"האיש שהיה חפץ" – זאת הייתה כותרת המשנה הלא מוכרת שנועדה ללוות את שמו של ספר מפורסם מאוד. הכותרת הוחלפה באחרת – "חיים בשפל המדרגה", שכמו קודמתה נמוגה לחלוטין מהזיכרון. שמו הסופי של הספר ידוע מאוד: הוא נקרא אוהל הדוד תום, והוא אחד המצליחים והנמכרים ביותר אי פעם. יש הטוענים כי רק התנ"ך הופץ באמריקה בעותקים רבים יותר. גם מי שלא קרא אותו יודע שעלילתו מתרחשת בארצות הברית, באמצע המאה ה-19, ושהוא מספר על קורות חייו וסבלותיו של עבד אמריקני שחור. כמו כן סבורים רבים שהייתה לספר הזה השפעה עצומה ומשמעותית על ההיסטוריה האמריקנית.

נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, כך נהוג לספר, אמר להארייט ביצ'ר סטו כשפגש אותה בחג ההודיה של שנת 1862, שנה אחרי פרוץ המלחמה, "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה."

יש הטוענים כי המפגש עם לינקולן התקיים אמנם, אבל שהוא מעולם לא אמר את המשפט שצוטט כה רבות, וכי בני משפחתה של הסופרת הם האחראים לכך שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי, רק משום שחזרו עליו לעתים כה תכופות, עד שנהפך למעין אמת מקובלת.

כיום כבר אין עוד כמובן שום אפשרות לברר אם לינקולן אמר את הדברים הללו או לא, ובעצם, אין לכך חשיבות, כי די במה שידוע בוודאות: הספר אוהל הדוד תום השפיע מאוד על קוראיו, ומן הסתם הניע אותם גם לפעול. כמו שדיקנס חולל שינוי באנגליה של המאה ה-19 כשתיאר את מצוקתם של הילדים העניים, בני המעמדות הנמוכים, המנוצלים והמעונים, והביא לשינוי בראיית העולם של קוראיו, ובעקבות זאת לרפורמות ולשינויים בחקיקה, כך השפיעה מן הסתם גם הארייט ביצ'ר סטו על קוראיה, שסבלם של הדוד תום ושל אליזה, השפחה הנמלטת ביחד עם בעלה ובנה הקטן, נגע ללבם.

שמונה שנים חלפו בין פרסום הספר ועד שמלחמת האזרחים פרצה. במדינות הדרום של ארצות הברית הוא התקבל בכעס, טינה, ובמתקפות אישיות על הסופרת, שהיא, כך כתב עליה אחד המבקרים, "אישה גבוהה, גסה, וולגרית למראה ושמוטת כתפיים, שיש לה צוואר ארוך וצהוב ואפה, שדרכו היא מדברת, ארוך ומחודד." המבקרים מחו בחמת זעם על הרמז המובלע בספרה כאילו "אנשים שחורים דומים לאנשים לבנים", כלומר –  שיש להם רגשות אנושיים, טוב לב, נדיבות, יכולת להזדהות עם הזולת, שהם חשים אהבה ושנאה, וסובלים כשנוהגים בהם באכזריות… אחת התגובות להופעתו של אוהל הדוד תום הייתה פרסומם של ספרים שהציגו "אמיתות" מנוגדות לו – למשל, "האוהל של דודה פיליס" שבו תואר מצב הפוך: אדונים רחומים שלעולם אינם מצליפים בעבדיהם, כי פגיעה כזאת אינה נאותה או הגיונית. את המתנגדים לעבדות הציגו הספרים ההם כיפי נפש, תמימים וטועים, או כאנשים נתעבים וצבועים, ואפילו כסוטי מין מסוכנים.

הארייט ביצ'ר סטו נולדה בקונטיקט, אחת ממדינות הצפון. אביה היה כומר קלוויניסטי, אב לשנים עשר ילדים. היא נישאה לתיאולוג שעליו סיפרה שהוא "עשיר ביוונית, עברית, לטינית וערבית, אך אבוי, עני בכל מובן אחר." שבעה ילדים נולדו לשניים, ומותו של אחד מהם, בגיל שנה וחצי, כך היא סיפרה בדיעבד, לימד אותה מהו כאב, ועורר בה הזדהות עם כאבן של השפחות השחורות שנאלצו להיפרד מילידיהן כשאלה נלקחו מהן ונמכרו. את נתיב הבריחה לעבדים נמלטים שאותו תיארה הכירה היטב: היא, בנה ובעלה, וכן גם אחיה, הנרי וורד ביצ'ר, היו שותפים פעילים ברשת מאורגנת שעזרה לעבדים לברוח לקנדה, שם הייתה העבדות אסורה על פי חוק.

אוהל הדוד תום התפרסם תחילה כסיפור בהמשכים בכתב-עת שחרט על דגלו את ההתנגדות לעבדות. הצלחתו כספר הייתה מיידית, וכבר בימים הראשונים לאחר שראה אור הוא נמכר באלפי עותקים. על תהליך היצירה שלו אמרה הארייט ביצ'ר סטו: "אני לא כתבתי את הספר. אלוהים הכתיב לי אותו." כמו כן היא הסבירה כי המניע לכתיבתו היה אהבת המולדת שלה, וכי חששה מפני יום הדין העתיד לבוא על ארצה, בשל העוול המתמשך המתרחש בקרבה. השאלה אם גם בימינו, כמו במאה ה-19, יש לסופרים כוח להשפיע כך על החברה שבה הם חיים, תיוותר כנראה לפי שעה ללא מענה.

שתיהן עלו לעליית הגג והסתתרו בין הלבנים המתייבשים על החבלים, כדי לראות מה נעשה בבית של בינה. לבדו היה בעליית הגג. הוא עמד ותיקן, על פי דוגמה של שן, כלי עץ קטן, העשוי כמין אובליסק ומורכב כולו מטבעות וחצאי עיגולים. קרוב לגמרי היה. הנסורת הצהבהבה הבהבה באפלולית החדר, כניצוצות הניתזים מתחת לפרסות סוס דוהר. גלגלי המכונה ניסרו והסתובבו, ובינה הצטחק. ראשו היה מורכן כלשהו הצידה, כנפי אפו ריטטו, וכולו שרוי היה באותו האושר השלם, שלא ניתן כנראה, אלא למתעסקים באומנויות הקלות, שכן אפשר להם לטעום בלי התאמצות יתירה את הטעם של גמר היצירה ומימושה − רגש שאחריו אין לבקש עוד כלום בעולם.

מאדאם בובארי, ספרית פועלים, 1977

מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?

הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.

מה אמור לקרות בעיירה אמריקנית קטנה שמרבית תושביה לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, כשלפתע מופר האיזון ומאות מהגרים מסומליה מתחילים להופיע, קובעים בעיירה את ביתם, משוטטים ברחובותיה, נכנסים לחנויות, ובעיקר – מביאים אתם את מנהגיהם הזרים? איך למשל יגיבו המקומיים לזבנית סומלית שמפגינה גועל וסלידה כלפי בקבוקים של משקאות אלכוהוליים ומסרבת לארוז אותם למען הקונים בחנות, כנדרש ממנה? מה יקרה אם איזשהו צעיר זועם, בן של אישה שאינה מסתירה את התיעוב שהיא חשה כלפי המהגרים הללו, ישליך ראש של חזיר לתוך מבנה המשמש אותם כמסגד? ואיך ישפיע המעשה על בני משפחתו של הצעיר, אמו הגרושה, שני הדודים שלו, שעברו מזמן לגור בניו יורק, אבל עדיין קשורים להוויית החיים המקומית?

על השאלות הללו, ועל רבות אחרות, מנסה להשיב ספרה האחרון של אליזבת סטראוט, סופרת אמריקנית שנודעה לאחרונה בישראל בזכות ספרה אוליב קיטריג' שזיכה אותה בפרס פוליצר ועובד לסדרת טלוויזיה מצליחה.

הספר The Burgess Boys ראה אור בארצות הברית לפני שנתיים. הוא מרתק לא פחות מקודמו, ולא רק מכיוון שהוא נוגע בסוגיה אקטואלית מאוד, במיוחד לאחרונה: מקומם של מהגרים מהעולם השלישי במציאות החדשה של המדינות שאליהן הם מגיעים. סטראוט מצליחה כדרכה ליצור דמויות משכנעות, שאי אפשר שלא להיקשר אליהן, לחבב אותן, לכעוס עליהן, ובעיקר – להתעניין בגורלן. הבנים של משפחת ברג'ס, ג'ים הבכור, ובוב וסוזן התאומים, חוו בילדותם טראומה קשה: אחד מהם דרדר בטעות את המכונית שבה השאירו אותם הוריהם, וגרם לתאונה שבה נהרג האב. האם אפשר להתאושש מחוויה קשה כל כך? ומה יקרה אם יסתבר שמה שידוע לאחים על אותה תאונה בעצם לא נכון? אם סוד מחריד עתיד להיחשף, לזעזע אותם, לשנות את כל מה שידעו לאורך חייהם? האם הגילוי ישפיע על הקשר ביניהם? על התנהלותם בחיים? האם בני אדם יכולים לוותר על העבר שעיצב אותם מהרגע שבו מתגלה להם השקר הטמון בו? כל אלה שאלות שהרומן משיב עליהן, כשהעלילה נעה לכל עבר, מפתיעה כל פעם מחדש, ועם זאת ממשיכה לשכנע בסבירותה.

מעניינת במיוחד עמדתה הלא נחרצת והלא לגמרי ברורה של הסופרת בעניין הסוגיה החברתית שהיא מעלה: מה צריך להיות היחס של החברה האמריקנית הוותיקה כלפי המהגרים החדשים. היא עוסקת כאן בעיקר בהגירה מסומליה, אבל מזכירה פה ושם גם מהגרים מארצות אחרות. ריחות הבישול של מהגרים מוייטנאם מוזכרים כסימן ואות להתדרדרותו המוחלטת של אחד האחים הנאלץ להשתכן בבניין שבו גרים המהגרים הללו; סוזן מספרת שרק בבגרותה הבינה שהיא בעצם נמנית עם המעמד הפריבילגי של אלה המכונים White, Anglo-Saxon, Protestant :WASP ; בוב קורא על אליס איילנד – האי ששימש בעבר מרכז של מחלקת ההגירה של ארצות הברית – ומבין שהוא ובני משפחתו, שמוצאם במתיישבים הפוריטנים בניו המפשייר, מעולם לא חשו את מה שעבר על אותם מהגרים. למעשה, אי אפשר להבין בוודאות מה עמדתה של הכותבת כלפי המהגרים. מצד אחד, היא שמה בפיו של בוב דברי תוכחה וזעם כלפי גרושתו שמספרת לו על ספר מזעזע שקראה ובו תיאור היחס המחפיר שזוכות לו נשים בסומליה: הפגיעה באברי המין של ילדות, הסכנה הקטלנית המאיימת על חייה של אישה שהרתה מחוץ לנישואים, גזר דין מוות שהוטל על מחברת הספר רק משום שסיפרה את האמת על ארצה. בוב, כאמור, זועם על גרושתו המספרת לו על מה שקראה, ולא על מי שנוהגים באופן נפשע כל כך בנשים. "הספר הזה," הוא אומר לה בכעס, "הוא חלומו של כל ימני," ומוסיף ומסנגר על הסומלים שראה במהלך המשפט של אחיינו, הצעיר שהשליך ראש של חזיר לתוך מסגד. בוב מסביר שהסומלים הללו "מותשים מאנשים כמוך, שקוראים באיזה חוג קריאה על ההיבטים המשלהבים ביותר של תרבותם, ואז מתחילים לשנוא אותם. כי הרי בתוך תוכנו זה מה שאנחנו, האמריקנים הנבערים, רוצים באמת, מאז הפיגוע במגדלי התאומים: שתהיה לנו רשות לשנוא אותם."

סטראוט מנסה, בנגיעות קלות וקצרות, לחדור לא רק לנבכי נפשם של הלבנים, גיבורי ספרה, אלא גם אל אלה של המהגרים, כמו כדי לייצג אותם ואת עמדותיהם. למרבה הצער, אלה החלקים החלשים ברומן. הניסיון ליצור מעין סגירת מעגל – דמותו של עבדיכארים שאמורה לתת פנים אנושיות למהגרים, לתאר את מצוקתם ואת הייסורים שעברו, השְכוֹל, המלחמה, האובדן, לצייר את דאגותיהם ולהראות כיצד הם מסוגלים לשים לב לזולת, גם אם אינו אחד מהם, להזדהות אתו ולהבינו – נראה מאולץ ומלאכותי משהו. המהגרים אינם מתוארים רק כאנשים סובלים ורחומים. הם גם מציגים עמדה ביקורתית כלפי ארצות הברית: "באמריקה הכול קשור בפרט. במימוש עצמי. לך למכולת, למרפאה, תפתח עיתון ותראה –  אני, אני, אני. התרבות שלי, לעומת זאת, מתמקדת בקהילה, במשפחה. […] אני רוצה שהילדים שלי לא ירגישו –  מה המילה? – שמגיע להם. אנשים מגדלים כאן את הילדים שלהם בתחושה שמגיע להם. ברגע שילד מרגיש משהו, הוא אומר מה שהוא מרגיש, אפילו אם הוא מתחצף לאדם מבוגר. וההורים אומרים, איזה יופי, הוא מביע את עצמו. הם אומרים – אני רוצה שהילד שלי ירגיש שמגיע לו."

"סיפורם של בני ברג'ס הוא סיפור אמריקני. אנחנו ארץ שמושתתת על זרימה מתמדת של מגוון תרבויות, ואנחנו גם ארץ שבה החלום שלנו להמציא את עצמנו מחדש ממשיך לשגשג," טוענת סטראוט, מפיה של אחת הדמויות. הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לראות את קווי הדמיון בין מה שמתואר כאן, לבין חלקים במציאות המוכרת לנו מבית. ההבדל התהומי הוא כמובן בכך שהמהגרים המתוארים בספר, אלה שכן מבקשים להתערות ולהשתלב, מצליחים במוקדם או במאוחר לעשות זאת. מערכת המשפט ניצבת לצדם, וגם רבים מהתושבים המקומיים תומכים בהם. יש להם סיכוי. בישראל, לעומת זאת, קיים רק כרטיס כניסה אחד לחברה השלטת: ההשתייכות הלאומית והדתית. על גורלם של פליטים אפריקניים ועל מה שקורה כאן למי שפוגעים במסגדים (ובכנסיות) מוטב לא להרחיב את הדיבור.

Strout, Elizabeth (2013-03-26). The Burgess Boys: A Novel  Random House Publishing Group. Kindle Edition

סבא: בכל אחד מאיתנו מתחולל מאבק בין שני זאבים – הרע         והטוב. הזאב הרע הוא הכעס, הקנאה, החרטה, החמדנות, היהירות, השקרים והאגו. הזאב הטוב הוא השמחה, השלום, התקווה, השלווה, הענווה, האמפתיה, האמת, הרחמים והאמונה.

נכד: ואיזה זאב בסוף מנצח?

סבא: הזאב שאותו מאכילים.

מה עושה מי שמשתכנע שהגנה עצמית מצריכה ואפילו מצדיקה הרג המוני?

ברור לגמרי: שולל מהמועמדים־להיות־מותקפים את אנושיותם, אוטם את המבט, עד שהוא מצליח לראות בהם לא בני-אדם.

לאחרונה הודלף לציבור הישראלי מידע שלפיו תקיפה באיראן כמעט יצאה לפועל,  ואלמלא התנגדותם של שניים או שלושה אנשים שנמצאו בעמדות מפתח והיה בכוחם לבלום את ההחלטה, רבים, אולי אפילו אני, אתה ואת, לא היו עוד בין החיים, שהרי אין להעלות על הדעת שתקיפה כזאת הייתה נשארת חד צדדית.

אצל עצמנו אנחנו קרובים, אבל את מי בדיוק היו כוחותינו תוקפים שם, בשמנו? ייתכן שהמחשבה על המוני איראנים אלמוניים, נשים רעולות פנים וגברים משופמים, מרוחקים ונטולי זהות, הייתה מקילה על ההחלטה להרוג אותם, אחרי שכנוע עצמי – מוצדק או שגוי –  כי "הקם להורגך השכם להורגו."

האם ההזרה הזאת מתאפשרת גם שמתקרבים אל בני אדם מסוימים, והם נהפכים לפרטים אישיים ויחודיים, מוכרים ונוגעים ללב, וליתר דיוק – האם היה מישהו מסוגל להחליט על תקיפה המונית על איראן גם אחרי שקרא את ספריה של מרג'אן סטראפי?

למרבה הצער, נראה שאין בכוחם של ספרים למנוע מלחמות. ובכל זאת, הם ודאי יכולים לשנות הלכי רוח, אולי גם לחלחל לכל עבר, ובסופו של דבר – להשפיע על המציאות.

מרג'אן סטראפי היא סופרת ומאיירת איראנית גולה. את סיפור חייה סיפרה בשני כרכים של הספר פרספוליס,  שתורגם לעברית, ובספר Embroideries. היצירות הללו מעניקות לקוראיהן הזדמנות לראות את איראן ואת תושביה מנקודת מבט אנושית, נוגעת ללב ואישית.

אלה רומנים גרפיים, מה שמכונה "קומיקס", ז'אנר שנחשב פחוּת ערך לעומת רומנים מילוליים, אף על פי שזוהי סוגה ספרותית רבת עוצמה שיכולה להיות מתוחכמת וחכמה לא פחות מהספרות המוכרת והרגילה. (אפשר להיווכח בכך בספרים הישראליים הנכס,  וגם הדור השני, שתי יצירות מופלאות, רציניות, אבל גם משעשעות מאוד, כל אחת בדרכה).

שני הספרים בסדרת פרספוליס, שעובדו גם לסרט קולנוע הנושא את אותו השם (להלן הסרט המלא, בגרסתו המדובבת לאנגלית, עם כתוביות בהולנדית), מתארים את קורות חייה של הסופרת, ובה בעת – את אלה של ארצה, על התלאות, הכאבים ומפחי הנפש של תושביה.

הסרט נשען על הספרים, אבל אינו כולל את כל מה שמופיע בהם. ומה נודע לו לקורא (שבעצם יכול היה "לחשוד" בכל אלה גם לפני הקריאה)? לא מעט. למשל – שהאיראניות החבויות מתחת לרעלות ולחיג'ב הן נשים בשר ודם, אמיתיות, כועסות וסובלות. שהן מתעבות את הרעלה שנכפית עליהן מאז שהחלה ההפיכה הדתית שבמהלכה הופל השאח (מהפכה שהאמריקנים ובעצם גם ישראל תמכו בה ועודדו אותה: אפשר לקרוא את כל הפרטים מסמרי השיער בספר נקודת האלחזור, שכתב רונן ברגמן). שהן סובלות מכך שבמערב רואים את איראן כהתגלמות הרוע, ושכל איראני הוא ודאי טרוריסט מסוכן, ומתגעגעות לימים שבהם הסתובבו בעולם עם דרכון איראני, הרבה כסף בארנק, תחושה של כבוד לאומי ובעיקר – חֵרות.

מרג'אן סטראפי גלתה מארצה כשהייתה בת ארבע עשרה. הוריה שלחו אותה לאוסטריה, באהבה רבה ובהקרבה עצמית מרשימה, כדי שתלמד שם ותתפתח להיות אישה עצמאית המממשת את כישרונותיה. בספר פרספוליס היא משחזרת את המפגש שלה עם המערב, את המאבק שלה להשתלב, ובעיקר את הכאב הרב שהיא חשה כאיראנית. סיפורה אישי, ועם זאת כללי. היא נערה שגדלה להיות אישה צעירה, והיא איראנית שכואבת את הסבל של בני עמה.

כי באירן הורגים את מי שמתנגד למשטר.

כי היא עצמה מתגלה לא פעם כאדם אמיץ, והיא זועמת על "פחדנים המאפשרים לדיקטטורים להתחזק".

ניסיונה הראשון להשתלב במערב לא מצליח. היא מחליטה כעבור ארבע שנים לשוב לאיראן. כבר בשדה התעופה היא חשה באווירת הדיכוי השוררת בארצה, ולא רק משום שהיא נאלצת לעטות שוב את הרעלה השנואה.

בשובה לטהרן היא נחשפת לכל הסבל שעברו בני עמה במהלך מלחמת איראן עירק. כך למשל היא מתחלחלת מציורי הקיר המפארים את הנופלים בקרבות ומהרחובות ששמותיהם השתנו והם נושאים עתה את זכר אותם נופלים. היא חשה כמי שפוסעת בתוך בית קברות.

אביה המהנדס עובד הרבה יותר קשה מבעבר: בשל ההרס שהסבה המלחמה, נאלצים האיראנים לבנות הכול מחדש, אבל, ידועי סבל, הם "מחכים להרס שתגרום המלחמה הבאה."

אין לאנשים מושג מדוע נלחמו במשך שמונה שנים, ומדוע בניהם נהרגו. כדי שירגישו שהייתה איזו משמעות לכל המוות והאובדן המיותרים הללו, קוראים רחובות על שם הנופלים.

הסבל מהמלחמה היה מחריד. אבל הוא לא הסתיים. כי אחריה החל הטרור הפנימי. אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים, הוצאו להורג. וזאת בנוסף על כחצי מיליון עד מיליון איראנים שנהרגו במלחמה עצמה, שלא להזכיר את כל הנכים, האלמנות והיתומים.

בביקור אצל חבר ילדות שנפצע בקרבות אחרי שאולץ להתגייס, ואיבד רגל ויד, היא מבינה שבן אדם יכול לרחם על עצמו רק עד דרגה מסוימת של כאב, ושאחריה ההתמודדות האפשרית היחידה היא – לצחוק.

היא רוצה כל כך שבני משפחתה יבינו שגם היא עצמה סבלה בשנים ששהתה באוסטריה. רוצה שידעו מה פירוש להיות "פליטה מהעולם השלישי".

את הסבל המתמשך שבחיים באיראן היא מפרקת לגורמים קטנים, כל מיני פרטים שמצטרפים ויוצרים תחושה של מועקה קשה: כך למשל כשנודע לה ולבן זוגה כי עברו את בחינות הכניסה והתקבלו ללימודים באוניברסיטה, הם נזהרים שלא להביע את שמחתם בחיבוק ובנשיקה בפומבי, שמא ייתפסו ויענשו במאסר ובמלקות. כדי להתחיל ללמוד עליהם לעבור "מבחן אידאולוגיה": לחזור על תפילות בערבית (שפה שאינם יודעים), לשנן שמות של כוהני דת ואת עיקרי הפילוסופיה השיעית. כל אלה זרים להם כל כך. הם לגמרי חילונים ונאורים.

באוניברסיטה גברים ונשים מופרדים, ובכל זאת שולחים מבטים פלרטטנים. "חוק הוא חוק, אבל בכל זאת מדובר בבני אדם."

גברים מתלבשים כאוות נפשם. נשים חייבות לעטות כיסויים ורעלות.

היא מספרת בבדיחות הדעת, הלא רק הצחוק נותר לו, לסובל, כי האופן שבו אישה לובשת את הרעלה מראה מה השקפותיה הפוליטיות ושהיא יכולה בעצם, אם היא מתוחכמת די הצורך, לחשוף את התסרוקת המוסתרת.

אין קץ לתביעות האבסורדיות המופנות אליה כאישה שחיה באיראן. אסור לה לרוץ ברחוב, גם כשהיא ממהרת, כי, כך אומרים לה נציגי משמרות הצניעות, אחוריה נעים בצורה לא נאותה. באוניברסיטה גברים ונשים נדרשים לעלות בגרמי מדרגות שונים, גם אם במעלה המדרגות ייפגשו, כדי, כך מסבירים לה, שהגברים לא יוכלו להביט באחוריהן של הנשים… בשיעור ציור הסטודנטיות נדרשת לצייר אישה מודל שכל גופה ופניה עטויים בבד. לעומת זאת, כשסטראפי מציירת גבר, אוסר עליה הממונה על הצניעות להביט בגבר, ופוקד עליה להביט במקום זה על הדלת…

בין השנים 1980 ו1983הוציאה הממשלה  להורג כל כך הרבה סטודנטים ותלמידים, עד שאיש לא העז עוד לדבר על עניינים פוליטיים. כל דבר נחשב כהפרה של החוק: צחוק רם, חשיפת פרק היד, גרביים אדומים, ווקמן…

והיא מסבירה לקוראים, ובעצם לעצמה, שכל מערכת הכפייה הזאת מגמתית: כי מי שעסוקה כל הזמן בשאלות כמו – האם הרעלה שלי מונחת במקום, האם המכנסיים ארוכים די הצורך, האם האיפור שלי נראה לעין – שוב אינה תוהה לאן נעלמו חופש הביטוי, מה קורה בתוך בתי הסוהר והאם חיי ראויים. הפחד משתק.

אמנם, היא מספרת, מאחורי קירות ודלתות סגורות אנשים המשיכו להיפגש. הרשו לעצמם לצייר אנשים שאת גופם יכלו לראות. המשיכו לדבר, לרקוד, לשתות, אבל גם לשם פשטו נציגי החוק, עצרו, ואפילו הרגו.

ככל שחולף הזמן היא נעשית מודעת יותר ויותר לפער השורר בין הייצוג הרשמי של מדינתה לבין המציאות הסמויה מהעין הציבורית.

בציור העליון נראות נשים איראניות כפי שאנו רגילים לראותן, ובתחתון הן נראות כפי שהן באמת, בחשאי, ברשות הפרט.

השוני בין המראה הציבורי לפרטי מעורר בהן תחושה של טירוף, של פיצול אישיות.

תיאוריה של סטראפי אינם מתמקדים רק בממדים הפוליטיים, הלאומיים. היא מספרת על חייה ומשתמשת בכלי הנתון בידיה במיומנות. להלן דוגמה קטנה. כדי להסביר את כישלון נישואיה היא מציירת את עצמה. בעלה, כך היא מסבירה, נשא את האישה שמשמאל, אבל קיבל את זאת שמימין…

הספר פרספוליס מסתיים לאחר שהסופרת מתגרשת ומחליטה להגר למערב, ולא לשוב עוד לארצה. קורות חייה כפי שהם מתוארים בוויקיפדיה מגלים שהיא מצליחה מאוד, שזכתה בפרסים רבים על יצירותיה, ושהוריה ובני משפחתה האחרים נותרו באיראן. כן, אותה ארץ מאיימת, שמנהיגיה טורפים בה את חיי בני עמם, ואולי גם את דעתם של לא מעט אנשים.

---

פרספוליס, לעברית: ראובן מירן, הוצאת אחוזת בית

---

הספר Embroideries  דומה לפרספוליס, אבל גם שונה ממנו. מרג'אן סטראפי משתובבת בו, ובעצם עוטפת אמירה כאובה בציפוי שאפשר לבלוע.

אחרי הסעודה פורשים הגברים למנוחה, והנשים שנשארו לבדן מצחיקות זו את זו בסיפורים מהחיים – כולם על היחסים בין גברים לנשים כפי שהם מתאפשרים במציאות עריצה שבה נשים נרדפות, ומושפלות.

כפי שהיא מסבירה בפרספוליס, החל ברמת כאב מסוימת אי אפשר עוד אלא לצחוק. והנשים הללו עושות זאת היטב. אחת מהן, סבתה של סטראפי, מספרת למשל לחבורה על ידידה שאיבדה את בתוליה וערב חתונתה חשה מצוקה איומה –  מה יעלה בגורלה כשייוודע על כך לבעלה המיועד? הסבתא מטכסת עצה: על הכלה להצטייד בסכין גילוח. בערב הכלולות היא מתבקשת להדק היטב את ירכיה, להיאנח קשות ואז לחתוך את עצמה כדי להגיר כמה טיפות של דם, כדי לספק את בעלה. אבל הכלה מתבלבלת, ובמקום לחתוך את עצמה היא פוצעת את הגבר במקום רגיש בגופו…

הסיפורים נמשכים. הנשים משוחחות על יחסים ועל אברים, מצחיקות זו את זו ואת הקורא, ובעצם מדברות על דיכוי, ועל האפשרויות להתמודד אתו.

גם אלה פניה של איראן ושל האנשים החיים בה.

בהיותו בן 24, בראשית דרכו האמנותית, צייר פבלו פיקסו את דיוקנה של הסופרת האמריקנית גרטרוד שטיין. "אבל הציור לא דומה לה," מתחו כנגדו ביקורת, ופיקסו הגיב בלי היסוס: "כך היא תיראה, בסופו של דבר." בתמונה רואים את שטיין, גופה רחב ממדים, כמעט מונומנטלי, יושבת בתנוחה מתוחה בכורסה גדולה, לבושה כולה בבגדים חומים. בימים שצייר אותה – חלפה שנה עד שהצליח להשלים את התמונה – היא הייתה בת 31. על פי גרסה אחרת העירו לפיקסו ששטיין אינה מחבבת את הציור. "היא עוד תאהב אותו," הייתה תשובתו.

פיקסו היה אחד מבאי ביתה של שטיין, והוא, כמו אמנים רבים, ביניהם הציירים הצרפתיים מאטיס ובראק, המשורר הצרפתי גִיוֹם אַפּוֹלינֶר, היוצרים האנגלים רוברט גרייבס ועזרא פאונד ורבים אחרים, נהג לפקוד את הסלון הספרותי והאמנותי השבועי שהיא ייסדה ביחד עם אחיה, על פי דגם הסלון האמנותי שחוותה בנעוריה בבית דודתה שבבולטימור. בתחילת המאה ה-20 עזבה שטיין בחברת אחיה את ארצם – הם היו ילידי פנסילבניה שבארצות הברית – והשתקעו בפריז. בשנות העשרים של המאה כבר שגשג הסלון שלהם. בהיותה יורשת עשירה – הוריה מתו בנערותה – טיפחה שטיין לא רק את הסלון שניהלה, אלא גם את היוצרים עצמם, שהיו אז בתחילת דרכם האמנותית. בשיתוף עם אחיה קנתה עבודות רבות של ציירים ובכך עודדה אותם ותמכה בהם. האוסף האמנותי הנחשב מאוד שצברו כלל עבודות של גוגן, סזאן, רנואר ואחרים.

באותן שנים טבעה גרטרוד שטיין את המונח "הדור האבוד", ובו כיוונה לאמריקנים גולים כמוה וכמו הסופרים סקוט פיצג'רלד וארנסט המינגווי שחיו בפריז אחרי מלחמת העולם הראשונה: עקורים שאיבדו את דרכם בעקבות ההרג הנורא, שהכחיד דור שלם של צעירים.

"הדור האבוד" לא היה מטבע הלשון היחיד שנרשם לזכותה. גרטרוד שטיין הייתה מי שהצמידה את המילה gay, שפירושה המילולי המקורי – "עליז", למי שנמשכים אל בני מינם. היא עצמה חיה בזוגיות עם אהובתה, אליס טוקלס, יהודייה אמריקנית גולה כמוה, שאתה התגוררה עד יום מותה. המילה gay הופיעה בסיפור שכתבה על שתי נשים "שהיו יותר מסתם חברות" ואהבו "להתעלז" ביחד. הוא התפרסם לראשונה בכתב העת אמריקני "וניטי פייר" ביולי 1923, וכדרכה של שטיין היה רצוף חזרות מילוליות. כך למשל המילה gay מופיעה בו 139 פעמים! כאשר קיבלה פעם שטיין מכתב סירוב מהוצאה לאור באנגליה, חמד העורך לצון והשיב לה בנוסח המחקה את כתיבה: "אני רק, אני רק, אני רק ישות אחת, אחת בעת ובעונה אחת, לא שתיים, לא שלוש, רק אחת", וכן הלאה…

את מאפייני הסגנון המוכר שלה זיככה שטיין בשורה המפורסמת ביותר באחד השירים שכתבה: "Rose is a rose is a rose", כלומר: "ורד היא ורד הוא ורד". זהו בלי ספק הציטוט המוכר ביותר מכל כתביה. יש הסוברים שמשמעותו נוגעת בחוק הזהות, מושג בתורת הלוגיקה האומר כי כל עצם זהה לעצמו. שטיין עצמה הסבירה כי משמעות השורה היא שכל שימוש בשם מסוים, במקרה הזה "ורד"  כשם פרטי וגם כשם הפרח, מעורר רגשות הקשורים רק בו.

כשהחליטה לכתוב על עצמה ועל חייה התחכמה שטיין וקראה לספרה "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס". הוא ראה אור בשנת 1933 וזכה לקיתונות של ביקורת קשה. ידידיה סברו שהוא מסחרי מדי, והיא הודתה שכתבה אותו בתוך שישה שבועות, בעיקר כדי להרוויח כסף. המינגווי כתב עליו שהוא "עלוב", מטיס נעלב מהתיאורים של אשתו ובראק גרס ששטיין טעתה בהבנת זרם הקוביזם, שאת תיאורו כללה בספר, כשסיפרה על הסלון האמנותי הפריזאי שניהלה ועל באיו. אחרים טענו שספרה של שטיין עתיר שקרים. אבל מטרתה הושגה: הצלחתו אִפשרה לבנות-הזוג לחיות ברווחה כלכלית.

בימים שטבעה גרטרוד שטיין את המונח "הדור האבוד" לא העלה איש על דעתו שמלחמה נוספת, איומה לא פחות מקודמתה, קרבה ובאה. בימי מלחמת העולם השנייה הוסתרו גרטרוד שטיין ובת זוגה בכפר קטן, סמוך לגבול עם שוויץ. מושיען היה צרפתי ששיתף פעולה עם הגרמנים, אבל הגן עליהן מפני הגסטפו. בתום המלחמה נגזר עליו עונש מאסר עם עבודת פרך, אבל שטיין ובת זוגה פעלו למענו כדי להמתיק את עונשו ולשחררו מבית הסוהר.

גרטרוד שטיין לא נטשה את סגנונה החידתי עד יומה האחרון. ממש לפני שמתה ממחלת הסרטן פנתה אל בת הזוג שלה ושאלה אותה – "מה התשובה?" כשזאת לא השיבה לה הוסיפה ואמרה: "מה השאלה?" ואז עצמה את עיניה לנצח.

מה קורה למי שרודף צדק במקום שבו שולט טרור? האם יש סיכוי לחולם תמים לגבור על האימה השוררת סביבו? האם כדי להצליח במשימתו יוכל לגייס את שיתוף הפעולה של הזרים שלמענם הוא פועל, או שאלה ייכנעו לפחד שבאמצעותו אילפו אותם לצייתנות עיוורת, ויסרבו להסתכן ולעזור לו? האם מי שהיה חייל נאמן ורצח שוב ושוב "למען המדינה" את כל מי שהגדירה בפניו כאויביה, גרמנים ואחרי כן גם את בני ארצו, יוכל לשנות את דרכיו, להתחיל לחשוב באופן עצמאי, להתכחש לעברו, להתפכח?

על כל השאלות הללו מנסה להשיב הספר ילד 44, רומן מתח שעלילתו מתרחשת בברית המועצות, בימי השלטון של סטאלין.

טיבו של ספר מתח שהוא פועל בתוך נוסחאות מוכנות מראש: ישנם בו תמיד הטובים והרעים, והטובים חייבים לנצח. ככל שהקריאה מתקדמת נהיר לו לקורא שההתרה קרבה ובאה, שיגיע הרגע שבו תישמע אנחת הרווחה וההקלה: הפשע פוענח, הרעים נתפסו ונענשו, ובא לעולם תיקון.

אבל בתוך החוקים הברורים הללו עדיין נותר מרחב פעולה שבתוכו יכולים להתרחש סיפורים בעלי ערך. הסוף אמנם צפוי, אבל הדרך אליו מרתקת.

הספר ילד 44 מיטיב ללכת בה. העלילה, שפרטיה מפתיעים כיאות ורצופים בלא מעט מהפכים מעוררי השתאות, היא בעצם מעין קולב שעליו מולבש העיקר: תיאור החיים המחרידים ששררו בברית המועצות בעשור שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכעבור עשרים שנה: ימי הרעב המצמית, הבלתי נתפס; המחיקה של כל מה שנראה אנושי וסביר; האימה המחרידה, המחלחלת לכל נקבובית; האובדן של כל מה שאמור להיות יציב; חוסר הביטחון המתמיד והתעתוע הבלתי פוסק: מי שחזק הוא בעצם חלש, מי שמעורר אמון הוא בוגד ומתחזה, רופאים שתפקידם להציל בני אדם מתעללים בהם. הספר מראה את מאבק ההישרדות המתמיד. את הדריכות. את הידיעה שאפילו המחשבות הכי כמוסות יכולות להיות מסוכנות, קל וחומר דברי ביקורת גלויים או מרומזים שנאמרים כנגד השלטונות. ואת השכנוע הפנימי של מי שהיו חלק ממנגנון האימים שהוא חיוני: "ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המהפכה." הספר מתאר באופן משכנע ביותר את המורא שמטיל שלטון טרור, את הערעור המוחלט שהוא ממוטט גם את מי שמעמדם רם, אלה שנמנים עם שלוחי השלטון, כי אחת דינם: גם להם, כמו לכל האחרים, צפויים הרס, מפלה והשפלה. הם יידרשו לעבוד כל יום משעות הבוקר עד חצות הלילה, כי סטאלין מתקשה לישון, הם יתאכזרו לחלשים מהם, אבל במוקדם או במאוחר ימצאו את עצמם בדיוק במקום שבו היו קורבנותיהם עד לפני זמן לא רב, והם יבגדו בזולת כדי להגן על בני המשפחה שלהם, ואז יבגדו גם בבני המשפחה, כדי להציל את עצמם, אך לשווא.

ילד 44 נוגע בעיקרו בתרמית שבה עוסקת המדינה הטוטליטרית, וחושף את הפער המזעזע בין המציאות למראית העין המשווקת לתושבים. מדובר בו על עשרות ילדים שנרצחים ברחבי רוסיה במשך כמה חודשים. הדמיון בין המקרים מעיד על קיומו של רוצח סדרתי שאחראי לכולם, אבל החוקר שמנסה לחשוף את האמת נהפך לאויבו של השלטון, שהרי מעשים כאלה לא ייתכנו במקום שהחיים בו מוצגים כמושלמים, ומי שמנסה לטעון אחרת הוא פושע, שכן השליט אינו יכול להרשות לנתיניו לדעת את האמת. יספרו לציבור בדיות, יערפלו את תודעתו בהונאות, יבלבלו אותו בנתונים שקריים ויסתירו ממנו בכל דרך נתונים חשובים שאי ידיעתם יכול לפגוע בו, וכל זאת כדי לשמור על התדמית הרצויה לשלטון.

אחד ה"טובים" בספר מציג את הדילמה של מי שנאבקים נגד ההטעיה והתרמית. אלה שמבקשים לחשוף את האמת, למנוע את הפגיעה בקורבנות הבאים. וכך הוא שואל: "לא ככה זה מתחיל תמיד? יש לך מטרה שאתה מאמין בה, מטרה ששווה למות בשבילה. בתוך זמן קצר היא נעשית מטרה ששווה להרוג אנשים חפים מפשע בשבילה."

כל השאלות הללו: האם המדינה מסתירה את האמת מפני התושבים? האם מטרה נכונה ומוסרית מצדיקה הרג של חפים מפשע? אינן יכולות שלא להדהד שאלות אחרות הנשאלות בתוך מציאות החיים של מדינה אחרת לגמרי, דמוקרטית ורחוקה בזמן ובמקום מרוסיה של אמצע המאה ה-20.

הספר ילד 44 היה מועמד לפרס בּוּקֶר בשנת 2008. תרגומו לעברית ראה אור ב2009, והוא עובד השנה לסרט קולנוע. לידיה של הקוראת הנאמנה הגיע רק בימים אלה, אבל היא יכולה להעיד על כך שערכו והעניין שהוא מעורר לא התפוגגו עם השנים שחלפו מאז שהופיע לראשונה.

עוֹנָה שֶׁל עַרְפִלִּים וּפוֹרִיּוֹת רַכָּה
חֶמְדַּת חֵיקוֹ וַחֲבֶרְתּוֹ שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְבַּגֵּר;
בְּיַחַד זוֹמְמִים בִּמְלֵאוּת בְּרוּכָה
לִגְדֹּשׁ אֶת פְּרִי הַגֶּפֶן שֶׁמַּרְזֵבִים עוֹטֵר;
לִכְפֹּף בְּתַפּוּחִים עֵצִים עוֹטֵי אֵזוֹב,
וּלְהַבְשִׁיל אֶת כֹּל הַפְּרִי עַד עֹמֶק לְבָבוֹ.
הַדְּלַּעַת לְהַתְפִּיחַ, וּלְעַגֵּל אֱגוֹז,
לִגְדֹּשׁ אוֹתָם בַּמְּתִיקוּת שֶׁל מַה שֶׁעוֹד יִנְבֹּט.
וּלְהוֹסִיף פְּרִיחוֹת שֶׁהַדְּבוֹרָה תַּחֲשֹׁב
שֶׁאִם הַקַּיִץ חַלּוֹתֶיהָ כָּךְ הֵצִיף בְּטוֹב
הָחֲמִימוּת הַנְּעִימָה לַנֶּצַח לֹא תִּגּוֹז.

הֲרֵי מִי לֹא רֹאֶה אֶת כֹּל מַה שֶׁאִכְסַנְתְּ,
הֵן אוֹתָךְ הַמְּחַפְּשִׂים יִמְצְאוּ, כָּךְ קוֹרֶה
יְשוּבָה בְּשִׁוְיוֹן נֶפֶשׁ בְּתוֹךְ הָאָסָם
וְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת תִּפְרַע שְׂעָרֵךְ;
אַתְּ שְׁקוּעָה בְּשֵׁנָה בִּקְצֵה תֶּלֶם חָרוּשׁ,
שִׁכּוֹרָהּ מִפְּרָגִים, חֶרְמֵשֵךְ הַמֻּפְקָר
לֹא קוֹצֵר עוֹד פְּרָחִים לְעַטֶּרֶת קְלוּעָה
וְאֶת מִטְעָנֵךְ אַתְּ נוֹשֵׂאת זְקוּפַת רֹאשׁ
חוֹצָה לְאִטֵּךְ נְחָלִים אוֹ נָהָר,
מַשְׁקִיפָהּ לְפָנִים, מַבָּטֵךְ מְהֻרְהָר
וְצוֹפָה בִּנְטִיפַת הֶעָסִיס כֹּל שָׁעָה.

וְהֵיכָן הֵם שִׁירֵי הָאָבִיב, כֵּן, הֵיכָן?
עֲלֵיהֶם לֹא נַחֲשֹׁב כִּי גַּם לָךְ יֵשׁ מִזְמוֹר,
כְּשֶׁמּוֹתוֹ שֶׁל הַיּוֹם מְפֻסְפָּס בֶּעָנָן
צוֹבֵעַ שָׂדוֹת בְּוָרֹד וּבְאוֹר.
יַתּוּשִׁים מַשְׁמִיעִים זִמְזוּמַם הָאָבֵל
עֲרָבוֹת נִשָּׂאוֹת בִּתְנוּעָה עֲדִינָה
אוֹ צוֹנְחוֹת, אִם מַשָּׁב לֹא מַגִּיעַ.
לְיַד הַיוּבַל גְּדִי פּוֹעֶה כְּקוֹבֵל
הַצְּרָצַר מְזַמֵּר לוֹ בְּקוֹל נְגִינָה
כְּשֶׁאָדֹם הֶחָזֶה מְשַׁרְקֵק בַּגִּנָּה,
וּקְבֻצַּת סְנוּנִיּוֹת מְצַיְּצוֹת בָּרָקִיעַ.

ODE TO AUTUMN

John Keats

ג'והן קיטס

בשלהי קיומה של האימפריה הסובייטית, זמן קצר לפני שברית המועצות התפרקה סופית ומסך הברזל, שנראה עד אז בלתי עביר ונצחי, התפוגג, הגיעה לישראל לביקור אזרחית מאחת הרפובליקות. פתאום אפשר ומותר היה לנסוע, לצאת ולשוב. התיירת מברית המועצות ביקרה אצל מארחיה הישראליים, חברים קרובים שעזבו את ארץ מולדתם כמעט עשרים שנה לפני כן, ולא האמינו שישובו עוד וייפגשו אתה.

בתום אחד הימים שבהם שהתה התיירת בישראל חזרו היא ומארחיה מיום ארוך של טיולים ברחבי הארץ. המארחת הפטירה בדאגה: "אין שום דבר לאכול בבית!", ומיד שלפה מהמקפיא כמה שקיות של מזון קפוא, צ'יפס, שניצלים, לקט ירקות. תוך זמן לא רב הונחה על השולחן ארוחה מגוונת ומשביעה, שהדהימה את האורחת.

"אצלנו," היא הפטירה חרש, "כשאומרים שאין שום דבר לאכול, הכוונה שאין, ממש אין כלום!"

הספר אמנות הבישול הסובייטי מתאר את החיים בברית המועצות, ואת התפוררותה של המעצמה, מנקודת מבט שעשויה להיראות שולית: אוכל, בישול והמאכלים הקשורים בהיסטוריה המודרנית של ארצה. אפילו שמו של הספר מטעה. עד כדי כך, שאיש שהבישול ממנו והלאה שאל אותי אם יש בו רק מתכונים, או שגם אותו הספר הזה יכול לעניין.

התשובה: זהו ספר מרתק, ולא רק למי שחובב בישול. אדרבא, במהלך הקריאה צוברים המאכלים השונים משמעות כמעט טרנסנדנטלית. אוכל בספר הזה הוא הרבה יותר ממזון שיש לו תפקיד פונקציונלי גרידא. הוא מבטא ומשקף תהליכים היסטוריים, תשוקות עמוקות, צרכים וגעגועים.

הספר עוקב אחרי קורות ברית המועצות, החל בעשור הראשון של המאה העשרים, ימי לנין, סטלין, חרושצ'וב, וכל המנהיגים שבאו אחריהם. כל עשור זוכה לפרק, והכותרות האירוניות מעידות על התוכן: הנה כמה דוגמאות: "שנות השלושים: תודה לך, החבר סטלין, על ילדותנו המאושרת", "שנות השישים: קלחי תירס, קומוניזם, קוויאר", "שנות השבעים: המיונז של מולדתי"… "האוכל", מצטטת המחברת חוקר מסוים, "הגדיר את האופן שבו הרוסים התמודדו עם ההווה, דמיינו את העתיד והתחברו לעבר".

אניה פון ברמזן גלתה ממוסקבה כשהייתה בת עשר, ביחד עם אמה, שהייתה כל חייה דיסידנטית מושבעת, התנגדה בכל לבה לקומוניזם ולכל מה שהביא עמו. המעבר לארצות הברית נועד, כך הסבירה האם לבני משפחתה שלבם נשבר בשל הפרידה הכפויה, להציל את בתה. מתיאור המציאות ברוסיה שלאחר התמוטטות האימפריה – אניה ואמה הגיעו לשם כמה פעמים לביקורי מולדת – אפשר להניח שאכן "הצילה" את חיי שתיהן. המחברת ואמה מצאו את מקומן בארצן החדשה, אבל תהליך ההתאקלמות, הגעגועים, השינוי החד שחוו, הקשיים המופלגים שאתם נאלצו להתמודד, שוברים את הלב.

הספר כולו חודר אל הלב

ובכלל, הספר כולו חודר אל הלב, גם כשהוא מתאר דמויות ותהליכים היסטוריים, שכן הכול נעשה כמו "מבפנים", מתוך תחושה של שייכות עמוקה, כאילו המחברת נכחה ממש  בחדר שבו הסביר לנין כי "אנחנו אוהבים להגדיר כל איכר שיש לו מה לאכול כקולאק" (כלומר כעשיר מוצץ דם שדינו תלייה), השתתפה במאורעות ההיסטוריים שאת מהלכיהם היא מתארת: "רגע לפני שנרדמתי נזכרתי איך בפשיטה על ארמון החורף בזז ההמון האלים את מרתף היינות של שושלת רומנוב, שלפי הדיווחים היה הגדול ביותר בעולם והכיל את מיטב התוצרת. ממרחק של כמעט מאה שנים בירכתי אותם מעומק לבי", ראתה ושמעה את סטלין דוחה בשאט נפש את אזהרותיו של המקור (האמין!) שהזהיר מפני מתקפתו של היטלר: "את ה'מקור' הזה, נחר בבוז האסטרטג הגדול של המהפכה, כשהוא מסמן בלעג באצבעותיו את המירכאות, צריך לשלוח קיבינימט", או ראתה את המתורגמן של סטלין התרשל בתפקידו וברגע שבו היה צריך לתרגם את דבריו של צ'רצ'יל לא הצליח לדבר כי מילא פיו באוכל. "השתררה שתיקה מביכה ובעקבותיה גיחוכים וצחוק. עיניו של סטלין רשפו. 'מצאת לך איפה לאכול ארוחת ערב', הוא סינן מבעד לשיניו החשוקות לעבר ברז'קוב האומלל. 'זללן שכמותך, בושה וחרפה!'"

"תחי המהפכה הרוסית!"

הספר מצחיק מאוד. שנינותה של המחברת צצה בכל עמוד. הנה, למשל, היא מתארת ארוחה שבה ניסתה לשחזר תבשיל יוקרתי וקשה מאוד להכנה, ומספרת איך בעיצומו של התהליך "הייתי מוכנה לפשוט על ארמונות, לרסק ביצי פברז'ה. קיללתי את בני שושלת רומנוב, תחי המהפכה הרוסית!" היא מספרת על משלח היד של אביה שבשנות השבעים עבד במאוזוליאום שבו לנין נחנט. הוא עצמו לא הורשה להתקרב אל "הכוכב הראשי", והותר לו רק להתאמן על גופתו של פושע שנחנק למוות, שאותה היא מכנה "גופת המחמד שלו". ההומור של פון ברמזן ציני עד כאב, כשהיא מתארת מהלכים בלתי אפשריים בהיסטוריה הבולשביקית: "הייתה קבוצה חלשה שנדחקה לשולי 'העתיד המזהיר', קבוצה שנתפסה כמטרד חסר תקנה. במקרה היה מדובר ב-80% מהאוכלוסייה, באלה שהאכילו את רוסיה, באיכרים." היא מצטטת בדיחות שהיו נפוצות בברית המועצות ("אתה יכול לחתוך לי מאה גרם נקניק?" פונה קונה לקצב. "אין בעיה, תביא את הבשר ואחתוך לך"…; "'איך נראה היבול של שנת 1963?' 'כמו התסרוקת של חרושצ'וב'" שהיה, כזכור, קירח; מה היה אחד המוצרים שנוצרו "לזכר לנין"? מדריך טיולים לסיביר, לאלה שמספרים בדיחות על המנהיג…), מעירה הערות אגב נוקבות: "אלה היו אנשים שבידיהם המגואלות בדם היה נתון גורלה של שישית מאוכלוסייה העולם", היא מסכמת את תיאור סעודות השחיתות של סטלין שבהן נהג, על פי מורשת הצארים, להתעלל באורחיו רמי המעלה, אילץ אותם להשתכר, לרקוד לפניו ריקודים מגוחכים, הניח עגבניות על כיסאותיהם. היא מנתחת זרמים ותופעות רבי השפעה על חיי הפרט במציאות הסובייטית: "המדינה הלאימה את כל המילים היפות והמשמעותיות, חברות, מולדת, אושר, אהבה, עתיד, תודעה, עבודה – בכל המילים הללו היה אפשר להשתמש רק בצירוף מירכאות אירוניות", מתארת חלקים כאובים במציאות הסובייטית – מה למשל צפוי לזוג אוהבים, ולאן כבר יכולים חיזוריהם להביא אותם: "שיטוטים חסרי מטרה לאורך שדרות שטופות רוח ומזמוזים לוהטים ברחבות כניסה מוצפות בשתן חתולי, היחסים מתממשים. בין שיחים שורצי נמלים, אם מזג האוויר חמים דיו. לִידה נכנסת להיריון. אם איגור בחור הגון, הם הולכים למשרד הממשלתי לרישום מקרי מוות ונישואים. החיים המשותפים שלהם באושר ובעושר כוללים מעבר ל'חלל המגורים'  של המשפחה שלה או שלו. שם דרים בצפיפות אב שתיין, אם צרחנית, סבתא שתלטנית שהיא אלמנת מלחמה, אח קטן מציקן, חבר בתנועת הנוער 'החלוצים הצעירים'. החלוץ הצעיר אוהב להציץ בזוג הטרי כשהם מתעלסים. מכאן חיי הנישואים רק הולכים ומשתפרים". גם כשהתיאורים מצחיקים מאוד, האירוניה אינה מסתירה את הכאב. הנה למשל כשמתברר שאניה חולה, מנחמת הרופאה את אמה "בקול רגשני", מזכירה לה שהיא עוד צעירה ולכן "'יהיו עוד ילדים.' אבל אימא לא רצתה עוד ילדים, מה גם שרפואת הנשים הסוציאליסטית הרסה את מערכת הרבייה שלה." על התקופה שבה גדלה בברית המועצות היא מציינת ביובש, "לא חווינו טיהורים, לא מלחמה, לא דה-סטליניזציה שהעלתה על נס את הכנות. היינו שייכים לתקופה שבה אפילו חתולי רחוב ידעו שהתוכנית האוטופית הכבירה של המדינה היא לא יותר מאשר בדיחה."

אחד מסממניו החינניים של אמנות הבישול הסובייטי הוא השימוש הרב שהוא עושה ברוסית, בתוך הטקסט העברי. מילים רבות מתועתקות אך מוסברות: הנה למשל ההבדל בין דַסְטָאט (להשיג במאמץ) לבין קוּפִיט שפירושו לקנות סתם, משבר הטילים עם קובה הוא קַריבְּסְקִי קְרִיזִיס, חוץ לארץ הנכספת היא זַגְרַנִיצָה, ושם החיבה (או הגנאי?) לחרושצ'וב הוא קוּקוּרוּזְנִיק, שנגזר מהמילה קוקורוזה, כלומר תירס, וזאת משום מאמציו הבלתי נלאים של המנהיג שעלה לשלטון אחרי מותו של סטלין להחליף את הלחם בתירס כמאכל הבסיסי של בני עמו.

סוגיה מעניינת במיוחד לקוראת הישראלית נוגעת בהשתייכותה הלאומית של פון ברמזן. אמה יהודייה. אביה רוסי. היא וגם אמה מרגישות רוסיות לחלוטין. עד כדי כך שכאשר היגרו לפילדלפיה התחוור להן שמיטיביהן היהודים המקומיים רואים בעין מאוד לא יפה את הצורך שלהן להציב עץ אשוח לכבוד חג המולד. (לא היה להם מושג, היא זועקת בלבה, שבברית המועצות אסור היה במשך שנים לחגוג את חג המולד!). לראשונה קיבלו חנוכייה, ולא ממש ידעו מה לעשות בה ולראשונה חגגו את ליל הסדר. אין ספק שתרבותן, השתייכותן, הזדהותן הרגשית העמוקה, נתונה לרוסיה ולהיסטוריה שלה. מנחם, סבה של פון ברמזן, היה קומוניסט מושבע עטור מדליות ממלחמת העולם השנייה, ששירת כקצין מודיעין בצי הסובייטי. אי אפשר שלא לתהות, חרף הרוסיות העמוקה והנלהבת שלהן, מה בכל זאת הייתה שפת האם שאליה נולדו בני משפחתן כמה דורות לפניהן (יידיש, לא כן?) ולאן וכיצד נעלמה המורשת הלאומית המקורית שלהן. "'אנחנו לא יהודים'", מסבירה אמה לילדים אנטישמיים בהירי שיער, "'אנחנו ממוסקבה'", ולא ברור אם היא חומדת לצון בחשאי, או שהיא עצמה מאמינה בכך: שהיא מוסקבאית יותר מאשר יהודייה.

בתקופה הראשונה, אחרי שגלו ממולדתן, אבד לה, לאניה, טעם החיים, תרתי משמע. "ללא הפאתוס הפוליטי, הכנסת האורחים ואותה הילה הרואית של מחסור, האוכל נהפך לעניין שולי", כך סיפרה. הטעם, העניין, התשוקה, שבו אליה כשהחלה לשחזר מאכלים מאותה מולדת רחוקה, והחלה לכתוב ספרי בישול. אבל יוצא בלא כלום אי אפשר, ולכן גם את אמנות הבישול הסובייטי היא חותמת בכמה מתכונים השאובים מתוך מגוון הסיפורים שסיפרה והזיכרונות האישיים והכלליים, שהעלתה באוב. גם מי שאינו חובב בישול אינו יכול שלא ללכת שבי אחרי הספר, שמעניק שפע של ידע ועמו גם קרבה חוויתית אל המציאות הסובייטית שהייתה, ולמרבה השמחה איננה עוד.