אלפרד טניסון, "הסתערות חיל הפרשים": למי אסור לדרוש תשובה?

השנה – 1854. אנגליה מסובכת במלחמה עקובה מדם, שמתנהלת ברובה בחצי האי קרים. רוסיה היא האויב, ובנות בריתה של אנגליה הן טורקיה וצרפת, אם כי האנגלים והצרפתים, שבעבר הלא רחוק היו אויבים, אינם מפגינים חיבה יתרה אלה לאלה. עד כדי כך שהיו מי ששמעו את הלורד רגלן, המפקד העליון הבריטי, מכנה את הצרפתים דווקא "האויב". בכל מקרה, אנשי שני הצבאות התנשאו מעל הטורקים, לעגו להם, ועל פי דיווחיו של פרשן בריטי, אפילו אילצו את החיילים הטורקים לשאת אותם על כתפיהם בכל פעם שנאלצו לצעוד על קרקע בוצית או לחצות נחל.

המאבק נובע מרצונם של הצדדים להשתלט על מה שהותירה אחריה האימפריה העות'מאנית. המלחמה, המכונה "מלחמת קרים" רצופה בתקלות ובטעויות בשיקול דעת. כ-250,000 חיילים מתו רק ממחלות, וכשהמלחמה הסתיימה אחרי שנתיים וחצי, היא הותירה אחריה 750,000 מתים.

הייתה זאת המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה כתבים וצלמים צבאיים ליוו את המהלכים ודיווחו עליהם לציבור. בעקבות אותם דיווחים הגיעה אל החזית צעירה אנגליה, פלורנס נייטינגל, שהתנדבה לטפל בחולים ובפצועים. נייטינגל, שזכתה לכינוי "הגבירה עם המנורה" כי נהגה להסתובב בלילות בין החולים ולהאיר את דרכה, ייסדה למעשה את מקצוע הסיעוד.

הכתבים דיווחו גם על הכשלים שהתרחשו במהלך הקרבות, והם היו רבים. אחד החמורים שבהם אירע בעקבות פקודה שקיבלה יחידה של חיל הפרשים האנגלי. החיילים הצטוו להסתער על עמדה מבוצרת היטב של הארטילריה הרוסית, בקצהו של עמק ארוך וצר, שהאויב התמקם בצידיו.

הפרשים צייתו לפקודה, ואחרי קרב קשה מאוד הצליחו לכבוש את היעד, אבל מתוך ה-600 שיצאו לדרך שבו רק 198. העמק היה למלכודת אש, ורוב החיילים של אותה יחידה נהרגו.

הקרב על סבסטופול, במהלך מלחמת קרים

הדיווח העיתונאי הגיע לאנגליה, ובעקבותיו כתב המשורר לורד אלפרד טניסון את אחד משיריו הידועים ביותר. באנגלית הוא נקרא "The Charge of the Light Brigade" כלומר – "הסתערות חיל הפרשים". בשיר מתאר טניסון את אותה הסתערות נועזת, ואת מוראות הקרב הקשה. הריהו כאן בתרגומי:

I
מַיְל וָחֵצִי, מַיְל וָחֵצִי,
מַיְל וָחֵצִי, הָלְאָה,
כֻּלָּם בִּנְקִיק הַמָּוֶת עוֹד
רוֹכְבִים הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.
"קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!
הִסְתָּעֲרוּ עַל תּוֹתָחִים!"
כָּךְ הוּא פָּקַד בִּנְקִיק הַמָּוֶת
בּוֹ רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

II
"קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!"
הַאִם תָּהָה שָׁם אִישׁ?
לֹא, אַף חַיָּל אָז לֹא חָשַׁב
אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה.
לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה,
אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה,
לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא,
לְתוֹךְ נְקִיק הַמָּוֶת כָּךְ
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

III
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח לִפְנֵיהֶם,
מַטָּח וְרַעַם;
פֶּרֶץ יֶרִי וּפְצָצָה,
בְּעֹז הֵם דָּהֲרוּ יָשָׁר
לְתוֹךְ לוֹעוֹ שֶׁל מָוֶת,
הַיְשֵׁר אֶל פִּי הַתֹּפֶת,
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

IV
חַרְבֹתֵיהֶם אָז בָּהֲקוּ
וּבָאֲוִיר בְּעֹז הוּנְפוּ
שׁוּלְּחוּ לְעֵבֶר תּוֹתְחָנִים
הִסְתָּעֲרוּ הַפָּרָשִׁים
כֹּל הָעוֹלָם אָז הִשְׁתָּאָה,
זִנְּקוּ לְתוֹךְ סְלִילֵי עָשָׁן
אֶל סוֹלְלוֹת תּוֹתָח פָּרְצוּ
קוֹזָקִים וְרוּסִים
קָרְסוּ מֵחֲבָטוֹת חַרְבָּם,
וְאָז שְׁבוּרִים, מְרֻסָּקִים
הֵם דָּהֲרוּ בַּחֲזָרָה
לֹא עוֹד הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

V
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח גַּם בְּגַבָּם,
מַטָּח וְרַעַם,
פֶּרֶץ יֶרִי וּפְצָצָה,
נָפַל הַגִּבּוֹר וְסוּסוֹ מְרוּצָץ
וְאָז מִצְטַיֵּן הַקְּרָבוֹת נֶאֱלַץ
בְּלוֹעַ הַמָּוֶת לָבוֹא,
מִתּוֹךְ פִּיהָ שֶׁל הַתֹּפֶת לַחֲזֹר,
כֹּל מִי שֶׁנִּשְׁאַר מִתּוֹכָם,
מִכֹּל הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

VI
מָתַי בִּכְלָל תּוּכַל תְּהִלָּתָם לְהִתְעַמְעֵם?
אוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת נוֹעֶזֶת שֶׁלָּהֶם,
לְעֵינֵי הָעוֹלָם הַמִּשְׁתָּאֶה,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָם פָּרָשִׁים,
שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲצִילִים!

למרבה הצער, התברר בדיעבד שלא היה, לְמעשה, שום צורך ממשי בכיבוש אותו יעד, והפקודה נבעה בכלל מטעות. גנרל צרפתי שנכח בזירה, הביט בהשתאות על ההסתערות ההתאבדותית, וטבע בעקבותיה אמירה בלתי נשכחת: "cest magnifique, mais ce nest pas la guerre" , כלומר – נפלא, אך לא מלחמה.

טניסון לא התעלם בשירו מהמחדל. הוא כתב על החיילים שלא שאלו את עצמם אף לרגע "אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה" ולא העלו בדעתם לסרב לפקודה.

רבים נוהגים לצטט שלוש שורות מתוך השיר: "לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה, / אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה, / לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא". הציטוט הופיע למשל בסרט "הגשר על נהר קוואי", בסדרת הספרים האנטי מלחמתית של ג'ין ג'ונסון, ששמה Theirs not to Reason Why, ובאחד הפרקים בסדרת הטלוויזיה של הבי-בי-סי "טופ גיר". כמו כן הוא העניק השראה לשיר The Trooper של Iron Maiden .

בעיני אחדים – כמו טניסון עצמו, שסיים את שירו בקריאות התפעלות ובתביעה לחלוק כבוד לחיילים – מבטאות השורות הללו את הצורך להעלות על נס את צייתנותם המופלגת של החיילים. אחרים, לעומת זאת, מצטטים אותן כדי לחשוף את האיוולת שבצייתנות עיוורת, ולגנות את נכונותם של חיילים להקריב את עצמם לשווא.

 

טניסון קורא את השיר בקולו!


כאן: השוואה עם שני תרגומים נוספים, והשיר המקורי באנגלית.

סרט הקולנוע "אני, טוניה": מי באמת פגע בה?

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – "איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?"

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט "אני, טוניה", המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – "מתראיינים" לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג'יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג'יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.