בדרך כלל השתמש המוסד לעלייה ב' בספינות משא דולפות, שנקנו בזול באירופה, צוידו בחיפזון במאות ספסלי עץ ואוישו ברב־חובל זר ובמתנדבים יהודים חדורי מוטיבציה וחסרי מיומנות ימית.
הן שימשו לא רק להבאת יהודים לארץ ישראל, אלא גם להצגה דרמטית של הסיפור היהודי בפני העולם. המילה "עלייה" בעצמה היא סיפור בעל עוצמה, כזה שמוסיף נופך אצילי למציאות עלובה של בריחה ושל היעדר בית ושהופך קורבן לדמות פעילה.
באותה תקופה ידעה התנועה הציונית איך לבנות נרטיב רב־עוצמה שפונה גם לבני העם היהודי וגם לעמים אחרים – יכולת שתתפוגג בהדרגה בעשורים הבאים, ככל שמדינת ישראל תמצא את מקומה במציאות ותרכוש עוצמה מהסוג הרגיל.
עוד יותר משנזקקו לאנשים, החלוצים היו צריכים לגרום לעולם האדיש, העסוק בענייניו, להבין מה קורה ליהודים ומדוע נחוצה להם מדינה.
תמונות של ניצולים מגורשים בעיתונים וביומני חדשות עוררו סימפתיה כלפיהם ועוינות כלפי הממשל הבריטי בפלשתינה, שתועד בזמן שעצר באכזריות, בעזרת משחתות ושוטרים חמושים באלות, פליטים רזים להחריד והשיב אותם למקום שנמלטו ממנו.
כוח, כפי שישראל עצמה תלמד מאוחר יותר, לא מעורר סימפתיה. הטקטיקה של המוסד לעלייה ב' נשאה פירות כאשר אונייה הצליחה להגיע אל החוף ובכך המחישה את נחישותם של היהודים להגיע לארצם וסיפקה אנשים שיכולים לעבוד ולהילחם. אבל היא נשאה פירות גם כשהפליטים נתפסו ואולצו לחזור כלעומת שבאו, והכול
לעיני מצלמות.
