותו, עסוק במאבק פנימי עם אמות המוסר שלו. מצד אחד הוא חש כורח להיכנע למציאות, לשתף פעולה עם כוחות האופל המקיפים אותו, אולי לא להיות אלים בעצמו, אבל לפחות לשתוק ולהיראות צייתן, להתאים את עצמו לסביבה מרושעת, לאומנית וגזענית. מצד שני, הוא חש דחף להתנגד, לשמור על ערכיו, להיות אדם הגון.

האם מורה חייב לייצג את העמדות השלטוניות, או שעליו לחנך את תלמידיו, להציב בפניהם את הערכים האמיתיים שהוא דוגל בהם, ולהיחשב מסית (שחייו בסכנה)?

באחרית הדבר לספר מספרת טלי קונס, אחת מעורכות הסדרה “ספרייה לעם” בעם עובד, כי פון הורבאט נאלץ לגלות מגרמניה בפעם הראשונה אחרי שביקש ממלצר בפאב המקומי במורנאו לכבות את הרדיו כששידרו בו את נאומו של קאנצלר גרמניה החדש, אדולף היטלר. חברי המפלגה הנאצית דאגו להעניש אותו. ובכל זאת, כעבור כמה שנים, ב-1934, שב פון הורבאט לברלין, וביקש להתקבל לאגודת הסופרים של גרמניה הנאצית. כמוהו גם המורה בספר מנסה להתפשר. למשל, הוא תולה בשלב מסוים את הדגל הרצוי מחוץ לחלון ביתו. הוא מנסה לאלץ את עצמו לא להתבלט, להתאים את עצמו לסביבה. לשתוק. די לו בכך שפעם אחת הסתבך קשות עם תלמידיו הגזעניים, אחרי שניסה להאיר את עיניהם שגם “כושים” הם בני אדם שראויים לזכויות. דברי “בלע” מעין אלה מסוכנים מדי בסביבתו, וכמעט מביאים עליו את סופו. הוא מנסה לשנות מהלך, להיטמע, להקטין את עצמו, להפסיק לבלוט. האם יצליח?

זהו עניינו של הספר: המאבק בין האימה, לבין הרצון להיות אדם הגון, גם בתנאים בלתי אפשריים.

מעניין מאוד לקרוא עדות מיד ראשונה על האווירה ששררה בגרמניה שנים מעטות לפני שזאת תקפה שוב את שכנותיה ומלחמת העולם השנייה פרצה:

“הם חולמים להיות שֵׁם על אנדרטת מלחמה!” אומר המורה על תלמידיו, ומצטט את האינדוקטרינציה שהם עוברים: “‘כל מה שנעשה לטובת השבט יש בו מן הצדק,'” הם שומעים ברדיו.

המורה מתקומם בחשאי: בעבר, הוא אומר לעצמו, “הפשעים הוסתרו, עקבותיהם טושטשו, והם היו מקור לבושה. ואילו היום הם מקור לגאווה.” והוא מוסיף: “זו מגפה. כולנו  נגועים, ידידים ואויבים גם יחד.”

הוא חושב “על הכושים שלא חייבים להתקיים, על הפועלים שכבר לא מצליחים להתקיים, על משרד החינוך ועל הילדים הרעבים.”

הוא חש חמלה וכאב כלפי קבוצה של נערות שמאלצים אותן לשחק במשחקי מלחמה: “‘אנחנו אמזונות,'” אומרת לו המורה שלהן, והוא אומר לעצמו: “אבל האמזונות הן רק אגדה, ואילו אתן למרבה הצער אמיתיות לגמרי. בנות חוה מרומות!”

הוא מזדעזע כשהמורה מוסיפה ואומרת לו ש”נשים לא נלחמות בחזית למרבה הצער.'” המילים הללו שבות ומהדהדות בתודעתו, מחרידות אותו: “למרבה הצער!” הוא נפרד מהן: “המשיכו לצעוד לכן, אימהות העתיד!” ותוהה “איך אפשר לדרוש מנער מתבגר להבין מדוע האל מתיר דבר כמו מלחמת עולם.”

המורה נזכר שבנעוריו, כשהגיעה שעתו להחליט במה ירצה לעסוק בחיים, התלבט בין לימודי רפואה להוראה. “העדפתי להיות מורה. לרפא חולים זה טוב ויפה, אבל אני רציתי להעניק משהו לבריאים, אבן קטנטנה לבניית עתיד טוב יותר.”

הסופר אדן פון הורבאט הספיק בימי חייו הקצרים מדי לכתוב מחזות וספרים, וזכה לדעת שהוא נחשב סופר חשוב ורב השפעה. בספר שלפנינו, האחרון שכתב, אפשר בלי ספק לראות עד היום מעין “אבן”, כמו זאת שהמורה ביקש להניח, חומר בנייה “לעתיד טוב יותר”.

מאחר שהרומן כתוב מפיו של המורה, מבחינת העלילה הוא לא מביט לאחור, אלא מתקדם כל העת בזמן, וכך מצליח ליצור מתח ועניין. קראתי אותו בנשימה עצורה.

Ödon vön Horváth: Jugend ohne Gott

מגרמנית: שירי שפירא

 

 

מיכאל לינדנשטראוס:

הוא “עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין”.

הוא “נמנע מלהרשיע את חבורת הנערים שאנסה והתעללה מינית בנערה בת 14 וחצי, ב’פרשת שמרת.'”

הוא “כאב את הפסדו של קולק בבחירות [לראשות עיריית ירושלים] ב-1993 ועשר שנים לאחר מכן בא איתי חשבון”.

עוזי דיין:

“לא הייתה לו שום בעיה לשמש […] כלי בידי נתניהו.”

“חלק גדול מזמנו עסוק בגלגול עיניים מתחסד”.

ירון זליכה:

“מתקשט בתואר פרופסור שניתן לו במכללת קריית אונו” ובתקופה ששימש חשב כללי המשיך להרצות שם “במשכורת שנתית של כמיליון שקלים” (וזאת, בלשון סגי נהור, “דוגמה לנקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד רב סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם.”)

“חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית.”

הגיש תלונה על איומים ברצח נגד דודו, פואד בן אליעזר, שאמר לו  שבסוף עוד ‘יחסלו’ אותו, והתכוון רק לחיסול פוליטי.

בכירי המשטרה והפרקליטות:

הפגינו קהות חושים, רוע לב, חוצפה וחוסר שיקול דעת כשכינסו דיון בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה דווקא בזמן ועידת אנאפוליס.

מני מזוז:

התמנה לשופט בעליון כאשר “דרכו לשם היתה רצופה הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול.”

אך צדק כשהחליט לא העמיד לדין את אריק שרון.

משה לדור:

“פוזה של צדקן, נפש של שקרן”.

אשם ב”ביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי.” לכן “הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין.”

 פרקליטות המדינה:

“מסמנת מטרות, ורק אז מקוששת נגדם האשמות מן הגורן ומן היקב או מן היואב יצחק.”

“האם יש ספק שמשהו רקוב בממלכת הפרקליטות?”

אנשיה “פיתו עד” ועסקו גם ב”שיפוץ עדות”.

“כל מטרתה השגת עוד ועוד הרשעות ולא עשיית צדק”.

חוקרי המשטרה:

לא חיפשו את האמת, אלא רצו “להביך אותי, לפגוע בי, לערער את אמינותי, ולהביא להפלתי המיידית”.

שלדון אדלסון:

“למרותה אשליה שאדלסון עובד עבור נתניהו – ביבי הוא שעובד עבור אדלסון”.

שרה נתניהו:

“מספרת מדי פעם על תרומתה המקצועית המהוללת בתור פסיכולוגית לילדי ירושלים. מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה. הפוזה של האישה העובדת בצד מעמדה הרם כאשת ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג אצל מי שמצויים בפרטים”.

עובד יחזקאל: 

“כמו שולה [זקן] שבוי בתפיסת העולם שאני סלדתי ממנה, האומרת שכדאי לחלק תפקידים לאנשים מהפריפריה המפלגתית ולחברי מרכז המפלגה. זו השקעה שמניבה פירות, הם אמרו.”

הוא ושולה זקן “יצאו מתוסכלים ושואפי נקם” כשסירב למינויים הפוליטיים שהמליצו לו עליהם.

שולה זקן:

הייתה אמנם מופת של יעילות כמזכירה, אבל כשהצליחה “טרחה לזקוף את כל השבחים לעצמה”.

“חשבה שהיא באמת מנהלת את העיר ואותי, והיא באמת ‘האישה החזקה בירושלים.'”

שמואל דכנר כנראה לא “היה הראשון ששיחד אותה בסכומי כסף אדירים.”

“ייתכן מאוד שגם סכומי כסף אשר דכנר טען כי תרם למסע הבחירות שלי בהמחאות ללא שם המקבל – ותמיד, לדבריו, לבקשת זקן – היו בעצם כספים שהיא שילשלה לכיסה.”

“בעוד הגברת יושבת בבית משפט, מחזיקה בידה ספר תהילים קטן וקוראת בו שעות, כאילו כל מעיינייה בדברי קודש, היא ניהלה קשרים קרובים, שהיו שונים באופן מוחלט מהרושם המזויף שניסתה לייצר לגבי אופייה ואורחות חייה.”

למעשה לא ניהלה את לשכתו כשהיה ראש ממשלה. “ישבה בחדר צדדי ולא עשתה דבר, למעט טלפונים לחברים.”

“לא הקריבה את חייה למעני.”

“הייתה תלמידת תיכון שלא סיימה את לימודיה, ללא תעודת בגרות, ללא השכלה מלבד עשר שנות לימוד.”

“החליטה לטפול עלי האשמות כאשר היה עליה לבחור בין האמת לבין הסכנה של ישיבה בכלא לשנים רבות, על עבירות חמורות שהיא עברה ללא כל קשר אלי!”

“מקליטה אובססיבית ועדת מדינה נטולת מעצורי אמת ושקר.”

“בתו של חכם קרשי” נהפכה ל”מקבלת שוחד סדרתית” וגם “חברתם של אנשים שחיים בתפר שבין העולם התחתון לעולם הנורמטיבי.”

חיים רמון:

“לא היה צריך לעמוד כלל לדין”.

אילנה דיין וברוך קרא:

“צדקנים”, וגם “אנשים נטולי בושה, עבדים לרייטינג.”

דנקנר וצ’רני: 

“יושבים בכלא על לא עוול [בכפם].”

שמואל דכנר:

“נוכל מוצהר”.

הוא עצמו: 

האומנם “לא ייתכן שלא ידעתי כי אחי, שחי שנים בארצות הברית והיחסים בינינו גרועים, קיבל כסף מאיזה מאכר”?

בתקופה שהיה ראש ממשלה ישראל הייתה תדמיתה של ישראל כה חזקה עד ש”נשיא פקיסטן האמין שראש ממשלת ישראל יכול למנוע התקפה הודית על ארצו.”

כשנודע לו שעוזריו מבקשים למנות אנשי ליכוד לתפקידים שונים, כדי שיעזרו לו להיבחר לראש ממשלה דפק “בחוזקה על השולחן” וסירב: “אם זה המחיר שאני צריך לשלם כדי להיות ראש ממשלה, אני מוותר על הכבוד”. וגם: “העיסוק בעניינים התפלים הללו” הִלאה אותו.

מעולם לא ידע על ההמחאות ששולה זקן קיבלה “והן מעולם לא הופקדו בחשבונות העמותה שריכזה את התרומות שקיבלתי.”

מעולם לא ביקש משולה זקן הגנה, ובפועל מעולם לא קיבל אותה.

טעה רק משום שמרוב תמימות לא עמד על טיבה האמיתי: “כשלתי במתן אמון רב מדי, בתום לב, אך לא הייתי שותף ישיר או עקיף למעשה בלתי חוקי.”

ילדיו גדלו “ושיוועו לא פעם” לנוכחותו, וזאת בשל מסירותו לעשייה הציבורית.

את כל הציטוטים הללו דליתי מתוך 133 העמודים הראשונים של הספר בגוף ראשון, שראה אור לאחרונה, בליווי ראיונות נרחבים בעיתונות ובטלוויזיה. חלק מהדברים שציטטתי כבר הופיעו באותם ראיונות.

הספר מכיל 696 עמודים. עלי להודות שבשלב הנוכחי נשברתי.

אפשר בהחלט להבין את סערת הנפש של אהוד אולמרט, מי שהגיע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ייתכן מאוד שבחלק מהדברים שהוא כותב הוא צודק. לי, כאדם מהיישוב, אין כמובן כלים לשפוט. יחד עם זאת, אחרי ששמעתי את ההקלטות שבהן, בניגוד לדבריו בספר, הוא מנחה את שולה זקן מה לומר, ונשמע כמו אחרון העבריינים:

אני מתקשה לקבל את הגרסה שלו במלואה, לפחות בעניין הזה.

האם באמת חברו כוחות ימניים להוריד מכס השלטון ראש ממשלה, רק מכיוון שהיה קרוב מאוד לחתום על הסכמי שלום? אני לא פוסלת את האפשרות על הסף. האם ממה שקראתי השתכנעתי שאהוד אולמרט הוא טלית שכולה תכלת? לא ממש. מה שברור שאת הספר כתב, כמו שהעיד, מתוך התרגשות רבה ובתחושה שזאת האפשרות היחידה שיש לו לטהר את שמו. אבל הכתיבה פשוט בלתי אפשרית. דומה שאולמרט אינו מוותר על אף פרט. מדהים להיווכח עד כמה הוא זוכר הכול, כל משפט שנאמר, כל פגישה שהייתה, או התבטלה, ואת הכול הוא מביא לפנינו, בלי לסנן, בלי לסכם, בלי להבין שהקורא אינו מעוניין בכל הדקויות ובכל סבכי ההתרחשויות.

האם ניסה מישהו לשכנע את אולמרט לקצר? לתמצת? להבחין בין עיקר לתפל? וגם – להוריד את חום הלהבות, לוותר על השרשרת הבלתי פוסקת של מילות גנאי והשמצות שאותן הוא שופך לכל עבר?

למרבה הצער, דמותו של הכותב, המצטיירת מהעמודים שהצלחתי לקרוא, אינה עושה אתו חסד. ואם אכן התנכלו לו, הוא מחמיץ לדעתי בספר הזה את ההזדמנות לשכנע את קוראיו. הספר מייגע כל כך, עד שלמרות הרצון הטוב שאתו ניגשתי אליו, אני מודה שפשוט לא הצלחתי לצלוח אותו.

גם אם נוסף לספר “הפרק הדרמטי”, העוסק בהפצצת הכור בסוריה.

הספר נגיש ב-e-vrit

ז’ק:
כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים,
והמערכות שלו – שִבעה
דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.
אחר כך התלמיד המתלונן,
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון
באי-רצון לבית-הספר. אז
בא האוהב, גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה
על גַבּותיה של אהובתו.
ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.
אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.
בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ. תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה, היא
ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

מערכה II תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

As You Like It, Act II, Scene VII

“אז הגיעה העת, מריאן: שנינו הזדקנו, הגוף שלנו מתפרק, ולדעתי אלך בעקבותייך בקרוב. דעי לך: אני כל כך קרוב אלייך, עד שאני חושב שאם תושיטי יד, תוכלי לגעת ביד שלי. את יודעת שתמיד אהבתי אותך, בזכות יופייך וחוכמתך, ואין צורך לומר שום דבר נוסף, כי את יודעת את כל זה. אני רוצה עכשיו רק לאחל לך מסע טוב מאוד. שלום לך, חברה. אהבת נצח. ניפגש בהמשך הדרך”.

אלה היו מילות הפרידה שכתב המשורר והטרובדור לאונרד כהן, למריאן אילן, אהובתו הגוססת, שמתה ביולי  2016 בגיל 81. כהן מת ארבעה חודשים אחריה. המכתב, כך העידו הקרובים לה, הגיע אליה בשעות שעדיין הייתה בהכרה, והוא הסב לה רגעים אחרונים של אושר.

לאונרד כהן ומריאן אילן נפגשו לראשונה 56 שנה לפני כן, ב-1960, באי היווני הידרה. מריאן הנורבגית כבר חיה שם שנתיים ביחד עם בעלה הסופר, אקסל ינסן, שנישאה לו בניגוד לרצון הוריה, ועם בנם הקטן. לאי, שבו חיו בצניעות רבה – החשמל פעל בביתם רק במשך שעה ביום ושעה בלילה ואת מצרכי המכולת סחבה מריאן מהחנות בנמל – הגיעו כדי לאפשר לינסן לכתוב. ואז ינסן עזב את מריאן ואת התינוק, שהיה אז בן חצי שנה, לטובת אישה אחרת. ימים לא רבים אחרי כן, כשמריאן הגיעה לחנות ובידיה סל קניות כדי לקנות בקבוקי מים וחלב, ניגש אליה מישהו שעמד בפתח החנות. בספר שכתבה שלום לך מריאן – סיפור אהבה, תיארה אותו כגבר כהה, שהשמש האירה מאחוריו. “רוצה להצטרף אלינו?” הוא שאל. “אנחנו יושבים בחוץ.” היה זה לאונרד כהן.

השניים התאהבו, ועברו לגור ביחד. לימים הצטרפה מריאן אל כהן במונטריאול, שם גר הזמר הקנדי, אחרי שכתב לה “יש לי בית. אני זקוק רק לאישה שלי ולבן שלה. באהבה, לאונרד”. במשך שנות השישים הם גרו ונסעו ביחד בין הבתים השונים שבמונטריאול, ניו יורק והידרה.

מריאן נהפכה למוזה של לאונרד כהן, שכינה אותה “האישה היפה ביותר שפגשתי אי פעם”. כמה משיריו המפורסמים ביותר נכתבו בהשראתה. הנה אחד מהם “So Long, Marianne” – “שלום לך, מריאן”, כאן בתרגומי:

אָז בֹּאִי לַחַלּוֹן, אֲהוּבָה קְטַנָּה,
אֲנִי בְּכַף יָדֵךְ אֶקְרָא.
חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מִין נַעַר צוֹעֲנִי
עוֹד רֶגַע אַתְּ תִּקְחִי אוֹתִי מִכָּאן.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לִחְיוֹת אִתָּךְ
אֲבָל אַתְּ מַשְׁכִּיחָה יוֹתֵר מִדַּי,
שָׁכַחְתִּי לְהִתְפַּלֵּל לַמַּלְאָכִים
עַכְשָׁו גַּם הֵם עָלַיִךְ וְעָלַי.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

כְּשֶׁנִפְגַּשְׁנוּ הָיִינוּ צְעִירִים כִּמְעַט,
הָיָה יָרֹק הָיוּ פִּרְחֵי לִילָךְ.
אָחַזְתְּ בִּי כְּמוֹ הָיִיתִי צְלָב שֶׁלָּךְ
כָּרַעְנוּ כְּשֶׁהַגָּן חָשַׁךְ.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

בְּמִכְתָבַיִךְ אַתְּ אִתִּי עַתָּה,
אָז אֵיךְ אֲנִי כֹּל כָּךְ בּוֹדֵד?
סְבִיב קַרְסוּלַי סִבַּכְתְּ קוּרִים אֶל צוּק,
אֲנִי עַל שְׂפַת תְהוֹם עוֹמֵד.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַהֲבָתֵךְ סְמוּיָה, אֲנִי צָרִיךְ אוֹתָהּ,
אֲנִי סַכִּין קוֹפֵא מִקּוֹר
כְּשֶׁאַתְּ עָזַבְתְּ אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי סַקְּרָן
לֹא שֶׁאֲנִי כָּזֶה גִּבּוֹר.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַתְּ בֶּאֱמֶת אַחַת יָפָה כֹּל כָּךְ
הִנֵּה שִׁנִּית שׁוּב אֶת הַשֵּׁם,
וּכְשֶׁסּוֹף סוֹף טִפַּסְתִּי עַד לְרֹאשׁ הָהָר
לִשְׁטֹף בַּגֶּשֶׁם אֶת עֵינַי,

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

השיר הוקלט באלבום הבכורה של לאונרד כהן, ועד מהרה היה להצלחה גדולה. זמרים רבים, ביניהם ג’ון קייל וסוזן וגה, שרו גרסאות כיסוי שלו, והוא ממשיך להיות אהוד גם כיום, עשרות שנים אחרי שהופיע לראשונה.

ב-1992 אמר לאונרד כהן “יש משהו שלא משתנה כשמדובר באהבה ובתחושות שלנו כלפי בני אדם. כשאני שומע בטלפון את קולה של מריאן, האישה מהשיר ‘שלום לך, מריאן’, אני יודע שמשהו נשאר לגמרי שלם, אפילו אם החיים הפרידו בינינו, והמשכנו לצעוד בדרכים שונות. אני מרגיש שהאהבה הזאת לא תמות לעולם.” מריאן מצדה אמרה על לאונרד כהן שהוא “אדם נדיר ודגול, ותמיד אוהב ואכבד אותו. אני שמחה שנפגשנו יום אחד בנמל של הידרה. הוא לימד אותי כל כך הרבה על עצמי, דברים שהוא ראה בי בזמן שאני עצמי הייתי עדיין ‘עיוורת'”.

מריאן ולאונרד אינם עוד אתנו, אבל השירים נשארים, ומנציחים אותם ואת אהבתם.

השיר  באנגלית

“הָיוּ הַרְבֵּה סְפָרִים, וּדְבָרִים / שְׁבִירִים, כְּמוֹ שִׁירִים שֶׁל אֲחֵרִים.”

כך כותב אלי אליהו בשירו “המעבר”, ומדייק מאוד בתיאור התחושה שהשירים שלו עצמו מעוררים: שהם שבירים כמו בדולח, אולי שהם מעין כדור בדולח שאפשר להביט בו ולראות השתקפות של כל חלקי הזמן: ההווה שבו “לְעִתִּים / מַחְרִיב אָדָם אֶת בֵּיתוֹ / בְּמוֹ יָדָיו”, העתיד, שהוא “הַדָּבָר הַכָּבֵד מִכֹּל”, ובו בתו צוחקת “אֶת צְחוֹק הָעוֹלָם הַבָּא”, והעבר, או ליתר דיוק – הזיכרונות ממנו, כמו בשיר “ביקור כילד בנגרייה של אבי”. כמה מופלא תיאור הנגרייה ההיא, בשורות “סַעֲרַת נְסֹרֶת וּשְׁבָבִים. / כַּעַס מַסּוֹרִים. רַחַשׁ חֲרֹשֶׁת שֶׁל כְּסִיסַת עֵצִים”.

אבל לא רק את הזמנים הללו – עבר-הווה-עתיד – לוכד אליהו בשיריו, אלא גם את אלה המותנים, הניסיוניים, שיכלו להיות, או לא להיות, כמו למשל בשיר “פגישה”, שבו הוא חושב על כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שהוא ואהובתו (או אולי בתו?) ייפגשו “עַל הַסַּפְסָל הַזֶּה”: “רֶצַח עַם, מִלְחֶמֶת עוֹלָם” אדמות שנכבשו, ואפילו אנשים ששכחו את שפת אמם. כך גם בשיר “תמונה” שבו הוא מתאר את אביו ביום שהיה כבן שבע, “נִצָּב עַל תֹֹּרֶן / סְפִינָה מֵעַל הָחִדֶּקֶל / דָרוּךְ לְזָנֵק / אֶל הַמַּיִם”, ואינו ער לכך שבמעשיו הוא “מַעֲמִיד בְּסַכָּּנָה // אֶת חַיַּי”. כמה יפה התמונה הזאת של המפגש בין העבר שקרה לעבר שלא קרה, בתוך מכונת זמן שעשויה ממילים.

הדובר בספר איגרת  אל הילדים פונה לא רק אל בתו הקטנה או אל אביו בעודו ילד, אלא גם, בשיר נפלא שהעניק לספר את שמו, אל הילדים  שבשוליים, אל החוששים, המאחרים, הבוהים, אל הילדים “שֶׁשׁוֹכְחִים אֶת הַמַּחְבָּרוֹת”, ו”לֹא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת”: האם אלה אינם מי שיהיו בעתיד משוררים? האמירה אינה מפורשת, אלא משתמעת. כך גם בשיר “דג זהב” שנקרא ספק כזיכרון, ספק כהתבוננות, ובו תיאור קשה מנשוא, ובכל זאת יפה להדהים, של חבורת נערים שמקיפים ילדה בים, “מֵעַל רֹאשָׁם רַק תִּקְרַת הָרָקִיע הַבָּהִיר”. הדובר מספר, וכבר יודע שהתמונה המצטיירת “תִּשָּׁאֵר זִכָּרוֹן רָחוֹק”: נגיעותיהם בה, בזמן ש”הָכֹּל כָּמוּס בַּמַּיִם”, והם “עֲנִּיִים מְרוּדִּים שֲֶנָפַל בְּחֶלְקָם  דַּגּ זָהָב”, עד שאחד הנערים
מסתחרר ומתרחק, והמשורר תוהה בינו לבינו: “הַאִם זֶה אֲנִי?”

הוא כותב גם על המצפון של כולנו, בשיר “אליבי”, על היום שבו שרפו את מוחמד אבו חְ’דֵיר (אין בשיר שום אמירה מפורשת, אבל ההקשר לגמרי ברור), ואיך כל אחד מאתנו מתנער מאחריות, איך כולנו רק צפינו בטלוויזיה, רק ישבנו בבית קפה, איך כולנו יכולים לכאורה לערוב זה לזה, ובעצם – עד כמה כולנו אשמים.

ולא רק בפשעים קיצוניים כל כך. אפילו בעוול היומיומי, הכה שגרתי, שכולנו רגילים לו ומקבלים אותו כמובן מאליו, כמתואר בשיר “אלה היו החוקים”: “הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקּיד אֶת הַיְּלָדִים / בִּידּי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים”, ולא סתם אחרים, אלא “זָרִים גְּמוּרִים”, הוא כותב, ומאיר בפשטות מחרידה את מה שהמבוגרים בכל העולם מעוללים לילדיהם, כמעשה שבשגרה. כולם עשו זאת, הוא מציין. גם משום שאלה היו החוקים. ומשום שכך נהגו מי שנחשבו שפויים. ופתאום, כשהוא מתנצל בפני אנשי העתיד, כשהוא מסביר להם שלא ידענו “אֶת מַה / שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם”, אפשר לחוש בעוצמה רבה עד כמה הנוהג הרווח בעצם לא סביר, ולא מתקבל על הדעת!

עינו ולבו ושל המשורר פקוחים אל הילדים ברגישות ובעדינות מיוחדות במינן. בשיר “אגדות” הוא מזהיר את בתו: “אַל תִּבְטְחִי בָּאַגָּדוֹת” כי אם מישהו ידלוק אחריה בשעת חצות כשרק נעל אחת לרגליה, הוא ודאי לא יהיה נסיך; ובשיר “האמת” הוא חושף את יכולתם של ילדים לדעת את מה שהמבוגרים משתדלים כל כך להסתיר מפניהם. אפשר להיווכח בזאת כשרואים “כֵּיצַד הֵם אוֹחֲזִים / בְּצַעֲצוּעֵיהֶם, כְּאִילוּ / חַיֵּיהֶם תְּלוּיִים / בָּזֶה.”

ולא רק אל הילדים. גם אל חסרי הישע המגורשים מבתיהם בשיר “גבעת עמל”; אל גוזל שנפל מהקן בשיר “משל גוזל”; אל “הפועלים” אשר “נִפְלָטִים עִם שַׁחַר מִמַּשָּׂאִיוֹת”; ואל “הצמחים”, בשיר מפעים החודר אל לב לבם: “כַּמָּה יָקָר בְּׁעֵינֵיהֶם / הַגֶּשֶׁם. כְּמוֹ מְטִילֵי זָהָב. // וְהָאוֹר – ” הנשימה נעתקת מרוב יופי!

יופיים של השירים אינו נובע רק ממה שהם מביעים, אלא גם מהשילוב שיש בהם בין המשמעות והצליל. החריזה הפנימית משמשת ברבים מהם כמעין עמוד שדרה תומך, או כמו פעימות לב, או הלמות תופים, שמשמיעים את המקצב. הנה למשל כמה שורות מתוך השיר “תן לי הנפש”: “קָרוֹב בְּאוֹתָהּ מִדָּה אֶל הַמָּוֶת / וְאֶל הַלֵּדָה, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכוֹל הַגּוּף / בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ, / כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁשְּׁנָתִי נָדְדָה, וּבַחֶדֶר / הַסָּמוּךְ יָשְׁנָה הַיַּלְדָּה…” הצליל החוזר “דָ” פועם כמו דופק, שב וחוזר, מבטיח יציבות, צפוי ונחוץ בכל פעם שהוא נשמע, מוזיקלי מאוד.

במחשבה שנייה, השירים בספר איגרת אל הילדים רק מתחזים כשבירים. מדובר לא בפיסות של בדולח, אלא ביהלומים.

גדוד צנחנים בפיקודו של רס”ן רפאל איתן, הוצנח בסיני ב-29 באוקטובר, 1956, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה. בד בבד החלו חיילי יחידות אחרות לנוע מערבה, כדי לחבור אל הכוח המוצנח. אלה היו מהלכיו הראשונים של “מבצע קדש”: המלחמה נגד מצרים שפתחו בה ישראל, צרפת ואנגליה. מטרותיה של ישראל היו – להשמיד בסיסי מסתננים, להחליש את כוחו של הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.

זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני, ובהקשר עמם, התחולל באותו יום בתוך תחומי המדינה מה שכונה לימים “טבח כפר קאסם”. לוחמי יחידה של משמר הגבול הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול המזרחי, שמא המלחמה שפרצה תתרחב גם לזירה עם ירדן, ששלטה אז בגדה המערבית. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל תושבי הכפרים שעבדו מחוץ להם לא ידעו על כך. בשבעה מהכפרים הפעילו קציני צה”ל שיקול דעת, ולא פגעו בכפריים ששבו הביתה בתום יום העבודה. סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הכוח שהוצב בכפר קאסם, החליט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות ולהרוג כל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם בשדות, ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מהתושבים, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. (על מה שאירע באותו יום אפשר לקרוא כאן בהרחבה).

דגל שחור מתנוסס

ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, ונעזרה לשם כך בצנזורה הצבאית, אבל אחרי שחברי כנסת ערביים השתמשו בחסינותם הפרלמנטרית ויידעו את הציבור על מה שקרה, מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה. זאת קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח, ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים (אפשר לקרוא על כך בהרחבה, כאן). פסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל, וָלא, יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. סימן ההיכר של פקודה כזאת: אי חוקיותה מתנוססת מעליה “כדגל שחור”, קבע השופט בנימין הלוי בפסיקתו.

58 שנה אחרי הטבח הגיע לכפר קאסם נציג רשמי של מדינת ישראל, הנשיא ראובן ריבלין, כדי להודות בפשע ולהתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים. בפתח דבריו אמר הנשיא ריבלין כי בא לדבר אתם כבן לעם היהודי וכנשיא מדינת ישראל. הוא דיבר שוב על אי חוקיותה של הפקודה שניתנה ובוצעה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, “שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו”, על פסיקת בית המשפט העליון אשר “אמר את דברו מפורשות, ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה” והדגיש כי “חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו”.

הנשיא ריבלין הזכיר את אברהם שפירא, דודו, “זקן השומרים”, שהגיע ב-1957 לכפר קאסם כדי לקיים “סולחה”. “אין ספק,” אמר ריבלין, כי “הסולחה הזאת לא השיבה את הדם הנקי שנשפך ברחובות הכפר. ועדיין היא הייתה לסמל לניסיון אמיץ להושטת יד ולבלימת מעגל הדמים.”

אבל הנשיא לא הסתפק בכך. הוא חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בשל הטרור והאלימות ש”מתרחשים”, כדבריו, “בימים אלה במזרח ירושלים ובכלל חלקי הארץ”, והזכיר את הרצח של תינוקת רכה, רק בת שלושה חודשים, חיה זיסל, שמחבל ערבי, תושב מזרח ירושלים, רצח אותה. “הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית פלסטינית,” אמר הנשיא, והוסיף כי הוא מבקש “לומר את המובן מאליו”, שחשוב לומר אותו בימים שבהם יש מי שבקשים “לסחוף את כולנו למערבולת של חורבן וכאב”: הוא מבקש להושיט אל שומעיו “יד אמיצה,” בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.

ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז’בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול “בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות”,  ולא לנסות “לדחוק מישהו מארצנו”, ובכך רמז כי הוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות.

אמנם “מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה”, אבל היא “לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. […] האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית,” שהרי “מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו”, והיא “מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית”.

אמנם, לא בחרנו במצב העניינים הזה, הסביר ריבלין, אבל הוסיף כי “אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל. לא רק את הארץ אנו חולקים. אנו חולקים כלכלה אחת מערכת רווחה אחת מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל.” למרבה הצער “מעולם, לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות, ולעוינות, לנווט את ספינת יחסינו.”

לאן השנאה מובילה

“ראו לאן השנאה מובילה אותנו,” אמר, ופירט: “לבתי העלמין; לבתי החולים; לחיים בצל פחד”, והפציר: “הגיע הזמן שכולנו נבין, שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו- אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו”.

ריבלין הסביר כי איננו תמים. הוא יודע ש”אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים”, שהרי מונחים בין ערבים ליהודים “משקעי עבר קשים”, שכן “אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה.”

כמן כן, ברור לו שבציבור הערבי רבים “אינם מוכנים לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי.” הקמת המדינה אינה “חלום שהתגשם” מבחינתם של הערבים. מה גם שהם כואבים את סבלם של אחיהם “מעברו השני של הקו הירוק”  והם עצמם “פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים” .

חרף כל זאת, ריבלין סבור כי מאחר שאין לנו ברירה, נועדנו לחיות ביחד, יש לבסס אמון ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אם לא ננהג כך, ניאלץ “להיאבק עד קץ הימים”.

שני הצדדים אינם יכולים להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים, וגם לא לקוות שיעלם פתאום. הסביר ריבלין. אין לנו ברירה, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על “ראיה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית.”

לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ וייעלמו ממנה. אם לא יסכינו, “לא יהיה סיכוי לבנייתה של שותפות אמת.”

מהציבור היהודי ביקש להבין, שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון “בעיניים נוצצות”. המחויבות ההדדית מחייבת את כל אזרחי המדינה לקבל את ריבונותה ואת  “כללי המשחק הדמוקרטי”, ולבער את “היסודות החותרים תחתיה”.

חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי בישראל סובל ממנה כבר שנים רבות “בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר”. שיקום אמונם במדינה נדרש, כי “עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית”.

והכי חשוב – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר, כדי לעודד את ההבנה ההדדית. לשם כך יש “להיפגש. לדבר ולהקשיב”. “אין לנו אפשרות אחרת”‘, מתרה ריבלין, כי “כינון השותפות הוא צורך קיומי”.

ריבלין חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל “כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות,” ודרש מהם להשמיע “קול ברור כנגד האלימות והטרור”, וכנגד הקיצוניים ש”מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום”. הוא הביע אכזבה מכך ש”הקול הזה לא נשמע. לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק”, והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית, לא תחליש את מאבקם, כי “אינה ביטוי לחולשה, אלא ביטוי לעוצמה”.

ההוכחה לצדקת דבריו, אמר, הם היושבים מולו בקהל, יהודים וראשי ערים ורשויות ערביים, שידם מושטת “לשכנות טובה” וציין כי “דווקא כפר קאסם, המקום שבו אירעה הטרגדיה הנוראה הזאת, הפכה במשך השנים לסמל של שכנות טובה, לסמל של שיתוף פעולה, להוכחה לכך שהשותפות בינינו, היא אפשרית.”

“החובה הזאת,” אמר, “מוטלת על כולנו. מכובדי. אני מאמין, שלצעירים וצעירות ערבים ויהודים, יש תפקיד קריטי ביכולתנו להישיר מבט אל העתיד”. הוא הביע את אמונתו “שאם נפנים שאין לנו בררה אחרת; שאם נישא באחריות המשותפת לעתידנו, היחסים בינינו יוכלו להפוך ממוקד של חיכוך למקור של עצמה. לסמל, ליכולתם של ערבים ויהודים, ליכולתנו, בני אברהם, בני יצחק וישמעאל, ללמוד לחיות יחד”.

נאומו של ראובן ריבלין התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שלא אמר מפורשות את המילה “טבח”, אלא כינה את מה שאירע “הרג נפשע”. אחרים ציפו לכך ליותר מכפי ששמעו מפיו של ריבלין. אחד הפצועים מאותו אירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה “שהנשיא יכיר בטבח ויתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה.” ח”כ  מטעם מר”צ  עיסאווי פריג’ אמר כי “הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום”.ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם “יום של חשבון נפש למדינה כולה”.

מה מטרתו האמיתית של הנאום

בחינה מקרוב של דברי הנשיא מלמדת שהנשיא ריבלין בא לכפר קאסם לא כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, ולא כדי לפצות את הנפגעים, אלא כדי לדבר על העתיד, ובעיקר – כדי לשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל; להסביר שמוטב להם לוותר על מאבק אלים שאין בו תוחלת, ושעליהם ללמוד לחיות בישראל כמיעוט בעל זכויות. אבל על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה, או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה, בהתאם להשתייכותם הלאומית?

הם יצאו מתחנת הרכבת, אבל ברגע שעברו בדלת, הכה בהם רעש עצום כשל סערה, שאון אדיר וזועם, תופים הולמים, משרוקיות צווחות – הפגנה פטריוטית של ארגוני הלוחמים ושל הסטודנטים. בחומה נודדת עשויה שורות של ארבעה, מקושת בדגלים, מרעישה במצעדה, פסעו גברים במדי צבא במקצב אחד כאיש אחד, עורפם משוך לאחור, בהחלטיות כוחנית, הפה פעור לשירה, קול אחד, צעד אחד, מקצב אחד. בשורה הראשונה גנרלים לבני שיער מעוטרי אותות, מוקפים בחברי המשמר הצעיר האתלטים, שהניפו דגלים ענקיים בזווית ישרה אל על, גולגלות, צלב קרס, דגלי קיסרות ישנים מתנופפים ברוח, החזה מתוח, המצח נחוש קדימה, משל היו בדרכם  לביצורי האויב. כאילו נהדפו קדימה באגרוף שמכתיב את הקצב, צעדו ההמונים בסדר גיאומטרי, מקפידים על מרווח ומקצב מדויקים, על פניהם מבט מאיים וכל עצביהם מתוחים מרוב רצינות, ובכל פעם שחלפה שורה חדשה – ותיקי מלחמות, צעירים, סטודנטים – על פני הבמה המוגבהת, ותופים הכתיבו את הקצב והכו בפלדה על סדן בלתי נראה, כמו חלף גל בהמון הראשים הנעים במשמעת צבאית: משמאל זקפו כולם מתוך רצון אחד, בתנועה אחת את צווארם, נופפו בדגלים המתוחים לפני מפקד הצבא, שסקר בפנים מאובנות את מצעד האורחים. בני נוער חסרי זקן, צעירים עם פלומה, זקנים מחורצי קמטים, פועלים, סטודנטים, חיילים וילדים, לכולם היו באותו רגע אותן פנים שמבטן נוקשה, זועם בהחלטיותו, סנטר זקוף במרי ויד הנשלחת בסתר אל החרב. ומקצב התיפוף האחיד המשיך להלום עת חלפו הפלוגות בזו אחר זו, זוקף את גבותיהם של הצועדים, מקשיח את מבטם – הכור שבו נוצרת המלחמה, הנקמה, הוצב בסתר בכיכר שלווה ועלה משם אל שמים זרועי עננים קלים.

“טירוף,” מלמל לעצמו בהפתעה מסתחררת. “טירוף! מה הם רוצים? עוד פעם? עוד פעם?”

שוב המלחמה הזאת, שחירבה כבר את חייו?

---

Zweig, Stefan  Widerstand der Wirklichkeit

מרד המציאות מגרמנית: הראל קין

ב”משל המערה” הידוע של אפלטון תיאר הפילוסוף בני האדם שכלואים בתוך מערה חשוכה. פניהם מופנות אל קיר, שעליו מוקרנים הבהובים וצללים. אין לאנשים הללו מושג שלא את המציאות הם רואים, אלא את השתקפותה.

קולנוענים רבים (ביניהם כריס מרקר ואורסון וולס) השוו את משל המערה לאמנות הקולנוע: גם שם בני אדם יושבים בחושך וצופים בדימויים שמוקרנים על המסך, ויוצרים סיפור שאיננו המציאות. ההבדל העיקרי טמון בכך שבקולנוע הצופים יודעים שהם רואים בדיה, ומודעים להבדל בינה לבין האמת. כלומר – בין מה שהם רואים על המסך, לבין החיים שמחוץ לאולם.

עד שמגיע סרט כמו “מוטלים בספק”, שכמו בקסם מופלא ומתעתע נע בין אמת לבדיה, בין דמיון לתיעוד, בין שיקוף מדויק של המציאות לעיצוב אמנותי ומתוכנן שלה.

כדי לעשות זאת, משתמש הסרט באמנות הקולנוע, במעשה ארס פואטי: זהו סרט שמראה לנו איך הקולנוע מסוגל לייצג בני אדם, להציג אותם, ובה בעת גם להביא אותם לפנינו באופן שבו הדמות והשחקן נראים כאילו התערבבו, ולא ברור עוד איפה מתחיל הקולנוע ואיפה הוא נגמר.

סיפור המעשה, כך מקפיד הסרט להודיע לנו בתחילתו, מבוסס על אירועים אמיתיים, כנראה חוויה של הבמאי או התסריטאי. כדי לספר על אותה התנסות הוא מציג בפנינו דמות של במאי קולנוע שנדרש לבצע עבודות שירות עם קבוצה של בני נוער שגם עליהם הטילה החברה עונש על עבירות שביצעו. הוא מגיע כדי ללמד אותם קולנוע, והמפגש ביניהם מייצר עשייה קולנועית. הצעירים – בני הנוער מגלמים אותם בסרט עושים זאת בווירטואוזיות, או שמא הם משחקים את עצמם? (הסרט זכה בפרס אופיר גם על הליהוק) – מתפתים להיחשף בפני המצלמה. לאורך הסרט אנו מקבלים אותם פונים אלינו באופן ישיר, בקלוז אפ, מספרים לנו כל אחד ואחת בכמה מילים את סיפור החיים המחריד שלו או שלה. של הדמות? של השחקן? של שניהם בו זמנית?

בתחילת הסרט אפשר לרגע להאמין שאנו עתידים לצפות בגרסה הישראלית של “לאדוני באהבה”: ז’אנר הסרטים המוכרים על מורה שמגיע אל חבורה של בני נוער פרועים ומתוסכלים, שהוא מצליח בקסמו האישי ובאהבת האדם שלו לרסן, ולשנות את חייהם.

אבל לא. “מוטלים בספק” לא ימכור לנו זיופים מתוקים, ולא ייקח אותנו בשמחה ובששון אל הסוף הרצוי לנו. לאורך הסרט מוטלים מוקשים שאינם מתפוצצים: האם יתרחש רצח בסצנה שבה שכן יורד אל הספסל מול דירתו כדי להשתיק את הצעירים היושבים שם ושותים? האם הוא יתרחש בסצנה שבה גבר מנוול עושק את אחד הצעירים? האלימות שם, כל הזמן, מצליחים לרסן אותה, אבל היא מבטיחה לבוא ולתת את ההופעה שלה. החוכמה של הסרט היא שלמופע האלימות הקשה ביותר אנחנו לא עדים. אנו רואים רק את תוצאותיה, הקורעות את הלב. לפעמים אין צורך להכביר במילים, לפעמים, גם בספרות, השתיקה מפחידה הרבה יותר.

גיבורי הסרט, בני הנוער שחייהם אבודים, הם אלה שמוטלים בספק. הם לא יודעים אם המציאות שהם חווים יכולה להיות אמיתית. האם ייתכן שנער יחשוד באמו שהיא מסממת אותו בחשאי, כדי שיהיה לה שקט? האם אפשרי שאמו של נער שזכה במלגת לימודים תעשוק אותו, ותוציא את כל הכסף על קניית ירקות? האם מתקבל על הדעת שאין לצעירים הללו שום עתיד, שום תקווה, שום אפשרות להיחלץ מתוך העוני, ההזנחה, האלימות, הבזבוז?

הם מנסים ליצור סרט שיספר להם על עצמם. הם מגיעים למצב שבו הם מנסים להבין אם הם עצמם קיימים, אם הם יכולים לחוש בקיומו של הזולת שלצדם.

עד שהמציאות מגיעה, וחובטת בכוח רב בנפשם ובלבם של הדמויות ושל הצופים. אבל אלה האחרונים מגיעים בכל זאת לרגע שבו האור באולם נדלק, ההבהובים על המסך נמוגים, הקהל קם על רגליו ויוצא מהאולם כדי לשוב אל חייו. ואילו הנער שמגלם את הנער שעליו מספר לנו הבמאי, מתחנן רק לדבר אחד: להתעורר מחלום הבלהות שהוא חייו האמיתיים.

“מוטלים בספק” הוא אחד הסרטים הישראליים העוצמתיים ביותר שראיתי בשנים האחרונות.

הקריאה של הספר נתניהו ביוגרפיה היא חוויה מוזרה מאוד. מבלבל לעבור מהפרקים המתייחסים לאירועי התקופה האחרונה, אל הידיעות החדשותיות, המופיעות מחוץ לספר (במיוחד כשקוראים אותו בפורמט אלקטרוני ב-e-vrit – בטבלט או בטלפון – ונחשפים כל הזמן למבזקי החדשות). לרגע קשה לדעת מה דמיון ומה מציאות, מה  הרהורי לב ומה עובדות, מה קורה ממש עכשיו, ומה תיעוד של אירועים מהעבר.

לאמיתו של דבר, תהיות דומות מתעוררות מדי פעם גם כשקוראים את הספר, ולא תמיד ברור אם מובאות בו עובדות, או משאלות ודעות.

אם רוצים “לסכם” את הספר במשפט אחד, הוא יראה פחות או יותר כך: בנימין נתניהו יכול היה להיות מתת האל לאנושות, אלמלא השתבשה דעתו בשל בעיותיו האישיות, הנובעות מפגמים קשים באופיו ומהשפעתה הרעה של אשתו.

די ברור שבעומק לבו של בן כספית יש עדיין שרידים של הערצה סודית כלפי נתניהו. אמנם כבר שנים שכספית העיתונאי “רודף” את ראש הממשלה ומתמיד להציג אותו ואת אשתו באור שלילי מאוד, אבל יש בספר גם התפעלות.

למשל, כספית מזכיר בלי הרף את מה שנראה בעיניו, כך נדמה, כמובן מאליו: הכריזמה של נתניהו. האם זאת באמת עובדה? לעניות דעתי יש טעם לפגם בקביעה כה נחרצת. לא הכול מסכימים שנתניהו שופע קסם אישי יוצא דופן, ושהוא נואם בחסד עליון. רבים חשים בזיוף הצורם המלווה תמיד את דבריו של האיש, בחוסר הכנות שלו, במלאכותיות של הופעותיו המהוקצעות מאוד, שליטושן מושג באמצעות הרבה מאוד אימונים ותרגולים, ולכן אינן נראות כנות ואינן נוגעות בנפשם של רבים. (“כשהיה מגיע לראיונות עצמם,” מספר כספית, “היה מדרבן את עצמו לפני העלייה לשידור באמצעות תנועות ידיים חדות שאותן תרגל לבד בחדר.”)

להלן קטע יוטיוב, שמדגים עד כמה תנועות הידיים המתורגלות של נתניהו זהות לאלה של אחמדיניג’ד. נראה ששני האנשים הללו למדו אצל אותו מדריך לשפת גוף. האם זאת באמת כריזמה? הרי המלאכותיות והזיוף זועקים לשמים.

והנה עוד כמה דוגמאות לזיוף בהתנהגותו של נתניהו, שאת כולן מתאר בן כספית בספר: סירובו החד משמעית להצטלם כשהוא מרכיב משקפיים. (לפיכך “נבנה עבורו פודיום משוריין מיוחד” שעליו הוא יכול להניח, על מדף מואר היטב, דפי נאום מודפסים באותיות ענקיות. אגב, הפודיום מגיע אתו לכל מקום, גם לזירות פיגועים. ביחד עם דגלי ישראל. “ערכת ממלכתיות ניידת”, מכנה אותה בן כספית). כמו כן, כששבר את רגלו, נזהר שלא יצלמו אותו עם גבס. “מבחינת נתניהו, לא חשוב מה קורה, חשוב מה משודר ומדווח,” שכן “העיקר שההגה נמצא בידיים שלו. זה הדבר החשוב, ולא השאלה לאיזה כיוון יסובב אותו.” חשובים לו מאוד התצלומים שלשכתו מפיצה, “תמונות מושקעות – עם איפור, תאורה ותפאורה מדוקדקים – שבהן נראה המנהיג שוקד על כתביו, כאילו מדובר בקרב ווטרלו.”

לאורך הספר קשה לפעמים להחליט אם בן כספית נשען בדבריו על עדויות ששמע, או על הרהורים שאינם מתבססים על עובדות. כך למשל תיאור תגובתו של נתניהו לרצח רבין אינו יכול להיות אמין. “ביבי היה המום,” כותב כספית, ומוסיף: “צערו על רבין היה אמיתי.” האומנם? האם בן כספית בוחן כליות ולב? מניין לו לדעת מה נתניהו חש “באמת”?

הספר כולל תיאורים שיכלו להגיע רק ממי שהשתתפו באירועים, והם נשמעים כמעט בלתי אפשריים. כך למשל מספר כספית על מפגש שנערך בביתה של ציפי לבני. מטרתו הייתה “להפשיר” את הקשר בין שני הזוגות – נתניהו ואשתו, ולבני ובעלה. הפגישה הייתה “ניסיון תמים לקירוב לבבות” שלא עלה יפה, בין היתר מכיוון שהאירוח היה צנוע וביתי מדי לטעמם של בני הזוג נתניהו, שרגילים לטרקלינים מפוארים ומטעמי גורמה. עד כאן הכול נשמע לא נעים אמנם, אבל עדיין מתקבל על הדעת. ואז מגיע תיאור שמצטייר הזוי ומוזר באופן קיצוני: “מה שלבני לקחה מאותו ערב זה את דמותה של שרה נתניהו יושבת על הספה בסלון ביתה ומתרוממת לפתע, בליווי תנועות ידיים מתאימות, כדי להדגים כיצד המטוסים ימריאו מבסיס רמת דוד בדרך להפצצת אירן.” מצד אחד, ההתנהגות המתוארת נשמעת כל כך משונה והזויה, שקשה להאמין לאמיתותה. מצד שני – מי יכול להמציא דבר כזה?

מקרה אחר שנשמע הזוי ולא סביר התרחש בלשכתו של הרמטכ”ל דאז, גבי אשכנזי, זמן לא רב אחרי שנתניהו נבחר שוב לראש ממשלה. נתניהו הגיע לביקור במטכ”ל, שם, כדי לשמח אותו, הציגו בפניו כל מיני פיתוחים-לכאורה שנועדו כביכול לאפשר תקיפה באירן. נתניהו, נלהב ומתפעל, ביקש להשתמש בטלפון, ובנוכחות אשכנזי אמר לאשתו “את לא תאמיני מה אני רואה כאן […] כשניפגש אספר לך. את לא תאמיני.”

גם התיאור הזה נשמע לכאורה מופרך ובלתי אפשרי. האם ייתכן שראש הממשלה משתף אישה שאין לה שום סיווג ביטחוני בסודות הכי כמוסים של המדינה? אבל כשנזכרים בעדותו של מאיר דגן, שגם בנוכחותו אמר נתניהו על שרה שהיא “יודעת הכול”, אי אפשר אלא להאמין שכך באמת מתנהלים העניינים.

מכל כיוון שהוא התמונה המצטיירת מפחידה.

כספית מתאר מקרים רבים שמצטיירת בהם דמותו של נתניהו כשל אדם שאדישותו לזולת מזעזעת. “השאפתנות שלו אדירה […], אבל ממוקדת בעיקר בו עצמו. מה שבאמת מעניין את ביבי זה ביבי. הוא אטום לצורכיהם של אחרים, הוא ממוקד במטרותיו האישיות, הוא יעשה הכול כדי להגשים אותן.”

עד כדי כך שבפרופיל האישיותי שלו שהכינו האמריקאים, לדברי בן כספית, הוא תויג כבעל “הפרעת אישיות נרקיסיסטית” שמתבטאת בדימוי עצמי גרנדיוזי, שקרנות פתולוגית, מניפולטיביות, שטחיות רגשית, היעדר אמפתיה. בידי אדם כזה נתון הגורל של כולנו!

האם מעניין אותנו לדעת כיצד נוצרה אישיות בעייתית כל כך? כספית מתאר את מלחמת הקיום של נתניהו, שבהיותו נער נהג להגיע ארצה לחופשת הקיץ ביחד עם יוני, אחיו. הוריהם נשארו בביתם בארצות הברית, ולא ממש התעניינו בבנים. “הם התגוררו אצל חברים, הסתדרו בכוחות עצמם, עבדו, חסכו, והקפידו על כל פרוטה. הם היו נתונים לגורלם.” האם זה גם שורש הקמצנות הידועה לשמצה שלו וגם של אשתו? כספית מדגים אותה בכמה סיפורים שבהם בשלב התשלום הסתלק נתניהו ממסעדה שאליה הזמין אורחים, ומספר גם  על נטייתה של שרה לא רק לא לשלם תמורת מה שאכלה, אלא לקחת אתה בתום הסעודה את זר הפרחים המוצב על השולחן, ביחד עם האגרטל.

ומניין נובעת תחושת הגדלות? נתניהו, כך מספר בן כספית, נוהג לומר שסבתו היא “נצר למשפחת רש”י” ואוהב להוסיף ולומר ש”‘הצאצא של רש”י יהיה יום אחד מלך המשיח.'” אכן, נתניהו רואה בעצמו “מנהיג אמריקאי גולה” ו”שווה בין שווים”. כשהתעמת עם אובמה התנהג בזחיחות ויהירות שמתאימות אולי למי שנמשח באמת להיות “מלך המשיח”. אלא שיהירותו לא היטיבה עם ישראל, וכנראה שאפילו הזיקה לה. הוא “כילה בשנתיים הראשונות לשלטונו את כל האשראי הבינלאומי שהועמד לטובתו במסכת ארוכה של הבטחות חסרת כיסוי שפיזר ברחבי העולם”.

כספית מביא ראיות לקווי אישיות נוספים, מטרידים מאוד. למשל – בעימות שהיה לו עם הממשל האמריקני לא הבין “מדוע האמריקאים מתרגשים כל כך,” שהרי “בייקר הוא דיפלומט מקצועי.” והוא מתאר כיצד נתניהו אמר לאחד מחבריו “‘אפשר לחשוב שרימיתי אותו בגולף. בסך הכול הכרחתי אותו לשנות מדיניות באמצעות הפעלת לחץ פוליטי.'” כלומר – יש מדרג לחומרתן של רמאויות, ובראשן ניצבת רמאות במשחק גולף…

תומכיו של נתניהו אולי יתבשמו מיכולתו לרמות, אבל לא ברור איך יצדיקו את נטייתו לאבד את העשתונות במהירות. בן כספית מביא כמה סיפורים כדי להדגים את חוסר היכולת של נתניהו לשלוט ברגשותיו. למשל – הזריזות שבה אץ אל הטלוויזיה כדי להודות קבל עם ועדה בבגידה שלו באשתו. “אם היה נרגע ומנתח בקור רוח את המצב, היה מבין שאפשר להתמודד איתו בדרכים אחרות, דיסקרטיות יותר.” מדובר לדעתו של כספית באירוע “שהציב בסימן שאלה גדול את שיקול הדעת של נתניהו, את יכולתו לעמוד בלחצים וגם את אמות המידה המוסריות האישיות שלו.” דוגמה אחרת לאובדן עשתונות: התנהגותו המוזרה כשנתקל פעם בחבורת עיתונאים, במסדרון משרד הממשלה. נתניהו “נזכר בסיגר המעשן התקוע בידו.” מאחר שסיגרים הם סמל לנהנתנות, החליט להסתיר אותו מפני העיתונאים, ולכן “תחב במהירות את הסיגר הבוער לכיס הפנימי של הז’קט שלו ומיד שכח מהעניין.” עד שהסיגר הצית קרעי נייר שהיו בכיס, והתחיל להעלות עשן, מתוך הז’קט…

אם אלה יראו כזוטות בעיני האוהדים, מה יגידו על דוגמאות לאופן שבו השאפתנות האישית של נתניהו, הצורך שלו לקדם את עצמו, דרבנו אותו לעשות מעשים שעלולים היו לפגוע בביטחון המדינה?  למשל – כשחשף בפומבי סוד צבאי (התרברב בכך שהיה שותף סוד למבצע חיסול הכור בסוריה, וזאת כשישראל לא לקחה על עצמה אחריות למבצע, כדי לאפשר לאסאד לא להגיב), או, בהזדמנות אחרת, כשהדליף מסמך ביטחוני רגיש (בקשר למשא ומתן עם סוריה); וכמובן – כשארגן את ההסתה נגד רבין. לדברי בן כספית היה “מטה מיוחד שהופעל על ידי אנשי נתניהו, במטרה להפוך את חייו הציבוריים של רבין לגיהינום”. נתניהו המשיך בכך גם כשראש השב”כ הפציר בו לרסן את ההסתה, שכן “‘היא עלולה להביא להתנקשות פוליטית.'” (לכן, בין היתר, קשה להסכים עם הערכתו של כספית לפיה נתניהו התאבל מרה כשרבין נרצח!). ברבות הימים ניסה לפגוע באופן דומה גם באהוד ברק: “נתניהו התעקש: ‘ללכת על ברק כל הזמן, בכל הכוח, בום-בום, ישר לבטן הרכה.” ‘למצוא על ברק דברים אישיים,’ הוסיפה שרה, שנכחה גם היא בישיבה.”

כספית טוען שנתניהו נהפך “לסמל הסכסכנות והאופורטוניזם הפוליטי בישראל”. שגם חבריו למפלגה סבורים כי “הוא לא מסוגל להעביר את הדיבורים למעשים. אין לו יכולת כזאת. תראו לי משהו ממשי שביצע. כלום. שום דבר” – דברי לימור לבנת.

לפני 18 שנה הגישו המשטרה ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, המלצות להעמדה לדין של נתניהו. כבר אז הוא ושרה נחקרו במשטרה. החשד היה שניכסו לעצמם מתנות שלא כדין, וששילמו לקבלן עמדי מתוך הקופה הציבורית, במקום מכספם הפרטי. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק והעדיף להתעלם מההמלצות.

“הפוליטיקאי החתרן, הנכלולי וחסר העכבות”, כדברי בן כספית, שהוא גם “איש מסוכן, חסר כל שיקול דעת”, שב לפוליטיקה. האיש שאשתו הוקלטה זועקת – “למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף”, התמנה שוב לראש ממשלה. הפשעים שבהם הוא נחשד כיום כבדים וחמורים פי אלפי מונים מאלה שמהם יצא אז בשלום.

קשה למנות את כל הנזקים המתוארים בספר, אבל חמורה מכולם התחושה שבן כספית נוגע בהם רק בקצה האצבע; שאל המעללים החמורים באמת כלל לא הגיע, ומי יודע אם כול, או רוב, הפרטים שלהם ייוודעו לנו אי פעם.

כאמור, גם את הספר הזה קראתי באפליקציה e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

מי שזקוק לאַנְטידוֹט יעיל כלומר – לתרופה נוגדת רעל – כנגד דבריו המתועבים של הרב אלי סדן, מוזמן לצפות בפרק הראשון בסדרה החדשה שעלתה לאחרונה בנטפליקס.

כזכור, הרב, שזכה לפני שנתיים בפרס ישראל, צולם בעת שהרצה לחניכיו במכינה הצבאית שייסד, ואמר להם כי “הפשע שהפמיניזם המודרני יוצר הוא לחנך את האישה להיות עצמאית, להיות בלתי תלויה בבעלה, לדאוג שיהיה לה הכנסה מספיק טובה. מסרסים את היכולת שלה להיות אישה טובה ואימא טובה. זה אסון, זו טרגדיה […] מחנכים אישה מגיל צעיר שהיא צריכה להיות עצמאית ומסרסים את הכוח הכי חשוב שיש לה – הכישרון והתבונה לבנות את הבית”.

נטפליקס מעניקה במה למנחה הטלוויזיה הוותיק דיוויד לטרמן, בסדרת ראיונות ששמה “את האורח הבא אין צורך להציג”. שיחתו  עם הצעירה הפקיסטנית מלאלה יוספזאי שזכתה בגיל 17 בפרס נובל לשלום היא מופת של הנאה צרופה.

מלאלה זכתה בפרס נובל בשל פעילותה למען השכלה של נערות ברחבי העולם. כשהייתה בת 15 ירה בה איש טליבן באוטובוס שבו נסעה בדרכה חזרה הביתה  מבית הספר. היא נפצעה פצעים אנושים, הוטסה לאנגליה, החלימה, והיא ממשיכה בפעילותה שהחלה בה כבר בגיל 11, תחילה – בבלוג שבו כתבה על זכותן של נערות לרכוש השכלה. כיום היא עסוקה בהקמה של בתי ספר, בעיקר במקומות שבהם עזרתה נחוצה, באפריקה ובאסיה.

מלאלה ניחנה באישיות קורנת. התבונה, האיפוק, חוש ההומור, הנועם הרב שהיא משדרת, לצד כושר המנהיגות יוצא הדופן והנחישות והמסירות לרעיון שהיא מטפחת מאז שהייתה ילדה, מרשימים ומעוררים השראה. השיחה שלטרמן מנהל אתה אינה מתמקדת רק בפמיניזם שלה, או במאבקה למען השכלה של נערות. לטרמן מתבדח אתה, שואל אותה שאלות אישיות, “אני רוצה שבסוף המפגש נהיה חברים,” אומר והיא משיבה מיד, “אנחנו חברים!”

תגובותיה מרשימות ומרגשות מאוד. כך למשל, כשהוא שואל אותה מה דעתה על הנשיא טרמפ, היא עוקפת את המכשול באלגנטיות ומפתיעה את לטרמן האמריקני בתגובתה: “אני גרה באנגליה,” היא עונה לו, “מה הדעה שלך עליו?…”

מרגש במיוחד לצפות בה כשהיא מסבירה מדוע חשוב כל כך שנערות ילמדו. במה הן יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה.

“מה יש לטליבן נגד השכלה של נשים?” שואל המראיין, “מהיכן זה מגיע? למה הם עושים את זה? ממה הם פוחדים?”

“הם משתמשים בשם האסלאם,” היא משיבה, “הם אומרים ‘זה מה שאלוהים אומר. זה מסר מאלוהים’. והם טועים לגביו לגמרי, לדעתי.” היא מוסיפה ומסבירה: “הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. כי הם יודעים שאם אישה תלמד בבית הספר, היא תהיה עצמאית. היא תקבל החלטות בעצמה. יהיה לה סטטוס משלה. היא תעבוד. היא תצא מהבית ותסגל זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות. מה שממש חבל, הרעיון הזה.”

מלאלה מוסיפה ומסבירה שמדובר פשוט בשנאת נשים. ברצונם של גברים לשמור על עליונותם ועל חולשתן של נשים. “הם רוצים שנשים לא יהיו חכמות, שהשכל שלהן יהיה חלש יותר, שלא יוכלו להחליט כמו גברים. זה פשוט שגעון גדלות ושנאת נשים נושנה. ואז מוצאים תירוצים: תירוץ תרבותי, תירוץ דתי, ומנסים למצוא איך לתמוך בעמדה הזאת.”

האם יש טעם להראות את השיחה אתה לרב סדן? למרבה הצער, די ברור שלא.

מוטב להתמקד במלאלה. את נאומה בטקס הקבלה של פרס נובל חתמה במילים האלה: “ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם”.

קיבוץ נחל עוז. יום ראשון, 29 באפריל, 1956, ערב ל”ג בעומר. ההכנות לחגיגה הגדולה, טקס הנישואים המשותף של ארבעה זוגות, בעיצומן. לפי התוכנית המקורית התכוונו הערב להינשא חמישה זוגות, אך את החתונה של אחד הזוגות נאלצו לדחות: החתן נפצע באחת ההפגזות האחרונות מעזה הסמוכה. הדחייה אינה מעיבה על השמחה הצפויה. אורח הכבוד שעתיד להגיע לחגיגה הוא הרמטכ”ל, רב אלוף משה דיין.

ואז מגיעה הודעה מהתצפיתנים: “ערבים קוצרים בשדה שליד הגבול.” השכנים מעזה נוהגים להסתנן אל השדות ולגנוב מהם את היבולים שחברי המשק גידלו בעמל רב. כבר היו היתקלויות שבמהלכן נורו ערבים, “פדאיון” הם מכונים, כדי להבריחם. אחד החתנים, רועי רוטברג, צעיר יפה תואר ונעים הליכות, רכז הביטחון האזורי, אינו מהסס. הוא רותם את סוסתו ודוהר אל השדה. הסוסה חוזרת בלעדיו. עוברות כמה שעות. ההכנות לחתונה נמשכות. לקראת הצהריים נודע לחברים: רועי איננו עוד. כשגופתו הוחזרה, עוד באותו יום, נוכחו לדעת שעונה לפני שנרצח.

משה דיין הגיע ופסק: “לא מבטלים חתונה”. וכך היה. החופות התקיימו. המסיבה בוטלה. האורחים, למעט הקרובים ביותר לחתנים ולכלות, התבקשו לשוב על עקבותיהם.

למחרת התקיימה ההלוויה. משה דיין הגיע שוב, ונשא הספד, שמילותיו כמו מהדהדות עד עצם היום הזה:

“אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו.

אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.”

את מי מאשים דיין בדבריו? לא את הרוצחים ולא את שנאתם. אותם הוא אפילו מבין: כבר שמונה שנים שהם יושבים במחנות פליטים, ועיניהם כלות כשהם רואים כיצד היהודים בונים בתים ומעבדים אדמות שהשתייכו להם עצמם בעבר. והוא מסביר: עלינו להיות דרוכים תמידית, כדי להתגונן מפני השנאה והקנאה של הנגזלים, וחזקים, כדי לתקוף, וכדי להתגונן.

החזון שהוא פורש בהספד ברור: את ה”א השאלה, המופיעה בדברים שאומר אבנר אל יואב,” הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?” (שמואל ב’, פרק ב’, פסוק 26) הוא השמיט. אין כאן מקום לתהיות, רק לקביעת עובדות. שום פשרה לא תיתכן. “זאת גזירת דורנו” הוא קובע במפגיע (כמה דורות חלפו מאז?), ומזהיר ומתריע: סופנו יבוא עלינו ברגע שהדריכות תוחלש להרף עין. אפילו את הנרצח, רועי רוטברג, שהועלה לאחר מותו לדרגת סגן, הוא כמו מאשים במובלע: רועי לא היה דרוך די הצורך, בעטיו של “האור שבלבו”, ומכיוון ש”הערגה לשלום החרישה את אוזניו”. כלומר – אין די אפילו ברכז ביטחון שביום כלולותיו יוצא אל אויביו. אמנם בגפו, אמנם בתחושה שיוכל להניס אותם בכוחו בלבד, ולכן הוא כמעט “אשם” בעיני הרמטכ”ל שלו.

מעניין לראות את אורח המחשבה הזה של אחד ממצביאינו, שאמנם מבין ללבם של הערבים ולמצוקתם, ובכל זאת אינו מגלה שום רצון ואינו רואה שום אפשרות, להגיע אתם להבנות. אדרבא, “הערגה לשלום” מסוכנת! לפי דיין אותה ערגה היא זאת שהחלישה את שמיעתו של רועי! הרמטכ”ל משוכנע שאסור אפילו לחלום על שלום, אבל אינו מזכיר את העתיד, את סופה של הדרך, את האפשרות לניצחון, את הסיכוי שיהיה פעם שלום.

האם אפשר להשוות את דבריו של דיין לאלה של וינסטון צ’רצ’יל במאי 1940, שלושה ימים אחרי שנכנס לתפקידו החדש כראש ממשלת בריטניה?  גם צ’רצ’יל לא הבטיח לעמו חיים קלים, במלחמה נגד הנאצים: “אני אומר: אין לי מה להציע לכם אלא דם, יזע ודמעות,” קרא אז צ’רצ’יל בפרלמנט, אבל הוסיף ואמר, “מה מטרתנו? אענה במילה אחת: ניצחון”.

נאומו של צ’רצ’יל נועד להפיח רוח קרב ואמונה בעתיד, ולסחוף אחריו את הציבור. אכן, הן דיין והן צ’רצ’יל לא השמיעו הבטחות שווא, אלא הדגישו את הצורך להתמיד ולהתעקש, ובכל זאת דבריהם שונים מהותית, לא רק בשל הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. צ’רצ’יל השמיע את נאומו בפרלמנט, והם שודרו ישירות אל האומה. דבריו נועדו, והצליחו, לחזק את השומעים.  לשכנע אותם בצדקת דרכם. להבטיח להם שהדרך תיארך אמנם, אבל סופה – יהיה ניצחון.

דיין השמיע אותם ליד קבר טרי. דבריו, שהיו אמורים להיות הספד, נהפכו לנאום שאין בו הבטחה, אלא רק דרישה. לא על ניצחון דיבר דיין, אלא על הכורח שלא לוותר ולא להרפות את הדריכות, אפילו לא להרף עין ועל ההבנה שכך יימשכו, בלי שום תקווה או סיכוי לשינוי.

כחצי שנה אחרי הלוויה החל “מבצע קדש”. עזה, כמו גם חלק ניכר מחצי האי סיני, נכבשה. רוצחיו של רועי רוטברג נתפסו, הובאו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר עולם. כעבור זמן לא רב ובעקבות לחץ של ארצות הברית, נסוגה ישראל מכל השטחים שכבשה.

קברו של רועי רוטברג היה הראשון שנכרה בנחל עוז. בסרט התיעודי על רועי רוטברג  “האומנם קמל הפרח”, שיצר איתן וצלר, מעיד אחד החברים כי בית הקברות שהוקם בקיבוץ שימש כמעין קריאה שאמרה לאנשים “זה המקום שלכם”.

לימים, היה משה דיין, בתפקידו של שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין, שותף למשא ומתן על הסכם השלום עם מצרים, שנחתם כעבור שנתיים. השלום עם מצרים יציב, אבל עזה לא נכללה בו.

בינואר 2013, חמישים ושבע שנה אחרי שרועי רוטברג נחטף ונרצח, נחשפה מנהרה פלסטינית בעומק של שלושה או ארבעה מטרים, בסמוך לנחל עוז. גורם צבאי העריך כי הייתה אמורה לשמש לתקיפה בתוך שטח ישראל, כלומר, לביצוע חטיפה או להחדרת חוליה לתוך המדינה.

---

---

תודה ליהושע גתי, על ספרו אמנות הרטוריקה: מיוון העתיקה ועד אובמה

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, “הסוחר מוונציה”, מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס

---

William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

כמה כוח יש לאדם אחד? האם הוא יכול להשפיע על תהליכים היסטוריים, לשנות אותם, להטות את כיוונם? הסרט התיעודי “גלוריה אולרד, פמיניסטית” מבית היוצר של נטפליקס מוכיח שאישה אחת נחושה, מסורה ונחרצת, יכולה לפעול למען החברה, לשנות את מציאות החיים של אינספור אנשים ואת הלכי הרוח ותפיסות העולם הרווחות בסביבתה.

גלוריה אולרד היא עורכת דין אמריקנית שמגויסת כבר עשרות שנים למאבק למען זכויות אדם בכלל, ונשים בפרט. היא זאת שליוותה את המתלוננות נגד כוכב הטלוויזיה ביל קוסבי, כשזימנה את מסיבות העיתונאים שבהן ניצבו מול הכתבים והצלמים, וסיפרו איך קוסבי סימם ואנס אותן, ותמכה בהן כשנחשפו. יותר מחמישים הנשים שהתלוננו הוכיחו שקוסבי פעל על פי דפוס קבוע, והסתבר שלמסה המצטברת של המתלוננות היה משקל רב עוצמה: בעקבות הלחץ הודה קוסבי שאכן נהג לסמם נשים, אבל חוק ההתיישנות חל על רוב פשעיו.

גלוריה אולרד, כפי שאפשר לראות בסרט המרגש הנושא את שמה, לא הסתפקה בתמיכה רגשית. היא פעלה באופן נמרץ כדי לשנות את החוק, כדי שההתיישנות לא תחסום עוד את הדרך אל תביעה משפטית של נשים שנדרש להן זמן כדי לעבד את  מה שעברו. כידוע, גם בישראל חוק ההתיישנות מונע מנשים רבות לתבוע את הפוגעים בהן, והגיעה העת לבטל אותו. “למי החוק הזה מועיל?” תוהה אולרד, “ולמי הוא מזיק?” התשובה ברורה כל כך, ועמה ההבנה שמדובר בחוק מרושע שמונע את עשיית הצדק.

“שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות,” מספרת אולרד על מחשבותיה בתחילת פעילותה כעורכת דין, “והחלטתי להיות חזקה.” אכן – הדמות המצטיירת היא של לוחמת בלתי נלאית. אישה בעלת עוצמה מפעימה. כזאת שאינה פוחדת ואינה נרתעת, שפועלת לא רק במישור המשפטי, אלא גם במדיה – מתראיינת, מדברת, מסבירה – הכול כדי לשפר את המציאות.

בסרט היא מספרת גם מה גרם לה להיעשות לוחמת כה נועזת. איזו טראומה עברה, ואיך היא מאפשרת לה להבין נפגעות, ולנהוג בהן בכל כך הרבה אמפתיה וכבוד. איך החליטה להיאבק, ולא להיות קורבן. סיפורה האישי מחריד, אבל הכבוד העצמי שבו היא מספרת אותו, היכולת שלה להפיק כוח מהכאב ומהעלבון, מרשימים ומעוררים השראה.

מאבקיה עלו בהצלחה. היא הצליחה למשל להביא לכך שבחלק מהמדינות גברים ונשים יכולים להינשא לבני מינם, ומשפחות של נפגעי אלימות זוכות להשמיע את קולן. למשל, במשפט של או ג’יי סימפסון, שרצח את אשתו, היא דיברה בשם אחותה של הנרצחת והוריה, שעל פי החוק לא היו בכלל צד בהליך המשפטי.

אויביה מאשימים אותה שהיא עושה הכול בשביל הכסף, אבל אחת המתלוננות נגד ביל קוסבי מספרת שממנה ומחברותיה לא גבתה כל תשלום. אין ספק שהלהט שבו היא תומכת בנשים, לא רק בעולם המשפט אלא גם בפוליטיקה –  היא הייתה פעילה מאוד למען הילרי קלינטון – נובע מתחושה עמוקה של אחריות ושל אכפתיות. אחת החברות שלה מעידה כיצד דחקה בה לפעול למען נשים, וכעסה עליה מאוד כשהסבירה שלה אין זמן פנוי להקדיש למען הזולת.

אין ספק שבשל נכונותה להילחם בחירוף נפש למען זכויות שוות לנשים קנתה לעצמה אולרד לא מעט אויבים. יש אפילו מי שאומרים עליה שהיא מאיימת עליהם בתוקפנות שלה. אין לה קושי עם תדמיתה הציבורית: “אם ידעו שאני נחמדה, לא יפחדו ממני,” היא אומרת בחיוך לאחת הנשים שאומרת עליה שהיא בעצם אדם חביב מאוד.

לקראת סופו של הסרט רואים אותה במפגש אקראי עם אחד משונאיה. הוא עומד מולה, תוקף ומנאץ אותה בגסות רוח שלא תיאמן, היא מקשיבה לו ומשיבה במתינות ובחיוך. אומרת לו שהיא מודה לו על כך שהוא משתמש בזכותו לדבר (!). מסבירה לו שאלוהים שהיא מכירה מכבד את כל בני האדם. מדגימה כיצד היא מסוגלת לנקוט גם סגנון דיבור מכיל, מנסה לפרוק את האיש מזעמו, וודאי שאינה יורדת לרמתו.

“גלוריה אולרד, פמיניסטית” הוא סרט מרתק (כאמור – זמין בנטפליקס!)  על אישה מרגשת, שמוכיחה שכן, אדם אחד נחוש וחדור מטרה, יכול לשנות את העולם לטובה.

---

---

“כפמיניסטית אני מאמינה בשוויון זכויות תחוקתי, חברתי וכלכלי לגברים ולנשים. לעתים קרובות אני שואלת מה את, אם אינך פמיניסטית? אדם גזען, חסר סובלנות וצר אופקים. הרי אין כאן מצבי ביניים, ממש כפי שאי אפשר להיות ‘חצי בהיריון’.”

האם אפשר בכלל ללמד מישהו לכתוב? זאת אחת השאלות ששואל קולום מ’ק’אן בספרו החדש מכתבים אל סופר צעיר: עצות מעשיות ופילוסופיות. הספר כולל 55 פרקים קצרים, שנפרשים על פני 115 עמודים. בכל אחד מהם נוגע מק’אן בסוגיה הקשורה בכתיבה, מביע את דעתו, מעניק לקורא עצות הנוגעות בעניין, ומקדים כל פרק בציטוט מדברים שכתבו סופרים אחרים. הראשון שבהם, למשל, זה שמקדים את הפרק הנושא את הכותרת “אין כללים” הוא ציטוט מדברים שכתב הסופר האנגלי סומרסט מוהם: “יש שלושה כללים לכתיבת רומן. לרוע המזל, אין איש יודע מה הם.” הציטוט הזה מביע במידה רבה את אופיו או רוחו של הספר: בקלילות ולפעמים ממש בשפת יום יום – “שב על התחת” – מגלגל המחבר רעיונות ומחשבות הנוגעים בכתיבה, ומביא בפני הקורא את השקפת העולם שלו ואת דעותיו על עניינים שונים הקשורים בכתיבה.

קולום מק’קאן מודה שהוא עצמו מעולם לא השתתף בסדנת כתיבה, מאלה הנפוצות מאוד באוניברסיטאות בארצות הברית, שכן לא התקבל לאף אחת מהן, ומסביר מיד שאינו מתפאר בכך, שכן ודאי היה יכול לקצר תהליכים וללמוד דברים חשובים אילו כן השתתף בסדנה כזאת.

מק’קאן הוא סופר מצליח. שניים מתשעת ספרי הפרוזה שלו, יסתובב לו העולם הגדול ו לחצות אוקיינוס, ראו אור בעברית, בספרייה לעם של הוצאת עם עובד, ויש בהחלט ערך בעצות שהוא מעניק לקוראיו. הוא מפנה אותן, כאמור, לכותבים מתחילים: “מכתבים אל סופר צעיר”. למעשה, כמה מהן יכולות להועיל לכל אחד, לא רק למי שרוצה לכתוב ספרות. למשל הפרק “אל תהיה שמוק” ממליץ לקורא, בין היתר – “אל תדביק כינויים לאנשים. אל תעליב את עמיתיך. אל תתאר לאנשים איזה תותח אתה. אל תשתה את כל היין. אל תתלונן שאף אחד לא מקשיב. אל תתעלם מחבריך. אל תחייך בשחצנות. אל תחשוב שאתה נעלה מעל כולם. אל תוריד את הענווה שלך לרמה של יהירות…” וכן הלאה: יותר בגדר של מה שמכונה “עצות טובות לחיים טובים”, מאשר – לסופר בתחילת דרכו.

עם זאת, חלק ניכר מהעצות בהחלט שימושיות, ואפילו, אומר בצניעות, מוכרות למדי: כמי שהנחתה במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה (וכמי שהתחילה לכתוב “ברצינות” כתלמידה בסדנאות כאלה, ובאותו מקום ממש!), למדתי, ולימדתי, כללים כמו: “להראות ולא לספר” (בסדנאות השתמשנו לא פעם במילים באנגלית “showing, not telling”‘). בסדנאות הכתיבה למדנו ולימדנו להיזהר מקלישאות, כדבריו של מק’קאן: “לא עוד ‘דמעות חמות’, בטובך. לא עוד ‘ירכיים לבנות כחלב’. לא עוד סטיות הצידה מהסיפור אל סצנות של חלום או של פלשבק, ואפילו לא עוד ‘שקיעות אדומות כדם’. לא עוד ביקורים בחנות המזכרות הספרותית.”; למדנו ולימדנו לשים לב לסימני הפיסוק, לזכור שלמחוק חשוב לא פחות מאשר לכתוב, לקרוא את הטקסט בקול, כדי לשמוע אותו, לערוך תחקיר מקיף, להרבות בקריאה (!), להבין עד כמה המשפטים הראשונים בסיפור חשובים, ועוד כהנה וכהנה הדגשים שמק’קאן מנסח ומציג ברהיטות ואפילו בשובבות מסוימת.

פרקים אחרים מכילים עצות שימושיות: למשל – איך למצוא סוכן – תפקידו בשוק המו”לות בארצות הברית קריטי, בניגוד למקובל בישראל. שם הוצאות לאור אינן מנהלות דיון ישיר עם הסופר, אלא תמיד ואך ורק באמצעות סוכן. לעומת זאת, הדברים שמק’קאן כותב על הקשר בין הסופר לעורך שימושיים מאוד גם לסופר או לסופרת הישראלים. (אגב, בתרגום החליטו מדי פעם לבחור בצורת נקבה למשל – סופרת, או עורכת. יש להניח שזוהי בחירה שרירותית, שהרי אין באנגלית הבדל בין זכר לנקבה כשמדובר במילים הללו, אבל יפה שבמהדורה העברית ביקשו לפנות אל שני המגדרים באופן שוויוני!).

הספר כולו גדוש דברי עידוד: גם אם נכשלת, נסה (או נסי!) שוב ושוב. אסור להתייאש ממכתבי סירוב. מק’קאן מעיד על עצמו שחיבר את כל המכתבים הללו שקיבל לאורך השנים והדביק אותם כטפט על הקירות של כמה חדרי שירותים. כל זה טוב ויפה, עד שמתעוררת השאלה: מדוע, בעצם? האם העצות הללו, שמפצירות בכותבים לא לוותר, להמשיך, לכתוב ולכתוב, וההבטחות שאם רק יתמידו יצליחו, בסופו של דבר, אינן מעודדות גרפומניה? האם הצורך, למעשה – הכורח (!) לכתוב אינו אמור להגיע כדחף שאינו בר כיבוש? האם נכון לעודד כך את כל מי שלוקח לידיו את העט (או המקלדת…), את כל מי שרואה את עצמו “סופר צעיר”?

באחד המכתבים מציע מק’קאן לקורא הספר להימנע מלכנות את עצמו “סופר”. איימי טאן בספר המאמרים שלה היפוכו של גורל, אסופת הרהורים סיפרה כיצד נשאלה פעם אם היא אכן סופרת, ואם כן – אם היא “עכשווית”. השאלה הצחיקה אותה, אבל עוררה בה גם מחשבות נוגות, שהרי אם היא חיה אך אינה “עכשווית”, מה היא, בעצם? מאז החליטה שתציג את עצמה כ”כותבת” – writer, ולא כסופרת – author.

האם הספר שלפנינו יכול לשמש תחליף לסדנת כתיבה? בהחלט לא. קולום מק’קאן עצמו מסביר שבסדנאות הללו רק מאפשרים למשתתפים בהן לכתוב, ובעצם – לא מלמדים אותם לעשות זאת. כך בהחלט חשתי, הן כמשתתפת והן כמנחה של סדנאות כתיבה. ובכל זאת – למי שרוצה באמת לכתוב כדאי לקרוא (גם!) את הספר הזה.

קמפו די פיורי היא כיכר מלבנית במרכז רומא. במאה ה-17 נעשה שם דבר נבלה: מדען ופילוסוף איטלקי, ג’ורדנו ברונו, שהתיאוריה האסטרונומית שפיתח סתרה את האמונות של הכנסייה הקתולית, הוצא שם להורג, לקול תרועות ההמון. איש לא נחלץ לעזרתו.

ב-25 באפריל, 1943, ביום הראשון של חג הפסחא, נסע המשורר הפולני צ’סלב מילוש ביחד עם אשתו לפאתי ורשה. כשהחשמלית חלפה על פני חומת הגטו היהודי הבחין מילוש במה שהתרחש מעברה: קרבות רחוב, ובתים שהגרמנים הציתו עולים באש. מרד גטו ורשה, שהחל כמה ימים לפני כן (ונמשך ארבעה שבועות), היה בעיצומו.

בה בעת ראה מילוש איך בצד הפולני משתעשעים בני ארצו על קרוסלה, כנהוג בחגיגות הפסחא בפולין. בעקבות המפגש הקשה בין שני המראות הללו כתב צ’סלב מילוש את השיר “קמפו די פיורי”, כאן בתרגומו של דוד וינפלד:

בְּרוֹמָא, בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת,
עַל הַמִרְצֶפֶת נִתְזֵי-יַיִן
וּרְסִיסֵי פְּרָחִים.
תַּגְרָנִים עוֹרְמִים עַל שֻׁלְחָן
פֵּרוֹת יָם ורֻדִּים,
אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים כֵּהִים
מְכַסִים פְּלֻמַּת אֲפַרְסֵק.

כָּאן, בַּכִּיכָּר הַזֹּאת
שָׂרְפוּ אֶת ג’וֹרְדָנוֹ בּרוּנוֹ,
הַתַּלְיָן שָׁלַח אֵשׁ בַּמּוֹקֵד
בְּקֶרֶב הָמוֹן סַקְרָנִי.
וְאַךְ שָׁכְכָה הַלֶּהָבָה
שׁוּב נִתְמַלְאוּ מִסְבָּאוֹת,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נָשְׂאוּ תַּגְרָנִים עַל רֹאשָׁם.

זָכַרְתִּי אֶת קָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטַּחֵי הַיְּרּי בַּגֵּטוֹ
עִמְעֵם הַלֶּחֶם הָעַלִּיז
וְהִתְנַשְּׂאוּ זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים
מַעְלָה אֶל שָׁמַיִם שְׁלֵוִים.

לְעִתִּים נָשָׁא הָרוּחַ מִן הַבָּתִים הַבּוֹעֲרִים
עֲפִיפוֹנִים שְׁחוֹרִים,
הַחֲגִים בַּסְחַרְחֶרֶת
אֶת קִרְעֵיהֶם תָּפְשׂוּ בִּמְעוּפָם.
בִּדְרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנַּעֲרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִים בּוֹעֲרִים,
צַחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.

מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁל מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִלְמַד מִכָּאן,
שֶׁהָמוֹן וַרְשָׁאִי אוֹ רוֹמָאִי
סוֹחֵר, מְבַלֶּה, אוֹהֵב
בְּחָלְפוֹ עַל פְּנֵי מוֹקְדֵי הַיִּסּוּרּים.
אַחֵר יִלְמַד מִכָּאן מוּסַר הַשְׂכֵּל
עַל חֲלוֹפִיּוּת מַעֲשֵׂי הָאָדָם,
על הַשִּׁכְחָה שֶׁגּוֹבֶרֶת
עוֹד בְּטֶרֶם כָּבְתָה הַלְּהָבָה.

אוּלם אֲנִי אָז הִרְהַרְתִּי
בִּבְדִידוּתָם שֶׁל הָאוֹבְדִים
בְּכָךְ, שֶׁבְּעַלוֹת ג’וֹרְדָנוֹ
עַל פִּגוּמֵי הַמּוֹקֵד,
לֹא נִמְצְאָה לוֹ בִּשְׂפַת אֱנוֹש
מִלָּה וְלוּ רַק אַחַת,
לְהַפְנוֹתָהּ אֶל הָאֱנוֹשׁוּת,
אוֹתָהּ אֱנוֹשׁוּת שֶׁנוֹתֶרֶת.

הֵם כְּבָר אָצוּ לִגְמֹע יַיִן,
לִמְכֹּר כּוֹכְבֵי יָם לְבָניִם,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נִשְׂאוּ בַּהֲמוּלָה עַלִּיזָה.
וְהוּא כְּבַר רָחַק מֵהֶם,
כְּבָר חָלְפוּ דוֹרֵי-דוֹרוֹת,
וְהֵם חִכּוּ רַק רֶגַע
עַד יַעַל בַּלֶּהָבָה.

וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דֶי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר.

פרופסור אירנה גרודז’ינסקה-גרוס מאוניברסיטת פרינסטון, רעייתו של ההיסטוריון יאן תומש גרוס, שתיאר בספרו  שכנים את הטבח שעשו פולנים ביהודים בעיר ידוובנה, כתבה על חשיבות שירו של צ’סלב מילוש. לדבריה, זהו “אחד השירים-מסמכים הבודדים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה”.

המשורר מראה בשיר את הפער הבלתי נתפס בין מה שמתרחש מעבר לשני צדי החומה: שם – מאבק הירואי שגורלו נחרץ, כאן – צהלה אדישה ועיוורת. היהודים, כמו המדען שהוצא להורג בקמפו די פיורי, מתים בלי שמישהו יחלץ לעזרתם. גורלם אינו נוגע לבני עירם, הפולנים השקועים בשמחותיהם ובעליזותם. אפילו השיירים המפוחמים הנישאים מהגטו אינם מטרידים את הפולנים אלא להפך, ייתכן שאפילו מעוררים את צחוקם.

צ’סלב מילוש כתב ב-1943 שיר נוסף: “נוצרי מסכן מסתכל בגטו”, המתאר את האנשים שהתהלכו במחילות התת-קרקעיות של הגטו, ולאחר הריסתו נקברו חיים. חוקר ספרות פולני, יאן בלונסקי, אימץ את כותרתו של השיר במאמר שקרא לו “פולנים מסכנים מסתכלים בגטו”, שבו קרא לבני ארצו להתמודד עם זיכרון העבר. “עלינו לשאת את העבר הזה בתוכנו, למרות הכאב והצער הכרוכים בכך… עלינו לשאוף, לפחות, לנקות אותו…” את היהודים כינה הבל, שקין אחיו רצח, והוסיף והסביר: “הבל לא היה לבדו; הוא גר בביתנו, על אדמתנו, כלומר בבית משותף על אדמה משותפת. הדם נשאר על קירות הבית, נספג באדמה, בין שנרצה בכך ובין אם לאו. הוא נטען בזיכרון שלנו. אם כך, חובה עלינו להיטהר, כלומר, להתבונן בעצמנו כפי שהננו באמת. שאם לא כן – הבית, האדמה, יהיו מוכתמים לעד”, והוא מוסיף ומסביר כי “זו משמעות דברי המשורר” (אבל אפילו בלונסקי ממשיך באמירה נוספת, שבה הוא מטהר בעצם את בני עמו: “אלוהים עצר בעדנו. כן, אלוהים, שכן אם לא היינו שותפים ברצח עם, הרי זה משום שעדיין היינו קצת נוצרים”).

צ’סלב מילוש נולד בווילנה, בתקופה שהייתה עדיין חלק מפולין. חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה כתב את המסה “אומות”, שבה ניתח את האנטישמיות הפולנית. הוא עצמו ערק מארצו ב-1951, ביקש מקלט מדיני בצרפת, היגר לימים לארצות הברית, וכיהן כפרופסור לשפות סלביות באוניברסיטת ברקלי. יד-ושם הכיר בו ובאחיו כחסידי אומות עולם. השניים היו פעילים במחתרת הפולנית, והסתירו באופן אישי כמה יהודים שחלקם ניצלו ממוות ועלו לישראל.

המשורר הלך לעולמו ב-2004. קשה שלא לתהות מה היה חושב, אילו חי כיום, על עמדתה של ממשלת פולין, המבקשת להתנער מהקשר של הפולנים אל השואה; מה היה אומר כבר ב-2001, כשהספר שכנים ראה אור לראשונה, ופולנים רבים זעמו עליו וראו בו כתב האשמה לא הוגן ולא מוצדק.

“היהודים היו צריכים להתגונן בכוחות עצמם. ייחסו להם פחדנות, כי הם ציפו שהפולנים יגנו עליהם”, אמר אחד הפולנים שיאן טומאש גרוס ראיין בספרו שכנים, ואילו ראש ממשלת פולין השיב לאחרונה לעיתונאי הישראלי רונן ברגמן ואמר לו כי “לא נעניש את מי שיאמר שהיו פושעים פולנים, כפי שהיו פושעים יהודים ופושעים רוסים ואוקראינים”. האשמת הקורבן, התכחשות והתנערות מאפיינים את התגובות הללו. נראה כי לכל תקופה הקמפיו דה פיורי שלה.

---

תודה למירי פז על ספר המאמרים  החשבון הפולני: עימות עם זיכרון, שערכה.

 

 

“כאן, בפריס, אני מרגיש שונה – כיהודי – ואני יודע שאין לי מה להתבייש בזה. שם, בין היהודים, האפליה מורגשת וכואבת ומציקה: בין אם אשכנזים מבליטים את עליונותם ובין אם הם מצניעים אותה בסובלנות מופגנת ובשוויוניות מילולית.

אדם בעל רכוש ועמדה וגאווה העולה מכאן לארץ, יא אלבר, אינו עולה אלא יורד: במעלות החברה הוא יורד. גם לרדת בהכנסות לא דבר קל הוא, אך מה הוא הכסף אם לא מפתח למעמד חברתי. איש אינו מוותר מרצונו על זקיפות קומתו, על כבודו העצמי, על זהותו. אמת, בני אדם לא נולדו שווים ומעמדות מצויים בכל חברה, במוצהר או במוסתר. אך חברה, שהעליה המעמדית חסומה בה בגלל המוצא, בגלל העדה, בגלל השם, היא… היא…”

“אל תתרגש, דוד ז’ילבר. בעניין זה אני חושב שהצדק אתך. אך אילו קמו כל אלה שעליהם אתה מספר ועלו מצרפת לארץ, היו פני הדברים משתנים.”

“בוודאי שהצדק אתי. בוא ניקח פרשת שמות” – הדוד קם ולקח ספר טלפונים עב כרס ופתח אותו בחבטה לפני אלבר – “הנה ראה בעצמך: אבקסיס, אברג’ל, אבוהב, אבולעפיה, אבוטבול – כולם יהודים ‘משלנו’ – וראה כמה רופאים וכמה פרופסורים וכמה עורכי דין ביניהם. עמודים שלמים. עד שספר הטלפונים של תל אביב וירושלים לא ייראה כך” (כאן טפח הדוד באגרופו על הספר הפתוח טפיחה שהקפיצה את אלבר) “לא תבוא גאולה שלמה לישראל!”

 

בסרט “משחק הדמעות” התרחשה תפנית דומה. היה אז רגע של תדהמה שגרם לצופה – ולא רק לו – להישנק. זה קרה כשפרגוס, חייל אירי מאוהב, גילה שלאישה הקוקטית, המושכת מאוד, שאתה הוא מתעלס, יש אבר מין גברי. תגובתו הראשונית היא זעזוע ורתיעה, אבל אחרי זמן מה הוא נמלך בדעתו ומבין שהוא מאוהב באדם, לא במגדר. גם בספר אורלנדו של וירג’יניה וולף מתרחש שינוי מעורר השתאות: גיבור הספר מתעורר בוקר אחד כאישה. לקורא התמים, בקריאה ראשונה ובלי ידע מוקדם, מזומן רגע של בלבול, פליאה והתפעלות.

בסרט “אישה פנטסטית” רק קהל הצופים נדהם (בתנאי, כמובן, שהקפיד לא לקרוא על הסרט שום דבר מראש) כשמתגלה לו שמרינה, האישה האוהבת שהביאה את בן זוגה לבית החולים לאחר שחש פתאום ברע, אינה אישה שגרתית, אלא טרנסג’נדרית. מן הסתם שמו של הגבר – אורלנדו – לא נבחר במקרה: יוצרי הסרט החליטו מן הסתם במעין קריצה סמויה להעלות על הדעת את הדמות הדו מינית שיצרה וירג’יניה וולף. אורלנדו מקיים עם מרינה קשר זוגי אוהב, ממושך ויציב ויודע, כמובן, מיהי. בהמשך נגלה איך מגיבה הסביבה הקרובה שלו לקשר הזה, ועם אילו קשיים צריכה מרינה להתמודד. למשל – עם סירובם של רבים להכיר בכך שהיא אישה, ומתעקשים לפנות אליה בלשון זכר. (תגובתה ראויה לציון ומעוררת התפעלות והערכה עמוקה כלפיה וכלפי חוסנה הנפשי המרשים). שוללים ממנה זכויות בסיסיות ויחס של כבוד מינימלי, שאמור להיות מוקנה לכל אדם באשר הוא. אנו עדים לעלבונות, לעוול, לביזוי, ולצד כל אלה – נוכחים ביכולתה של מרינה לשמור על עצמה, לא לרדת לרמה של אלה שפוגעים בה, להגיב בהגינות, גם ברגעים קשים מאוד. גם כשאחרים אינם מסוגלים לקבל אותה, היא מצליחה להבין את הקשיים שלהם, ועם זאת – לא לוותר, אפילו ברגעים של כאב והשפלה בלתי נסבלים.

“משחק הדמעות” ו”אישה פנטסטית” פורשים בפנינו אקסיומה שאי אפשר להתכחש לה, כזאת שאמורה הייתה כבר מזמן להיות מובנת מאליה: התאהבות ומשיכה בין שני בני אדם אינה תלויה במגדר של אף אחד מהם, אלא בהתרחשות שאי אפשר להסביר או להגדיר אותה, בקסם של הקרבה הנפשית והגופנית שקיומה מתעלה מעל כל המגבלות חסרות המשמעות המוכתבות מבחוץ. האהבה לא נקבעת על פי אברי הגוף.

אין ספק שמרינה אוהבת את אורלנדו אהבה עמוקה, שאינה מתפוגגת גם אחרי שמת. אין לה שום זכויות, גם אם היא מתאבלת עליו, מסורה לו, מתגעגעת אליו, זקוקה לו, מיוסרת בלעדיו.

לפני זמן מה התקוממה דוגמנית טרנסג’נדרית ישראלית כנגד השאלה החצופה והבלתי נסבלת ששאלו אותה בתוכנית אירוח בטלוויזיה (“עברת את הניתוח?”). גם מרינה, גיבורת הסרט נאלצת להתמודד עם שאלה דומה והיא מגיבה מיד בזעזוע ובתקיפות: “לא שואלים שאלה כזאת!” לא מפתיע לגלות שגסות הרוח והחוצפה שהסרט מציג אינן בדויות, אלא לקוחות ממש מתוך המציאות. דניאלה וגה, השחקנית המגלמת את דמותה של מרינה, ודאי מכירה אותן מקרוב: היא טרנסג’נדרית, זמרת אופרה בהכשרתה, שמפליאה להפגין בסרט את כישורי השירה שלה. היא מגלמת את מרינה בעדינות נוגעת ללב.

“אישה פנטסטית” מועמד לפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר. הוא מתמודד נגד “אהבה חסרה” הנפלא. אילו הייתי חברה באקדמיה, הייתי מתקשה להחליט באיזה מהם לבחור.

במהלך הצפייה בסרט הרוסי “אהבה חסרה” (המועמד לפרס האוסקר 2018 בקטגוריה של הסרט הזר הטוב ביותר) אפשר להיזכר בקולנוע כאמנות, לא כאמצעי בידור. התרגלנו כל כך לסרטי הנוסחה שהוליווד מספקת לעולם כבר יותר ממאה שנה, עד שכמעט שכחנו שסרט יכול להעניק גם חוויה עמוקה ורבת רבדים, שהוא יכול להפעים, ולא רק סתם לשעשע.

“אהבה חסרה” הוא סרט אינטימי מאוד. הוא מספר לנו על בוריס וז’ניה, בני זוג נשואים שהגיעו אל סוף דרכם המשותפת, ומראה לנו איך בלהט המריבות, מרוב תיעוב ושנאה הדדית ומתוך מתירנות עצמית מחרידה, הם מאבדים שליטה ואת היכולת לחשוב על אליושה, בנם המשותף, להבין מה הם מעוללים לו בהתמקדותם בצרכים, באכזבות, ברצונות של עצמם, עד כדי עיוורון לרגשותיו של הילד ובכלל – לקיומו. הם עסוקים כל כך בהתאהבויות החדשות שלהם, עד שיומיים שלמים חולפים לפני שהם מגלים שאליושה נעדר, נעלם.

מה יתגלה לנו במהלך החיפוש אחריו? האם יצליחו למצוא אותו? מה תהיה השפעת היעלמותו על הקשר ביניהם? ועם בני הזוג האחרים שלהם?

הסרט מספק תשובות לשאלות הללו, אבל הן אינן צפויות, כי אינן פועלות על פי מערכת הכללים המוכרים לנו מסרטים אמריקניים. כאן הקצב אטי, ואין הבטחות לפתרונות מנחמים, או לתשובות ברורות וחד משמעיות. ענייננו בסרט הוא במהלכים הנפשיים של הדמויות, בתובנות שלהן לגבי עצמן וביחסים ביניהן.

אחד הגיבורים הראשיים של הסרט הוא מזג האוויר הרוסי, שיש לו תפקיד פעיל: לא רק כרקע פוטוגני מאוד, אלא בעיקר כאיום אפל, שכוחו הולך וגובר. אפשר כמעט לחוש בקור העז, שעל התעצמותו יודעים מראש מתוך מהדורת חדשות ששומעים ברדיו – “חזית ארקטית מתקרבת”. לשם הילד נעלם: לתוך השלג שמתחיל לרדת, לתוך היער, באפלה, על גדת הנהר, בבניין נטוש ומוזר, שם מחפשים אותו.

ברקע מתרחשת, לקראת סופו של הסרט, גם המלחמה של רוסיה באוקראינה, כמעין הד להרסנות ההדדית, שפוגעת, בסופו של דבר, בעיקר בחלשים ובחפים מפשע.

יוצרו של הסרט, אנדריי זוויאגינצב, נאלץ בעבר, בעקבות סרטו “לוויתן“, להתמודד עם ביקורת קשה מבית. טענו נגדו שהוא מוציא את דיבתה של רוסיה. “הסיבה היחידה שהסרט הזה מוצא חן בעיני המערב, היא שהוא מכפיש את המדינה,” נכתב עליו. הוא הואשם באופורטוניזם ובהצגה לא אמינה של המציאות ברוסיה. “אנחנו מקווים,” כתבו אז, “שלהבא היוצר לא ישתמש בכספי המימון שקיבל מן הציבור כדי ליצור משהו שחותר כך תחת הקיום שלנו. לא ייתכן שמשלמי המיסים יממנו עבודה של אדם שיורק בפרצופם”.

בסרט “אהבה חסרה” מותח זוויאגינצב ביקורת על המשטרה הרוסית, המוצגת כארגון שאנשיו אדישים וחסרי מוטיבציה. את החיפוש אחרי הילד עורכים מתנדבים, לאחר שהשוטר מסביר להורים שזה הסיכוי היחיד לפעולה ממשית.

אבל עניינו העיקרי של הסרט אינו במערכת הסובבת את בוריס וז’ניה, אלא במשפחה ובזוגיות. הוא נוגע קלות ביחסים שבין אמהות ובנות, אבל מתמקד בעיקר בזוגיות, במה שמתרחש לא פעם כמה שנים אחרי החתונה, בימים שבאים אחרי סופן של אגדות הילדים, כשקסם ההתאהבות מתפוגג. הוא שואל אם יש תוקף למשפט המסורתי שעמו מסתיימות האגדות: “ומאז הם חיו באושר ובעושר, עד עצם היום הזה”. בניגוד לעלילה, שאינה מעניקה תשובות ברורות, דומה שלשאלה הזאת נותן הסרט תשובה חד משמעית, ונוּגה.