התמקמנו ממש באמצע מחנה הפליטים, במה שנקרא באותה תקופה מאחז או הפגנת נוכחות או אצבע בעין. עשרים לוחמים בפיקוד מפקד מחלקה, טבח ומשגיח כשרות מוקפים בגדרות תיל ובעשרות אלפי גברים, נשים וילדים שתיעבו אותנו, ייחלו למותנו ובעיקר פחדו מאיתנו כמו שאנחנו פחדנו מהם. היינו ילדים. היינו
נסיכים. היינו קלגסים. על הקיר, לצד המפות ותצלומי השטח, היו תלויות תמונות המחבלים שהיינו אמורים לצוד או לחסל. שמנו איקס על כל אחד שחיסלנו.

בלילות היינו מאבטחים את אנשי השב"כ בחיפושים אחרי מבוקשים וסליקים.

בפעם הראשונה ששובצנו לפעולה כזו פרצנו באישון לילה לתוך דירת חדר, שעשרת דייריה הצטופפו על כמה מזרנים צמודים שהונחו על הרצפה. בעל, אישה, סבתא ושבעה ילדים. הם התעוררו בבהלה ובצעקות. השב"כניק הורה לנו להוציא את
כולם החוצה, ואנחנו מילאנו את ההנחיה בצייתנות, לפעמים אפילו בהתלהבות. בחוץ ירד מבול, והסמטאות החוליות נהפכו לנהרות בוץ. בתוך הבית נשארנו איש השב"כ, פינטו ואני לערוך את החיפוש. תוך כדי כך פירקנו כל מה שנקרה בדרכנו. אין לדעת מה הם מסתירים ואיפה, הסביר לנו השב"כניק. הוא ניער אז ספר קוראן, אולי קיווה שמבין דפיו ינשרו כמה רובי סער ושתיים-שלוש לבנות חבלה. עקרנו את הכיור מהקיר ואת האסלה מהרצפה. פרמנו מזרנים ושמיכות, ונוצותיהם התערבלו בחלל החדר ברוח הקרה שנשבה פנימה דרך החלונות שניפצנו. שברנו כל מיני חפצים חלולים, למשל חתולת חרסינה שיכולה להסתיר בבטנה נפצים, הרי אין גבול לתושייה שלהם. עקרנו מרצפות שאולי הונחו מעל מחבוא לנשק ולמסמכים מזויפים. מבחוץ נשמעו צעקות וקולות בכי. בני המשפחה, יחפים, רטובים ורועדים מקור, עמדו לאורך הקיר בידיים מורמות. הם לבשו תחתונים ארוכים או אימוניות, שכבר הספיקו להיספג במים. כשיצאנו החוצה התנפלו שתי הנשים על פינטו כי חשבו, אולי בגלל גובהו ואולי כי דיבר ערבית, שהוא מפקד הכוח. הוא הביט בהן נבוך ומבוהל. נסוג לאחור וניסה להשתחרר מכף ידה של הזקנה שנאחזה בכנף חולצתו. כיוון שלא הצליח, הנחית עליה פתאום סטירת לחי, והיא נהדפה ונפלה לבוץ. כל בני המשפחה, על פי איזה אות, ידיהם עדיין מונפות לשמיים, החלו ליילל ולצרוח. ילד קטן כבן חמש רץ אליה, משך בידה וניסה להקים אותה. גם פינטו הנבוך רכן לעבר הזקנה כדי לעזור לה לקום, אבל היא נרתעה ממנו, והילד דחף את ידו המושטת של פינטו ותקע בו מבט מבהיל. הזקנה זחלה ברפש אל בנה, התרוממה בעזרתו ונעמדה לצידו והרימה בהפגנתיות את ידיה. כמה מהחיילים השפילו את עיניהם ואחרים צחקקו. בינתיים סיים איש השב"כ לפרק את הבית. אמר שזו כנראה הייתה התראת שווא, ופשוט התפוגגנו מהבית אחרי שפירקנו אותו לגורמים. במאחז החלפו בגדים בשתיקה. שתינו תה ושתקנו. הלכנו לישון ולא החלפנון מילה זה עם זה. רק למחרת העזתי להגיד לפינטו שהוא לא היה צריך לסטור לזקנה, כאילו הסטירה היא כל ההבדל בין התנהגות נאותה של הצבא הכי מוסרי בעולם ובין ההשתוללות שהלכה שם. אני יודע, הוא ענה לי. כעבור שבועיים גם אני התחלתי לדחוף זקנות כשהן התקרבו אליי יותר מדי או צרחו יותר מדי.