אקדמיה ודמוקרטיה הולכים יד ביד מאז ומתמיד. אחת היא תנאי לשניה. וכשהאחת מאויימת, השנייה יוצאת להגנתה.
כדי שתהיה דמוקרטיה, צריך עם משכיל. כדי שיהיה עם משכיל, צריך דמוקרטיה. לכן אני כאן.
אני רוצה לפתוח בדברים שנשא מאיר שלו, עליו השלום, בטקס בו הוענק לו תואר דוקטור כבוד במכון וייצמן.
שלו הכתיר את הנאום שלו:
“המשכיל בעת הזאת לא ידום.”
הכותרת שאולה ומעודכנת מעמוס הנביא, אולי הנביא האופוזיציונר הראשון. שלו אמר: “המשכיל בעת הזאת יצעק, ימחה, יפגין. המשכיל בעת הזאת יודע שהוא – המורה, המדען, התלמיד, החוקר…– התקווה היחידה לשרידתה ולשגשוגה של המדינה הזאת. לבטחונה, לכלכלתה, לבריאות אזרחיה, לעתידה.”
אז גם אנחנו באקדמיה יצאנו ממגדל השן, מחליפים את מגדל השן במגדלור מואר ומעורב. המגדלור הזה נחוץ כדי לסלק את החושך המאיים עלינו.
כמה פשוט, ככה מחריד: הדמוקרטיה שלנו מאויימת על ידי חשיכה מתגברת.
אנחנו כאן כדי לעצור נסיון בריוני וחפוז של חבורה לא ראויה להשליט חושך במקום בו יש עדיין אור גדול של יצירה, מחקר, למידה.
על מה אנו צועקים, מוחים ומפגינים?
על מה שמנסה לעולל הקואליציה המזעזעת מלא-מלא הזאת. קואליציה שצריך לקרוא לה בשמה: אוסף של מורשעים ונאשמים, גזענים ומשתמטים, מנבלי פה וצבועים. בריונים ופחדנים, בורים ומיזוגנים. משיחיים הזויים ואלימים. מסיתים ומדיחים.
הם מנסים להעביר בחטף מארג של למעלה ממאה וחמישים חוקים ועוד אין ספור החלטות ופעולות המפרים את העקרונות הכי בסיסיים של דמוקרטיה. הם מנסים להעלים את האיזונים והבלמים הכל כך נדרשים, כל כך מובנים, כל כך אוניברסליים. במרוץ חסר אחריות הם חוסים תחת אצטלה מעושה ומאוסה של “רפורמה”. הם חושבים שהעם טיפש.
בחרו את העם הלא נכון. העם הזה משכיל, והוא יודע שזאת לא רפורמה ולא נעליים. זאת הפיכה משטרית. והיא יכולה להצליח רק אם העם יהיה חסר דעת.
מאה וחמישים הצעות חוק חסרות שחר, בלתי סבירות, אנטי-דמוקרטיות. וכרסום ממשי, נראה לעין, של כל מה שנבנה כאן, במולדת האהובה שלנו.
בלי דמוקרטיה אין אקדמיה
ובלי אקדמיה, חוששני שאין דמוקרטיה.
אקדמיה טובה היא סקרנות, חתירה לאמת, אהבת הידע הערכת השכל והחוכמה.
מי שמכוון לבטל “עילת סבירות” הוא, בפשטות, אויב של השכל.
אין דבר יותר רחוק מסקרנות, חתירה לאמת, או הגיון מאשר פעולות ממשלת הזדון, החרון והאסון עאלק “רפורמה”: רק בזיון וכישלון.
כי כשאין יצירה, ופוגעים בחירות הביטוי, כשנפגע החופש האקדמי, כשמתכרסמת ההבנה שאוריינות בסיסית היא תנאי הכרחי לחיותה של חברה מודרנית, כשנעלמת השאיפה לשוויון , כאשר מזלזלים באנשי המדע ובממצאי המחקר שלהם, כאשר מקצצים בתקציבי השכלה כדי לממן מיליציות מופרכות — אז יש כישלון.
בואו נדבר לרגע על כישלון: מלאו 120 יום לתקופת שלטונה של “קואליציית הכוח, כבוד, כסף”.
120 יום. זה כבר שליש שנה.
אז הנה תעודת השליש:
נכשל, נכשל, נכשל
ממשלת זדון, חרון, אסון כישלון.
אפילו ביעד הנלעג שהם הציבו לעצמם, היעד של “כסף, כבוד, וכוח”: נכשל
לא כוח, לא כסף ובטח לא כבוד
כישלון
בכלכלה: נכשל
בביטחון: נכשל
במיגור הטרור: נכשל
בתחבורה: נכשל
בביטחון אישי: נכשל
באזרחות: נכשל
ביחסי החוץ ומעמד בין לאומי: נכשל
בהתנהגות לזולת ובחמלה לחלש, לגר אשר בשעריך: נכשל
ברווחה: נכשל
במרקם העדין של הלכידות החברתית: נכשל
חלוקה שווה של הנטל: נכשל
סתם באמירת אמת: נכשל בריבוע
אפילו בסדר ונקיון: נכשל
מלא שליליים.
שלילי על מלא מלא
עם תעודה כזאת אצלנו היו אומרים: אולי עולה כיתה, אך לא בבית ספרנו.
בושה בושה בושה
אבל מה הם כן עשו: אספר קצת מן הזווית שלנו, של השכלה וחינוך, כי גם במגרש שלנו, של השכלה, ביצירה והמצאה וחדשנות ויזמות: הציון הוא נכשל
תראו מה היה לנו:
עוד קיצוץ בלימודי ליבה
עוד התייחסות אדנותית בורה ומבטלת למומחים כמו כלכלנים, ומשפטנים
עוד הטלת ספק בקונצנזוס מדעי כמו אבולוציה, או שינויי אקלים
עוד איום על עצמאותה של הספריה הלאומית
עוד התערבות בוטה בתוכניות לימודים
עוד הטייה גסה של ספרי לימוד
עוד ניסיון לפטר מורים שלא מתיישרים עם הקו
עוד פוליטיזציה של מינויים לפקידים בכירים בחינוך והשכלה
עוד זליגת מוחות לחו”ל של חוקרים ומרצים מצטיינים — בכייה לדורות
עוד ביטול כנסים ואבדן תקציבים ובינלאומיים
עוד שחיקה ואיום על זכויות נשים ולהט”ב
עוד הפרדה ואפלייה מגדרית בהוראה ולמידה
עוד עלבונות לשכל הישר
או בסיכום : פחות ופחות דמוקרטיה
בושה, בושה, בושה
אתם יודעים, מאיר שלו קיבל עוד דוקטורט כבוד. הפעם מן האוניברסיטה העברית. בנאום שנשא שם באוניברסיטה העברית הוא אמר:
הימים ימי הכרעה, הימים ימי בחירה, … במי לבחור? התשובה נמצאת בספר ‘דברים’ – ובחרת בחיים. ובחרת בהשכלה, במשפט, במדע, באמנות, ביהדות של יוחנן בן זכאי, של עמוס ושל ירמיהו, לא של אלעזר בן יאיר. … הבחירה ברורה מאי פעם”.
אין דמוקרטיה בלי השכלה
אין השכלה בלי דמוקרטיה
מה שקורה לביטחון, לכלכלה, ולמערכת המשפט ברי לכל מי שמסתכל.
היום אני בוכה על מה שקורה לחינוך, מחקר, ללמידה ויצירה.
אנחנו באקדמיה כנראה הבאים בתור מתחת לשרשראות ה D9 של הגאונים בקואליציה.
לא מדרון חלקלק ולא על סף תהום, אלא נפילה חופשית לתוכו.
אנחנו המצנח הרזרבי וצריך לפתוח אותו.
בזכות המחאה הנפלאה הזאת יהיה בכוחנו לעצור את העריצות הרודנית והפזיזה.
מהפכות אינן בהכרח דבר רע. היו לנו הרצל, בן־גוריון ובן יהודה, שהפכו מציאות, החיו שפה, הקימו מדינה. את המדינה הזאת צריך ואפשר לתקן היום: לצעוד את הצעד הראשון לעבר שלום, לעבר שוויון ונשיאה משותפת בעול, לעבר חוקה שתפריד את הדת מהפוליטיקה, שתפריד אותה מהתקציב, מהמדיניות ומהבטחון. להחזיר את השפיות וההדברות. להסיר את אווירת
השיסוי, ההסתה, והשקר.
קואליציית האסון הזאת מנסה לשנות את כללי המשחק.
אבל הם חיפשו מלוכה, ויקבלו אתונות. ובעקבות השינוי הזה לא יהיה להם רגע של שקט מאתנו. שום התגנבות יחידים מפוחדת מן הסוג שהם מצטיינים בו לאחרונה. לא ישנה את זה.
בורחים בפחדנות מכנסים, מאזכרות, מושכים הצעות חוק והודעות פיטורין בדקה התשעים, מנסים עלינו שיטת סלאמי.
אבל כל אלה בקטנה. לא יתעתעו בנו.
אבל כל אלה בקטנה. לא יתעתעו בנו.
הנה שיעור אזרחות. אדבר לאט ובקצב הכתבה:
אנחנו לא נהיה אלימים. אבל גם לא נהיה אילמים.
לא נסית ונשקר כמוהם, אבל לא נהיה מנומסים.
אנחנו מקבלים את הכרעת הרוב, מעוניינים להקשיב, לא רק להשמיע.
אבל אנחנו דורשים את זכויות הפרט והמיעוט, עומדים על
חיוניות הפרדת הרשויות, ומתעקשים על הכרחיות מערכת משפט עצמאית.
מי שלא מבין את זה הוא בור. מי שמאיים על זה – מאיים עלינו.
יש לנו זכות וטו על שינוי שיטת המשטר, וחובה לעצמנו ולדורות הבאים לחנך וללמד, לעצב ולשמר מערכת יחסים מתוקנת בין
האזרח למדינתו.
אתם יודעים, להשכלה (ולתקופה שלה) קוראים גם נאורות. Enlightenment באנגלית.
השכלה נותנת אור ומגרשת חושך. מי שנגד השכלה הוא בהגדרה חשוך.
פתחתי עם נבואת הזעם החשובה של עמוס הנביא “המשכיל בעת ההיא לא ידום” לפני מאה ועשרים שנה שאול טשרניחובסקי כתב לנו נבואת נחמה בשיר “שחקי שחקי”:
יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.
אנחנו, המחאה, נִראה אור. אנחנו גם נַראה אור.
נִשאר עירניים. נהיה מגדלור. ננצח.
אקדמיה ודמוקרטיה הולכים יד ביד מאז ומתמיד. וכשהאחת מאויימת, השנייה יוצאת להגנתה.