לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

הבקבוק היפה הזה שאתה מחזיק בידך. לאחר שנשתה את היין שבו, נטיל אותו לפח האשפה… אינך סבור שזה פשע, רישעות וטיפשות? חשוב על מה שהיה קורה לבקבוק הזה לפני פחות מחמישים שנה, לפני פחות משלושים שנה…

כשנתרוקן, היו מניחים אותו במחסן. עד לבציר הקרוב, והיו שבים וממלאים אותו יין, או שהיו מפרישים אותו למטבח, ליצוק לתוכו מיץ פירות שהיו מבשלים בבית לקראת החורף. או שהיו מניחים אותו על איצטבא במטבח, ליטול בו שמן מן הפח, לקחת בו מים למסע, לשגר בו מתנה לידידים: מי חשב על זריקה לאשפה? ואם נשבר הבקבוק, היו משתדלים לתקן בדבק, או לשייף את שׁוּלָיו, כדי שישמש אגרטל לפרחים או כוס. ואם נשבר לרסיסים, היו קובעים את הרסיסים בשיכבת הטיח העליונה של גדר הבית, כדי שאם ירצו גנבים לפרוץ לחצר, יבואו על עונשם. ובשברים הקטנים, הנוצצים, היו ילדים משחקים…

ועכשיו כתוב על הבקבוק "לשימוש חד־פעמי"… למה חד־פעמי? אתה יודע כיצד הם מסבירים זאת; הם אומרים כי על ידי השמדת בקבוקים, כלי־אריזה ושאר חפצים הם מגבירים את התעסוקה בעולם ומחזקים את התעשיה…

שקר וכזב! על ידי שימוש חד־פעמי הם משמידים את התרבות. יש רק דבר אחד שהוא חד-פעמי, וזה האדם עצמו, הפרט. אתה יכול לשער בנפשך איזו עצבות, איזו בדידות ואימה מקיפים את הדבר החד־פעמי הזה… וכדי שיוכל האדם לשבור את מעגל חד־פעמיותו, את ערירותו המנוולת, הוא מחפש לו דרכים, הוא מחבר מוסיקה, הוא מצייר, הוא מקים בניינים… והוא עושה עוד דבר אחד: הוא מעביר חפצים ממנו אל יורשיו. מאם לבתה, מאב לבנו… כן, בקבוקים., למשל… למה לא? אסור שהחפצים הללו יהיו גם כן חד־פעמיים, מפני שאז אבדנו… לחיות בעולם שכולו חד-פעמיות? הרי זאת התאבדות, טירוף…!

בנימין תמוז, 1985