אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".

כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".

במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."

במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."

ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."

ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."

את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.