ספר השירים החדש של שחר־מריו מרדכי מפעים. לא פחות. מדובר ביצירה שירית מופלאה, במיוחד בשער הראשון “על הבאר ועל הבערה” המוקדש, כפי שנכתב באתר של עם־עובד, לאימת התופת של שדה הקרב ולצלקות המלחמה ואיוולתה.
בשירים הראשונים נוגע המשורר בפציעה של אביו, במלחמת ששת הימים. מפעים לראות איזה יופי יכול ליצור כאב רב כל כך, ואיך אפשר ליצור במילים מציאות שבה ההתפעמות והצער מתאחדים ויוצרים שלם.
יופיים של השירים נובע, בן היתר, מהשילוב המופלא בין צליל ותוכן. מהשירים הללו אפשר להבין כיצד חריזה יכולה להסב לא רק עונג אסתטי, אלא לתרום לעוצמתן של המילים, שכן הקשרים ביניהן, שאליהם מובילים החרוזים, פשוט מצמיתים.
כבר בשיר הראשון, “ילדי העברים” (עברים? עיוורים?), אפשר לחוש בכך:
אָבִי שְׁחוּם עוֹר וּשְׂעָרוֹ פֶּחָם
שַׁתְקָן וְרָזֶה, מַבָּטוֹ חוֹרֵךְ כְּלֵהַבְיוֹר.
בִּפְסַק לֵב חָצוּב כִּבְאֵר וְקָשֶׁה כְּאֶבֶן צֹר
אִמִּי אוֹהֶבֶת אֶת גּוּפוֹ מֻכֵּה הַלַּהַט וְהָחָם.
צָף אָבִי עַל הַבְּאֵר וְעַל הַבְּעֵרָה.
בְּתֵבַת גֹּמָא מְקֻלֶפֶת זֶפֶת וְחֵמָר
הִצְפִינָה אִמִּי אֶת אָבִי הַסָּמָ”ר;
וְאָבִי הָיָה עֶלֶם, וְאִמִּי נַעֲרָה.
מְפֻחָם, חָרוּךְ וְכָרוּךְ בְּתַחְבּוֹשׁוֹת
שָׁב אָבִי בְּתֹם שִׁשָּׁה יָמִים מְלֹהָטִים
מִמִּצְרַיִם. עִם אֶחָיו, וְרָאָה בְּסִבְלוֹתָם.
הַחַיָּלִים, אוֹמֶרֶת אִמָּא, הִסְתַּדְּרוּ בִּשְׁלֹשׁוֹת.
הַחַיִּים, הַפְצוּעִים וְהַמַּתִים;
וְאָבִיךָ בִּשְׁלָשְׁתָּם
נכנסנו לתוך המציאות שבתוכה מתהלך השיר, שהוא למעשה סונטה: באר ובעירה נוגעים זה בזה, פחם וחם נחרזים, כמו גם להביור וצור. תחבושות ושלשות, סבלותם ושלושתם. כל החרוזים מפתיעים, מדויקים, ונעשים מיד הכרחיים ובלתי נמנעים. כי עם מה תתחרז המילה “מלוהטים”, אם לא עם “המתים”? ואלה הם השלשות שאביו של המשורר מופיע בתוכם, שהרי ידוע שבצה”ל הכול מתחלק לשלושה חלקים: הוא בו זמנית חי, פצוע, אבל גם, בעצם, מת, כפי שיתחוור לנו בשירים הבאים. אביו, בדימוי של משה, צף “בתיבת גומא” אי־שם במצרים, אבל לא על היְאוֹר, אלא “על הבערה”, ולא הייתה שם מי שתושיע אותו.
השיר הבא, “מלמעלה למטה”, מתכתב עם השיר המופלא “ריבונו של עולם” של בארי חזק, המשורר שחזה את מותו שלו. כך אצל בארי חזק:
אָנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי
לֹא שׁוֹמֵעַ, לֹא יוֹדֵעַ,
וכך אצל שחר־מריו מרדכי:
הַאִם שׁוֹמֵעַ? עֲבוֹר, קַבֵּל וִדּוּא:
יֵשׁ לָנוּ שְׁלִיטָה אֲוִירִית, הָרַמַטְכָּ”ל:
אצל שניהם מתעוררת תחושת הזוועה של מי שמתבונן בחייל שקיבל פקודה, חתר למגע, צמצם מרחק, ואז הגיע אל השקט המחריד של שדה קרב אחרי שהוא נפצע ומאבד כנראה את ההכרה. והנה שוב החריזה המרהיבה, החונקת:
כְּשֶׁפְּגָזִים נוֹרִים מְנַתֵּר הַחוֹל
כְּשֶׁתּוֹתָח יוֹרֶה הוּא נִרְתָּע אָחוֹר
המשורר מנסה להבין מה עבר על אביו. “אמרת שהפגיעה בטנק הייתה ישירה והוא עלה באש. לא אמרת שעלה ריח של בשר חרוך”, מנסה לפענח את מה שלא נאמר, את מה שלא סופר, אבל ממשיך לחרוך גם את נפשו, מרוב הזדהות ואימה, ושוב, בשיר שמסודר בשורות ארוכות, החריזה הפנימית, הנסתרת לכאורה, אבל זאת שקולעת מילה במילה:
אֵשׁ, אֵשׁ, אֵשׁ עַל אַבָּא אֵשׁ. וְאֶת הַדָּם שֶׁנִּסְפַּג בַּחוֹל עִם קִרְעֵי מַדִים וּרְצוּעוֹת גִידִים לֹא נִתָּן לְהַחְזִיר רַק לִקְבֹּר, אָמַרְתָּ, וְלֹא אָמַרְתָּ שָׁנִּמְשַׁלְתָּ עִם יוֹרְדֵי בּוֹר.
מדים וגידים. לקבור ובור. כמובן! איך אפשר אחרת?
אפילו בשמו של החלק השני בספר, “עב ובן”, טמונה יכולתו המופלאה של שחר־מריו מרדכי לקשר בשבילנו בין צלילים ומשמעויות: לא אב ובן, כצפוי, אלא עב: מה שנמצא הרחק מעל האדם, שם למעלה, ויכול לרדת אליו ולגעת בו, במקרה הטוב, כגשם.
השיר הראשון בחלק זה נקרא “אוויר (עקרת בית)”, ובו הילד ניגש לדלת כי מישהו מגיע, והמישהו הזה שואל אם אבא בבית והוא משיב שאבא בשריון. ואם אימא בבית, והוא משיב שהיא בהריון. ואם הכול בסדר, והוא משיב שהכול שביר, ואם יש אור בבית, והוא משיב שהכול שביר. שריון-הריון. אוויר-שביר. ואבא “יושב על כורסה, נעקד, והנה הכד וחרסיו ואין דלת” – כד-נעקד. בכל חרוז כזה מילה אחת מדגישה את האחרת, והמשמעויות מוכפלות, משתקפות זו בזו, כמו במראה מול מראה, עוד ועוד.
אי אפשר לקרוא את הספר הזה ברצף. יש לקרוא שיר, לנוח. להתאושש. ורק אז לחזור אל השיר הבא. להתייסר, ועם זאת, למרבה הפלא, כמו שקורה תמיד באמנות אמיתית, לחוש מין הנאה שמרוממת את הנפש.