לפעמים יש צורך גם בספר כזה: צ’יק ליט מעניין שכתוב כיאות.

מהי ההגדרה של “צ’יק ליט” (קיצור של Chick Literature: “ספרות של פרגיות”…)? על פי ויקיפדיה “ספרי הבנות” הללו מתאפיינים בכך שמדובר ב“סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהן וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שלהן במקומות העבודה”.

קצוות שרופים הוא תת־ז’אנר של הסוגה, שכן הוא מתמקד ביחסי אם ובת, ולא באלה של אישה וגבר, או של אישה במקום העבודה. הוא לא ספר שיש בו רומנטיקה, אבל הוא גדוש באהבה מיוחדת במינה ושונה מהרגיל.

מדובר באהבה של אם לבתה בת השש עשרה, שאותה היא בכלל לא מכירה!

הספר נפתח בנקודת שיא: בגוף ראשון מספרת מישהי כך: “בבוקר שבו מלאו לה שש־עשרה סיפרתי לה הכול.” אותו “הכול” הוא האופן שבו בעצם גנבה אותה הדוברת מאמה הביולוגית. אין פה שום ספוילר, כך הסיפור מתחיל: “סיפרתי לה איך ברחתי מבית החולים אחרי שאמרו לי שהתינוק שנולד לי נפטר משטף דם פתאומי. איך חיכיתי שהשותפה שלי לחדר תירדם, לקחתי את התינוקת שהיתה בעריסה השקופה לידה, ויצאתי איתה. איך אף אחד לא עצר אותי בדרך, גם לא כשתפסתי מונית ונסעתי משם בלב רועד למשרד הפנים בעיר אחרת, כדי להוציא לה דרכון. איך הפקידה הנחמדה שרשמה אותה כבתי הבטיחה לי שבשדה התעופה יוכלו להנפיק לה דרכון מיד, איך הלכתי למשוך את כל הכסף שהיה לי שם, איך קניתי כרטיס טיסה לאיטליה כבר לאותו לילה, כי היא נראתה לי מדינה מספיק גדולה ומספיק מבולגנת כדי לעכל את שתינו…”, וכן הלאה.

זה הפרק הראשון.

ההמשך צפוי ולא צפוי: הילדה בת השש עשרה נעלמת מביתה של האם החוטפת, ומסתבר לה שהצעירה ברחה לא רק מהבית, אלא גם מאיטליה.

ועכשיו אנחנו עוברים אל ביתה של אתי, ספרית מצליחה, גרושה ואימא לשני בנים, שמזמנים אותה פתאום לתחנת המשטרה.

כן, הופיעה בישראל ילדה שסיפרה כי אמה (הישראלית) גילתה לה שחטפה אותה.

האומנם מדובר בבתה של אתי?

האם יצליחו להוכיח שיש ביניהן קשר דם?

איך יגיב הגרוש של אתי?

איך יגיבו בני המשפחה המורחבת?

הבנים?

האם יימצא לילדה מקום בלבם של מי שהם אולי בני משפחתה האמיתיים?

מה תעשה החוטפת? האם תיאבק על הילדה שאותה גידלה במשך שש עשרה שנה? (האם יתרחש כאן הסיפור של משפט שלמה? בהקשר זה מרתק לקרוא את מה שכתבה פרופ’ רוחמה וייס באחד הטורים שלה ב־Ynet: הנה כותרת המשנה של הטור: “אל שלמה המלך הגיעו שתי זונות – נשים מהמעמד המגונה ביותר בקהילה, שצריכות לגדל ילדים בלי גב כלכלי. היה עליו לבדוק עם הנשים איך אפשר לסייע להן לגדל יחד את הילד, ובעיקר איך לשפר את תנאי החיים של המעמדות המוחלשים כדי שלא יקרו אסונות כאלה. במקום זאת, שלמה דרך על הנשים האומללות בדרכו אל התהילה הבאה”, ומכאן מסבירה וייס את העוול הנורא שנגרם לשתי הנשים האומללות והמוחלשות).

האם היה לחטופה טוב אצל החוטפת? מה קיבלה? מה היה חסר לה? מה יקרה אם יתגלה שמצאה את המשפחה שממנה נלקחה בכוח?

מדוע אתי מרגישה אשמה? האם היא צודקת בכך שהיא מאשימה את עצמה?

איך יגיבו השלטונות לסיפור המוזר? מה יקרה כאשר משטרת איטליה תתבע פתאום לקבל אליה את הילדה שברחה מביתה, והיא עדיין קטינה?

על כל השאלות הללו, ועל שאלות רבות נוספות, עונה הרומן שנקרא בקלילות ובנשימה אחת. הוא מעורר סקרנות, והוא אמין, במידה רבה מכיוון שקולה של הדוברת, האם שבתה נחטפה ממנה בהיותה תינוקת בת יומיים, מדויק.

חלפו הימים שבהם דמויות ברומנים שכתובים בעברית דיברו או חשבו בשפה תקנית או אפילו מיופייפת. למיכל קרייטלר יש אוזן ששומעת ומבחינה בניואנסים. אתי לא אומרת “אני אתקשר”, אלא “אני יתקשר”. משובש, אבל נכון, כי כך אנשים מדברים. כשאתי חושבת על הלקוחות שלה היא לא אומרת לעצמה שהיא יכולה לסמוך “עליהן”, אף על פי שכולן נשים, אלא “עליהם”. כי זאת העברית של אתי. כשהיא מתלהבת מרהיטים חדשים היא אומרת עליהם ש”זה מהמם”, וכן הלאה.

בשפה חוץ־ספרותית השיבושים האלה מרגיזים אותי. בשפה תוך־ספרותית הם מציירים מבחינתי בדייקנות דמות.

אולי לא מדובר בספרות חשובה, אבל בהחלט כן – בספרות שגם היא נחוצה לפעמים.