בעצם – מה אכפת לי ממייגן מרקל, מבעלה הנסיך הארי, ומכל בני משפחותיהם? הרי אין לכל אלה שום נגיעה לחיי, וגורלם לא יכול להשפיע עליהם בשום צורה.

ובכל זאת – עובדה: הרכילות מרתקת אותי, ועוד יותר מכך – הסקרנות והרצון לנסות ולהבין איך פועלים המנגנונים הנפשיים שמאפשרים לבני תמותה להרגיש שהם אכן ראויים לזכויות היתר שמעניקים להם המעמד והתואר־מלידה. איך נראה מבנה האישיות של אדם שמותר לו (שהוא חייב!) לבזבז מיליונים על עצמו, בגדיו, הנאותיו? זאת, בין היתר, הסיבה לכך שעניין אותי כל כך הסרט התיעודי “קינגמייקר”, העוסק בחזרתה של אימלדה מרקוס למרכז הבמה בארצה, וזאת בין היתר הסיבה לכך שקראתי בעניין (אך ככל שהתקדמתי בקריאה הוא הלך ופחת, אני מודה…) את הספר החדש של העיתונאי והסופר האנגלי טום באואר.

הספר ראה אור ב-21 ביולי (השנה, 2022), ובו ביום קניתי אותו בלחיצת כפתור, בקינדל של אמזון.

מטרתו של באואר ברורה ומובהקת: לקפד, לפחות באופן מטפורי, את ראשיהם של השניים, מייגן והארי, ולהגן מפניהם על בית המלוכה האנגלי ובעיקר על המלכה, שהיא, לדבריו, סמל של יציבות שלטונית. המלכה “איננה סתם עוד איזו ידוענית,” (מה שמייגן מרקל לא הצליחה להבין, לדבריו). היא “מייצגת את הזהות הלאומית הבריטית, ואת ערכיה: חמלה ונדיבות.” לדעתו של באואר רק בזכות המלוכה החוקתית הנהוגה בבריטניה ניצלה ארצו מהגורל המר של שלטון דיקטטורי ששכנותיה נאלצו לא פעם להיכנע לו.

למקרא הדברים הללו הבנתי שסקרנותי בעניין בית המלוכה האנגלי אפילו מוצדקת!שהרי הם לא סתם פרזיטים שניזונים מהקופה הציבורית, יש להם, בעיני האנגלים לפחות, תפקיד ציבורי רב ערך ומעלות! והנה, לא רק שהארי, נכדה של המלכה, ואשתו הגרושה־האמריקנית, אינם מבינים את כל כובד האחריות, הם אפילו משתדלים לפגוע במלכה בפרט, ובמוסד המלוכה בכלל!

לא קשה להבין מי היו המקורות שסיפקו לבאואר את התחמושת כדי לתקוף באמצעותה את מייגן ואת הארי. ברור לגמרי שאחד החשובים שבהם היה – אביה, תומאס מרקל, שלא מפסיק לעשות לה בושות. זכורה כמובן השערורייה שקדמה לחתונתם של הארי ומייגן, כשמרקל האב, בניגוד לתחנוניהם של בני הזוג המאורסים, עשה יד אחת עם צלמי הפפרצי ואפשר להם לצלם “מרחוק”, כביכול, את הכנותיו לחתונה. נוספו לכך שני חצאי האחים של מייגן, שגם הם לא מפסיקים לעשות לה בושות. כך למשל אחיה מצד אביה פרסם מכתב פומבי שבו “הפציר” בהארי לבטל את החתונה. די היה במבט חטוף באותו מכתב כדי להבין מאיזו משפחה עלובה הגיעה מייגן: מכתב מביש, עילג, רצוף טעויות בסיסיות באנגלית, שניסוחיו מעידים על בורות מוחלטת של כותבו.

(כבר במילים הראשונות אפשר להבחין באנגלית העלובה: “Its not to late” במקום “It’s not too late”, וכן הלאה, גם בהמשך. שלא לדבר על התוכן המביש.)

אבל אלה רק הפרטים הקטנים. האב סיפק לטום באואר שפע של פרטים עסיסיים לא רק על בתו, אלא גם על על גרושתו, דוריה, אמה של מייגן שהייתה היחידה שהגיעה לחתונת בתה עם הנסיך: באואר כותב למשל שדוריה הייתה אם מזניחה, בטלנית, מכורה לסמים…

וכמובן שאינו חוסך שום פרט משפיל ומביך בנוגע למייגן. הוא פסל בדיעבד אפילו פרטים מעברה שבהם נהגה להתגאות. היא נוהגת למשל לספר בגאווה איך כשהייתה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה, התרגזה מפרסומת שראתה בטלוויזיה ובה נאמר כי “נשים ברחבי אמריקה נאבקות בסירים ובצלחות שמנוניים”. 

בנאום שנשאה באו”ם סיפרה: “אני זוכרת שהייתי בהלם, כעסתי, וגם נפגעתי מאוד. הרגשתי שיש כאן משהו לא תקין, ושצריך לעשות משהו. אז הלכתי הביתה, וסיפרתי לאבא שלי מה קרה, והוא עודד אותי לכתוב מכתבים, וכך עשיתי. כתבתי לאנשים החשובים ביותר שיכולתי להעלות על דעתי: אמרתי לעצמי – אני בת ה־11 – שאם אני רוצה באמת שמישהו ישמע את קולי, אני חייבת לכתוב לגברת הראשונה של ארצות הברית,” מייגן המשיכה והתגאתה בכך שקיבלה מכתב תשובה אישי מהילרי קלינטון, וגם הצליחה להשפיע על פרוקטור וגמבל ששינו, בזכותה, כך היא בטוחה, את הפרסומת!

עלי להודות שגם אני התרשמתי מאוד, הן מהנאום של מייגן באו”ם, מהחן והקסם שקרנו ממנה, והן מהיוזמה שלה, כבר כשהייתה בת אחת עשרה. די מאכזב לקרוא את – כנראה – האמת שמעבר לדברים: אביה טוען כי הסתיר מפניה שהיא לא הייתה היחידה שכתבה להילרי קלינטון, והיא לא היחידה שכתבה לפרוקטור וגמבל, ושאת ההישג המופלא אינה יכולה באמת לרשום על שמה…

וגם אלה פרטים זניחים, נוכח המתקפה הארסית, האינסופית, על דמותה של מייגן. דוגמה אחת קטנה – הסיפור על המניקוריסטית שהיא הביאה עד דמעות, רק משום שזו העזה לפתוח את הפה ולומר לה משהו בשעה שטיפלה בציפורניה, ולא הבינה שאסור לה לפנות אל ה”כוכבת”־בעיני־עצמה (זה קרה כמה שנים לפני שמייגן הכירה את הארי), שכן מעמדן כה שונה! או – שלל החברים שנטשה לאורך חייה, מהרגע שבו חשה ששוב אינם יכולים לשמש אותה לצרכיה (עד כדי כך שאל מילון הסלנג האנגלי נוסף פועל: to meghan markle, שפירושו – לזרוק מישהו שאין בו עוד תועלת…).

הדמות המצטיירת לאורך הספר היא של אישה שאפתנית, חומרנית, סוחרת ממולחת שעיקר עניינה ברווחים הכספיים שהיא יכולה להפיק מכל אדם ומכל מצב. תככנית בלתי נלאית, יומרנית, בעלת אגו אינסופי וביטחון עצמי מופרז, שהוא, לדברי אביה, תולדה של הפינוק שפינק אותה בילדותה. שקרנית שלא מהססת לספר בדותות על ילדותה ונעוריה – היא טוענת שנאלצה לעבוד כבר בילדותה, אביה עומד על כך שסיפק תמיד את כל צרכיה (ולא מתבייש לחשוף את חשבונות שכר הלימוד שלה באוניברסיטה שהוא ממשיך לדבריו לשלם), היא מספרת שהייתה עדה למהומות הרחוב שפרצו בעקבות הריגתו של גבר שחור, הוא טוען שאסף אותה מבית הספר והרחיק אותה מזירת האלימות. היא מעידה על התנכלויות גזעניות, הוא מכחיש בכל תוקף שסבלה אי פעם מגזענות. היא טוענת שלא ידעה כמעט כלום על בית המלוכה ועל הארי, לפני שהכירה אותו, חברתה מילדות סותרת את דבריה. בתחילת חיי הנישואים שלה העידו שני בעליה שמשפחתם העניקה לה את הבית שמעולם לא הכירה. שני הוריה נדהמו, כי לדעתם גדלה בשתי משפחות אוהבות ומטפחות…

מדי יום מתפרסמים בעיתונים אנגליים “סקופים” מתוך הספר: למשל, איך מייגן דרשה ממפרסמים שהצטלמה אצלם שיעצבו בפוטושופ את אחת מכפות רגליה, שכן “שוחטים” אותה, לדבריה, ברשת, רק משום שאחת הבהונות שלה ארוכה מדי… או – תביעתה להתאכסן אינקוטגניטו בבית מלון בקנדה, בימים שאיש בכלל לא הכיר אותה ושמה לא אמר שום דבר לאף אחד…

אפילו את הקריירה שלה כשחקנית באואר פוסל. לדבריו, מרקל לא הייתה מוכשרת במיוחד: בניגוד לשחקניות אופי שיכולות לגלם כל דמות, היא הייתה מסוגלת להציג רק את עצמה, וגם בכך חסרה לה לדבריו הכריזמה הנחוצה: “היא לא שידרה שום קסם.” מייגן, לדבריו, “ידעה להציג את הצרכים והרצונות שלה עצמה, לא את אלה שהתפקיד דרש”, ובמקום להבין שהיא לא מוכשרת במיוחד במשחק, טענה שכישלונותיה נובעים מגזענות.

באואר מקפיד לפתוח את הספר בתיאור מחמיא מאוד לאופן שבו מייגן התקבלה בציבור האנגלי בכלל ובמשפחת המלוכה בפרט, וזאת כנראה כדי לסתור את טענתה הבסיסית שלפיה נדחתה ממניעים גזעניים.

אחת התכונות הבולטות שלה, לדברי טום באואר, היא השתלטנות שלה, שמתבטאת בכל מעשה ואירוע שהיא משתתפת בו. כך למשל לא הרשתה לאף אחד לצלם את חתונתה הראשונה (אביה מרד בצו וצילם אותה!), וכך שוב ושוב, לאורך כל הדרך, בכל דבר ועניין. היא ניסתה למשל להכתיב כיצד יראו כל הפרטים בחתונה המלכותית, וכשמישהו התנגד לה, התוצאה הייתה קשה. זכור היטב הסיפור שלפיו קייט, אשתו של ויליאם, פרצה בבכי במהלך ההכנות לחתונה של מייגן, בעקבות דברים שאמרה ועשתה הכלה, ואילו מייגן, בריאיון המפורסם אצל אופרה וינפרי, שנערך ככעבור כשלוש שנים, טענה שההפך הוא הנכון: דווקא קייט היא זאת שגרמה לה עצמה פרוץ בבכי…

גם הארי יוצא מאוד לא טוב מהספר. הוא מצטייר כצעיר מבולבל, לא חכם במיוחד, מפונק וקפריזי, שאשתו שולטת בו ביד רמה. לדעתו של באואר הארי, שמרבה לדבר על אמו, בכלל לא מבין את המורשת שלה, למשל – כיצד נהגה להשתמש בעיתונות לצרכיה (הארי מדבר על כך שדיאנה נפלה קורבן לעיתונאים, אבל באואר קובע נחרצות: אף אחד לא אילץ אותה לנסוע לא־חגורה במכונית שנוהג בה שיכור פרוע!). לדעתו הארי גם לא קולט שאמו, כבת מלוכה אמיתית, פעלה במשך שנים למען הציבור, ולא כדי לקדם את עצמה, כפי שנוהגת אשתו, ולכן אין באמת דימיון בין השתיים.

הקריאה שהתחילה בסקרנות הסתיימה בתחושה של סלידה רבה. לא רק כלפי מייגן והארי, אלא – כלפי מוסד המלוכה כולו. ויסלחו לי כל הרויאליסטים, שרואים במלכה דמות מופת נערצת. האם יעתיקו את הערצתם גם לבנה המזדקן ולאשתו? ימים יגידו.

על כך יש תשובה אחת והיא ברורה וחותכת: היה אתה עצמך. אל תחניף לנוער ואל תנסה לסגל את עצמך לגינוניו. ממרום אי-קבילותך האי-רוורסבילית דבק באמונותיך מבלי להירתע. הרבץ בהם תורה ומוסר השכל; תקן להם בלי מורך את הדקדוק וההיגוי; רטון ורגון בלי רחם על כל תופעה שלא נראית לך. אם לא ילמדו דבר, לפחות יהיה גם להם, כמו לך בזמנך, אם לא במי למרוד – היזהר מהחמיא לעצמך – כי אז למי ללעוג וממי להתנער. זה המעט שמחובתך להעניק להם.

הטיסה האחרונה הוא ספר שקשה להניח ולהפסיק לקרוא. הוא מרתק, מושך מאוד לקריאה, ולא מאכזב אף לרגע.

אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית. הוא לא חף מקלישאות: ניסוחים כמו – “האורות זהרו בחושך כמו אבנים יקרות”, או: מישהו “חייך את החיוך החמים, המקסים, ששבר את ליבי לשניים”, ובכל זאת גמעתי אותו בלגימה אחת, ועד מהרה הפסקתי לשים לב לקלישאות, כי מדובר במותחן שמספק את הסחורה המובטחת: תופס את הקוראת כבר מהעמוד הראשון וממשיך לעורר סקרנות בלי הרף, ממש עד העמוד האחרון. כאמור – לא יצירה אמנותית, אבל בסופו של דבר, גם לספרים כאלה יש מקום! כסוג של ספר מתח הטיסה האחרונה משובח, שכן אף לרגע אינו פוגע באינטליגנציה של הקוראת.

יש בו אפילו איזו אמירה מעניינת, שכן הוא עוסק, בבסיסו, באחוות נשים וביכולת וברצון של אלה להבחין במצוקות ולסייע זו לזו ברגעי משבר קשים. הגאולה האפשרית היחידה טמונה באותה אחווה, בנכונות של אישה לראות את זולתה, ולהושיט לה יד, גם כאשר מדובר במישהי זרה לגמרי. וזאת בניגוד לגברים, שתפקידם במציאות של הספר להשתלט על הנשים ולעורר בהן אימה. רק אם יסייעו זו לזו יוכלו להינצל!

זהו סיפורן של שתי גיבורות ראשיות: קלייר קוק היא רעייתו של רוֹרי, איש עסקים מצליח, נצר למשפחה ידועת שם, עשירה ומכובדת בחברה. לאחרונה החליט רורי לפנות גם לפוליטיקה, וקלייר אמורה לסייע לו להיבחר. הגיבורה השנייה היא אווה, אישה צעירה שנסיבות חייה הכתיבו לה התנהלות קשה מנשוא.

לרגע אחד קצר נוצר בין השתיים מפגש מפתיע (בסופו של ספר טמונה הפתעה נוספת שקשורה במפגש ביניהן!). הוא מתרחש בשדה התעופה, רגע לפני העלייה למטוס. כל אחת מהן מבקשת לנוס ממציאות החיים שלה, ובהחלטה של רגע, ביוזמה של אחת מהן, הן מתחלפות ביניהן: מחליפות זהות, בגדים, ואת כרטיסי הטיסה. זאת שאמורה לטוס לפורטו ריקו עולה על הטיסה לאוקלנד, והאחרת מחליפה אותה בטיסתה. מה יעלה מעתה בגורלן? האם יצליחו באמת לשנות את מסלול חייהן? מה יגלו במציאות האחרת, החלופית? איך יתמודדו אתה?

סודות אפלים הולכים ונחשפים: על חלק מהם אנחנו לומדים בפרקים המתחלפים בין שתי הדמויות, שכן אנחנו מלווים אותה במבט לאחור ומגלים יותר מטפח על חייהה. הפרקים המוקדשים לאווה מתקדמים בזמן. הם מתחילים חצי שנה לפני רגע ההתחלפות שלה עם קלייר, עד שהם מגיעים ליום שבו כל אחת מהן עולה על הטיסה שלא נועדה לה, אלא לאישה האחרת.

ובכל זאת, אף על פי שאנחנו רואים לכאורה הכול, אף על פי שאנחנו יודעים, מבינים ומכירים, נכונות לנו, ממש עד לרגע האחרון, הפתעות דרמטיות!

הספר מתאים מאוד כקריאת קיץ קלילה, משהו שאפשר להתענג עליו בחופשה. התרגום מעולה, העברית טבעית מאוד, המתרגמת לא היססה לשלב ביטויי סלנג נוסח “תתאפסי על עצמך”, שמשווים לטקסט תחושה של דיוק ושל אותנטיות.

תרגמה: רחל פן Julie Clark, The Last Flight

כשקראתי (שוב) את האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות ונתקלתי במילה kipple שפיליפ דיק המציא, נזכרתי בהרפתקה שהייתה לי עם ספר של הסופר האנגלי ג’ים קרייס.

ב-2002 ראה אור בהוצאת כתר התרגום שלי לעברית לספרו של קרייס. העבודה עליו, שנמשכה כמה חודשים, הייתה כרוכה בקשיים מוזרים ולא צפויים. נתקלתי במילים שאת פירושיהן לא מצאתי בשום מילון, משום סוג.

היום הייתי מכניסה אותן מן הסתם לגוגל, בצירוף שמו של הסופר, ובתוך כמה שניות הייתי מבינה מה קורה כאן, אבל זה היה בשנת 2000 ומנוע החיפוש של גוגל טרם הונגש לציבור (קשה להאמין, נכון?)

נכנסתי לפורום־סיוע אנגלי כלשהו ושאלתי אם מישהו יכול להסביר לי מה משמעות המילים הללו, ואחת הגולשות כתבה לי משהו בנוסח: “אהה, ג’ים קרייס עושה את זה שוב? הרי ידוע שהוא נוהג למציא מילים כאוות נפשו…”

לא נותרה לי ברירה אלא לבקש את כתובת המייל של הסופר, ופשוט לשאול אותו למה התכוון!

ג’ים קרייס היה ידידותי וקואופרטיבי מאוד, אישר שהמציא את המילים, וגם הסביר לי מה המשמעות הנסתרת של כל אחת מהן, ובעזרת ההסברים שלו “המצאתי” מקבילה בעברית.

וכך למשל תורגמה המילה sopbug כ”חרקלח”: שילוב בין “חרק” ל”טבול וספוג בנוזלים”; swag flies תורגם כ”זבובים ביזניים” (קרייס הסביר לי שכוונתו לזבוב ביצה טורף…); והחרק “spray-hopper”, זכה בעברית לשם “חגב-רסס”. משקה בשם “glee-water” תרגמתי “מי־גיל” ואת שמו של הטקס דתי המומצא, quivering, שאותו עורכים ברומן במשך הלילה שלפני הקבורה סביב מיטתו של אדם שמת, תרגמתי “הרטטה”.

ממש בתחילתו של הספר, כדי למנוע אי־הבנות, הוספתי הערת שוליים בפעם הראשונה שהופיעה מילה מומצאת:

והנה, למרבה הפליאה, כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור, הופיעה ביקורת שכתבה עליו בתיה גור (ז”ל), ובה כתבה כי “התרגום לעברית בעייתי”, שכן נבחרה “המילה המשונה הרטטה” למילה האנגלית wake: “הטקס הקתולי שעורכים למתים”.

“wake”? “טקס קתולי”?

ברור לגמרי שבתיה גור לא קראה את הספר באנגלית, וייתכן שגם את הגרסה העברית קראה בדילוגים, אם החמיצה כך את הערת השוליים שהסבירה במדויק את מקור המילים ה־אכן(!) משונות, ששמרו על שפתו של ג’ים קרייס ועל כוונותיו…

למרבה השמחה נמצאה למתרגמת מליצת יושר, שלא התעצלה, וכתבה מכתב למערכת:

הספר מתים ראה אור בתקופה שבה שטפו את הארץ הפיגועים הנוראיים של תחילת שנות האלפיים. לספר שנושא את השם הזה (הוא נבחר אחרי התלבטות!) לא היו סיכויים להיקרא, ואכן הוא ירד מהמדפים זמן לא רב אחרי שראה אור, אף על פי שמדובר ברומן מרתק, אם גם מרתיע, ולא רק בימי פיגועים, שכן הוא מתאר לכל אורכו את תהליך הריקבון וההתפרקות שעובר על שתי גופות אנושיות, חוקר טבע ואשתו שנקלעו לחוף שומם, שם מתו בעקבות תאונה.

את השיר הפותח את הספר, “קינה של ביולוג לרעייתו”, שאותו כתב לכאורה משורר בשם שרווין סטיבנס, גם הוא דמות שהמציא קרייס, נהניתי לתרגם, והוא אף נכלל בספר השירים שלי מה המים יודעים על צמא, בשער שיועד לשירים מתורגמים מאנגלית.

עם עליית המדרגה במבצעי אצ”ל נגד בריטים וערבים ב-1947 הגדיר דבר המערכת בעיתון ההסתדרות דבר את הפעולות הללו “רצח לשם רצח”, ובידיעות חדשותיות באותו גיליון כינו את המבצעים בשמות כמו “הבריונים אחוזי טירוף הדמים” ו”הפורשים המרצחים”.

בן־גוריון צוטט אומר שהתימנים הם האחראים לטרור בארץ, ודוברים ממסדיים אחרים ציינו כי הדרך להתגבר על הטרור היא הקמת מועדונים לנוער מערות המזרח. ועד העדה הספרדית והתאחדות התימנים מחו על התיוג, ובן־גוריון התנער מהדברים, אולם גם בזמן מלחמת 1948 המשיך לתלות מעשי טרור במזרחיות של מבצעיהם. לאחר הטבח בדיר יאסין כתב: “כורדים ואחרים, אנשי אצ”ל, מתפארים בדיר יאסין”.

כך נהג גם ישראל גלילי בעקבות הטבח בכפר דואימה במורדות הר חברון בסוף אוקטובר 1948. למרות הגיוון החברתי והעדתי של חיילי גדוד 89 שכבשו את הכפר, ולמרות העדויות כי “מפקדים בעלי תרבות [שם קוד לאשכנזים] […] הפכו רוצחים שפלים”, הסביר גלילי את מעשי הזוועה: “אף שם רבים מלח”י, צרפתים, מרוקנים, מועדים להתנהגות חמורה”.

זו הייתה התודעה של עילית תנועת העבודה: מעשי זוועה של מרוקאים ואנשי הימין נובעים מאופיים, מתרבותם או מההיסטוריה שלהם. מעשים דומים של אנשי שמאל אשכנזים – שאין בה כדי להעיד על המבצעים.

וכך תמצת את ראייתו בן־גוריון בכנס הפיקוד הגבוה בשנת 1950: “לחנך את הצעיר, הבא מארצות אלו, לשבת בבית הכסא כמו אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית ולאנוס אותה ולרצוח אותה – זה קודם לכל שאר הדברים […] קיבוץ גלויות מביא לנו אספסוף. היתוך האספסוף הזה, גיבושו החדש, גיבוש אנושי, יהודי, ישראלי ואחרי זה צבאי – זהו היסוד לצבאיות”.

הרמטכ”ל יגאל ידין גרס אף הוא שיוצאי ארצות האסלאם אלימים יותר והציע הסבר: “האיש הזה היה מדוכא על ידי הערבים ועכשיו ניתנה לו האפשרות להיות שליט.”

“על מה הסדרה?” שואל את עצמו חגי לוי במאמר האחרון בספר הנערים: פולמוס, שראה אור שלוש שנים אחרי שהוקרנה לראשונה הסדרה “הנערים” שעליה הוא נכתב. יצרו אותה ב-2019 ישראלים ופלסטינים בשיתוף פעולה עם רשת הטלוויזיה האמריקנית HBO. 

באנגלית נקראה הסדרה Our Boy, שם שמעיד על הסיבה לכך שחלקים בחברה הישראלית התקוממו נגדה, שכן היא נוצרה בעקבות שני אירועים קשים וטראומטיים: שלושת הצעירים הישראלים – גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – שמחבלי חמאס חטפו ורצחו, וזמן קצר לאחר מכן – הרצח של מוחמד אבו ח’דיר, ששני קטינים יהודים, ביחד עם הדוד שלהם, חטפו ורצחו אותו כ”נקמה”. מי הם, אם כן, “הנערים ‘שלנו'”? הסדרה לא נגעה כמעט ברצח היהודים, והתמקדה ברוצחים היהודים, בנרצח הערבי ובהוריו הדואבים. אחת מכותבות המאמרים בספר, חיותה דויטש, מעידה על קרבה שחשה אל הנרצחים היהודים: הם למדו באותה ישיבה תיכונית שבנה למד בה, היא מכירה היטב את הטרמפיאדה שממנה נחטפו, ומכירה מילדות את אמו של אחד מהם. דויטש מספרת שמלכתחילה התקשתה לצפות בסדרה, אבל “לאחר זמן מה של צפייה” חלחלה בה ההבנה שהסדרה אינה חוטאת לאמת ולצדק. היא, דויטש, אמנם לא שינתה את דעתה על הסכסוך היהודי־פלסטיני, אבל הסדרה הרחיבה את עולמה, חרף האג’נדה המלווה אותה, שכן היא “מעשה של אמנות שיש בו כוח ותבונה,” והיא “הגונה דיה, גם אם בעתיד תהיינה הגונות ממנה שיספרו את סיפור הימים ההם.”

אז מה משיב לעצמו חגי לוי לשאלה “על מה הסדרה”? לוי היה אחד מיוצריה, ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. תשובתו: “הסדרה נועדה להבין פשע שנאה.”

שוקי בן נעים, אחד מתסריטאי הסדרה, מסביר במאמרו “עלייתו ונפילתו של החוקר גבריאל ראנד” כי הכותבים לא שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לומר?” והוא מוסיף: ” – לו ידענו, היינו כתבים מאמר דעה.” לפיכך, כשהתיישבו לכתוב שאלו את עצמם “מה אנחנו רוצים לחקור?” וגם מהו “הדבר הזה שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל רוצים לדעת.” וליתר דיוק: “במקרה הזה השאלה הייתה ‘מה טיבו של הטרור היהודי? איך נראה המנגנון הפנימי והסודי שלו, שמוליד מעשים מפלצתיים דוגמת דומא?'” 

יש ערך רב בהגדרה הזאת, לגבי האופן שבו אמן ניגש לתהליך היצירה, כמו שעושה גם חוקר באקדמיה, שמבקש למצוא במחקרו תשובה לשאלה שמטרידה ומעסיקה אותו! 

הספר שלפנינו כולל שלל מאמרים שכתבו חוקרים ויוצרים בעקבות הסדרה: תגובותיהם אליה, מסקנות שהסיקו בעקבות העבודה עליה או הצפייה בה. והוא מרתק ומאלף לכל אורכו. 

מעניין מאוד לראות איך כל אחד מהכותבים “לקח” את התגובה שלו לכיוון אחר לגמרי, שנובע, כמובן, מהשקפת עולמו וממוקד העניין שלו. 

עניינו אותי למשל כל הכותבים שהצדיקו את העיסוק בסדרה ובהשלכותיה על המציאות החוץ אמנותית, על הוויית החיים שלנו כאן בארץ, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שכן ראו בה יותר מאשר סתם עוד סדרת טלוויזיה שנועדה לבדר את הצופים ולהעשיר את קופתם של היוצרים.

היו כותבים שנראה כאילו “שכחו” כמעט שהסדרה אינה מתעדת את המציאות, אלא רק מתארת אותה באמצעים אמנותיים. כשניר חסון, עיתונאי מעיתון הארץ, מצטט דברים שאומרת אחת הדמויות: איאד, שמסביר מדוע משפחתו של הנרצח צריכה להגיע אל בית המשפט שבו נשפטו הרוצחים, למרות התנגדות הסביבה שלהם, הוא אומר “אנחנו חיים כאן”. חסון מסביר שהמשפט הזה שאומר איאד “הוא גם הניצחון הגדול ביותר של הפלסטינים על מדיניות ה’הפרד ומשול’ של מדינת ישראל” שהרי “בעבור כל קבוצה פלסטינית יש בכוחה [של ישראל] להציע סל של גזרים ומקלות: לעזה היא יכולה להציע עוד סולר לחשמל או כספים מקטאר, לערביי הגדה אפשר להציע עוד סולר לחשמל או הסרת מחסומים, ולערביי ישראל – עוד תקציבים לכבישים או לבתי ספר. על המקלות אין צורך להרחיב.” חסון מסביר כי בהגעתם של הוריו של אבו ח’דיר למשפט, אלה שבסדרה, וגם האמיתיים, הם חזרו והצהירו, חזרו ואמרו לעולם “אנחנו חיים כאן,” ולפיכך חיזקו את הדרישה שלהם “לִזְכוּתם על העיר” שבה הם גרים והדגישו ש”את המקום הזה כבר אי אפשר לחלק.”

היו כותבים שהסבירו במפורש מדוע יש לראות בסדרה תופעה משמעותית שמשליכה על המציאות שנמצאת מחוץ לה, בעולם האמיתי. כך למשל מסביר כפיר כהן לוסטיג, עמית מחקר בכיר וראש תחום גלובליזציה וריבונות במכון ון ליר בירושלים, כי “סדרות טלוויזיה נעשו בימינו מה שהיה פעם הקולנוע ומה שהמוזיאון תמיד מקווה להיות – אמצעי פופולרי וזמין שאפשר לתרגל דרכו חיים פומביים ודמוקרטיים.” כמו כן הוא טוען כי “הדיון הציבורי שהתנהל בעניין ‘הנערים’ הוא עדות לחשיבות ההולכת וגדלה של הטלוויזיה כאמצעי לדיון דמוקרטי אזרחי, מעין ממשק טכנולוגי־דמיוני שהכלל יכול להתבונן באמצעותו בבבואה המסוימת שלו ולהתקיים דרך המעשה הפרשני,” שכן “הציבור מתייחס בכובד ראש למשמעות הפוליטית של עבודת אמנות.” 

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני, טוען בפתח דבריו כי “ליצירות אמנותיות טובות, במיוחד אם הן פוליטיות, יש השפעה דומה לאופן הפעולה של חיסון”, שכן “חשיפה לגרסה מדודה של האיום” מאפשרת בשני המקרים “לפתח נוגדנים כדי להיאבק בו בעתיד,” ואורית דודאי, מטפלת באמנות, מסבירה ש”בעוד פרויד הציע כי מיתוסים ואגדות הם מרחב לעיבוד קולקטיבי של הלא־מודע, כיום הטלוויזיה נתפסת כאמצעי אשר משפיע על הזיכרון הקולקטיבי של הצופים, באמצעות דימויים חזותיים העוברים מסגור מחדש לכדי סיפור חזותי אחיד וחריף, הצופים נחשפים לידע קוגניטיבי, פוליטי ומוסרי על העולם.” ולכן, היא טוענת, “היחסים בין הצופה לטלוויזיה הם גורם מתווך בין עמדות פנימיות למציאות.”

מתוך כל המאמרים העוסקים בסדרה, רק אחד, זה של איתי חרל”פ, מתמקד בשאלה – האם יש לראות בסדרת טלוויזיה ייצוג של המציאות. האם, הוא תוהה, דוקו־דרמה “יכולה ‘לא לעוות את המציאות'”? שהרי “כל טקסט המתיימר להציג מקרה אמיתי, כולל היצירה התיעודית, אינו מציע שכפול של המציאות אלא ייצוג שלה.” האם, הוא תוהה, אין הסדרה חושפת “את הנחות היסוד הבעייתיות של ‘האמת’ החדשותית”?  קיבלנו בסדרה “סיפור מעניין, דרמטי, בנוי כהלכה” שבה בעת מפעיל עלינו מניפולציות רבות עד ש”קשה לחלץ את הבידיוני מהתיעודי, או את המומצא מהמציאותי.”

סמי שלום שטרית לעומתו מתייחס אל הסדרה כאילו היא המציאות עצמה. הוא חושף את מה שבעיניו הכי חשוב בה: את האופן שבו היא חושפת משהו ממניעיהם הנפשיים של הרוצחים היהודים, כפי שהם מוצגים לפנינו. הניתוח שלו מרתק. הוא מתחיל עם, לא פחות, יגאל עמיר. טוען שאת הלה, “צעיר דתי־לאומי ממוצא תימני” רדף בעיקר הצורך להשתייך, כלומר – להתקבל באמת לשורות הציבור הציוני הדתי־אשכנזי, “להיות ראוי להיות אחד מהם”, ולשם כך “היה חייב להיעשות פטריוט קיצוני”.  בעיניו של שלום שטרית שאלת הזהות היא זאת שמדריכה “מיליוני מזרחים”, וש”בתוך הרצף הטרגי הזה נמצא גם סיפורם של רוצחי מוחמד אבו ח’דיר”, שהוא מונה אותם בשמותיהם הבדויים (זהותם האמיתית של שני הקטנים חסויה). מכל מקום, גם אם שלום שטרית מדבר על הדמויות הבדויות כאילו הן לא ייצוגים אמנותיים אלא בני אדם אמיתיים, דיונו בסדרה מעמיק ומרתק, שכן הוא מבאר את מקורות התמיכה בכת־תומכי־נתניהו: “גם היום המזרחים שצווחים ‘רק ביבי’ ותוקפים את המפגינים נגדו חשים במעמקי נפשם שאם יופל נתניהו, הם יאבדו את הישראליות שלהם, את היותם יותר ציונים מציונים – מעמד שהם חייבים לעבוד קשה בעבורו, להראות ולהציג את נאמנותם הלאומית.”

גם המאמר “זרים בבית: נעורים בצל דיכוי בירושלים המזרחית” שכתבה נסרין עליאן, עורכת דין ומשפטנית, מומחית לזכויות פלסטינים בישראל, בשטחים ובירושלים המזרחית, מרתק. עליאן מראה את נקודת המבט הפלסטינית, מדוע, למשל, הרכבת הקלה בירושלים, שבעיני החברה הישראלית היא “סמל של קדמה, נגישות ונוחות”, היא, בעבור הפלסטינים רק “עוד סמל לכיבושה של ירושלים המזרחית ולניצול האדמה והשכונות הפלסטיניות.” היא מספרת על המאבק המתמשך על ספרי הלימוד, ועל תוכנית הלימודים בכלל; מתארת את התחושה שבה “השופט הוא אויבך”, ומסכמת: “יוצרי הסדרה בחרו להתרכז ולהעמיק בדמויותיהם של שלושת הרוצחים וברקע שהביאם למעשה הנתעב, ובאיש השב”כ מעורר האמפתיה סימון. בכך הם הזניחו את סיפורו של מוחמד, והוא מוזכר רק לצידם או כרקע במשפט הרצח ולמעשה נהפך לתפאורה של הסיפור המרכזי.” בעיניה הסדרה איננה אלא “עוד מהלך ישראלי אנוכי המתמקד במתחים בתוך החברה היהודית, ואין בינו ובין החברה הפלסטינית דבר מלבד ניצול של טרגדיה אנושית פלסטינית לשם הגעה למסכים בעולם.” 

המאמרים האחרונים בספר הם תיעוד של שיחות בין יוצרי הסדרה. השיחה בין תאופיק אבו ואיל לסייד קשוע מעניינת, אך גם מכאיבה מאוד. אבו ואיל מסביר שנעתר להזמנה להשתתף בצוות הכותבים כדי שהצד הפלסטיני יוצג כיאות (לא נראה שנסרין עליאן סבורה שהצליח במשימה…). השניים מתארים את תחושות הניכור והפחד ששולטות בחייהם. את הידיעה שלעולם לא יוכלו להשתלב באמת ועד הסוף בשום חברה: קשוע, כזכור, היגר לארצות הברית. האם שם הוא חש באמת “בבית”? כנראה שלא. אבל מכאן הוא נס, כך הוא מספר, בקיץ של 2014, “עזבנו את הבית כמו שהוא וטסנו לשיקגו”, בימים ששרר לדבריו בירושלים “חושך מוחלט”, בעקבות “החטיפה והרצח של שלושת המתנחלים ואז רצח אבו ח’דיר”. אותה מציאות, לא הסדרה שנוצרה בעקבותיה, שינתה את חייו, כנראה – לצמיתות. האם, הוא תוהה, “אפשרי להציג בטלוויזיה, ישראלית או אמריקאית, סיפור שהפלסטיני בו הוא כלל לא קורבן אלא גם גיבור לאומי שמתנגד לכיבוש בדרכים לא אלימות, או דווקא אלימות? אתה חושב שדבר כזה יכול לעבוד? כלומר ‘פאודה’, אבל הפוך?” תאופיק משיב לו: “כרגע לא. אני חושב שאם אתה או אני היינו באים לHBO ואומרים להם שאנחנו רוצים לעשות סדרה על הרוצחים הפלסטינים של שלושת הנערים היהודים, הם היו זורקים אותנו מכל המדרגות. לישראלים יש לגיטימציה לספר על רוצחים יהודים.” 

 

פיליפ ק’ דיק, “האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?” Do androids dream of electric sheep? Philip K. Dick

בכל פעם שאני קוראת על חיה שנמצאת בסכנת הכחדה אני חושבת על הספר האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? שראה אור לראשונה באנגלית ב-1968, ובעברית, בתרגומו של עמנואל לוטם, ב-1995.

קראתי את הספר בעברית בסמוך לצאתו לאור, ולפני כמה שנים ניסיתי לצפות בעיבודו הקולנועי, הנושא את השם “בלייד ראנר”, בכיכובו של הריסון פורד, והתאכזבתי. (ב-2017 יצא לאקרנים סרט ההמשך “בלייד ראנר 2049”. לא נראה לי שאצפה בו).

הספר שהסרט הוא עיבודו־לכאורה, איננו “מותן פעולה עתידני”, כפי שהוא מוגדר בוויקיפדיה. אפילו רק מעצם שינוי השם אפשר להבין את הפער הגדול שמתקיים בין הספר לסרט. הפירוש המילולי ל”בלייד ראנר” הוא “מבריח הסכינים”. אבל עניינו העיקרי, העמוק, של הסופר, פיליפ דיק, טמון בכותרתו המקורית של הספר. עיקרו לא בהרפתקאות ובמרדפים, גם אם אלה קיימים בו, אלא בהגות עמוקה ובתהיות משמעותיות באשר לקיומנו כאן, על פני כדור הארץ, שאלות שהולכות ומתחדדות בשנים האחרונות בקצב מואץ, עקב שינויי האקלים והנזקים הסביבתיים שהם גורמים. 

כמעט כל החיות נכחדו בעולם הדיסטופי, אפוף האבק הרדיואקטיבי, של הספר. איש אינו גר בבתים הנטושים, בערי הרפאים. בדירות הריקות מאדם מתחולל “kipple”, מילה שטבע פיליפ דיק, ופירושה – הפסולת והבלגן שמתרחשים ומצטברים בהיעדר מעורבות של בני אדם… המתרגם לעברית השאיר אותה בתעתיק עברי: “קיפל”.

למרבה השעשוע ההווה של הספר מתרחש ב-2021: מסתבר שפיליפ דיק האמין כי מלחמת העולם השלישית, הסופנית, תתרחש עוד לפני ימינו אנו…

בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ – רובם היגרו מזמן אל “המושבות” שבכוכבי לכת אחרים – עורגים ומתגעגעים אל החיות שאינן עוד. הרכוש הנכסף ביותר שיכול להיות לאדם הוא חיה כלשהי: צפרדע, כבשה, יען… כדי לספק את הכמיהה הזאת מתאפשר להם לרכוש תחליפים: חיות חשמליות, מלאכותיות, שאינן יכולות, כמובן, למלא את החסר, שהרי אי אפשר ליצור אתן קשר הדדי ואמפתי!

אל בני האדם המעטים שעדיין חיים כאן הצטרפו אנדרואידים: רובוטים משוכללים מאוד, דמויי אדם. אלה עשויים טוב כל כך עד שבני האדם מתקשים להבחין בין ייצור אנושי לרובוט, וזאת בעיה, שכן האנדרואידים, שמיוצרים במושבות, מבקשים להכחיד את בני האדם המעטים שנותרו על פני כדור הארץ. הם אוייבי האנושות.

כדי להבחין בין אנדרואיד לייצור אנושי פיתחו בני האדם מבחן דמוי פוליגרף שנועד לאתר אצל הנבדק סימנים לאמפתיה. מחברים אותו למכשיר ושואלים אותו שאלות כמו למשל – אתה יושב במסעדה, כמו אלה שהיו בכדור הארץ בעבר הרחוק – ומגישים לך צדפות חיות, ששולקים אותן לעיניך במים רותחים. או – אתה מגיע לבקתה קטנה בהרים ומגלה שהיא מעוטרת בראשי צבאים מפוחלצים. בן אדם אמיתי יגיב ברתיעה, בתחושה של זוועה. אנדרואיד “יודע” אמנם איך הוא אמור להגיב, אבל גופו לאו דווקא מציית לו, וכך אפשר לגלות שלא מדובר בייצור אנושי.

מה פיליפ דיק אומר לנו, בעצם? כמובן: שהמנהגים שלנו כאן, כיום, בהווה שבו הוא כותב (או בעתיד שבו הספר ימשיך להיקרא…) – למשל אכילת חיות – הם בלתי נסבלים, מחרידים וברבריים ושמי שיש בו ניצוץ של אנושיות לא אמור לשתף פעולה עם זוועות כאלה.

על הדעת עולה דמותו של גארי יורופסקי, אקטיביסט שפועל למען זכויות בעלי חיים ומקדם את הרעיון שעלינו להיות טבעונים. יורופסקי הפיץ כזכור הרצאה מצולמת שבה תיאר את הזוועות של “תעשיית” הבשר.

נראה כי פיליפ היה סומך את ידו על משנתו של יורופסקי.

מעניין לקרוא את הספר גם כדי לבחון איך סופר בשנות ה־60 של המאה ה־20 דמיין את העתיד. הוא חשב שכל שיחות הטלפון יהיו חזותיות, ולא העלה על דעתו שגם כאשר האפשרות קיימת, רוב בני האדם יעדיפו לדבר בלי להיראות… מצחיק להיווכח שכדי לטלפן, בעתיד שמצייר פיליפ דיק, יש עדיין צורך בתיווך של מרכזנית, והטלפונים הציבוריים מופעלים באמצעות מטבע, כמו בימים שבו כתב את הספר… דיק לא יכול היה כמובן להעלות בדעתו את קיומו של האינטרנט, לכן בני האדם מסתייעים בספרים ובחוברות כדי להעריך את שוויה הכספי של חיה שהם מבקשים לרכוש… האנושות נשלטת בידי הטלוויזיה, שמשדרת לאורך כל שעות היממה – מי חלם בשנות ה-60 על תקופה שבה מרבית הצעירים בכלל לא מחזיקים טלוויזיה בבית, ומעדיפים לצרוך תוכן באמצעים אחרים.

כל אלה קוריוזים משעשעים, אבל לא מהותיים. בעיקרו שומר הספר על העניין שעורר כבר בשנות ה־60, שהרי נהפך לספר פולחן ולתופעה תרבותית.

לאחרונה קראנו דיווחים לפיהם Lamda – בינה מלאכותית שיצרה גוגל – מתיימרת להיות בעלת תודעה, עד כדי כך שהחשש הגדול ביותר שלה הוא שיכבו אותה.

במוזיאון המדע בירושלים, באגף העוסק במחשבים, תלויה על הקיר הכתובת:

היום הזה עדיין לא הגיע, אבל מי יודע, אולי הוא באמת קרב ובא?

לא בענישה חפצנו, עין תחת עין עד שילשים ועד ריבעים; ואף לא במחילה וכפרה, כמובן, אבל רצינו בכל מאודנו שהעולם לא ישכח. להעיד ברבים. לשם כך ביקשנו לשרוד, ואף אחד מאיתנו, לא אני ולא כל האחרים, לא מסר מעולם עדות מלאה. המשא היה כבד כל כך, שכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשאת רק גרגיר אחד, וגם לו היינו שקדנים שאינם יודעים ליאות כמו צבא של נמלים, גם אז כל מה שיכולנו לצבור יחד לא היה אלא תלולית נמלים קטנה לרגלי ההר הגבוה של כל מה שהיה מעבר ליכולתנו. ואפילו הר של כל מה ששכחנו בעצמנו, בצאתנו למאבק נגד השיכחה.

רועי חן, שספרו נשמות ראה אור לפני שנתיים וזיכה אותו באחת מחמש המועמדויות ברשימה הקצרה לפרס ספיר, הוא, בין היתר, מחזאי הבית של תיאטרון גשר.

אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שיש בין כותב הרומן לבין עולם התיאטרון.

נשמות כתוב בארבע מערכות עיקריות. הראשונה מתרחשת בראשית המאה ה־17, בחורביצה, עיירה קטנה בפולין־ליטא. השנייה – ברפובליקת ונציה, בתחילת המאה ה־18, השלישית – באמצע המאה ה-19 בפאס שבמרוקו, והרביעית במאה ה-21, ביפו, כלומר – בישראל.

בין כל מערכה למערכה יש פרק הזרה או ניכור, נוסח ברכט. כידוע, ברכט ביקש לטלטל את הצופה בהצגה כדי שלא ישכח את עצמו ואת המציאות החוץ אמנותית ולא ילך שולל אחרי האשליה התיאטרלית. לפיכך נהג להוסיף להצגותיו אמצעים שינתקו את הצופה מהבדיון: למשל, שירים שהדמויות פצחו בהם, כתובות וכרזות המתארות את המקום, הזמן, הסיטואציה, וכן הלאה.

ברומן שלפנינו שבה ומופיעה בין המערכות דמות שהיא חיצונית, אבל רק לכאורה, שכן עד מהרה מתברר הקשר שלה לכתוב, או ליתר דיוק – לכותב. הדמות הזאת קוראת את הפרקים שקדמו לה, מגיבה אליהם, מעירה הערות, ומחזירה אותנו, כביכול, אל “המציאות”. האפקט שנוצר מרהיב, כי דמות שנוצרת בתוך הסיפור, כמו יוצאת מתוכו ומגיבה אליו, מתווכחת אתו, “מבארת” אותו, מזהה את מקורות ההשראה לכתיבתו ומראה את הקשר שיש בין “המציאות” לבידיון הנובע מתוכה.

בהקשר זה יש לשבח את הבחירה בציור המופיע על עטיפתו הקדמית של הספר. רואים בו ילד שחורג מתוך המסגרת, כמו מנסה לקפוץ החוצה. על פניו הבעה של סקרנות מתריסה, אולי אפילו קצת מבוהלת. מדובר ביצירה שנקראת “בורח מביקורת”, מאת צייר ספרדי מהמאה ה-19, Pere Borrell del Caso, והיא מתאימה להפליא לתוכנו של הרומן המתעתע: מיי מספר לנו אותו, או עליו? היכן מתחילה המציאות? האם הדמות הראשית עשויה באמת לזנק החוצה, מהחלון הבדיוני, או ממש לעברנו, מתוכו?

התיאטרון נוכח בעוצמה רבה לא רק בחלוקה למערכות, אלא בסיפור עצמו ממש. במערכה הראשונה מתחוללת הצגה פורימית קטנה, שקודם לה ויכוח מר בין פרץ, אביו של המספר (במערכה הזאת הוא ילד בשם גץ), שניחן באף דמוי שופר, לבין מלכהל’ה אמו, שיש לה “אף בולבוסי”. האב מבקש לגלח את זקנו, כדי שייטיב לגלם את דמותה של אסתר המלכה, אשתו מתרעמת ומתנגדת: אפילו בפורים אסור לגבר יהודי להתגלח! ההצגה הקטנה מסתיימת בהתרחשות דרמטית שתשפיע על המספר לא רק לאורך חייו כילד בחורביצה, אלא – לאורך מאות שנים!

מאות שנים? כן, כבר במערכה השנייה מתבררת הנחת היסוד של הרומן: נשמתו של גץ היא זאת שמתגלגלת ממערכה למערכה ולובשת בכל פעם את דמותו של אדם שונה, אבל אותו אדם ממשיך לזכור את מה שקרה לו כשהיה בן תשע, ולגיטל, אחותו הצעירה ממנו בשנתיים. הוא ממשיך לחפש תיקון, ממשיך לחפש את אחותו, ושוב ושוב מוצא, אך מאבד אותה, באופנים שונים, כמו שאיבד אותה במערכה הראשונה.

המערכה השנייה מתרחשת, כאמור, בוונציה, וכאן נשמת התיאטרון מתבטאת בנשף המסכות הוונציאני הידוע.

המערכה השלישית כתובה כמעין מחזה – סדרה של דיאלוגים בין שתי הדמויות הראשיות.

במערכה הרביעית אנחנו פוגשים תיאטרון ממשי, זה שרועי חן מכיר היטב: תיאטרון גשר. הוא אמנם לא נקרא כאן בשמו, אבל התיאורים הסובבים אותו נהירים לחלוטין לכל קורא שמכיר את האווירה המאפיינת את התיאטרון ביפו, למשל – המזרקה הקטנה השוכנת בכיכר הסמוכה, בתי הקפה השכונתיים, רחש הים הנשמע מקרוב… כאן, במערכה הרביעית, הגיבור נאלץ בעל כורחו להיכנס ולצפות בהצגה, “שלוש אחיות” מאת צ’כוב…

הרומן מפתיע מאוד. בפרק הראשון נדמה שהגענו אל סיפור קונווציונלי על חיי היהודים בעיירה קטנה בפולין, לפני ארבע מאות שנה. תיאור הווי החיים, הקשר בין תושבי העיירה, הפחד שלהם מהגויים, הכול מתואר בדייקנות ובשכנוע. אנחנו שם, עם הדמויות, אבל גם עם ההערות שאותן משמיע מי שרואה את הדברים בדיעבד. למשל – “רק רגע, נשמות, אתן אולי מדמיינות ילדה בסגנון המאה העשרים ואחת, תוצר של מזון מעובד וחיסונים, עם שיניים של משחת שיניים, שיער של שמפו ציפורניים של חיה טורפת, בת ענקים עם מודעוּת יתרה וגחמות, אבל גיטל לא הייתה כזאת, לא ולא. האנשים במאה ההיא היו נמוכים יותר. מה גרם למין האנושי לגבוה? מזון? רפואה? גנטיקה? אם תשאלו אותי, זה רק האגו, ה’אני’ שהלך ותפח ממאה למאה, זקף את הגו והרחיק בין חוליות עמוד השדרה.”

לכל אורכו רצוף הטקסט בשנינויות קטנות. למשל: “בתלמוד נאמר: איזו היא עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים. אם כך, חורביצה הייתה מטרופולין של ממש.”

או: “אם יהודים קמים מהשולחן אחרי הטשולנט של שבת – הם יקומו גם מהקבר כשיבוא היום!”

וגם: “על מה הוא נואם לו, הרב, על שחיטה כשרה של חזיר?”

ועוד: “כל אדם יסכים שישפילו אותו, אם זה נעשה באופן מכבד.”

בסופו של הרומן אנחנו תוהים: האם המספר, עכשיו אנחנו כבר יודעים שמדובר ב‬גרישה, גבר‭ ‬שתקן‭ ‬ושמנמן‭ ‬שמתגורר‭ ‬עם‭ ‬אימו‭ ‬בדירת‭ ‬שיכון‭ ‬מתפוררת,‭ ‬התגלגל‭ “‬באמת” ממאה‭ ‬למאה, ‬מארץ‭ ‬לארץ‭ ‬ומגוף‭ ‬אחד‭ ‬אל‭ ‬גוף‭ ‬אחר? אנחנו שואלים את עצמנו – מה בעצם משותף לכול הדמויות הללו, ומה המשמעות העמוקה שהן מנסות למצוא?

“שום הצגת תיאטרון לא תתעלה על זאת שהשתתפתי בה בחורביצה,” קובע גרישה, במאה ה-21. אנחנו זכינו ללוות אותו לאורך כל התהפוכות והגלגולים.

בהקדמה לקובץ הקטן והמזמין הזה, כתב העורך, גלעד מאיר, כי רק במקרה הצטברו על שולחן המערכת “שירים העוסקים בנושאים דומים […] חלקם ספציפיים שמשקפים את רוח התקופה.” אחד מאותם נושאים, לדבריו, הוא “פגיעה קיצונית של הורים בבנותיהן, ושל גברים בנשים צעירות.”

הנושא חשוב לי, ולכן פתחתי את הספר בהתרגשות ובציפייה, ואכן, מצאתי בו כמה פנינים שדיברו אלי מאוד. למשל השיר “בָּלַבָּן”, מאת עינת עידן. הוא אינו שייך לתֵמָה שאותה הזכיר גלעד מאיר, ובכל זאת יש בו מבט מעניין אל הנערות:

הֵמּוֹרֶה הַנַּעֲרָץ שֶׁלָנוּ לְמָתָמָטִיקָה
הָיָה קוֹרֵא לַלּוּחַ רַק לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ.
הָיָה נִכְנָס לִשְׁעַת מִבְחָן
וּבִדְפִיקוֹת מְדוּדוֹת וּשְׁקֵטוֹת עַל הַשְֻלְחָן
מְסַדֵּר וּמְיַשֵׁר אֶת עֲרֵמַת הַדַּפִּים,
מִפְרַק כַּף יָדוֹ הָאַחַת עָקם מַשֶׁהוּ
מֵאֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ.
וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן
אֶל הַשָּׁמַיִם הָעֵצִים כְּשֶׁהָיִינוּ
עוֹבְדִים
בְּשֶׁקֶט
הַמְגַמָּה
שֶׁלּוֹ
וּבַמִּלְחָמָה
בְּנוֹ
וְלֹא קָרָאתִי נָכוֹן אֶת הַבְּעָיָה
וְלֹא שְׂרְטַטְתִּי בִּמְדֻיָּק אֶת הַטַבְלָה
וְלֹא הִצְרַנְתִי הֵיטַב אֶת הַנְתוּנִים
וְלֹא רָאִיתִי אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה
וְעַד הַיוֹם אֲנִי זוֹכֶרֶת
שָׁלֹא הָלַכְתִּי לַשִׁבְעָה

השיר מכניס אותנו ישירות אל תוך המצב הנפשי הרגיש, הפגיע, של רגע אחד קצר לכאורה – רסיס זיכרון מהנעורים. הדוברת מתארת כיצד ישבה במבחן במתמטיקה, תועה ולא ממוקדת, מביטה במורה שלה. הזיכרון מתנגן בקונטרפונקט מדויק ומסמר שיער עם צלילים של מנגינה אחרת, נוספת, שמשתלבת עם הרגע המסוים ההוא: המורה שלה “הנערץ” – כי הוא טוב לב וקשוב לתלמידיו: אל הלוח הוא מזמן רק את מי שרוצה בכך, שכן אינו מבקש להשפיל או להכאיב – נראה לה לגמרי שקוע בעצמו. תלמידיו עסוקים בפתרון השאלות במבחן. בד בבד עם מה שמתרחש בכיתה עולים הצלילים של המנגינה האחרת: המורה שָׁכַּל את בנו “במלחמה”. האם כבר היה אב שכול ביום המבחן המתואר בשיר? על מה הוא חושב כשהוא מסתכל בחלון, מהורהר, מיוסר? הם “עובדים בשקט” – תלמידיו הקרובים, “המגמה שלו”. במקום לעסוק בענייני המבחן הדוברת עסוקה במורה, בוחנת אותו, עוקבת אחריו, רואה שהוא שקוע כולו ב”אֵיזֶה אֵרוּעַ עָלוּם, כַּנִּרְאֶה קָשָׁה, בַּעֲבָרוֹ”.

היא משרגת את המחשבות והזיכרונות: היא לא קראה היטב את הבעיה, לא ראתה “אֶת הַתְּמוּנָה הַגְּדוֹלָה”, ולצד זאת היא  זוכרת, ומתייסרת, מכך שלא הלכה לשבעה לאחר מות בנו של המורה. וכשהיא מספרת על כך היא ממשיכה להיות אתו, עם המורה הנערץ, שוהה אתו ועם העצב שלו, שממשיך להקרין גם עליה, שנים רבות לאחר מעשה.

השיר “ממואר” מאת אורית מיטל דומה ושונה: גם בו מביטה הדוברת על חייה, ועורכת מעין סיכום:

מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל?
מֵהַסּוֹף
מַגֵּפָה עוֹלָמִית?
מַשְׁבַּר אֶקוֹלוֹגי?
קַטְלָנִי
אַכְזָרִיּוּת?
הָיְתָה, תִּהְיֶה, יֵשׁ
מְרִיבוֹת בַּמִּשְׁפָּחָה?
חֲבֵרֻיּוֹת שֶׁהִסְתַּיְּמוּ?
לִמּוּדִים, דּוֹקְטוֹרָט בְּסִפְרוּת
כְּמוֹ שֶׁאִמָּא וְאַבָּא רָצוּ?
יֵשׁ
בְּעָיוֹת בָּעֲבוֹדָה?
בַּפַּרְנָסָה?
הָיוּ, יֵשׁ
מַחֲלָה סוֹפָנִית?
הָיְתָה. הִבְרֵאתִי
גֶבֶר שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה, בּוֹכֶה
וְלֹא רוֹצָה לָקוּם?
הָיָה. יָצָאנוּ מִזֶּה
לֵדוֹת?
שְׁתַּיִם
הַפָּלוֹת?
הָיוּ
יְלָדִים?
כְּבָר גְּדוֹלִים עַכְשָׁו
אַבָּא חוֹלֶה בְּאַלְצְהַימֶר?
הָיָה, עָבַר
אִמָּא מֵתָה פִּתְאֹם?
אַרְבָּעִים שָׁנָה עָבְרוּ
תְּשׁוּקוֹת, בְּגִידוֹת, בּוּשׁוֹת?
הָיוּ, עָבְרוּ
עֶצֶב, יֵאוּשׁ, חֵשֶׁק לָמוּת?
הָיוּ, עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו?
שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת בַּמִּטָה
שׁוֹכֶבֶת עַל צַד שְׂמֹאל
זוֹ לֹא הָרוּחַ
שָׁמְנִיעָה אֶת עַנְפֵי הַקְטָלָב
זֶה לֹא הַקְטָלָב
שֶׁנַּע בָּרוּחַ
זוֹ אֲנִי כָּאן, מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹשָׁמֶת
כֵּן
אוֹהֶבֶת
כֵּן, כֵּן

ספירת המלאי מונה לאחור כאבים ומשברים: הכול היה שם: מוות, התמוטטות נפשית, אכזבות, עלבונות. את כולם היא מצליחה לציין במילה או שתיים, מילים טעונות מאוד, שכל אחת מהן צופנת בתוכה סיפור ארוך. הפרטים עולים בדעתה של הקוראת, שמשלימה בדמיונה את כל חלקיו ודקדוקיו. הבעיות המוזכרות עדיין ידועות לדוברת, אבל כרגע היא שוכבת במיטה, בשעת בוקר מוקדמת, מביטה בחלון, רואה ענפים נעים, אבל חשה שהתנועה האמיתית נמצאת בתוכה: היא נושמת. היא אוהבת. “כן, כן”.

השיר מסתיים במילים המאשרות, המבטיחות שאפשר להתגבר, אפשר למצוא שמחה וחיים גם לנוכח מגיפות עולמיות ומשברים אקולוגיים – במישור הכלל אנושי, וגם על הפלות ומריבות – במישור האישי. אפשר להמשיך לחיות, ואפילו – לאהוב! כן, כן.

השיר השלישי שאני מבקשת להתייחס אליו הוא “רעה חולה”, גם הוא של אורית מיטל.

כאן פונה הדוברת אל אמה שמתה “לפני שהספיקה להיות אמא שלי”, לפני שנולדו נכדיה. היא נזכרת באירוע מעברה: “בת שש־עשרה ובהריון”, חושבת על הדברים שאמרו לה הוריה: אביה – “כל פרה יכולה ללדת”, אמה – “אבל היא לא בשלה”. היה לה כבר, לדוברת “נסיון עשיר” יותר מזה של אמה, אבל “עושר / כזה נחשב מפוקפק אז”, ואמה רצתה בשבילה שתשיג “בעל חזק, חכם, מפרנס” בניגוד לה, שרצתה “גבר / טוב לב, סקסי ולא מושג”, והנה הפער הארכיטיפי שבין אמהות לבנות, בין הראייה שלהן את הצרכים והרצונות שאמורים להיטיב אתן. הבת הלכה “מבכי אל בכי”, משחק מילים מקורי לביטוי המרצד שם, “מדחי אל דחי”, אנחנו שומעים אותו, כמובן, ומקשרים דחי – מעידה, התמוטטות, כישלון – עם בכי.

בבית האחרון בשיר מספרת הדוברת לאמה הנעדרת שהצליחה לגדל “שני בנים בלעדייך”, ששרה להם את שיריה של האם, ומסיימת בשורות הנוגעות כל כך ללב:

אַתְּ אִתִּי כָּאן
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אִתָּךְ שָׁם

השיר המתורגם מאנגלית “פעם ראשונה: 1950” מאת הונור מור (תרגמה דורית ויסמן) משחזר חוויית ילדות מחרידה: מה שעולל נער צעיר שהוזמן להיות שמרטף של הדוברת ושל אחיה התינוק. הזוועה מתוארת לפרטיה, ועם זאת היא נראית מתוך עיניה של הילדה, שלא הבינה בדיוק מה קורה: “זה העור שלך, הדבר הזה, ראש, החריץ הזעיר שלו / כמו עין עצומה של תינוק שעדיין מתהווה / כשאתה מלטף, זה מתקשה כמו חגורה חדשה – ” ההתנסות כולה מתוארת כך, ולכן – מזוויעה שבעתיים. השיר לא מביט לאחור, לא מספר לנו בדיעבד מה הייתה השפעתה של הפגיעה על חייה של הדוברת, אנחנו נשארים עם שורות הסיום:

אַתָּה אָדִיב. בְּאוֹר יוֹם וְדֶרֶךְ חָרִיץ רָחָב
שֶׁמַּשְׁאִיר סוֹכֵךְ פָּתוּחַ, אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ מוֹשֶׁכֶת,

אֶת גְּבֶרֶת פִיץ’ מוֹשֶׁכֶת פְּנִימָה, בְּחוּט חָלוּד,
כֵּהֶה מִפִּיחַ, מִמֻסְגָּרִים בֶּחָרִיץ, חַלּוֹנָהּ, יָדֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת
שְׁמַּבְזִיקוֹת, מְמַכְּנוֹת חֲגוֹרוֹת, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת,
בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת.

ננופואטיקה, שמו של כתב העת “לספרות קצרה” המופיע כספר זעיר – אפשר כמעט לחפון אותו בכף יד אחת – הוא מועט המכיל את המרובה.

אני נזכר בחוויה שזעזעה אותי: בעת טיול אל אגם בּוֹדֶנְזֶה קראתי בעיתון מקומי של מחוז באדן ביקורת על מחזהו של סארטר “מתים ללא קבורה”, המתאר דברים נוראים ביותר.

ניכר שהמחזה עורר במבקר תחושת אי־נוחות מעיקה. אולם הוא לא ייחס את אותה אי־נוחות מעיקה לזוועה שבדברים עצמם, שהיא הזוועה של עולמנו, אלא הפך את הדברים על פיהם וטען שבמקום גישתו של סארטר, המעבירה את אותה זוועה, מוטב לנו — כמעט אפשר לומר — “לעסוק בדברים נעלים יותר”: אסור לנו להכיר בחוסר המשמעות של הזוועה. בקיצור: באמצעות קשקוש אקזיסטנציאליסטי נשגב, חפץ אותו מבקר להתחמק מן ההתעמתות עם הזוועה.

הזוועה עלולה להתרחש שוב אם מסרבים להתמודד אתה, ואם מתייחסים לכל מי שמעז להזכיר אותה, בלי לנסות לעדן אותה, כאילו הוא האשם, הוא, לא הרוצחים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

“נשאלת השאלה אם חייו של אדם, שגדולתו נובעת ממה שעשה בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות, הם נושא ראוי לביוגרפיה”, שואלת את עצמה ההיסטוריונית אניטה שפירא (כאן קישורים לרשומות שלי על שנייים מספריה – על בן גוריון, ועל הביל”ויים).

את השאלה שאלה את עצמה כשהתלבטה אם לכתוב את הביוגרפיה של ברנר, אבל אפשר להחיל אותה גם על הספר שלפנינו, שהרי האוטוביוגרפיה שכתבה שפירא עוסקת באקדמאית וחוקרת, שכתבה לא רק ביוגרפיות (גם על ברל כצנלסון ועל יגאל אלון), אלא גם ספרי מחקר שעסקו בתולדות היישוב בארץ ישראל.

התשובה לשאלתה היא חד־משמעית: כן. הספר שכתבה על עצמה מרתק, גם אם רוב עיסוקה נעשה, כפי שתיארה את ברנר, “בין ארבעה כתלים ולרוב ביחידות”.

סיפור חייה מרתק, ואפשר ללמוד ממנו רבות על התקופה, ועל ההתמודדויות שניצבו בפניה כמי שיכולה לייצג רבים מבני דורה.

הסיפור מתחיל בגוף שלישי. מתוארת בו ילדה שגילתה יכולת הישרדות יוצאת מהכלל: ביום שבו בני זוג שביקשו לאמץ אותה השכיבו אותה לישון במיטה שבה המצעים לבנים ונקיים, “רעננים ומעומלנים”, היא ידעה היטב איך עליה לנהוג: להיות “מנומסת ונחמדה”, להקפיד “לאכול בפה סגור”, היא גם “אמרה תודה,” וברגע הקריטי, כך היא חשה במבט לאחור, “אמרה, מן הסתם בחיוך של ילד שיודע שגורלו מוטל על כף המאזניים ובעורמתו מפעיל את קסמיו על המבוגרים: ‘כל כך טוב כאן, אני יכולה להישאר פה?'”.

הילדה היא, כמובן, אניטה, ששני הוריה נעלמו, כנראה כשהייתה רק בת שנתיים. היא ניצלה כי פליציה אמה הביאה אותה למנזר (וכנראה שנרצחה דווקא אז, כשחזרה מהמנזר. אניטה לא יכולה שלא לתהות אם אולי הייתה נשארת בחיים אילו לא פעלה כדי להציל את בתה הפעוטה), “פליציה אולי הייתה ניצלת אלמלא הביאה אותה למנזר”. אביה – היא יודעת עליו רק שהיה עורך דין – נעלם. ייתכן שגם הוא נספה רק משום שניסה לחזור. במשך שנים רבות חיכתה לו, כי אמה הסבירה לה שבאמצעות כתם הלידה שעל כתפה הוא יזהה את בתו הקטנה.

אניטה לא מתלוננת ולא מקטרת. “מימיה במנזר היא זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי הלחם הקדוש שהיו קשים לבליעה. היא לא זכרה חום או איבה. זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים, זמן ששורדים בו.”

באותה מידה של השלמה היא מתארת איך נאלצה להחליף זהויות: בדרכם ארצה עברו הוריה המאמצים בצרפת ושהו שם כמה חודשים. “לפולנים יצא שם רע בפריז כרמאים. לעומת זאת, הרוסים נחשבו כמעט גיבורים לאומיים, ותפארת הצבא האדום הייתה על כל לשון. לכן כשהתבקשה כל תלמידה לשיר משהו בשפת אימה, היא לא העזה לשבור את המסווה ונעמדה לשיר ברוסית. היא ידעה מילים מעטות ברוסית, ומהן הרכיבה זמר שהיה נושא להלצות של כל המשפחה כשהיא חזרה והשמיעה אותו בבית. הצרפתים לא הבחינו בכך כמובן. החלפת זהות נראתה לה עניין טבעי: את יהודייה, אחר כך נוצרייה, אחר כך שוב יהודייה, את פולנייה או רוסייה, הכול לפי הצורך. ובליבך את יודעת כל הזמן מי את.”

הסיפור נמשך בגוף שלישי עד לרגע שבו, אחרי שהילדה וההורים המאמצים מגיעים לארץ ישראל, החליטה המורה שלה בכיתה א’ לשנות את שמה מאניטה לחנה. אניטה מתקוממת ומתנגדת: “אני אניטה ואניטה אישאר. די לנשף המסכות! וכך היה. מעכשיו אני אניטה, אין יותר זהויות מתחלפות”. משם ואילך, ממש במהלכו של משפט אחד, היא ממשיכה לכתוב בגוף ראשון.

סיפורה מרתק. תמיד מעניין ללמוד על מי שלא רק ניצלו, אלא גם הצליחו, התפתחו, בנו לעצמם חיים של סיפוק, עשייה והישגים. וכאלה היו חייה של אניטה: מילדה יתומה, אסופית, היא הגיעה לפסגות ולמימוש מקצועי כחוקרת, עלתה בסולם הדרגות באקדמיה, פרסמה ספרים, וגם נישאה, חיה בזוגיות אוהבת מטפחת ותומכת, וילדה ילדים מוצלחים.

התהליך שבו עברו חייה מרתק. מה ואיך נודע לה במרוצת הזמן על הוריה הביולוגיים? מה היו היחסים שלה עם ההורים המאמצים?

גם תיאור ההתלבטויות שהיו לה לאורך דרכה המקצועית מעניין מאוד: איך הגיעה להיות היסטוריונית שמתמחה דווקא ביישוב הארץ ישראלי? מה חשבה כשהחלה לכתוב ביוגרפיות, ומה היו שיקוליה? מה הרגישה כשהצליחה כל כך? מרתק ללוות אותה בדרכה, להכיר אותה, וללמוד מי עומדת מאחורי ספרי המחקר הרבים והמעניינים כל כך שפרסמה.

כל מי שאינו שייך לקבוצה הרודפת עלול ליפול לידיה, פשוטו כמשמעו; מדובר כאן, אפוא, באינטרסים אנוכיים ביותר, שיש לתת עליהם את הדעת. כללו של דבר, יש לברר את התנאים ההיסטוריים המסוימים והאובייקטיביים לרדיפות.

בעידן שבו אבד כבר הכלח על הלאומיות, נוטות כפי הנראה תנועות של התחדשות לאומית לנקוט פעולות סדיסטיות.