מה קורה לבני משפחה אם אחד מהם מרעיף על כולם כמעט בבת אחת עושר בל ישוער?
סיפור העלילה של הנובלה גאצ'ר גוצ'ר מתרחש בעיר בנגלור שבהודו. בני המשפחה הם זוג הורים, בנם, הוא זה שמספר את הסיפור, בתם מאלאטי, ואחיו הצעיר של האב, ונקטצ'לה, שמשנה את כל אורחות חייהם כשעולה בדעתו יום אחד להקים עסק לאריזת תבלינים.
מסתבר שהעסק רווחי ביותר. והיחיד שמנהל אותו, למעשה – היחיד שעובד בכלל – הוא הדוד, שמפרנס את כולם ברווחה רבה. זמן לא רב אחרי שהקים את העסק, בשותפות עם אחיו הבוגר, אביו של המספר, קנה הדוד למשפחה בית חדש ומהודר. עד אז גרו בדירה צפופה. פתאום זכה כל אחד מהם בחדר משלו. האמנם צורת החיים החדשה מיטיבה אתם? האם העושר הביא אותו גם אושר, או שהפרדת החדרים, למשל, הביאה אתה גם התרחקות? המספר נזכר איך אחותו והוא נהגו בעבר לישון זה לצד זה על מזרונים שסודרו בצורת קמץ, ובלילות סיפרו סודות קטנים – מנהג שהסתיים כשעברו לחדרים פרטיים משלהם. ומה באשר לנישואיה של מאלאטי? האם היו מסתיימים בהתקף של רשעות מפונקת שלה, אלמלא התעשרה פתאום?
מאחר שרק הדוד עובד, וכל הכסף שהם נהנים ממנו מגיע אליהם באמצעותו, יש לו זכויות יתר בבית. כל בני המשפחה דואגים לרווחתו ולהנאותיו.
לצד זאת הם גם חיים בחרדה: אביו של המספר שותף בעסק יחד עם הדוד, גם אם אינו נוקף אצבע. בני המשפחה חרדים שמא לפני מותו ישנה האב את צוואתו ויוריש את מחצית העסק לאיזושהי מטרה טובה וצודקת, לא לילדיו ולאשתו. אם כך, גם אותו חשוב מאוד לרַצות ולא להרגיז. לצחוק מהבדיחות הטפלות שלו ולדאוג שיהיה רגוע.
המשימה לא פשוטה, שכן העסק שהקים הדוד כנראה לא לגמרי חוקי, והאב אדם ישר שמתקשה לשאת סטיות מהכללים.
אל המשפחה מצטרפת חברה חדשה: אניטה, אשתו של המספר. מעניין מאוד לקרוא איך מתרחשים נישואים בשידוך: בני הזוג נפגשים בעצם רק פעם אחת לפני החתונה. למספר ברור שאת החוויה הראשונית של ליל הכלולות, את התשוקה והעונג, "זרות, התמסרות, תלות, חמלה, זכות ועוד מאה רגשות אחרים" שמתעוררים בו מהנגיעה באישה לא מוכרת בכלל, לא יזכה לחוות שוב לעולם.
אבל אניטה, הכלה הצעירה, מביאה אתה ערכים חדשים שזרים לבני הבית. למשל, היא לא מבינה מדוע האיש שזה עתה נישאה לו הורג נמלה שנקלעה אל אדן החלון בבית המלון שאליו נסעו לירח הדבש. היא לא הייתה שותפה להתנסות המשפחתית עם נחילי הנמלים שפלשו בעבר אל חייהם (תיאור המאבק בנמלים משעשע ביותר. כך למשל מתוארת הופעת הנחיל: "היה זה תמיד בצבא של אלפים. הנמלים האלה נכנסו לבית צועדות בסך ואז התפזרו להן אנה ואנה, מבולבלות לכאורה. הן כל הזמן התנגשו זו בזו, נעצרו כאילו הבינו משהו לפתע פתאום ונחפזו הלאה בכיוונים אקראיים. לא הייתה להן שום מטרה ברורה בחיים כנראה, פרט לבחינת הסבלנות שלנו". או: "אם גרגיר אורז יחיד נפל למישהו מהצלחת, היה אפשר לראות את הנמלים מטכסות עצה איך לשאת אותו עוד בטרם מישהו קם מארוחתו. אם אחד מאיתנו לקח חטיף כלשהו לחדר האמצעי, הנמלים היו נושאות פירורים ממנו, שלא ידענו בכלל שהפלנו. הן התאספו סביב טבעות שהשאירו ספלי צ'אי על הרצפה.").
אניטה לא מבינה מדוע בעצם בעלה לא עובד. בטלנותו מאכזבת אותה: "אי אפשר פשוט לחיות על חשבון אחרים…" היא קובלת. אביה, אדם חרוץ ועמלן, עבד תמיד קשה כמרצה באוניברסיטה, ואמה דאגה לכל צרכיו, כדי לעזור לו. סולם הערכים של אניטה שונה לגמרי מזה של בני המשפחה שאליה נקלעה. היא מעדיפה למשל לענוד תכשיטים זולים או לנסוע ברכבת, ואפילו במחלקה השנייה, ולא לטוס, כפי שהם מצפים ממנה לעשות, רק כדי שלא להוציא כסף שאינו שלה.
אניטה נדהמת גם מהיחס המחפיר והתוקפני של בני המשפחה אל אישה זרה, כנראה – בת זוג זנוחה של הדוד – שמגיעה יום אחד אל ביתם, מתחננת לפגוש את הגבר שדחה אותה ואפילו מביאה אתה תבשיל שהוא אוהב, אבל זוכה להשפלה מצד בנות המשפחה.
אניטה נוהגת לדבר בגלוי ולומר דברים שבני המשפחה של המספר מעדיפים להעלים ולהשתיק: היא "לא התביישה לומר את דעתה, במיוחד כשהתנגדה למשהו שקורה סביבה. כך גידלו אותה. החוקים הלא־כתובים של הבית שלנו היו ההפך הגמור מכך. העמדנו פנים שדבר לא אירע."
כל זה מרתק ומשעשע. אכן, מדובר בנובלה "אגנטית, חכמה ומתובלת בהומור וחום", כפי שנכתב על גב הספר.
אני מאוד כועסת. איך אפשר לא לכעוס?! היום בבוקר הודיעו לנו באופן רשמי שסבא כבר לא איתנו.
האם אני יודעת איך סבא נרצח בשבי? חמאס פרסם שהוא נהרג מהפגזות של צה"ל. הצבא עוד בודק. אני יודעת שסבא שלי עבר זוועות בשבעה באוקטובר, בדרך לעזה. ואני יודעת שהוא עבר זוועות נוראיות בזמן שלו בשבי.
אנשים בממשלת ישראל דנים עכשיו אם כן עסקה או לא עסקה, מתלבטים על מהלך לשחרור חטופים. סבא שלי נלחם כל החיים שלו בשביל המדינה הזאת. אתמול חגגנו לו יום הולדת 76. סבא שלי בגיל של המדינה, הוא נתן את כל כולו בשבילה. הוא לחם במלחמת יום כיפור, עבד בחקלאות בשדות, קילומטר מח'אן יונס, אכל הפצצות כל החיים בעוטף עזה, ועדיין נתן את כל כולו בשבילה. כמוהו כל האנשים שנמצאים שם; ביניהם תצפיתניות בגיל שלי, בנות 18, שנחטפו מהבסיס שלהן, שאמרו "אנחנו רואות אותם" ואף אחד לא הקשיב להן.
אני רוצה להגיד שמי שלא חושב שהחטופים יכולים לחזור שכח את ערך החיים. שכח למה הקמנו את המדינה הזאת, שכח למה הקזנו כל כך הרבה דם עד עכשיו. אני שואלת: עד מתי אתם רוצים שהמלחמה הזאת תמשיך? עד מתי דם יישפך? עד מתי לבבות יישברו? עד מתי השנאה תפלג? ומתי תחזור האהבה לרחובות האלה? מתי יחזור לפעול מפעל החיים של החטופים האלה? של סבא שלי, שהקים את מפעל המסעות לפולין, שעבד כל החיים כדי לקיים מפגשים אנושיים.
כל מי שחושב שיש מחיר להחזרת החטופים של פדיון שבויים, שכח מה זה להיות בן אדם. אנחנו חייבים להיזכר מה זה להיות בני אדם. חייבים להיזכר מה זה להיות חברים אחד לשני. מוסריים. סבא שלי לימד אותי כל החיים מה זה להיות בת אדם, להקשיב לאחר. לדאוג לצדק, לאמת. אני מבקשת שהאמת תצא לאור. היה מחדל מטורף בשבעה באוקטובר, אנשים טובים הלכו מאיתנו, טובים מדי, אנשים שהיו יכולים לנהל את המדינה הזאת ולא לתת לביזיון הזה להמשיך.
אני גם מבקשת אישית מבנימין נתניהו: תסתכל לי בעיניים ותגיד לי ש"החטופים רק סובלים ולא גם מתים". "רק סובלים", כאילו אפשר להתנחם בזה שהם רק סובלים, מה זה צריך להיות? זאת לא המדינה שסבא שלי חינך אותי כל כך לאהוב, זאת לא היא, ואני מאמינה שהיא תחזור להיות מה שהיא הייתה, אני מאמינה. אבל בשביל זה צריך להילחם ובשביל זה צריך להחזיר את כל החטופים שלנו הביתה. זה לא ייתכן שילדים שחזרו מהשבי מתחננים שאבא שלהם יחזור גם בשביל לשקם את החיים שלהם. המחדל הזה חייב להיפסק כי אחרת אנחנו לא נוכל לשקם את הפצע הזה, אנחנו לא נחזור להיות מה שהיינו ואנחנו נמשיך להידרדר ולהידרדר להידרדר. חייבים להחזיר אותם עכשיו!
לכל מי שמשתתף בצערי ושואל מה אפשר לעשות, ואני מודה מאוד על התמיכה, אני אומרת – צאו לרחובות ותעזרו להחזיר את הלב למקום. לא רק שלי, גם שלכם, כי אתם יודעים טוב מאוד שהלב שלנו לא במקום כבר המון זמן, צאו החוצה, לא רק בשביל סבא שלי לא רק בשבילי, בשניל כולנו, זה העתיד של כולנו, חייבים להפסיק את זה כבר.
אני רואה את ראש הממשלה טס לקונגרס כשלידו כובע שכתוב עליו "הניצחון המוחלט" באנגלית, ואני שואלת איזה ניצחון מוחלט? ברגע שכל זה קרה, ברגע שמחבלים השתלטו על קיבוץ ניר עוז, ברגע שבנות הדורות שלי, הקטנות, ילדה בת שש וילדה בת שמונה. הנכדות של סבא שלי, ברחו מהחלון השרוף של הבית שלהן, ילדות שלא יחלמו יותר חלומות נורמליים של ילדות, ברגע זה האפשרות לניצחון מוחלט ירדה מהפרק. על איזה ניצחון מוחלט אתה מדבר? איך דם שנשפך הוא ניצחון מוחלט? עד מתי החיילים שלנו ימותו? עד מתי החטופים שלנו ימותו? עד מתי אנשים יהיו עיקורים מבתיהן? ככךל שהזמן עובר יהיה קשה יותר לשקם את הדבר הזה, איזה ניצחון מולט? תרד לעם, תסתכל בעיניים, ואם אתה לא מסוגל לעשות את זה תפנה למישהו שיכול להפסיק את המלחמה הזאת, להפסיק את ההרס והחורבן ולהחזיר כבר את החטופים הביתה.
כבר מזמן לא קראתי ספר שהרשים וריגש אותי כמו כמעט אולימפוס, מאת שושי בריינר, שראה אור ממש בימים אלה.
כמעט אולימפוס יוצא דופן ומפתיע, כי בריינר בחרה להתעמק בו בדמויותיהם של בני אדם שאנחנו הקוראים הישראלים לא כל כך מכירים מקרוב, גם אם הם "מסתובבים" לפעמים בינינו.
הרומן מתחיל בתל אביב, ב־2018, "ארבע שנים לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה", וכבר בעמודים הראשונים אנחנו פוגשים את הדמות הראשית, קטיה, שמתוארת כ"אישה מוחזקת". היא בת עשרים, מקייב, והיא, כך נכתב, יפה להפליא: "יופי כזה לא פוגשים כל יום". מה אנחנו יכולים לדעת על קטיה כזאת? לא קשה לנו לצייר אותה בעיני רוחנו: זרה, מדברת במבטא רוסי (רוסי? אוקראיני? מי כאן בכלל הבחין בין שתי הארצות הללו לפני שפרצה המלחמה?), יכולים לדמיין את העברית העילגת שלה, שמעוררת מן הסתם תחושה שהיא קצת רפת שכל (האם אנחנו באמת מבינים לעומק שהזרים הללו רהוטים לגמרי, אבל בשפות אחרות?). אצל כולנו קיים בתודעה הסטריאוטיפ של דמותה.
אבל קטיה בספר שלפנינו היא עולם ומלואו. ולא רק היא. גם אמה, סבתה, ואפילו הסבתא רבתא שלה, שמתה הרבה לפני שקטיה נולדה, ובעלה היהודי של אותה סבתא רבתא. גם אל אנשים רבים אחרים שמתקיימים בעולמה של קטיה אנחנו מתוודעים: לא כל כך אל האוליגרך העשיר־כקורח שקטיה היא האישה המוחזקת שלו, אבל כן – אל אשתו, אקסנה.
אנחנו חודרים אל נשמתם, אל חייהם ותודעתם, וכל אחד מהם מלמד אותנו כל כך הרבה על עצמו וגם על בני אדם בכלל, חולשותיהם, רגשות האשמה שלהם, תשוקותיהם, על מה שמניע אותם ועל האופן שבו המציאות ההיסטורית משתקפת בחייהם ומשפיעה עליהם. לכל אחד מהם יש סיפור מדויק, אישי ומשכנע מאוד.
שושי בריינר עשתה בספר הזה מהלך מבריק ומדהים: היא חצתה את גבולות המציאות הישראלית המוכרת לכולנו היטב, ולקחה את עצמה, לאורך רוב הסיפור, לקייב, לאוקראינה, למקום שבו נולדה קטיה וגדלה, בחברתה של ויטה, אמה השתיינית, ואנה, סבתה, שילדותה עברה עליה כאזרחית של ברית המועצות הקומוניסטית והיא עדיין דוגלת בערכים שספגה, מחפשת תמיד את הצדק והשוויון, ומתנגדת למציאות הקפיטליסטית שהשתררה בארצה אחרי קריסת האימפריה.
השתאיתי – ממש! – מיכולתה של בריינר לחדור עמוק ובפירוט רב כל כך אל נשמותיהן של נשים שרחוקות ממנה בעליל. כמה שהיא מיטיבה לצטט את סגנון הדיבור השונה של כל אחת מהן – למשל, את האידיאלים השחוקים והאומללים של אישה שהתייתמה בינקותה, ולמדה שעליה לטפל, לרצות, לדאוג, לחיות עד מיצוי את החיים האפרוריים שנועדו לה, אבל לחפש בתשוקה עזה את היופי שאפשר למצוא באמנות! ואז – איך היא יודעת גם מה מרגישה אישה אחרת, אחת שחייה סובבים סביב שתייה אלכוהולית וגברים! ואיך שהיא מציירת בבירור, בפרוטרוט, את ההתפכחות וההתפקחות של אותה אישה!
בכלל, המילה "בפרוטרוט" חשובה מאוד כדי לאפיין בה את הכתיבה של הרומן. הכול, הכול מדויק עד שהנשימה נעצרת. עד כדי כך שלרגעים שכחתי שמדובר בספר מקור, שהוא נכתב בעברית, וחשתי שמדובר בכלל בתרגום מרוסית או מאוקראינית… מאיפה, תהיתי יודעת שוש בריינר כל כך הרבה, למשל – מה בדיוק הן אוכלות (ולא רק פעם אחת!), איך מכינים את המאכלים הללו, מה טעמם, מה הדמויות רואות סביבן, איזה ריח יש לאוויר, מה הצבע של האור בשעות ובעונות השונות (ולא פחות מעניין – איך נראית תל אביב מנקודת המבט של מישהי שהגיעה משם… למשל – שבני אדם לובשים כאן ברובם, ורוב השנה, בגדים שכבר דהו מרוב כביסות… אפשר בהחלט להשתכנע שכך רואה אותנו אוקראינית מטופחת שעבדה במשך זמן מה כדוגמנית…)
עד מהרה מתגלה לנו שקטיה אמנם אוקראינית, אבל, כפי שאומרת אמה, "אנחנו לא גזעיים לגמרי, בדיוק בזמן הלא נכון התערבב לנו קצת דם יהודי." הסיפור במלואו יתגלה לנו בהמשך, והוא קורע לב.
היחסים בין הדמויות מרתקים ומשכנעים. בתחילת הסיפור קטיה, ויטה ואנה נוהגות להקניט זו את זו, "לריב", אבל ככל שהוא מתקדם, כך אנחנו נוכחים באהבה העזה השוררת ביניהן, והיא נוגעת ללב ומרגשת מאוד, דווקא מכיוון שהיא מוסתרת מתחת למעטה של ציניות, טינה־לכאורה, והומור.
וכן, הרומן מצטיין בחוש הומור מעודן ודקיק. הנה דוגמה: אנה הקומוניסטית למדה כמובן לכפור בקיומו של האל (לא בכדי היא מתמכרת לסיפורים מהמיתולוגיה היוונית), "היא מזכירה את אלוהים רק לעיתים רחוקות ורק בהזדמנויות קיצוניות. למשל כשנדרסה הדוורית שלהם ממש מול עיניה, סבתא קיללה את אלוהים ואמרה שמקומו בגיהינום יחד עם הבן שלו ורוח הקודש. אבל פאפא [כלבה של קטיה] גרם לה לשכוח את החשבון שיש לה עם אלוהים והיא ייחסה לו פתאום את חוכמת הבריאה".
או: כשאנה מגיעה לראשונה לספרייה (ומתמכרת לקריאה) היא מופתעת לראות "גברים ונשים קוראים", ואומרת לעצמה: "לקרוא בחברת עוד אנשים, הנה לך מעשה שלא ייעשה. כמו להתקלח ביחד"…
או: אחרי שהנאצים בקייב ריכזו את היהודים ולקחו אותם להירצח, הם הוציאו צווים האוסרים על ביזה, "שאותה רצו הגרמנים לערוך בעצמם בצורה מסודרת"…
או – כשאנה מגיעה ביחד עם ויטה לבית מלון מפואר שקטיה מאפשרת להן להתארח בו בזכות עבודתה כדוגמנית, והיא מרגישה בצורך לדבר עם מישהו, בשל החרדה שלה לקטיה ורצונה לחשוב איך להגן עליה, היא אומרת לעצמה: "אנה, כשאת כבר רוצה לדבר, עם מי תדברי? אז אנה מדברת אל עצמה, קופצת אגרוף מול מישהו, אולי הוא באולימפוס, אולי בסוכנות סקיי [סוכנות הדוגמניות שקטיה עובדת אצלה] (מי יודע, אולי גם לאלוהים יש סוכנות משלו)"…
ככל שאני מדפדפת בספר אני נוכחת שאין כמעט עמוד שלא סימנתי בו משהו: איזו אמירת אגב־לכאורה, חכמה ומעוררת מחשבות; איזו שנינות מבדחת; איזה תיאור יפה להפליא.
הספר גם מותח מאוד: נוצר בו קונפליקט מרתק, ומה שמצא חן בעיניי במיוחד זה שאין בו דמויות של אנשים "רעים". אנחנו יכולים בעצם להבין את כולם! גם במקום שמתקיימת התנגשות של צרכים או רצונות, בסיכומו של דבר כל הצדדים צודקים! אנחנו שם, עם כל אחד מהם, ועם כולם אפשר להזדהות, כי החולשות שלהם, והצרכים, והחלומות, נוגעים מאוד ללב.
יעל נאמן, שנולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם, חוזרת בספרה החדש היה לך טוב או היה לך רע? אל אותו "ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף" שכבר דנה בו בעבר, מזווית ראייה שונה, בספרה היינו העתיד.
הציטוט בעניין "הניסוי הפסיכולוגי" מופיע בתחילת ספרה, אבל אלה לא דברים שהיא כתבה, אלא הם אלה שאמר יליד קיבוץ רוחמה, נחשון גולץ, שהתראיין בשנת 2000 בכתבה של ורד לי־ברזילי, במוסף הארץ. נחשון סיפר אז על העוולות של החינוך המשותף, ושיתף את הקוראים בהחלטתו לתבוע לדין את האשמים בנזקי הלינה המשותפת. הוא היה מסתפק לדבריו בבקשת סליחה, או בפיצוי של שקל אחד, לא הכסף עניין אותו.
הריאיון ההוא עם נחשון גולץ, והכתבה עליו, הכו את יעל נאמן בתדהמה. זה היה בעיניה "כל כך חריג, מסנוור – כמו להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". היא חשה עד כמה "קשה, ממש מבהיל לקרוא את המילים".
אכן, דבריו של גולץ "גררו במהלך השבועות שאחרי פירסומם נהר של תגובות מבוהלות ותוקפניות".
יעל נאמן מתכתבת עם הכתבה של ורד לי־ברזילי וגם עם ריאיון נוסף, מצולם, שנערך עם נחשון גולץ עשור אחרי הכתבה בהארץ. כעבור שנים רבות החליטה לשוחח עם גולץ עצמו, ועקבות דבריו הנוספים מופיעים גם הם בספרה.
מדובר אם כן בשני דיאלוגים שיעל נאמן עורכת: אחד פנימי, שלה עם עצמה, ואחד, לאורך עשרות שנים, עם קורבן נוסף של אותו "ניסוי פסיכולוגי המוני".
בעמוד הראשון של הספר מביאה נאמן את התגובה המקובלת לטענות שלה, של גולץ, ושל רבים כמותם: "אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים".
זאת כמובן פסילה לא עניינית, ומראש, בלי לחשוב על הדברים ובלי להשיב מאומה ולגופו של עניין על הטענות כבדות המשקל שמשמיעים המקטרגים על הלינה המשותפת.
וזאת בשעה שהדברים שהם, יעל נאמן ונחשון גולץ מספרים, קשים מנשוא. "לא פלא שבני הקיבוצים הפכו לחיילים מצוינים בצבא – מגיל שלוש היינו בטירונות", כותב גולץ. מגיל שלוש? מינקות! מבית היולדות הביאו האימהות את התינוקות הרכים ישר אל בית הילדים. ושם הותר להן להגיע – כולן ביחד, באותו זמן בדיוק – כדי להיניק את התינוקות. רבע שעה. וזהו, בשאר הזמן נאסר עליהן לבקר בבית הילדים. בלתי נתפס.
ובבית הילדים עצמו לא חשו הילדים אף פעם שיש להם פרטיות. או זמן לעצמם. "הכול נגיש, הכול פרוץ" – הקבוצה תמיד וכל הזמן סביבך, "שום דבר לא פרטי ושום דבר לא שלי".
עצם המושג "בית" היה זר להם. "אם ישאלו אנשים מה זה בית, מה הם יגידו? המקום שאליו חוזרים בסוף יום, עייפים, ובו רוצים להניח את הראש על הכר? המקום שבו מרגישים מוגנים? המקום שבו נמצאים האנשים שאני אוהב? המשפחה? המקום שיש שם יש אוכל שאני אוהב? המקום שבו יש לי את הפינה שהיא רק שלי? שום דבר מאלה לא היה קיים". כי ב"חדר" של ההורים הם לא ישנו כמעט מעולם. יעל נאמן מספרת שרק במהלך פרויקט של חילופי ילדים, כשבבית הילדים הגיעו להתארח ילדי קיבוצים אחרים, זכתה לישון אצל ההורים. וזאת הייתה חוויה יוצאת דופן ובלתי נשכחת!
ולא שהצדדים החיוביים לכאורה, שהיו באורח החיים הקיבוצי ההוא, שם ילדים גידלו את עצמם בבדידות ובלי שום תמיכה הורית ממשית, נסתרים מעיניהם: "יספרו סיפורים על ילדות נהדרת, על מרחבים וטבע וחופש. ואגב, באמת היו מרחבים וטבע. באמת היו גם הרבה דברים יפים, כל אותם דברים נפלאים שכולם קראו ושמעו על הקיבוץ. לנו, כילדים, באמת היה המון חופש שלא היה בעיר. אז מה? ילד למשפחה עשירה מהרצליה פיתוח שעבר התעללות פיזית או נפשית, מה הוא יזכור בבגרותו, את הווילה המרווחת ואת בריכת השחייה?" שואל גולץ. אכן.
שניהם מספרים על כאב וסבל שלא יתוארו במילים. למשל – הקלות שבה היו ילדי הלינה המשותפת קורבנות לסוטי מין. למשל – השרירותיות שבה חיו, כשאפשר היה למשל להגלות, משיקולים בירוקרטיים גרידא, שתי ילדות מהקבוצה שבה גדלו, שהייתה מבחינתן המשפחה היחידה שלהן, לקבוצה אחרת, בלי שיקבלו הסבר מניח את הדעת, אדרבא, שיקרו להן שהם עוברות כי הן קטנות יותר… למרבה הכאב הילדות, כמו במקרים אחרים, לא זכו לשום הגנה מהוריהן.
נחשון מציין בכאב שלהוריו קרא בשמותיהם הפרטיים. הם לא היו ממש אימא ואבא. לימים, כשרצה בבגרותו, לשוב לקיבוץ רוחמה עם אשתו ובנם הקטן, הבין שהוריו מעדיפים את הקיבוץ על פני רווחתו וצרכיו של בניו: הם סירבו לבקשתו שיאפשרו לו לגור בסדנה של אביו, או לשכור בקיבוץ חדר, מחשש שהחברים לא יקבלו את זה בעין יפה.
אחד הפרטים המעניינים במיוחד בדבריו של נחשון הוא התובנה שלו שרק בבית סבתו וסבו זכה לתחושה משפחתית מסוימת. הם, שנמנו עם מייסדי הקיבוץ, עוד גדלו בילדותם בבית רגיל וידעו איך נראית משפחה אמיתית, בניגוד להוריו, שכבר נולדו בקיבוץ וגדלו, כמוהו, בצורה מעוותת.
מזעזע!
ספרה הצנום של יעל נאמן נבלע בישיבה אחת קצרה. הוא חשוב, שכן הוא מעניק שוב קול לכל נפגעי הלינה המשותפת, ומנסח את מהות הפגיעה בהם בבהירות וביושר.
ד"ר מעיין שרמן, אמו של רון שרמן ז"ל שנחטף חי מבסיסו ונהרג בשבי חמאס
רון שרמן, בני האהוב. היה בן 19 במותו.
רון היה חייל חכם, שאפתן, יפה תואר וכריזמטי והוא אהב מאוד את החיים. רון סיים את חייו בגלל המחדל הגדול בתולדות מדינת ישראל.
מפלצת החמאס צמחה וטופחה תחת חסותו של מי שעמד בראש ממשלת ישראל ב-15 השנים האחרונות, בנימין נתניהו. נתניהו אפשר ואף סייע להתעצמות החמאס ותחת שלטונו החמאס התחמש ותכנן באין מפריע להוציא לפועל את תוכניתו השטנית. בבוקר שבעה באוקטובר רון נשאר שבת בבסיס מת"ק עזה, שם שירת כמש"ק תיאום וקישור.
רון התכתב איתי בווטסאפ החל מהשעה שש וחצי בבוקר ועד רגע החטיפה. מילותיו האחרונות היו: "אני אוהב אתכם, הם כאן, זה נגמר". הוא נחטף מתוך המיגונית ונראה בסרטין. אשר החמאס עצמו פרסם מובל יחף מבוהל ומוכה, אך בחיים ולא פצוע, אל מנהרות עזה.
האמנתי, מהרגע הראשון, כי לממשלת ישראל חובה מוסרית עליונה להחזיר את רון ואת שאר החטופים הביתה.
בתחילת חודש נובמבר פרסם החמאס פלייר עם תמונתו של רון והודעה בעברית המזהירה שנתניהו מתכון להרוג את הילד שלנו עם בכירי החמאס. ימים ספורים לאחר מכן, בעשרה בנובמבר, רון נהרג, ביחד עם ניק בייזר ואליה טולדנו, זכרם לברכה. הם נהרגו מהפצצת מנהרת אחמד רענדור, מח"ט הזרוע הצפונית של החמאס. שבה שהו.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב, כיצד זה קרה? היכן הייתה ממשלת ישראל בשנים האחרונות? היכן היה העומד בראשה, ראש ממשלת ישראל, נתניהו, "מר ביטחון" בפי רבים, אשר הבטיח כי הוא היחיד החזק מול החמאס?
מי האמין שיבוא יום וכל היהירות הזאת תתנקז לרגע אחד נורא שישנה את חיינו. נתניהו הפקיר את רון. רון, חייל תומך לחימה שכל תפקידו היה מתן שירותים לאוכלוסייה העזתית, בחסות ממשלת ישראל והעומד בראשה, מתוך מחשבה שאם ידאגו לרווחת המפלצות, הן לא ירצו לפגוע בנו.
בנימין נתניהו כשל במשימתו החשובה ביותר: לשמור על ביטחונם של רון ושל אזרחי ישראל, ויתרה מזאת, נתניהו הקריב את רון ואת חבריו. חיי רון, החייל הפשוט, היו מחיר שבנימין נתניהו היה מוכן לשלם תמורת ראשו של בכיר החמאס.
אני ומשפחתי מתמודדים עם הידיעה האיומה שחייו של רון באו אל קיצם, בצורה טרגית, בגלל החלטה מודעת. מוות שניתן היה למנוע.
בנימין נתניהו הפקיר את רון כאשר לא פעל למיגור החמאס במהלך 15 שנות כהונתו כראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו הקריב את חייו של רון לאחר שנחטף, כשאישר את חיסולו של אחמד רענדור על החטופים שסביבו. בנימין נתניהו הפקיר וגם הקריב רבים כל כך, וביניהם את בני רון שרמן ז"ל.
ספרה החדש של ארנה קזין נוגע בעיקרו בשאלה הבוערת ביותר כיום, כך נדמה לי, בתודעתו של כל ישראלי: איך, ואולי יותר במדויק – מדוע? – להישאר כאן בישראל. במיוחד אחרי השבעה באוקטובר. במיוחד לאור כל מה שקורה כאן בימים המזעזעים הנוכחיים.
הבוקר, 17 בספטמבר 2024, בעודי כותבת את הדברים, עדיין לא נודע אם שרה נתניהו מאשרת את פיטורי גלנט ומינויו של גדעון סער לתפקיד שר הביטחון.
הבוקר כתב על כך רוגל אלפר בהארץ: "שוב אנחנו מוצאים עצמנו באחד מאותם רגעים אופייניים למשטר נתניהו, שבו אנו שחים זה לזה: 'אם הייתי אומר לך לפני כך וכך חודשים שכך וכך יקרה, היית חושב שאני מטורף'. אחד המשפטים הנפוצים באולפני הטלוויזיה. זה 'נתניהו מומנט' (כמו שיש 'סיינפלד מומנט'). ההכרה המשתוממת באירוע שמתרחש במציאות, השוכנת מחוץ לטווח שסומן בתודעתנו כאפשרי. למצב הקיומי הבסיסי הזה, שבו אנחנו מבינים בדיעבד שאנחנו חיים בעתיד מטורף (במובן הרע, הדיסטופי), אחראי נתניהו".
בצהריים של ה־17 בספטמבר, בקצב המטורף של האירועים, התרחש עוד "אירוע", כפי שנוהגים לכנות את מה שקורה כאן: הייתה "מתקפת הזימוניות" בלבנון, שבה נהרגו בין היתר גם אזרחים חפים מפשע ונפצעו, כנראה, אלפים. מי יודע מה עוד לפנינו, היום, מחר, בעוד שעה. (אכן: אתמול – מתקפת מכשירי הקשר).
מה שמדאיג אותנו באמת מאז השבעה באוקטובר אינו רק הטבח האכזרי, משולח הרסן, שעשה באותו יום החמאס בישראלים. לא רק ההפתעה. לא רק אוזלת היד של הצבא שהתגלתה באותו יום. לא רק התחושה שהתרחש כאן פוגרום שמדינת ישראל הוקמה בדיוק כדי למנוע את שכמותו. לא רק המלחמה המתמשכת, שהקרבות הנערכים בה מכונים ביופמיזם הלא מרגיע "תמרון". לא רק ההזדהות עם אזרחים ישראלים שכבר כמעט שנה חיים כפליטים בארצם, ולא רק האימה מפני המלחמה הכוללת המובטחת לנו, בשעה שחיילים כבר מתריעים שבעוד רגע ייגמר להם הכוח, שהם נשחקים, ש"הרוח המעטה שנשארה במפרשינו, גם היא תיגמר".
לא רק כל אלה. אלא השאלה הנוקבת – האם יש הצדקה לעצם קיומה של מדינת ישראל.
לפני זמן מה תהיתי באוזניי ידיד – שכמו רבים יותר ויותר בחר להגר מכאן – על מי בכלל ישלוט נתניהו אחרי שישלים את המהלכים המטורפים שהוא נוקט כדי לשמור על עצמו, אחרי המלחמה העקובה מדם שהוא מתכנן, אחרי שהחטופים שנשארו במנהרות בעזה יעלמו שם סופית, אחרי שעוד אנשים יקרסו נפשית מרוב כאב וצער, אחרי הקריסה הכלכלית של אנשים ושל המדינה כולה, קריסה שהולכת וצוברת תאוצה. הוא יישאר בשלטון. ומה אז? ישתכשך בבריכה? ישפץ את הבתים? יספק לאשתו תכשיטים יקרים על חשבון המיליארדרים ששמחים להתחכך בו? כל זה יימשך?
תשובתו של הידיד שהיגר מכאן (לצמיתות, ובלי ספקות) הייתה שנתניהו ימשיך לשלוט "על כל מי שאין לו דרכון זר". הווה אומר – על כל מי שלא הייתה להם ברירה, אלא להישאר כאן, ולהמשיך לסבול.
"מספר הישראלים שיצאו מהארץ מאז חודש יולי אשתקד ועד סוף אפריל השנה גדול במעל לחצי מיליון ממספר הישראלים שחזרו באותה תקופה", צוטטו הסטטיסטיקות של רשות האוכלוסין וההגירה, ביוני 2024. האם כל המהגרים הללו סוגרים מאחוריהם את הדלת, מפנים את הגב למדינת ישראל, ונעשים אדישים לגורלה? ממש לא. לגמרי ברור לי שרובם, אם לא כולם, נשארים גם מרחוק קשורים לכאן מאוד, ולא רק בשל הקשרים האנושיים שהותירו, אלא גם מכיוון שהם שעצם המשך קיומה של המדינה חשוב להם, לחייהם ולמשמעותם, גם אם בחרו לגור הרחק ממנה.
רבים – הרוב! – בוחרים להישאר כאן. גם בעלי דרכון זר. אני יודעת שלו היה לי דרכון כזה, בכל זאת, ולמרות הכול, לא הייתי מהגרת.
במסה הראשונה, "חייבת לקוות לטוב", מונה ארנה קזין בספרה את שלל הסיבות שמטות בינתיים את הכף להישארותה כאן, עם בת זוגה ובנותיהן. היא מספרת לנו עד כמה בתה הקטנה מייחלת שאימה תצליח "פשוט לאהוב את המקום הזה, שבו היא גדלה, שאליו היא שייכת, שאותו היא מכירה, שאיתו היא מזדהה". והיא, קזין, משתדלת להבין "איך להישאר, או איך להתמסר להיבט הזה של חיי שהוא הישראליות".
תשובתה הכללית, המופיעה לאורך המסות ובכולן, היא, בתמצית, שאפשר, לדעתה, "לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים", כלומר – היא מאמינה באפקטיביות של מעשי ההתנגדות: הכתיבה, המחאה ברחובות, ההתמדה שחייבת לדעתה להביא בסופו של דבר לתוצאות המיוחלות.
וזאת גם אם ברור לה ש"הגירה היא בדי־אן־איי של המקום הזה". הוריה למשל – כמו ישראלים רבים – היגרו לכאן בצעירותם. אביה לא הפסיק להתגעגע לנופי סקוטלנד, שם נולד. גם אמה הייתה בת של פליטים שחשו "ניכור וזרות" באנגליה, שם נולדה. אם כך, "עלינו להישאר כי קשה מדי להגר, כלכלית ורגשית". וגם כי "ישראל היא המקום שבו חיים בני המשפחה והחברים, המקום שבו עשינו לנו שם, יצאו לנו מוניטין". (אני חושבת בעניין זה על קמלה האריס, שעומדת כנראה להיות נשיאת ארצות הברית הבאה. לה, בת הדור הראשון, ברור לגמרי שהיא אמריקנית, שהיא שייכת לגמרי. ולא רק לה. גם לבוחריה. כי, אכן, היא בת לארץ שבה נולדה, גם אם הוריה היו מהגרים).
אבל, קזין משיבה לעצמה מיד, אמנם בנותיה ילידות המקום (היא עצמה נולדה בסקוטלנד והגרה בגיל צעיר מאוד) אך "עלינו לעזוב כי ישראל נתונה במלחמת נצח", וכי "הנוחות והביטחון שלנו נשענים על סבלם של פלסטינים". היא אינה רואה באופק "אף מנהיג או מנהיגה שמוכנים להעניק לפלסטינים את החירות שלהם ולהביא לסוף הסכסוך בדרכי שלום". (אני תוהה בשלב זה אם פתרון לסכסוך שחלק גדול ממנו מסתמן כדתי במהותו תלוי באמת בעוז רוחם של מנהיגים. אולי. ואולי גם ביכולת לחנך מחדש את שטופי המוח הפונדמנטליסטים והפנטיים, משני הצדדים. אבל כן, שינוי כזה אכן מצריך מנהיגים אמיצים ובעלי שאר רוח).
מפחידה אותה במיוחד התפיסה שלפיה "משטרים נוטים לנצל מצב חירום טבעי כדי להשתלט על המדינה ולהטמיע בה עקרונות פשיסטיים, קפיטליסטיים, או כל מערכת דכאנית אחרת". אכן. כי איך אפשר לראות אחרת את השתלשלות המעשים המזעזעים של הימים האחרונים – מעצרה האלים והעמדתה לדין של צעירה, נועה גולדנברג, שמואשמת בכך שזרקה חופן חול על הפושע המורשע איתמר בן גביר (!), שבכל מדינה נורמלית היה אמור להיות מוקע ומוקצה מהחברה; הטירוף במעצרן, בביתן, באזיקים, של שלוש נשים שכל חטאן היה שהניחו בבית הכנסת שבו מתפלל אסיר ציון לשעבר (!), יולי אדלשטיין, עלונים הקוראים להשבת החטופים (!) (והרי אילו נהגו כך הרשויות בכל ארץ אחרת היו כולם נזעקים וטוענים שמדובר בהתנהגות אנטישמית!).
ועם זאת, חרף אובדן האמון שמביעה קזין, במסה האחרונה בספר, "איך להתנגד – מדינה (לא) טובה דיה", חרף ההבנה שקריסה מוסרית של חברה, כמו זאת שהתרחשה בגרמניה הנאצית בשנות השלושים, כשנורמות וסטנדרטים השתנו בין לילה אפשרית מאוד (האם זה לא מה שכבר קורה כאן, כיום?), קזין מעודדת ומעוררת תקווה. היא מראה לנו שוב ושוב שאפשר לשנות עמדות ובעקבות זאת – את המציאות. היא מעלה שלל דוגמאות למחאות שהצליחו: הסופרג'יסטיות, שבזכותן יש לנשים זכות בחירה; רוזה פארקס שסירבה לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס, ובעקבותיה – הקהילה השחורה שהתנגדה למדיניות ההפרדה ובמשך שנה שלמה הכריזה חרם על הנסיעה באוטובוסים, עד הניצחון בבית המשפט העליון, שניצב לצידם של השחורים; מחאת המלח שהנהיג גנדי נגד האימפריה הבריטית "שאסרה על ההודים לסחור במשאב הלבן יקר הערך"; בטי פרידן "שכתבה ספר על נשות הפרברים המבוזבזות, המדוכאות, בארצות הברית, והניעה את הגל השני של של הפמיניזם"; נעמי קליין שתיעדה את תנועת המחאה נגד התאגידים; נעמי וולף שיצאה נגד "עריצות הרזון"; וירג'יניה וולף "שהראתה כי נשים זקוקות לכסף ולמרחב פרטי מוגן כדי לדבר"; העבד המשוחרר פרדריק דאגלס, שהסביר כי "דיכוי הזכות להביע דעות בציבור הוא עוול כפול: פעם אחת כלפי השומע ופעם אחת כלפי הדובר"; תנועת הפנתרים השחורים שמחו נגד גזענות; מחאת הדיור הציבורי של פעילות ופעילים בקשת הדמוקרטית המזרחית בישראל בשנות התשעים; תנועת #MeToo ששחררה נשים לספר בגלוי על התקיפות המיניות שעברו, ועוד כהנה וכהנה תנועות מחאה והתנגדות.
כל אלה אכן מעודדים במשהו, אם כי קשה להתעלם גם מהכישלונות החלקיים שלהם, ומהעובדה שלכמה מהתנועות שכן הצליחו נדרשו עשרות שנים, עד שהביאו לשינוי.
האם יש לפנינו כאן בישראל אפשרות להיאבק במשך שנים רבות כל כך נגד הפשיזם והעריצות שהולכים ומתחזקים?
גם אני האמנתי תמיד, כמו ארנה קזין, שיש בישראל מספיק כוחות שיגנו עלינו, ש"יקדמו את האג'נדות שאני מאמינה בחיוניותן": פעילים נגד הומופוביה, ארגונים שמגנים על עובדים זרים ועובדים בכלל, האנשים שפועלים למען ההכרה בעוול ובכאב הכרוכים בפרשת ילדי תימן, הפעילים למען טבעונות ונגד התעללות בחיות משק, התנועות הפועלות לצמצום הזיהום והפגיעה באקלים, וכן הלאה.
עד שהבנתי פתאום: בארגנטינה, בקמבודיה, בברית המועצות, אם למנות רק שלוש דוגמאות של ארצות שהשלטון התעלל בהן באזרחים, המענים היו בני העם של המעונים. וכשאני קוראת בימים אלה תגובות סדיסטיות כלפי בני המשפחות שנאבקות למען השבתם של החטופים, אני מתחילה לחשוב שגם כאן הכול עוד אפשרי.
האם זה ישנה את דעתי בעניין ההגירה מישראל? האם אני רואה את עצמי נסה מכאן? תשובתי ברורה וחד משמעית: לא. אני לא רואה לעצמי חיים או קיום או עתיד כאורחת בסלון של מישהו אחר. גם אם הוא נאה, מרווח ושלֵו. אולי מכיוון שאני מבוגרת מדי לשינויים. אולי מכיוון שחייתי בנעורי שלוש שנים בארץ אחרת ואני זוכרת את כאב הזרות והניתוק, ובעצם, ובעיקר – בגלל הפליטות שנכפתה על בני הדור הקודם לי: מהצד האחד את האישה שהייתי אמורה לכנות "הסבתא שלי" לא הכרתי – היא נרצחה ביחד עם בתה בת השלוש עשרה, "הדודה שלי", באחד ממחנות הריכוז באירופה. מהצד השני היו הפליטים שנאלצו לנוס על נפשם מאחת ממדינות ערב, שם נולדו הם, הוריהם והורי הוריהם, ולהותיר מאחור לא רק את כל רכושם, אלא גם את עברם, מעמדם, זיכרונותיהם וכבודם העצמי. אני לא מוכנה לקחת על עצמי שוב את תפקיד היהודייה הנודדת. גם כשארצי מאכזבת, מקוממת, מרגיזה, גם כשאני מתנגדת למה שנעשה בשמי, אני משתדלת לאמץ את תפיסתה של ארנה קזין, שלפיה יש להאמין שהשינוי אפשרי.
ספרה מעורר מחשבות ומרתק. הרגשתי שהאופן שבו היא מקשרת בין חייה האישיים לרעיונות שהיא מפתחת ולמסקנות שהיא מסיקה הפרה גם אותי.
לא פירטתי כאן את כל הנושאים שקזין עוסקת בהם. למשל – עמדותיה כלפי היהדות בכלל ואלוהים בפרט, וכלפי מה שמכונה "פמיניזם". כדאי פשוט לקרוא את הספר עצמו. אגב כך, אני מבקשת לשבח את העטיפה הקדמית היפהפייה שלו, שהיא גם אסתטית וגם נוקבת בפשטותה.
התשובה מופיעה על הכריכה הקדמית היפהפייה של תגידי, ספר הביכורים של נועה עילם־שדה. רואים בה צילום של כד קצת מוזר, כולו מעוטר בפסים זהובים, לא סימטריים, והוא מכיל מגוון צבעוני של פרחי נוי שדה.
פסי הזהב נראים כמו סדקים. רק בעמוד האחרון של הספר, כמעט במילותיו האחרונות, יש ביאור: מדובר בקינצוגי, "טכניקה באמנות היפנית שבה ממלאים את הסדקים של הכלי השבור בזהב". ואלה "דווקא מדגישים את היופי של מה שהיה פעם שבור וחוזר להיות שלם".
זוהי כמובן מטפורה, והיא מקסימה, כי היא מתארת במילים אחדות תהליך ארוך ומופלא, חיים שלמים של שבר ובנייה מחדש שספרה של עילם־שדה מביא לפנינו.
תגידי הוא ממואר. הוא סיפורה של נועה, ילידת סביון, בת למה שנהוג לכנות "משפחה טובה". אביה הוא תא"ל עוזי עילם, ששימש, בין היתר, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית במשרד ראש הממשלה וראש המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא"ת) במשרד הביטחון. אמה, ד"ר נעמי עילם, הייתה במשך שנים רופאת ילדים מצליחה ומוערכת.
נועה נולדה להם כבת זקונים. נימי אחיה גדול ממנה בשמונה שנים וחצי, ואוסי אחותה – בשתים עשרה.
כבר בעמוד השני של הספר מספרת נועה שהייתה "ילדת מפתח", וש"כמעט תמיד הייתי לבד".
הוריה היו עסוקים מאוד, היו רוב הזמן בעבודה. אחיה ואחותה עזבו את בית המשפחה כשנועה הייתה עדיין ילדה קטנה: אחותה נישאה "כדי להשתחרר משירות החובה הצבאי", ונסעה לפריז, ואחיה עבר ללמוד בבית הספר הפתוח, הרחק מסביון.
נועה, כך היא מתארת, די גידלה את עצמה. הייתה מגיעה לבית ריק, או מוצאת מקלט בבתיהן של חברות, שם היו אמהות נוכחות וארוחות מוכנות.
עד כאן כל זה עצוב, אבל נסבל, פחות או יותר.
אבל אל המקום הזה של הלבד, בעצם – של הבדידות, הגיע עודד, אחיו של אביה של נועה, שהחל לפגוע בה מינית כבר כשהייתה כבת ארבע.
וזה כבר איום ונורא.
נועה מספרת לנו, בלי שום הסוואות, בלי להסתתר, בלי לרמות או לזייף, מה המשמעות של פגיעה כזאת בילדה רכה, ומה כל ההשלכות האיומות שיש לכך על חייה, בזמן הפגיעה וגם אחריה, במשך שנים רבות.
נועה מציירת את הסבל שממשיכה לחוות במשך שנים רבות גם נפגעת שחייה נראים במבט מבחוץ תקינים לכאורה: היא נשואה לגבר אוהב, יש לה שתי בנות (הספר מוקדש לשלושתם, וגם ל"נונו" שם החיבה שהעניקה לדמות שלה עצמה כשהייתה ילדה): הפגיעה ממשיכה ללוות אותה כל הזמן, בהיבטים שונים של חייה.
למשל – התחושה שהיא חיה בזיוף ובהעמדת פנים. שהרי כל עוד סביבתה הקרובה והרחוקה לא יודעת את הסוד הנורא, היא לא יכולה להיות אותנטית ואמיתית.
נועה מיטיבה לתאר את האילמות שנגזרה עליה בילדותה. "אומרים שלאסקימואים יש מאה מילים שונות כדי לתאר שלג, אבל מה אם אין אפילו מילה אחת לתאר את מה שקורה?" וגם: "אפילו לאלוהים לא העזתי לכתוב את כל שעל לבי".
מתארת את העיוורון של בני המשפחה: "לפעמים אחרי שהלך ואמא חזרה הביתה מהמרפאה, התלוננתי בפניה ששורף לי בפיפי. היא לא עשתה עניין, פשפשה בארון התרופות ושלפה משחה שתרגיע", ואת ההתעלמות המבוהלת – אחיה הגיע יום אחד הביתה והיה עד להתנהגות לא תקינה. היא הרגישה את תגובתו המבוהלת. היא זוכרת אותה. גם הוא זוכר. רק לימים היה מסוגל לדבר, להעיד, להודות.
היא מתארת גם את העיוורון של הסביבה: נדהמתי ממה שסיפרה על המורה (הנערצת!) לספרות, ש' שפרה, שעודדה את תלמידיה לכתוב שירים. נועה התלבטה, ובסוף שיתפה את המורה בשיריה הכאובים, בתנאי שיתפרסמו בעילום שם. איך ייתכן שהמורה לא תהתה מדוע? ואחרי שהיא קוראת את השירים, הילדה מצפה "שתגשש ותדרוש בשלומי", כי הם חושפים כל כך הרבה כאב וייאוש. אבל לא, המורה רק עורכת את השירים, ולכל היותר מחזירה לה אותם עם ההערה: "כמה מילים בנימה אישית: אם העניין והמחשבות בנושא המוות הם רציניים, מומלץ להיוועץ באנשי מקצוע. בברכה, ש' שפרה".
מה?!
כמו בבית. כמו במשפחה: כשזעקה לעזרה, בלי מילים – למשל התנהגה "לא יפה", כפי שאחותה מעידה לימים (ומודה שהרגישה שמשהו לא תקין, אבל התעלמה), פשוט כינו אותה "נאג'ס".
נועה מספרת על הייאוש והכעס: "נוכחתי שהכעס שלי היה מכסה לרגשות המבעבעים העמוקים יותר, שלא נתתי לעצמי להרגיש בכלל: כאב, עצב, צער, עלבון, בושה, גועל, פחד, רחמים עצמיים, חוסר אונים ואשמה. רק כעסתי. בעיקר על עצמי. המון־המון ביקורת. מאוד פנימית ומאוד כואבת. שנאתי את עצמי."
כי ככה זה. כשהפוגע לא חש בושה ואשמה, הנפגעת מקבלת אותם על עצמה. ונועה מספרת לנו בצורה ישירה וישרה.
ליוויתי את נועה בחרדה ובפליאה במהלך השלבים שבהם הסודי נהפך לידוע. איך גילתה לאחיה ולאחותה, ואיך הגיבו. ואחר כך – להוריה. איך הסיפור כולו יצא אל העולם, ומה הייתה ההשפעה של החשיפה.
לא יכולתי שלא להשתומם ולהשתאות מכל מה שנועה, הוריה, אחותה ואחיה, הצליחו לעשות ביחד. תהליך התיקון, ההדרגתי, המייסר־אבל־נחוש, הדהים אותי ממש.
למשל – שאביה התעמת עם הדוד, וזה הודה בכול.
וכמובן – התבכיין והתמסכן, כי זאת דרכם של הפוגעים: להפוך את עצמם לקורבנות ולתבוע חמלה והבנה.
למשל – הכעס שחשה והיכולת שלה להביע אותו: אביה הקליט את השיחה עם הדוד הפוגע ונתן לה להקשיב לההקלטה (מעורר השתאות!) והיא לא יכלה שלא לכעוס, כי במהלך העימות היו לאביה רגעים של בלבול, הוא חס על הפוגע, על אחיו, וניחם אותו. ואז השתאיתי מהנכונות של האב להבין אותה ואת הטעות שעשה! ולצדד בה!
איך יכול להיות, שאלתי את עצמי, שבני המשפחה שלה (בניגוד גמור לאלה שלי! אפשר לקרוא על כך, בין היתר, בממואר בדולח וסכינים שכתבתי ושראה אור לפני חודשים אחדים) הסכימו לשוחח אתה שוב ושוב? הסכימו לשמוע אותה? ניסו להבין? כאבו את כאבה?
נכון, היא מודה שהיו זמנים שבהם הרגישה שכבר קשה ונמאס להם, אבל הם בכל זאת שיתפו פעולה! (לי, לעומת זאת אמרו, כשניסיתי לנהוג כמוה, ש"אין שום צורך לנקות את השולחן. אפשר פשוט לעבור לשולחן אחר, חדש").
נועה לא משאירה אף פינה אחת חשוכה. היא פותחת הכול, ומשתפת אותנו. בדברים המתועדים שאמרה לבני המשפחה שלה. אפילו בפרוטוקולים שקיבלה מבית המשפט! (החלק הזה הזכיר לי את הסרט התיעודי הנפלא "הרף התחתון הנמוך ביותר" של נור פיבק שבו היא חושפת, בתוך חדר חזרות ובעזרת ארבעה שחקנים, את החומרים האמיתיים מההליך המשטרתי והמשפטי שעברה אחרי שהתלוננה על פגיעה מינית בילדותה).
התפעלתי והתרגשתי מהתהליך שבו מילאה נועה עילם־שדה בזהב את הסדקים של חייה.
הספר שלפנינו הוא חלק מהתהליך, והוא גם התוצאה הסופית שלו.
ראומה קדם שכלה את בתה. חתנה, ושלושת נכדיה שנרצחו בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר.
כותרת ספר זה היא "מר הפקרה" אבל לדאבון לבנו, שנשרף מרוב צער, המילה הפקרה רחוקה מלבטא את גודל האסון שהמיט עלינו בנימין נתניהו.
מפקיר הוא מי שהזניח, שלא הצליח להתעלות לגודל השעה, שנהג בחוסר אחריות. זה לא המקרה של בנימין נתניהו. ראש הממשלה הוא-הוא האשם בכך שענף שלם ממשפחתנו נכרת. בתנו תמר קדם סימן טוב, בעלה ג'ון, התאומות ארבל ושחר בנות ה־5.5, עומר בן השנתיים וחצי, סבתם קרול. אהובי ליבנו, משפחה שלמה שנכחדה.
נכון, רוצחיה הממשיים של משפחתנו האהובה היו מחבלי חמאס, ששרפו את קיבוץ ניר עוז על יושביו. אולם את חומר הבערה ואת הגפרור העניק להם נתניהו – אמן השיסוי והליבוי. אלו לא מטאפורות. זהו תיאור של המציאות נכוחה.
ביד אחת פיטם נתניהו את המפלצת החמאסית באמצעות כסף קטארי, וביד השנייה פעל בשיטתיות להחליש את מוסדות המדינה והגופים שאמונים על תפקודה: צה"ל, שב"כ, מערכת המשפט, התקשורת. נתניהו רופף את חומות ההגנה של החברה הישראלית, המשיך במלאכת ההרס עד שפורר אותן, ואז הזמין את האויב להיכנס בשעריה. זהו מעשה בגידה במלוא מובן המילה. נתניהו נהג כך כי זה השתלם לו: פוליטית ואישית.
חשוב לנו להדגיש: החורבן שהביא נתניהו על ישראל לא היה גזירת גורל. הוא גם לא תוצר של הימור שגוי או מדיניות שהשתבשה. נתניהו פעל כפי שפעל בכוונת לכן אנחנו אומרים בקול צלול וברור: זה האיש שרצח את ילדינו ואת נכדינו. נתניהו, משמיד ישראל.
הכאב שלנו אינסופי ועוד לא הומצאה אמת המידה שתמחיש את עומק הצער שמלווה אותנו. אולם מבעד למסך האבל, אנחנו מביטים מדי יום בטרגדיה הנוראה, הנמתחת, שנתניהו ממשיך לכפות עלינו, ומתקשים להאמין. זהו אותו סוכן כאוס הממשיך לקרב את קיצנו כמעט באין מפריע ובשליחות אותם מניעים – הישרדות פוליטית, הימלטות ממשפט, ומקסום טובות הנאה אישיות.
את החטופים, או לפחות חלק ניכר מהם, יכול היה להחזיר בשבועות הראשונים שלאחר המתקפה. זה לא התאים לו. בעסקאות שעל הפרק. שיכולות להשיב הביתה מעטים מתוכם, הוא מתנקש לאור יום. לא מזיז לו שמספר החיים מבין הנמקים בשבי מצטמצם ממתווה למתווה, לא מזיזות לו הנשים שנאנסות במנהרות החמאס. את חיילינו הוא שולח להתבוסס בבוץ העזתי, לכבוש שטחים שנכבשו, נעזבו, נתפסו מחדש בידי חמאס וחוזר חלילה. מניין החללים מטפס מדי יום והשכול אופף את הארץ. נתניהו שופך את זמנו. באופן המילולי ביותר.
האיש ששרף וחירב את חיינו נחוש להשאיר אדמה חרוכה ואנחנו מוכרחים לעמוד מולו בגופנו כדי להציל מה שניתן. איתך, נתניהו, הפסדנו הכל. רצחת לנו את האהבה. רק בלעדיך נוכל לשקם. רק בלעדיך תהיה למקום הזה תקווה.
בעדינות ובכישרון טווה רינה גרינולד את עלילתו המותחת, המשכנעת, של הרומן הרביעי שכתבה, כוכב ים.
במרכזו של הסיפור – זוג אחים, יהודה ושלומי. שתים עשרה שנות חיים מפרידות ביניהם. יהודה הוא הבוגר, "נער הזהב" של משפחתו, הבן המוצלח שאביו היה גאה בו כל חייו. שלומי נחשב תמיד מוזר, "שונה". כשאמם מתה היא הטילה על הבכור את האחריות על הצעיר, והוא חש עד כמה משאו של הנטל כבד לכתפיו.
למזלו, כך היה סבור תמיד, זיוה, אשתו היעילה והעניינית, נחלצה תמיד לעזרתו, לא רק, אבל אולי בעיקר, בכל מה שנוגע לטיפול בשלומי ולדאגה לו.
והנה קורה משהו בתחילתו של הסיפור. איזושהי תקלה מבהילה. שיבוש מסוכן, שמעורר דאגה רבה אצל כל מי שאוהב את שלומי. כי, ראה זה פלא, חרף היותו האח הפחות מוצלח, לכאורה, הוא משמש מדריך ותיק ונערץ בפנימייה לילדים בסיכון. הוא מסוג המדריכים שמקדישים את חייהם לרווחת החוסים, רגיש אליהם, מבין אותם, שם לב לצרכיהם העדינים ביותר ומטפח אותם באהבה רבה.
חוה, אחת מנשות הצוות בפנימייה, חוששת וחרדה לו מאוד, כמוה גם יהודה אחיו, ולא פחות מהם – זיוה, ששלומי יקר לה במיוחד. מה קרה לו? איפה הוא? האם יש סיבה לדאגה אמיתית?
כאמור, העלילה נטווית ביד בטוחה, ואנחנו לומדים על הדמויות "מבפנים", מתוך הווייתן וממעשיהן, וזאת כמובן הדרך הנכונה לספר סיפור: לאפשר לו להיווצר מתוכו, לא "לספר על" אלא "להראות את".
המתח העלילתי הולך ונבנה, ולא יכולתי להניח את הספר מידיי, קראתי בלי להרפות ממנו, עד שהגעתי לסופו…
כוכב ים עוסק בעיקר ביחסים בין שני האחים. הוא בוחן למשל מה מרגיש הילד הנבחר. האם הוא בהכרח שמח בחלקו, או שהוא גם חש אשמה? יהודה נזכר איך "באחת מאותן הפעמים שהכריח את עצמו להישאר ולהקשיב לשלומי, לפני שנשמט כהרגלו והשאיר אותם [את זיוה אשתו ואת אחיו] לבד במטבח, אף פעם זה לא עלה על דעתו? למה? כי זה שלומי. האדם האחרון שיכול בכלל לאיים על מעמדו שלו – הבן המועדף. הבן החכם, המוצלח." יהודה נזכר עד כמה אהב את שלומי בימים שהיה עדיין פעוט חמוד, עד כמה ניסה אז לעורר כלפי הילד הקטן את אהבתו של אביהם, ונדחה, עד שהתייאש, ואימץ את העמדה המנוכרת של האב.
דנית בר בספרה החשוב ילדות של נסיכה כותבת על הקונפליקט ההרסני הזה שעלול להיווצר בין אחים, כשאחד מהם הוא "הנבחר" והאחר – "המורעל". כדי להדגים זאת היא מזכירה את הקנאה השוררת בין אחים במקרא ובספרות. כמו למשל – זאת שיש בין קין והבל, קנאה שסופה מר כל כך. דוגמה אחרת היא ההעדפה "בהצלבה" ששוררת בין שני האחים בסיפורם של יצחק ועשו. אחד נחשב לבן של אימא, והאחר – הבן של אבא (במידה רבה כמו גם ברומן שלפנינו!): "מעשה גניבת הדעת וגניבת הירושה בו נטלו צד יצחק ורבקה מסמל ארכיטיפ של הורות לא תקינה בעלת השלכות לדורות. כל אחד משני האחים, יעקב ועשיו, היה הילד המועדף של אחד מההורים ומורעל על ידי השני, כל אחד מורעל ומרעיל כאחת".
גם הילד המועדף בעצם סובל, כפי שרינה גרינולד מיטיבה להראות כשהיא יוצרת את המצבים והדמויות החיות את הקונפליקט והכאבים הללו.
גרינולד מספרת לנו גם על כאב מסוג אחר: זה של אב שבנו הקטן נרצח בשואה. האם ילד אחר, שנולד לימים לאותו אב שכול מאשתו השנייה, והוא לא רק אחיו הצעיר של המת אלא גם דומה מאוד, יוכל לנחם או לשכך את הכאב? למרבה הצער והאכזבה נראה שנוכחותו של ילד "חדש" לא רק לא מרגיעה את הכאב, אלא עלולה אפילו להעצים אותו.
יופיו של הספר בכך שהוא מדויק מאוד. כל מה שיש בו צריך להיות, והוא מתעלה גם למחוזות טרנסדנטליים כשהוא מתאר את יופיו של העולם באמצעות הדימוי שהעניק לספר את שמו: כוכבי הים שקיומם מעורר את התחושה שחרף הצער והכאב, יש בכל זאת משמעות לחיים.
לא ברור לי למי הספר הזה מיועד, ומדוע סברתי מלכתחילה שהוא בשבילי.
אולי מכיוון שכמעט כל מה שקשור במלחמת העולם השנייה ובשואה מעניין אותי, ונראה היה שאמצא בו נקודת מבט שונה ויוצאת דופן לבחון ממנה את אותה תקופה.
לאמיתו של דבר, צדקתי: אכן מדובר בזווית ראייה שלא הכרתי. מדובר במאבקם של יהודי ארצות הברית בתופעה שלא ידעתי עליה הרבה: הנאצים הגרמנים־אמריקניים שחיו ופעלו שם, בעיקר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.
לא ידעתי שהם היו רבים, חזקים ומאורגנים כל כך. ובכן, מסתבר שהבונד – ארגון של תומכי היטלר שהוקם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – הטיף לתמיכה בגרמניה הנאצית והפיץ תעמולה אנטשימית בוטה וגלויה, בין היתר באמצעות כומר קתולי ששידר ברדיו תעמולה ארסית במיוחד נגד היהודים וארגן עצרות המוניות, לפעמים ממש בסמוך לשכונות שהיה בהן רוב יהודי.
מהספר נודע לי על שופט יהודי, נתן פרלמן, שהחליט להיאבק נגד הנאצים האמריקנים הללו בדרכים לא חוקיות! הוא פנה אל גנגסטרים יהודים, בריונים ופושעים מועדים, והציע להם לתקוף את הנאצים המקומיים הללו. אמנם קבע בתקיפות שאסור בשום פנים ואופן לרצוח אותם, אבל להכות, ובאכזריות רבה ככל האפשר – בהחלט וכמובן. הוא גם הבטיח לפושעים שיגן עליהם מפני החוק(!) וידאג שבעיתונים לא ידונו אותם לכף חובה.
וזה בעיני ממש מזעזע! לכאורה אני אמורה לצדד בתקיפה של נאצים אנטישמיים. לכאורה – אין דרך אחרת להתמודד עם הגזענות המחליאה שהפיצו לכל עבר. לכאורה הביריונים היהודים רק הגנו על בני עמם (ואולי אפילו הצילו חיים, כי הפחידו את הבריונים הנאצים ומנעו תקיפות של יהודים? אין לדעת), אבל איכשהו קשה "לבלוע" את עמדת הבסיס של הספר כולו: שיש לראות בגנגסטרים הללו גיבורים, אנשים שיש להתפעל מעלילותיהם ומהישגיהם: כאן הם פוצצו אירוע של נאצים גרמנים, אחרי שהצטרפו אליו בחשאי, איגפו את משתתפיו וברגע אחד התנפלו עליהם במכות רצח והותירו אותם חבולים, פצועים ומייבבים (הו, כמה עלובי נפש היו הגרמנים ההם, אני כמעט שומעת את הכותב קורא בשמחה לאיד), ושם הם מחבלים בקרבות אגרוף ומראים לכולם שגם היהודים יודעים להרביץ: "גנגסטרים יהודים לא פחדו מסכנה. הם היו הסכנה."
אותי כל זה פשוט מגעיל.
במיוחד אחרי שהמחבר מציג בפנינו את הגנגסטרים באופן אישי, ואי אפשר שלא להתרשם ממידת הזדהותו אתם. ומחוש ההומור האכזרי שלו, כשהוא כותב עליהם.
נכון, עליית הפשיזם מבעיתה. הוא מתאר אותה "במילים פשוטות" כדבריו: "הפשיזם הוא האמונה שלפיה מנהיג דיקטטור עדיף על מנהיג נבחר, מפני שמצביעים רבים הם אויבי העם וצריך לדכא אותם. כפילוסופיה זה דורש מנהיג חזק ושעיר לעזאזל חלש. בגרמניה, היטלר נעשה הדיקטטור והיהודים היו השעיר לעזאזל". (מוכר? מפחיד?)
נכון שהייתה להיטלר תוכנית – להביא לכך שארצות הברית לא תצטרף למלחמה. הוא קיווה "לשכנע את האמריקאים שגרמניה היא ידידתם והיהודים הם האויב".
ונכון שהיו אמריקאים אנטישמיים רבי השפעה וקולניים, ביניהם – יצרן המכונית הנרי פורד והטייס המהולל צ'רלס לינדברג, שטענו ש"גרמניה וארצות הברית היו יכולות להסתדר ביניהן אלמלא היהודים, שהם בעלי השפעה שלא תיאמן, שכל הכסף נמצא בידם, ושהם שדוחפים את שתי המדינות לעבר מלחמה".
אבל – "לגייס" גנגסטרים שוברי עצמות? לתת לגיטמציה למעשי אלימות? ולהתפעל מהם כל כך? לכנות אחד מהם, מאיר לנסקי, "גנגסטר גדול, אחד הגדולים ביותר", לכנות אותו "איש של חזון" ו"אדם ישר"? להתבדח על ילדותו של גנגסטר אחר, לפקה בוכהלטר, כי "היה אחד מ־13 ילדים, מה שהקל עליו לחמוק ולהסתובב ברחובות", שכן "להוריו נדרש כנראה זמן רב לספור את כל הראשים ולגלות שהוא לא בבית"? לכתוב ש"אחת מתרומותיו של לפקה לציוויליזציה המערבית הייתה השימוש במילה hit (מהלומה) לביצוע רצח?" לכתוב על גנגסטר אחר, עמנאול "מנדי" וייס, שהיה לו "משלח יד כפול": הוא נהג לחטוף אנשים ואז לחנוק אותם? לצטט בדיחה של גנגסטר אחר, מרטין "בגסי" גולדשטיין ש"תמיד היה פולט איזו בדיחה מטופשת, גם כשחיסל איזה ברנש מסכן, 'אני יודע, אני יודע, אתה צריך אותי כמו חור בראש'" ולתאר איך נהג לפרוץ בצחוק כשהצמיד את האקדח "לרקתו המזיעה של אדם"?
בעיניי התיאורים האלה קשים מנשוא. גם אם המעשים נעשו למען מטרה צודקת.
ובכלל, מדברים על מה שקרה לפני כתשעים שנה, אבל מה קורה בימים אלה בארצות הברית? מה באשר ל־Alt Right, התנועה הימנית קיצונית שחבריה מרבים להשמיע בקולניות רבה את השקפותיהם הגזעניות?
מייקל בנסון מציין שהיטלר למד לא מעט מההיסטוריה של ארצות הברית "ורשם לעצמו הערות כשקרא על העולם החדש ועל 300 שנות העבדות של השחורים". הוא מראה כיצד היטלר תפס ש"העבדות לא רק סיפקה לכלכלת הדרום כוח עבודה חינם, אלא גם, כך נטען, מנעה מהלבנים להודות באי־השוויון בתוך שורותיהם", כלומר – בעטיה הם נאלצו להשלים עם האנטישמיות האירופית ולהסכין עמה. "אמריקה," כך לדבריו חשב היטלר, "תהיה חייבת להבין את ההתעמרות ביהודי גרמניה בגלל היסטוריית הלינצ'ים שלה עצמה." אלה דברים חשובים. (אגב כך, על הקשר בין האימפריאליזם ומחנות הריכוז הנאציים אפשר לקרוא בספר המרתק השמידו את כל הפראים מאת סוון לינדקוויסט ועל העוצמה הכלכלית ששאבה ארצות הברית מהעבדות אפשר לקרוא בספר המאלף They Were Her Property White Women as Slave Owners in the American South מאת סטפני ג'ונס־רוג'רס).
אז מה? עכשיו הכול שונה? הגזענות בוערה? מה פתאום. היא נפוצה כיום יותר מאי פעם, גם בארצות הברית.
למשל – פליטות הפה המביכות של דונלד טראמפ, מי שהיה נשיא ארצות הברית, והוא כיום מועמד שוב לנשיאות: קשה לשכוח איך ב־2017, אחרי כנס לאומני של קיצונים לבנים, שנערך בשרלוטסוויל, אמר טראמפ שמדובר ב"אנשים טובים מאוד" וטען ש"שני הצדדים" אשמים בהריגתה של פעילת זכויות אדם. גם דבריו במסע הבחירות הנוכחי מדיפים ריח רע מאוד של אנטשימיות: "אוונגליסטים נפלאים מעריכים אותי," טען טראמפ לאחרונה בעניין היחס שלו לישראל "הרבה יותר מאנשים בני הדת היהודית שחיים בארצות הברית".
קשה עוד יותר להתעלם מהאנטשימיות הבוטה שנראתה בשנה האחרונה בארצות הברית בהפגנות ובתקריות רבות: "מספר התקריות האנטישמיות בארה"ב זינק ב-140% ב-2023 – ושבר כל שיא קודם; זינוק מסיבי נרשם לאחר מתקפת הטרור של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. מנתוני הליגה נגד השמצה עולה כי אשתקד חל זינוק של כ-1,000% במספר ההתרעות על פצצות במוסדות יהודיים, זינוק חד גם באנטישמיות בקמפוסים".
אז מה, נגייס פושעים יהודים כדי שיכו את כל הגזענים האלה? זה יעלה על הדעת?
ואחר כך נגייס אותם – כדי שיכו גם את הגזענים היהודים בישראל?
הספר נערת שנות העשרים אינו דומה במאומה לאף אחת מהסוגות הספרותיות שאני נוהגת לקרוא. אני אפילו לא בטוחה ששם התואר "ספרותי" הולם אותו. כן, מדובר בספר. ברומן. יש בו עלילה, דמויות, סיפור, והוא כרוך, מודפס: ספר!
מדובר – אני מניחה – בסוגה המכונה "רומנטית", או אולי אפילו לא, אלא בכלל ב"צ'יק ליט", שמתוארת כך בוויקיפדיה: "ספרים בסוגה זו עוסקים בדרך כלל בעניינים שנחשבים רלוונטיים לנשים עירוניות צעירות: יחסים רומנטיים, ידידות ועניינים שקשורים במקומות עבודה. נימת הכתיבה בסוגה ספרותית זו היא קלילה והומוריסטית ברובה".
ובכל זאת, מאחר שהגיע לידיי, החלטתי "לבדוק" אם אני מוצאת בו עניין, ואז קראתי אותו די מהר, עד הסוף.
לא רק שמדובר בצ'יק ליט רומנטי, יש בספר הזה הנחת יסוד שבדרך כלל אני לא מזדהה עם שכמותה או מוצאת בה עניין, שכן יש בו שילוב של ריאליזם עם פנטזיה.
מצד אחד מדובר בסיפור עלילתי בן זמננו. במרכזו נמצאת לארה, צעירה אנגליה שחיה בלונדון, נאבקת לפרנסתה – היא שותפה במשרד חדש של "ציידי כישרונות" שהקימה ביחד עם חברתה הכי טובה – ומתייסרת מכך שבן הזוג שלה עזב אותה זמן קצר לפני שעלילתו של הספר מתחילה. לארה מנסה לשכנע את עצמה ואת הוריה המודאגים שאותו בן זוג עדיין אוהב אותה, שעזב אותה בלי שום סיבה, ושהם ישובו בקרוב ויתאחדו.
מצד שני פתאום קורה משהו שבדרך כלל היה מרתיע אותי ומרחיק אותי מהקריאה. לארה, הוריה, אחותה ואחיו של אביה משתתפים בטקס האשכבה של סיידי, הדודה־רבתא של לארה, זקנה שמלאו לה 102 לפני שהלכה לעולמה. אבל זמן קצר לפני שמכניסים את הגופה לכבשן כדי לשרוף אותה, לארה שומעת פתאום קול זועם, שלא מפסיק לזעוק "איפה השרשרת שלי?"
לארה מוצאת את עצמה קוראת בקול שיש לעצור את הטקס, ולא לשרוף את הגופה. היא מחפשת תירוץ לקריאת הבהלה הבלתי צפויה, ומסבירה שהיא חושדת שהדודה־רבתא נרצחה.
ואז היא רואה דמות של אישה צעירה, היא זאת שזעקה קודם לכן "איפה השרשרת שלי?". למרבה ההפתעה, לארה היא היחידה שרואה את האישה הצעירה הזאת, והיחידה ששומעת אותה.
עד מהרה מסתבר ללארה שמדובר, לא פחות ולא יותר, בדודה סיידי, שמסרבת להישרף, כי היא רוצה למצוא שרשרת מסוימת שהייתה שלה בזמן שעדיין חיה.
האם מדובר בדמיון? בקול פנימי, או ברוח רפאים?
הנחת היסוד של הרומן היא שאכן מדובר ברוח הרפאים של הזקנה, ששבה והופיעה בדמותה כאישה תוססת ויפה, כמו שנראתה בצעירותה בשנות העשרים של המאה הקודמת. כאמור, היחידה שרואה את סיידי ושומעת אותה היא לארה.
בסדר, הסכמתי. הפעם אקבל את הנחת היסוד המוזרה הזאת (גם אם את הארי פוטר זנחתי בתחילתו של ספר הראשון, מיד אחרי שהארי עובר דרך הקיר בתחנת הרכבת… עד כדי כך אני בדרך כלל לא סובלנית כלפי תופעות "על־טבעיות" בספרות…). הפעם, אמרתי לעצמי, "אזרום" עם השגיונות של הסופרת ואבדוק לאן היא לוקחת אותי אתה.
החוויה הייתה משעשעת למדי. די מוצלחת כפסק זמן בימים טרופים אלה, כשהתודעה והנפש מתוחות כמעט עד קצה היכולת, כשלא קל להתרכז, וכשנוח יותר לקרוא טקסט שלא דורש מאמץ או התעמקות.
ברגע שמוכנים להסכים עם קיומה של רוח רפאים, אפשר למצוא לא מעט הומור בסיפור שלפנינו. סיידי, במצבה הנוכחי, היא דמות רבת תושייה ועוצמה. היא יכולה לעזור ללארה עם לא מעט קשיים ובעיות. למשל, היא מסוגלת לקרוא מחשבות, לגלות סודות ולהאיץ באנשים לידי כך שיפעלו בניגוד לרצונותיהם ולדחפיהם הטבעיים. סיידי מתחילה לנהל ביד רמה ובעוצמה רבה את חייה של האחיינית שלה. לרגעים נדמה באמת שהיא סוג של מלאך שומר שמגן עליה מפני אויבים ומתנכלים ועוזר לה להשיג יעדים.
באחת הסצנות המשעשעות היא מאפשרת לה למשל להרשים את קהלו של "קוסם" שמתיימר לקרוא מחשבות; שהרי סיידי באמת יודעת לעשות את זה! כך היא מגלה ללארה מה כתב אחד מהאנשים בקהל על דף מוסתר, ומרשימה מאוד את הנוכחים. (לשמחתי ולהפתעתי מצאתי כאן את שמי בהערת שוליים כמי שתירגמה שורה מתוך שיר של קיטס: "עונה של ערפילים ופורייה רכה" שאותה האיש כתב…).
סיידי משפיעה על חייה של לארה, מדרבנת אותה, פותרת למענה בעיות, ומלמדת אותה שיעורים חשובים בחיים.
מעניינת נקודת המבט של הספר, שמפצירה בנו להבין: גם אנשים זקנים, מבולבלים, מקומטים, היו פעם צעירים נועזים עם שמחת חיים ותשוקות, וייתכן מאוד שהיו אפילו יותר "קוּליים" מהצעירים כיום! (כמו בדף המשעשע Times People Realized Their Grandparents Were Cooler Than Them).
נערת שנות העשרים אמנם אינו הבחירה הטבעית מבחינתי, אבל הוא סיפק לי כמה שעות של אסקפיזם מבורך. האם אשוב ואקרא ספרים מסוגו? לא בטוח.
קריאת הספר מר הפקרה, מורשתו של נוטש החטופים שראה אור בעזרת מימון המונים, ושכתבו אותו 165 איש, קשה מנשוא.
קשה והכרחית. קריאת חובה.
כל אחד מהכותבים את המאמרים המופיעים בו הסביר בקצרה, מנקודת המבט המסוימת, המסויטת והאישית שלו, עד כמה כבד ואיום ונורא המחדל המתמשך, שבקרוב תימלא שנה לתחילתו. שבעצם – כפי שרבים מהכתובים מראים – התחיל הרבה הרבה לפני כן, בשנים הרבות שבהן בנימין נתניהו משמש כראש הממשלה.
הספר נפתח בדבריה של תמי ארד, אשתו של הנווט השבוי רון ארד, ש"נעלם" בשבי, ושאת גורלו החברה הישראלית מלווה כבר שלושים ושמונה שנים. רון ארד היה לסמל מבעית של שבוי שעקבותיו אבדו, אבל לאשתו, לתמי, היה לא סמל, אלא אדם אמיתי ואהוב, שאיבדה. תמי ארד לא כותבת על רון, אלא פותחת במה שאמור להיות כמעט מובן מאליו: בד"ר טל וייסבאך שנפגעה קשות בעיניה ממכתז"ית, במהלך הפגנה נגד ניסיון ההפיכה המשטרית. בעיני תמי ארד פעילותה ה"שטנית" כדבריה של המשטרה, שהפגיעה בד"ר וייסבאך מדגימה אותה, היא "מטאפורה למה שהממשלה הזאת עושה לכולנו", ואינה פוסחת גם על משפחות החטופים והמשפחות השכולות.
אכן. על כך יכולים לספר ראומה וגדי קדם. ראומה כתבה את אחד המאמרים בהמשך הספר. מחבלי חמאס רצחו את הבת שלה, את נכדיה, את אביהם ואת אמו. בחודש מאי 2024, במהלך הפגנה למען שחרור החטופים, לא היססו פעילי ימין להטיח על הכביש את בעלה, גדי קדם, ולא הכו על חטא גם כשנודע להם במי פגעו (אם במקרה לא ידעו זאת מראש).
ולכן אני תוהה, בכאב – בבהלה! – האם יש סיכוי שמישהו מאלה שפצעו כך אב וסב שכול יקרא את הספר שלפנינו? יבינו? יקבלו?
מי באמת רוצה לדעת מה מספרת לנו נילי מרגלית, שנחטפה ושוחררה מהשבי אחרי 55 ימים? האם כשהיא פונה בדבריה אל החטופים שנמצאים עדיין שם במנהרות ומפצירה בהם – "תחזיקו מעמד, חברים, תשתו לאט לאט, לא כי בא לכם, אלא כי צריך, לגימה אחרי לגימה", גם אם המים מלוחים ולא נקיים, כולם כאן מקשיבים לדבריה? מוכנים להבין את מה שהיא אומרת?
מי מתעניין בפרופ' אניטה שפירא, שמנתחת את התנהגותו של נתניהו, הבן הלא־מועדף שאביו "לא ייעד אותו לגדולות", כי הכיר את אופיו, כך היא משערת?
וכשכותבי המאמרים בספר פונים ישירות אל נתניהו באמירה כמו "ההיסטוריה קוראת לך", של אניטה שפירא, או "אנא מלא חובתך, גם אם באיחור של תשעה חודשים תמימים", של תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, או "השלם את העסקה עכשיו", של עו"ד אבי כאלו, שהיה בעבר ראש מחלקת שבויים ונעדרים באמ"ן, או של פרופ' עוזי בלר, שפונה אליו ישירות, במכתב גלוי: "ביבי שלום", וכן הלאה, יש סיכוי שהנמען יקרא? ישים לב? יתחשב בדברים המופנים אליו? ואם לא הוא – מה עם כל תומכיו? הם יקראו? הם יבינו?
כנראה שלא.
פרופ' אווה אילוז, עמיתה בכירה במכון ון ליר והמכון למחשבה משפטית כותבת על נתניהו, לא אליו, ש"כמו כל המנהיגים המרושעים", לא אכפת לו בכלל, לא "מהכבוד האבוד, מרשעותו או מהקרירות שלו".
אורנה בנאי, שחקנית, זועקת "המלך הוא עירום. המלך הוא פושע. אין לנו ברירה אלא להדיחו. אנחנו נלחמים על החיים שלנו. כולנו חטופים!"
פרופ' עירן הלפרין, חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה, מסביר את הנזק הנפשי העצום שנתניהו גרם לחברה הישראלית: "הוא האיש שבנה סכר גבוה, שאינו מאפשר לזרימת האמפתיה האנושית הפשוטה לעבור מצד פוליטי ואידיאולוגי אחד לשני". ולכן, אפשר להבין, "פעילי ימין" מסוגלים לפגוע בגדי קדם!
מי יקשיב לדבריו של אלעד אור, אחיו של דרור אור מקיבוץ בארי שנרצח וגופתו מוחזקת בעזה, כשהוא מסביר מדוע סירב לפגוש את נתניהו: לא רק בגלל ההפקרה של השבעה באוקטובר; גם בגלל נוזל הבואש שהתיזה עליו המשטרה כשקרא לעסקה לשחרור חטופים; גם מכיוון שפשוט אינו מאמין לנתניהו, בין היתר כי הוא גם "מסית את העם שלי נגדי", וגם מפקיר את חיי החטופים.
רמי מתן, אל"מ במיל, מסכם את מאמרו במילים "הפקרת החטופים היא חרפה וכתם לדיראון עולם. הכתם הזה יהיה חרוט על מצחו של נתניהו לכל הדורות". האם את נתניהו זה מטריד? מעסיק בכלל? האם הוא מתעניין ב"מורשת" שיותיר אחריו, או בחרפה שתדבק בו?
לדעתי הוא אדיש להם, ממש כשם שהוא אדיש לגורלם של הפליטים בארצם, מפוני הצפון והדרום, של החיילים שנהרגים כאן כל יום, וכמובן שגם – של החטופים הנמקים בידי פסיכופתים רצחניים ואכזרים, בעודו ממציא תירוץ אחרי תירוץ כדי למנוע את החזרתם, שמא ייפגע שלטונו. נתניהו, להערכתי, מתעניין רק בהווה ורק בו עצמו.
עו"ד דינה זילבר, המשנה לשעבר ליועץ המשפטי לממשלה, שבלי ספק מיטיבה להכיר את נתניהו מקרוב ויותר מרובנו, כותבת עליו שהוא מעביר את ימיו "בין בועות מרופדות היטב. אזורים מחוץ לזמן, למרחב ולמנעד הרגשי שבו חיים בני אדם", שהוא "חסר מנוחה ונטול רגש. כשצריך גם לא־שומע־לא יודע־לא־רואה, למשל בהיתקלויות מבהילות עם אחריות מזדמנת"; שמדריכות אותו אך ורק "שתי תאוות יחידות – לשררה ולכסף. הרבה כסף".
גם פרופ' שלמה בן עמי מחזק את תפיסתי בדבריו. הוא מצייר את אטימותו הנרקיסיסטית של נתניהו. מזכיר לנו איך, למשל, ענה לאזרחית שהתלוננה על היעדר שירותי רפואה בקריית שמונה ואמר לה שהיא "משעממת" אותו. "השלטון אצל נתניהו הוא תמיד מופע מתמשך בתעמולה והעמדת פנים, פוזה והצגה", ממשיך בן עמי וכותב.
איך ייתכן שיש מי שלא רואים את זה? שמסרבים לראות? והם מן הסתם אלה שלא יקראו את הספר.
אז מה אם נתניהו טיפח את חמאס, העביר להם כסף, ובטון בכמויות גם כשידע שהם מועברים לחמאס, ולמה נועדו, כפי שכותבת עדינה משה, חטופה שנלקחה מביתה בקיבוץ ניער עוז ושוחררה מהשבי אחרי 49. בעלה סעיד נרצח לנגד עיניה.
אז מה אם, הסית לרצח רבין, היה אחראי למחדל מנהרות הכותל, למכירת הצוללות לממרים, למתווה הגז השערורייתי, לחמחדל השריפה בכרמל ולאסון מירון – רשימת המחדלים שמונה רמי מתן, אל"מ במיל'? ומוסיף: "נתניהו מפקיר את החטופים במודע".
הבוקר, 1 בספטבמר 2024, מתברר עד כמה התיאור מדויק. שש הגופות של חטופינו שהצליחו להישאר בחיים עד לפני ימים אחדים אך נרצחו כששוביהם הרגישו את חיילי צה"ל מתקרבים אליהם הם ההוכחה המחרידה.
נתניהו, שהוא "'מופת' לבריחה מאחריות", כדבריו של שמשון ליבמן, ראש מטה המאבק להשבת גלעד שליט, שותק, כמובן. הוא מדבר בפומבי בישראל רק כשיש לו הזדמנות להתפאר בהישגים לא לו.
בן דודו של נתניהו, דן נתניהו, מונה גם הוא את רשימת מחדליו של בן משפחתו ש"בנה את החמאס במשך 15 שנה באמצעות כסף מזומן, ללא שליטה על השימוש בו, ואת חזבאללה, בהימנעותו מתקיפה לאורך שנים", ש"מרסק את כלכלת המדינה", ש"הפקיר את הכללים לניהול ההילולה במירון", ש"הפך את הליכוד ממפלגה דמוקרטית […] לאוסף של ביריונים ועבריינים", ש"הפקיר את ביטחון" וגם את "הביטחון הוסציאלי של אזרחי המדינה". אין לבן דודו ספק ש"החטופים? באמת שהם לא מזיזים לו".
"כיצד אינך מפנים את חומרת מצבם של החטופים?" שואל פרופ' עוזי בלר. את מי? את מי בדיוק? מה, הוא לא מבין שלא מדובר בחוסר יכולת להפנים, אלא פשוט – באדישות מוחלטת?
עינב צנגאוקר המופלאה, אמו של מתן שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ומוחזק בשבי כותבת: "אילו הייתי יודעת שרק חמאס הוא זה שמהווה את המכשול לעסקה היה לי 'קל' יותר, אך הידיעה שנתניהו הוא המכשול העיקרי, כי הוא זה שמסרב לסיים את המלחמה בתמורה לעסקה שתחזיר את כל החטופים, מהווה עבורי חזית נוספת של טרור פסיכולוגי יום יומי שאתו אני נאלצת להתמודד". ומה עם הזוועה הנוספת – תגובותיהם האלימות של אנשי מחנהו של נתניהו, אלה שסוגדים לו, ו"מגינים" עליו בחירוף נפש (כן, גם!) מפני אימא שנאבקת על חייו של בנה?
אני רואה לפעמים תגובות שמדברות בגנותה של עינב צנגאוקר ומתפלצת. מאיפה האכזריות הזאת (אהה. מנתניהו, כבר הסביר לנו פרופ' עירן הלפרין)? מאיפה היכולת הזאת להשתלח, בלי שום מעצורים, באדם כאוב כל כך?
הספר מר הפקרה – מורשתו של נוטש החטופים חשוב ומייסר. וחובה לקרוא אותו. אבל, אני תוהה, האם יש סיכוי שגם מי שלא משוכנעים מלכתחילה יגיעו אליו? יקשיבו לקולות הללו? יפנימו אותם? יבינו עם מי כולנו מתמודדים ומה עוצמת ועומק הנזק שמר הפקרה מסב לחברה שלנו כבר יותר מדי זמן? יש עוד לבבות פתוחים? יש עוד עיניים פקוחות? יש עוד יכולת להזדהות? או שחלק גדול מהחברה המפולגת שלנו כבר אבד, נפל לתוך תהום שאין ממנה עוד דרך החוצה?
