רצח לפי הספר הוא מותחן ממזרי, גדוש בתעלולים ספרותיים משעשעים ביותר. סיפור המסגרת, שבו עורכת בהוצאה לאור לונדונית קוראת כתב־יד של ספר מתח מאת סופר ששמו אלן קונווי, משתלב עם הסיפור המופיע בכתב־היד. שמו: רציחות באחוזת פאי. שתי העלילות מתמזגות זו בזו, וכך מתרחשים שני סיפורי מתח שונים, ונדרשים שני פענוחים של רציחות שונות, והכול עשוי היטב, מסקרן ומעורר השתאות. 

רצח לפי הספר כולל לא רק את שני הסיפורים העיקריים. יש בו גם שתי גרסאות של פרק מספר בלשי נוסף. גרסה אחת שכתב מלצר שחולם להיות סופר, והאחרת – אותו סיפור עצמו, בגרסה שכתב סופר מנוסה. ההישג של אנתוני הורוביץ בכך ששתי הגרסאות משכנעות מאוד, כלומר – כישרונו מאפשר לו לחקות סגנונות שונים, גם כתיבה בוסרית, וזה כשלעצמו מרתק. 

כשקראתי, ביחד עם העורכת, את רציחות באחוזת פאי מאת אלן קונווי, סופר שאנתוני הורוביץ בדה, לא הצלחתי להבין איך בעצם נותרו בספר שלפני עוד דפים רבים כל כך – כמעט מחציתו – שהרי הבלש של אלן קונווי, אטיקוס פונד שמו, כבר הודיע לעוזרו שהוא יודע בדיוק מה קרה, ושבעוד רגע יסביר לו, ולחוקר המשטרה, מי אשם ומדוע. 

ואז מתרחש התעלול הספרותי המתוחכם והמפתיע: מסתבר שהפרק האחרון חסר, ומתחילה העלילה הראשית הנוספת: זאת שבה העורכת עוקבת אחרי הסופר אלן קונווי, מנסה לאתר את הפרק החסר, מנסה להבין מה בעצם קרה לו ולכותבו, ומה המשמעות האמיתית של אובדן הדפים שנעלמו.

אנתוני הורוביץ מייצר כאן משהו שמזכיר את בובות המטריושקה הרוסיות, שבהן דמות גדולה מסתתרת בתוך דמות אחרת, קטנה ממנה, וככל שמרבים לפתוח את הבובות, ממשיכים לגלות בתוכן עוד ועוד שכבות, עוד ועוד בובות. 

כך, למשל, נפתח כתב היד של רציחות באחוזת פאי בתיאור קורות חייו של "הסופר": "על המחבר: אלן קונוויי נולד באיפּסוויץ' ולמד בבית הספר ווּדברידג', ולאחר מכן באוניברסיטת לידס, שם סיים תואר ראשון בספרות אנגלית. כעבור כמה שנים נרשם ללימודי כתיבה יוצרת באוניברסיטת מזרח אנגליה. ב-1995, אחרי שש שנים שבהן עבד כמורה, רשם את הצלחתו הספרותית הראשונה עם הספר 'אטיקוס פונד חוקר'. הספר שהה במשך 28 שבועות רצופים ברשימת רבי־המכר של ה'סאנדיי טיימס', וזכה בפרס פגיון הזהב מטעם אגודת כותבי ספרות הפשיעה בקטגוריית מותחן 'הפשע של השנה.'" כמה אותנטים ומשכנעים קורות החיים הבדויים הללו…! 

בהמשך מסתבר שיש בהם צורך, שכן פענוח העלילה־שבתוך־העלילה נשען על מה שנודע לנו על אותה דמות בדויה.

באנגלית שמו של הספר Magpie Murders,  כלומר – "רציחות העקעק" (שם של ציפור, שנקראת בעברית גם "עורב זנבתן"). שמו בעברית מוצלח מאוד, כי עיקרו, כלומר – עניינו העיקרי של הספר, הוא בעצם הסוגה שבה הוא כתוב. רציחות לפי הספר בוחן את הז'אנר של ספרי מתח, ויש בו אזכורים רבים מאוד של ספרי מתח קלאסיים אחרים, החל באלה של ארתור קונן דויל וכלה באגתה כריסטי, ובכל קשת הכותבים שכתבו בזמנם ואחריהם. הספר גדוש בכלל באלוזיות ספרותיות רבות: למשל: "אני לא ממש עיוורת כמו מר רוצ'סטר המסכן בג'יין אייר", מספרת לנו העורכת שחלק מהסיפור מגיע מתוך תודעתה.

"הוא לא קיבל את מה שהוא רצה — כבוד, חותמת כשרות של סופר דגול. וזה אולי נשמע מטורף, אבל הוא לא היה הסופר המצליח היחיד שהרגיש כך. תראה את איאן פלמינג ואת קונן דויל. אפילו א"א מילן! מילן תיעב את פו הדוב דווקא בגלל ההצלחה הגדולה שלו", היא מספרת לנו על אלן קונווי.

"אני לא אוהבת צירופי מקרים ברומנים, ובמיוחד לא במותחני רצח, שעובדים דווקא על היגיון מחושב. הבלש באמת אמור להיות מסוגל להגיע למסקנה שלו בלי שההשגחה העליונה תעמוד לצידו", היא מציינת כלל־כתיבה חשוב.

וגם: "אם קראתם סיפור של שרלוק הולמס, אתם יכולים להיות די בטוחים שהבלש יודע בדיוק מה קורה, אפילו אם הוא לא בהכרח מספר לכם."

מעניין מה שנכתב מפיה של העורכת על האופן שבו סופרים בוחרים בשמות לדמויותיהם: "מה הסוד של שם טוב בסיפורת? המפתח הוא בדרך כלל בפשטות. ג'יימס בונד לא נהיה מי שהוא בזכות יותר מדי הברות. ועם זאת, השם הוא בדרך כלל הדבר הראשון שאנחנו לומדים על הדמות ולדעתי זה עוזר אם השם יושב עליה בנוחות, אם הוא נשמע הולם. […] לפעמים סופרים מוצאים שמות איקוניים כמעט במקרה. הדוגמה המפורסמת ביותר היא שֶרינְפוֹרד הולמס ואוֹרְמוֹנְד סאקֶר. אי אפשר שלא לתהות אם הם היו זוכים לאותה הצלחה בינלאומית אלמלא התחרט קונן דויל והלך על שרלוק הולמס וג'ון ווטסון."

"מניסיוני, סופרים מתים נשכחים במהירות מרשימה," היא כותבת, ומוסיפה: "אפילו סופרים חיים מתקשים להישאר על המדפים. יש יותר מדי ספרים חדשים ופחות מדי מדפים", ומבטאת אמת ידועה וכאובה, שנכונה, כך מסתבר, לא רק לגבי סופרים ישראלים…

הספר משובץ באינספור הערות כאלה, והן מוסיפות לעניין שבקריאה. 

אנתוני הורוביץ (כפי שאפשר להסיק משמו…) מוגדר בוויקיפדיה כ"סופר בריטי ממוצא יהודי" (מעניינת המילה "בריטי", שכבר כתבתי עליה פעם בטור על הסיפור Mr. Know All של סומסרט מוהם: "פעם אמר לי מישהו שכאשר שואלים את תושב האיים הבריטיים מה לאומיותו, ישיב בלי היסוס: "אנגלי". או – "סקוטי". או – "אירי". או – "וולשי". היחידים שמציינים כי לאומיותם בריטית, הם הזרים. למשל – יהודים ילידי בריטניה…"). חרף היותו יהודי, ולכן לא אנגלי שגם אבות־אבותיו היו אנגלים מבטן ומלידה, הספר נטוע עמוק באנגליות. הוא מתרחש בחלקו בכפר אנגלי, חברה אינטימית וסגורה שבה הכול יודעים הכול על כולם, וכל הבריות מעורבים בחיי זולתם. (הכפרים הללו משמשים רקע הולם גם לכמה מספריה של ג'ואנה טרולופ, למשל – המקהלה, אבל אצלה לא מדובר בספרי מתח). איך שומרים על סודות במקום כזה? מה קורה למי שמעורב מדי בחיי זולתו?

האנגליות של הכתיבה מתבטאת גם בהערות כמו: "מיהרתי להתקדם ונכנסתי לכנסייה. חלל הפנים היה עצום, שרוי באי־סדר, פרוץ לרוחות, קולאז' של מאות שונות לאורך ההיסטוריה. העובדה שהגעתי דווקא במאה הזאת הייתה כנראה מצערת: המאה השתים־עשרה סיפקה את הקשתות, המאה השש־עשרה את תקרת העץ המקסימה, השמונה־עשרה את המזבח — ומה העניקה המאה העשרים ואחת לסנט מייקלס? אתאיזם ואדישות": הורוביץ מיטיב כאן לבטא את המסורת האנגלית ארוכת השנים, ועושה זאת בהומור ועם קריצה.

הספר נקרא בנשימה אחת, והוא סיפק לי שעשוע קייצי מוצלח מאוד.