מפליא להיווכח שוב ושוב שקיים מכנה משותף המאפיין ספרים שרואים אור בהוצאת "שתיים". גם חשמל באוויר, רומן ביכורים מאת איריס רילוב שהיא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת וממשוררת, מתאים לבית היוצר של ההוצאה: עלילתו מושכת, הוא רהוט, והקוראת מרגישה שהיא נמצאת בידיים טובות שיוליכו אותה בביטחון בדרכים שבהן הוא מתהלך, ויביאו אותה עד לנקודת הסיום המספקת.

מהתיאור הביוגרפי הקצר של המחברת, כמו גם מדברי התודה והקרדיטים שבסופו, אפשר להבין עד כמה הרומן שלפנינו הוא בעצם מין מעשה טלאים ססגוני שנרקם וחובר מתוך עבודתה המקצועית של רילוב. כך למשל נמסר לנו שתרגמה את הספר היקום החשמלי, סיפורו האמיתי והמהמם של החשמל, מאת דיוויד בודאניס, וקטעים מתוך אותו ספר משובצים ברומן בהקשרים שונים. קודם כל, כי נילי, גיבורת הסיפור הבדויה, שקועה בעצמה בתרגום הספר… לכן כשמדברים בנוכחותה על חשמל, היא בעצם יודעת משהו על הנושא ובעיקר – מכירה את השם מייקל פאראדיי, הוא מוזכר בפרק האחרון של הספר שעל תרגומו היא שוקדת…

הטלאים האחרים המשובצים בספר הם שירים שונים, שאמורים להיות פרי עטו של אחד מגיבורי הרומן, משורר מזדקן בשם עודד נפתלי, שהוא קיים אך נעדר, שכן נילי עסוקה מאוד בדמותו: כשהייתה בת חמש עשרה (הוא היה אז בשנות השלושים לחייו) העזה להראות לו כמה שירים שכתבה, והוא הסיע אותה על האופנוע שלו לפינה מבודדת בחוף הים ו"התחיל" איתה. למרבה המזל דחתה אותו, אבל האירוע נחתם בזיכרונה וממשיך למעשה לרדוף אותה עד היום. 

את השירים השונים, שאמורים להיות שיריו של עודד נפתלי, כתבה כמובן איריס רילוב עצמה. "מיעוטם חוברו במיוחד לצורך ספר זה", נכתב בקרדיטים, ו"רובם המכריע פורסם בשני ספרים שיצאו לאור בהוצאת 'פרדס'". 

יש בעיניי מידה לא מעטה של סיכון בציטוט של שירים שלך עצמך, כשאת מייחסת אותם לדמות בידיונית של משורר נחשב מאוד. הם חייבים להיות מעולים, כדי שיצדיקו את המוניטין הרב שהעניקו לכותבם. האם שיריה של איריס־רילוב־עודד־נפתלי באמת טובים כל כך? או שאולי ביקשה מאתנו להתייחס אליהם במידה מסוימת של ביטול, שכן דמותו של עודד נפתלי, כפי שהיא מצטיירת בסיפור, היא של אדם בעייתי, שנוי במחלוקת, מטרידן סדרתי של נשים צעירות, כפי שמתארת אותו באוזניה של נילי אישה שעוסקת במחקר עליו?

ואם כך, אם השירים אמורים להיות בינוניים, מדוע בעצם פרסמה אותם רילוב בשניים מספריה הקודמים?

חלקו האחרון של הרומן מתרחש בימי מגפת הקורונה. וכאן מתעוררות כמה בעיות נוספות. נילי יוצאת לאיטליה בעקבות עודד נפתלי, בחברת משתתפי סדנה שמוקדשת ליצירתו. ויום אחד, ממש בבת אחת, "נוחתת" על קבוצת הישראלים הידיעה שהתפשטה באיטליה מגיפה רבתי, והם נדרשים לקצר את שהותם ולחזור מיד ארצה, כנראה שבאחת הטיסות האחרונות. קשה לי להאמין שהידיעה על התפרצות המגיפה הייתה כל כך פתאומית וחטופה. הרי כבר בפברואר של 2020 כבר הגיעו ידיעות מסין. ולאט לאט ובהדרגה, לא כמו התפרצות של הר געש, התפשטה הקורונה והכתה – גם באיטליה. 

נילי מגיעה ארצה ומיד נשלחת לבידוד בבית מלון בתל אביב. לא מוזכרת אף בדיקה שעברה! היא עוברת את הבידוד ביחד עם בעלה. הייתכן? הרי כולם אז התרחקו זה מזה, גם בתוך המשפחה אנשים התבודדו בחדרים נפרדים, והשתדלו לא להתקרב אל יקיריהם.

לקראת הסוף מוזכרת ספינת התענוגות ש"נתקעה" מול חופי יפן, ועל סיפונה אלפי נופשים, שחלק גדול מהם נדבקו זה מזה במהלך השהייה בספינה, שממנה לא הורשו לרדת. היו ביניהם כזכור גם כשבעה עשר פנסיונרים ישראלים. כל זה החל בחמישה בפברואר, ממש בתחילת המגיפה! הרבה לפני שנפתחו בתי המלון שבהם בודדו חולים! בסיפור שלפנינו הכרונולוגיה שגויה לדעתי. אילו לא התייחסה לאירועים שכולנו היינו עדים להם, אפשר היה להשלים עם הטעויות, אבל מכיוון שכולנו עוד זוכרים את סדר העניינים, קשה לקבל את התיאור הכל כך לא מדויק.

ולמרות זאת, בין היתר בזכות ההפתעות שהסיפור מזמן, קראתי את הספר עד הסוף בעניין. וזה ייאמר לשבחו.