כבר מזמן לא קראתי ספר שהסב לי הנאה והתרגשות רבות כל כך כמו כך הולכים השותלים, ומה נעצבתי כשגיליתי שכותבו, גיורא אילון, הלך לעולמו עוד לפני שהספר ראה אור: "ימים אחדים לאחר סיום עריכתו". כשכתב את הספר כבר ידע אילון מה צפוי לו: לקראת סופו הוא מספר שאמו מתה בגיל שבעים וחמש מסרטן בלבלב, ושזה מה שצפוי לקרות גם לו, ובאותו גיל. כל כך עצוב! כל כך מגיע לו להיות עֵד לצאת ספרו, ולראות איזו התפעמות הוא מעורר בקוראיו! כל כך הייתי רוצה לספר לו, לאילון, עד כמה נהניתי והתרגשתי מדבריו!
כך הולכים השותלים הוא ממואר בתחפושת של סיפורים קצרים. זהו "סיפור עלייתה ושקיעתה של ההתיישבות העובדת, המסופר דרך עיניו של אחד מבניה. גיבור הספר מסרטט פרקים-פרקים מקורותיו של הכפר הבדיוני 'גבעות', החל בעלייה לקרקע ושנות הקמתו ההרפתקניות והמפרכות, המשך בצמצום משקי העזר ועקירת הפרדסים, ועד הפיכתו לפנינת נדל"ן נחשקת."
הממואר אינו מתעד אם כן רק את חייו של הכותב, אלא גם ובעיקר את קורות בני משפחתו לאורך שניים או שלושה דורות, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת – סבתא, סבא, דודים ודודות, וכמובן – הוריו.
מדהימה יכולתו של אילון לתאר מצבים ומקומות שלא נכח בהם בשעה שהתרחשו. למשל, בסיפור "קריגר, פה זה ארץ ישראל" (שמתכתב כמובן עם "סאלח, פה זה ארץ ישראל", והרבדים הרבים של השם עולים מיד על הדעת) הוא "מתעד" את היום שבו נקלע סבו, זמן לא רב אחרי שהגיע לארץ ישראל, למושבה רעננה, ואיך ומדוע בחר לבנות שם את ביתו. איך עלה על האוטובוס הראשון שיצא מפתח תקווה, לשם נקלעו הוא ובני משפחתו הקרובים זמן קצר אחרי שהגיעו לארץ ישראל: "במקרה היה זה קו 641 שנסע לנתניה". איך "התיישב מאחורי הנהג ואמר לו שירד אחרי רבע שעה ושישלם ביציאה". ואיך "הנהג משך בכתפיו, האוטובוס יצא מפתח תקווה, חצה את רמתיים ואת שדרת הקזוארינות של כפר מלל. רבע שעה חלפה, קריגר קם ממושבו, והאוטובוס עצר ליד צריף עץ ירוק מתחת לאקליפטוס ענקי. 'סיבוב רעננה!' הכריז הנהג וסבא שלי שילם לו וירד. הוא לגם גזוז חמוץ־מתוק בקיוסק של לופה, ושאל אותו איפה הוא נמצא. 'שם,' הצביע האיש מערבה, 'רעננה, וכאן,' הורה בכיוון השמש העולה, 'כפר סבא.' קריגר שעיניו עדיין לא הסתגלו לאור הארץ הישראלי הבוהק, בחר לצעוד כשהשמש בגבו. לפניו השתרע רחוב ארוך־ארוך שמשני צידיו בתים קטנים בעלי גגות רעפים אדומים, מסביבם גינות ירק ומאחוריהם שדות נטועים. כשהגיע למרכז המושבה עקף את הסוסים הרתומים לעגלות שעמדו קשורים למעקה ברזל, לעסו קש והתעלמו ממנו…" וכן הלאה. איזה תיאור ציורי, משכנע, יפהפה, מדויק, קולנועי! איזו כתיבה מקסימה!
מהסיפורים כולם נגלה כמעט מכל שורה חוש ההומור הדק של אילון. דוגמה קטנה – תיאור הבית של סבתו ובנותיה, שאף אחת מהן לא נישאה: "חדרי השינה וסלון שהיו עמוסים בחפצים וברהיטים, חלקם נותרו מתור הזהב של המשפחה, האחרים גובבו במהלך השנים, והמשותף לכולם: הם זעקו לשיפוץ ולא זכו לו." הוא מספר על האורלוגין הגדול שניצב בבית, וכיצד כשבא לבקר נהג למנות את הצלצולים, בתקווה "לתפוס אותו בטעות"… דוגמה אחרת: הוא מספר איך סבתו התלוננה על קוד הלבוש שנכפה עליה: "אני מתכופפת לערוגות, חולבת את הפרה ואוספת את הביצים בלול, ואסור לי ללבוש מכנסיים. זה לא לכבודו של הגבר שלאישה יהיה נוח". (הומור? אולי בעצם אפשר לכנות זאת "ציניות" חורכת?)
ההיסטוריה המשפחתית שאילון מתאר ארוגה בתוך ההיסטוריה הלאומית, וכשאילון נע בין המקומות והזמנים – עיירה בפולין, ירושלים של שנות העשרים והארבעים, המושבים והמושבות בימים שהוקמו וכיום, הקיבוצים ששכנו לצדם – הוא מספר לנו לא רק על עצמו ועל בני משפחתו, אלא על כולנו, על השורשים והמקורות שלנו, ועל מראה דיוקננו הקולקטיבי כחברה וכמדינה. וזה לא רק מרתק, אלא גם – מרגש!
אילון אינו מסתפק בזיכרונותיו שלו. שוב ושוב הוא מספר לנו על "ראיונות" שערך עם בני משפחה ומכרים, הפציר בהם לספר לו על העבר, והקליט אותם. כך אסף עדויות על העבר, וכשכתב עליהם הוסיף לכל אחד מהם את טביעת האצבע שלו: את ההומור, האירוניה ובעיקר – הסלחנות והאהבה הרבה שבה הוא עוטף את כל הדמויות שבסיפורים שלו.
רבים מהסיפורים האישיים נחתמים במשפט מחץ מכמיר לב. למשל, בסיפור השני, "מעבר לגדר", הוא מתאר בפשטות־לכאורה את היום שבו סילקו אותו ואת אחותו מגן הילדים – הוא היה אז בן שלוש – בגלל חוב מים של הוריו. הם גורשו הביתה, אבל הוריו היו בעבודה, ואף אחד לא היה יכול לקדם את פני שני הפעוטות, לכן הם חיכו בחוץ, מעבר לגדר… (כמובן, סיפורו של ביאליק עולה כאן על הדעת). בשעת הארוחה בגן הוציאו שני הפעוטות את האוכל שלהם מתיקיהם. ואכלו. "היה מוזר", הוא כותב, ומכווץ את לב הקוראים. כשהוא שב למושב מקץ שנים הוא זוכר היטב את החברים שהתעלמו מ"הבן של הלא נחשבים" – המעמד של הוריו היה נחות, ואף אחד לא נמנע מלהתעמר בילדיהם הקטנים. הוא זוכר, אבל אינו משתמש במילים כמו "כאב", או "עלבון", אלא רק תוהה "במה היה מרוח אותו כריך", שאכל מעבר לגדר. הכריך ההוא "אינו מרפה ממני זה יותר משבעים שנה." והוא מוסיף – מן הסתם הייתה שם, על פרוסת הלחם השחור, "מרגרינה או גבינה, ודאי לא ריבה." הוא חותם את הסיפור: "טעמים איני שוכח, ולא זכורה לי מתיקות". איזו עוצמה שוברת לב במשפט אחד פשוט וענייני, לכאורה…
זיכרונות מרים מקבלים תחת ידו ממד אחר, שכן לא פעם, לצד הכעס המובהק על עוולות נושנות, יש גם הסתכלות חומלת וותרנית. כך למשל בסיפור שבו הוא מתאר עד כמה השתוקק כילד לזוג מגפי גומי טובים, שיאפשרו לו להיכנס לתוך השלוליות, לצד חבריו העשירים יותר, אבל נאלץ להסתפק ביידוי אבנים אל המים, משולי השלולית. איך זכה סוף סוף לקבל מגפיים, אבל כאלה שהיו משומשים ומטולאים. איך חיכה בקוצר רוח לגשם הראשון, כמה התרגש לנעול אותם, ולהיכנס סוף סוף לתוך השלולית שנקוותה, ו… איזו עוגמת נפש והשפלה חווה כשהטלאים התפרקו, וגרביו נספגו במים. יותר, כך הוא מספר, לא הצטרף אל מיידי האבנים הקטנות… הכאב לא נשכח, אבל אילון מצליח לעטוף אותו בחיבה אל הילד התמים והמקופח שהיה, ושנשאר בתוכו, גם מקץ שנים רבות.
לא רק את זיכרונותיו שלו הוא אופף באהבה, כך למשל סיפורה של דודתו, שגדלה בבית עשיר עם משרתות, אבל בהגיעה ארצה ירדה מנכסיה, ושימשה במשך שנים רבות כמטפלת של ילדים במשפחה שאתה חיה עשרות שנים, והמשיכה לטפל גם בנכדים ואפילו בנינים. דודתו נהפכה לבת משפחה נוספת, אהובה, אחת המטופלות הראשונות שלה באותה משפחה מספרת לאילון על חייה של הדודה בזקנתה, ואומרת שהיא הלכה לעולמה "כשחייה במידה רבה התבזבזו", אבל אחרי שהוא מתבונן בתצלום של אותה דודה ובחיקה בת שיחו כשהייתה תינוקת זהובת תלתלים, והיא "בוחנת אותה במבט אוהב", הוא אומר לעצמו שלא, חייה "לא בוזבזו לשווא", שכן אהבה והייתה נאהבת, גם אם הקרובים אליה היו ילדים ונכדים "זרים", כמעט אפשר לומר – מאומצים, שטיפלה בהם במסירות אין קץ, והם השיבו לה כגמולה.
אילון מספר לנו את הסיפורים האישיים של הוריו, סביו, ואף של הוריהם. אמו, למשל, הייתה מאורסת לאהוב נעוריה, אבל נאלצה להינשא לאביו. לאורך הסיפורים השונים נגלה לנו עוד ועוד מידע עליה – למשל, שהייתה היחידה שהמשיכה לבקר כל השנים את אחותה הזנוחה, שנשלחה למוסד כי לקתה בפיגור שכלי. אף אחד מבני המשפחה האחרים חוץ מאמו לא טרח לבקר אותה ולשמור אתה על קשר כלשהו. למשל – שאמו נהגה לסרוג כובעים ונעליים לתינוקות של הפועלות, יהודיות וערביות, שעבדו לצדה, העריכו אותה עד בלי די והתפעלו מנדיבותה, חריצותה וזריזותה. או – שהיא נהגה בעצמה בחסכנות מופלגת ונמנעה מכל "מותרות" כמו אכילת חמאה, שאותה נתנה רק לילדיה, והרשתה לעצמה לאכול ממנה "רק בערוב ימיה, כשהשתכנעה שאנחנו מסודרים בחיים". הוא מתאר את האהבה המלווה ברגשות אשמה כבדים שחש כלפיה, כי בצעירותו לא הצליח לגבור על הכעס שלו על כניעותה.
כמעט כל דבר שהוא מזכיר, למשל – כובע צמר אדום שאמו סרגה לו – נקשר גם אל אירועים היסטוריים: הוא מספר על כתבה שקרא אחרי מלחמת יום כיפור ובה הלין הפרשן הצבאי על "ההופעה המרושלת של החיילים כפי שהיא נשקפת מדי ערב ב'מבט לחדשות', עם 'הכובעים הצבעוניים המטופשים'". הוא נזכר איך אמו עמדה כל הלילה כדי להסיר ממדיו את כתמי הדם שדבקו בהם במהלך הקרבות ("זה לא שלי", ניסה להרגיע אותה) וייבשה אותם במגהץ, זכר את הסוודר האדום שסרגה לו בנעוריו, סוודר שמעולם לא לבש כי גדל מהר מדי והסוודר היה קטן עליו, זכר את עוגמת הנפש שחש כשהבין שהסוודר יישאר זנוח בארון, ואיך אמו פרמה אותו לימים וסרגה ממנו כובע שהגן על ראשו במהלך המלחמה. את העיתון ובו הכתבה על "הכובעים הצבעוניים המטופשים", הוא מספר, העיף מעליו בכעס, ו"רוח המדבר נשאה אותו מזרחה, אל האגם המר הגדול."
בכל עמוד ועמוד בספר יש איזו אנקדוטה או תובנה, איזה זיכרון נוגע ללב, איזו אמירה שאי אפשר שלא לסמן אותה, כדי שתינעץ בזיכרון: ספר מופלא, כולו הומור מושחז, וחסד!
(בשולי הדברים: שמחתי לגלות את דברי התודה של אילון לשי צור, עורכת הספר, שאצלה השתתף לדבריו בסדנאות כתיבה במשך שלוש עשר שנה. שי צור ערכה שניים מספרי, והיה נעים לפגוש בה כאן, כך).
