מוקי הדר שימש במשך שנים ככתב שטח ב”מבט”, עורך בכיר בתוכנית “בוקר טוב ישראל”, וגם השתתף ב”במבט שני”, וב”יומן”.
לאחרונה הוציא לאור ספר שבו תיעד את הטורים שאותם כתב בשנים האחרונות ב”אבן שהם”, כתב העת המקומי של שוהם, עיר מגוריו.
הטורים נפרסים על פני עשור, וגם כשהם עוסקים בעניינים שלכאורה אבד עליהם הכלח, כאלה ששייכים כבר להיסטוריה מבחינת האירועים שבהם הם מתמקדים, הם ממשיכים להיות רלוונטיים, אקטואליים ומעוררי מחשבה.
כך למשל הטור “אותות מלחמה”, שכתב “בדרך לקלפי”, באחת ממערכות הבחירות בעבר. הוא מתאר בו את שלל אותות המלחמה שזכה בהם, החל בששת הימים וכלה בצוק איתן, ומסביר שבכוונתו לענוד את כולם בדרכו אל הקלפי, כדי למקד את תשומת הלב בעיקר, “שאלות של חיים ומוות” ולא בטפל, “ציוצים של יאיר נתניהו והשפם של עמיר פרץ”. השפם של פרץ ממקם אותנו בבחירות של 2019, שנראות עכשיו רחוקות כל כך, אבל הנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של עוד מערכת בחירות, ושוב לא מתקיים “דיון רציני בשאלה מה בעצם עדיף למדינת ישראל, שיח של שלום או שיח של מלחמה,” אף על פי ש”אין הזדמנות טובה יותר מאשר מערכת בחירות, כדי לשתף בדיון כזה את האזרח הישראלי, שקולו יכול באמת הפעם להשפיע על עצם חייו.”
תובנות מהסוג הזה זרועות לאורכו של הספר, וההקשרים שבהם הן מופיעות מעניינים ומעוררי מחשבה.
הספר נפתח בטור העוסק בתחום שבו התמקד הדר בעשייתו המקצועית. הוא נקרא “מפליני ועד פרשננו באולפן”, והדר מאיר בו תופעה שבולטת מיד לעין, לאחר שהדגיש אותנו למעננו: השינוי המהותי שהתחולל בעשורים האחרונים באופן שבו הטלוויזיה מטפלת באקטואליה.
בראשית דרכם, הוא מספר בקריצה, שאפו הכתבים להיות “פליני”: כלומר, ליצור כתבות מושקעות, קולנועיות, כאלה שצולמו בשטח, עברו עריכה מוקפדת, כתבות שצירפו אליהן קטעי סאונד מתאימים, ובקיצור – עבדו עליהן קשה וביסודיות. ואילו היום, כך הוא מראה, וכמובן לגמרי צודק, אין מדובר כמעט בכתבות שטח. מי שנמצא במרכז התמונה אינו האירוע המסוקר, אלא הכוכב, המגיש, ה”טלנט” או הכי טוב “הפרשן”, שיושב בדרך כלל באולפן ומדבר את עצמו לדעת. גם אם כתב מגיע לשטח, הוא במרכז, לא האירוע החדשותי שאותו נשלח לסקר. הדר מציג בפנינו דוגמה מאירוע כזה שבו נכח: “הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה הזו,” הוא כותב, וממשיך: “ביום שבו נהרגו שנים עשר חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בג’נין, במבצע ‘חומת מגן’. הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת, והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. ומה ראו הצופים בבית? רק קלוז אפ של הכתב, שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה”ל.”
העדות הזאת מדהימה. לא פחות.
כפי שאפשר כבר להבין, הדר אינו מהסס להביע בעקביות ובשכנוע רב את השקפת עולמו ה”שמאלנית” – כך מכונה כיום מי שדוגל בשיוויון זכויות אזרחי, ונבהל ונגעל למשל מגזענות. בטור “גזענות כפי שחוויתי בעצמי” הוא מתקומם נגד “ההצעה להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים בגדה” ומתאר אירוע גזעני שנכח בו ב-1970, באחד מביקוריו בארצות הברית. הדר נקלע למסעדת דרכים קטנה, צמודה לתחנת דלק, לשם הגיע עם חבורה של גברים. כולם היו תיירים, חוץ מסטודנט אמריקני שחור אחד. לתדהמתו, סירבה המלצרית לשרת את אותו סטודנט והודיעה לחבורה שרק אם חברם השחור יצא מהמסעדה, תוכל לקבל מהם את הזמנתם. הסטודנט האמור ויתר מיד, אבל חבריו קמו במחאה ועזבו את המסעדה.
“אני מצפה מכל אדם מוסרי לעשות מה שעשינו במסעדה,” מסכם הדר, וזאת “אם יחליט שר הביטחון וראש הממשלה להיכנע לגחמות מתנחלים להפריד בין יהודים לערבים באוטובוסים”.
יש טורים מחרידים ממש, שבהם הדר נזכר באירועים מהעבר, למשל הטור “איזהו הגיבור? חזרה מדדממת אל גבעת התחושת, עם המפקד עובד יעקובי”, שבו מתברר כי הקרב בגבעת התחמושת הוא לא רק סיפור הגבורה שנצרב בתודעה של כולנו, אלא בעיקר – פשלה גדולה של המח”ט, מוטה גור, ושל מפקדי הגדודים, “שהחליטו להיכנס לקרב על ירושלים בלילה – ללא מודיעין, ללא מפות, ללא זמן להכין את הקצינים והחיילים ללחימה.”
בפרק שבא מיד אחריו, “משחקים באש, הפיתוי ליזום פעולה נגד איראן יכול להצית תוצאות לא צפויות, כפי שלמדנו מהמקרה הירדני” הוא מראה לְמה הובילו פרובוקציות שיזמה ישראל. באוקטובר של שנת 1965, כדי לנסות ולהשתלט על שטחים חקלאיים בשטח ההפקר שבין ישראל לירדן, שלחה לשם ישראל חקלאים־לכאורה כדי שיעבדו עם טרקטורים האדמות שלא היו שייכות ליישובים הישראליים, תוך הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. הירדנים הגיבו בכך ששלחו טרקטוריסטים משלהם, ובהמשך – ירו על הישראלים. בעקבות אותה תקרית איבדו לדבריו הירדנים את האמון בכנות עמדותיה של ישראל, ולכן נגררו כשנה וחצי אחרי כן למלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה כיבוש הגדה המערבית ובעקבותיו – “מפעל” ההתנחלויות. “יש מי שיאמרו, בפרספקטיבה של חמישים שנה, שמוטב היה כי ירדן לא הייתה נכנסת כלל למלחמת ששת הימים, וכך לא היינו צריכים עד היום להתמודד עם הבעיה הפלסטינית המדממת,” הוא מוסיף. חומר למחשבה.
גם הטור “הכול בגלל מסמר קטן, משל על פרסות סוסים, על הסכמים מדיניים וגם על ואליד דקה” מעורר מחשבות. הוא מראה כיצד סירובה של ישראל לאפשר לאסיר פלסטיני להתייחד עם אשתו “הטבה שישראלים רוצחי ערבים כמו עמי פופר או רוצח רבין יגאל עמיר זכו לה ואף העמידו צאצאים”, גרם לכך שהמשא ומתן עם הפלסטינים התפוצץ. בגלל הוואקום שנוצר בעקבות ההפסקה של שיחות השלום, הכניס אבו מאזן את החמאס לממשלתו. “ישראל הגיבה בזעם והודיעה סופית כי אין פרטנר”, והדר קובע: “כך נפלה הפרסה מרגלו של הסוס.”
מכאן ההתפתחויות היו מרות וקשות: חטיפתם ורציחתם של שלושת הצעירים היהודים. מעצר של חמש מאות אנשי חמאס בגדה. כמה טילים ופצמ”רים על יישובים בארץ. “צוק איתן”. מבול של טילים על ישראל והפצצות עזות ברחבי רצועת עזה. שבעים ואחד הרוגים ישראלים, יותר מאלפיים הרוגים בעזה, והרס עצום של מבנים ותשתיות ברצועה. האם כל זה באמת היה נמנע אילו התירו לאסיר הפלסטיני להתייחד עם אשתו? אין לדעת. אבל רצף האירועים שהדר משרטט מעורר מחשבות.
יש טורים משעשעים, למשל הטור “גם דובים וגם יער”, שבו מסביר הדר “איך למדתי ששיעורי האנגלית בתיכון לא מספיקים לשרוד על גבול קנדה” (רמז: ההבדל בין bear ו–beer…)
ויש טורים מרגשים. למשל – הטור “שעות, דקות, שניות, אהבה הירואית ששרדה את תקתוק השעון. סיפור אמיתי ליום השואה”, שבו הוא מתאר כיצד התחקה על עקבותיו של סיפור מדהים: חסיד אומות עולם וצעירה יהודייה שהסתיר אותה בתוך מגדל השעון של עירו.
טור מרגש אחר הוא “יום העצמאות של ז’ק ברנס” שאותו הקדיש הדר לשכנו. הדר מתאר את קורות חייו של אותו ברנס, שהגיע מילדות של עוני ומחסור עד לדוקטורט בכימיה, איך נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו, אך לא ויתר, ובמאמצים מעוררי השתאות והערצה הצליח בכוחות עצמו בלבד ללמוד לבחינות הבגרות, להתקבל לאוניברסיטה ולהמשיך ולהתקדם. איש מעורר השראה!
הספר כולו מעורר השראה. אין כמעט עמוד שלא סימנתי בו שורות וקטעים כדי להתעכב עליהם ולחזור אליהם בעתיד.
יש לי רק הערה אחת: מוטב היה אילו צוין לצד הכותרת של כל טור התאריך שבו נכתב, שכן הם אינם מסודרים בספר באופן כרונולוגי. תוספת כזאת הייתה יכולה להקל על הקורא ולמקם אותו יותר טוב בתוך ההקשר שבתוכו הופיע.
