מרי שלי, "מרובע גותי": משקה משכר יותר מיין…

"אין ספק שזאת הרפתקה רומנטית מהסוג הנחות ביותר", ממלמלת דמותו של איש צעיר ומאוהב, ורנון, שתר אחרי מה שנראה כרוח רפאים: הוא איבד את אהובתו, יתומה ענייה ותמת לב שדודתו התנכלה לה עד כדי כך שהביאה למותה. מותה לכאורה! בעוד זמן לא רב יגלה ורנון שרוזינה בכלל לא מתה. שאהבתו תגאל אותה. ואפילו אביו, שנעתר בעבר לתככים המרושעים של אחותו, יגלה שבעצם הוא אוהב את הנערה, ואינו כועס עליה על שניסתה כביכול לפתות את בנו: "מחצית תוקפנותו כלפיה נבעה למעשה מכעסו על עצמו על שנהג בה ברשעות כזאת", ולכן "עד מהרה החל מצפונו נוקף אותו." מערך העניינים שיכול להביא לסוף הטוב הושלם: הדודה הרעה תיעלם, הזוג המאוהב יתאחד, יוסר הנופך המאיים והמרושע, רדוף הסודות האפלים, שאפף את הטירה המוזרה, הנהר המפחיד, הטרשים והרוחות, האוהבים יתחתנו, וישובו לבקר בטירתם, שנראתה להם פעם מכושפת. היא עתה סתם אחוזה וולשית, שנבנתה אמנם "בנוף בראשתי," אבל היא רק הרקע ל"איחודם המאושר".

זוהי רוח הדברים השורה על ארבעת הסיפורים הקצרים בקובץ מרובע גותי: מיסתורין, אימה, וכמעט תמיד – הבטחה לסוף טוב, שמקל על תחושת הפחד המלווה את מי שקוראת אותם. כמו בסרטים הוליוודיים שבהם אין סיכוי שהרעים יגברו על הטובים, כך גם כאן הסוף המובטח מרגיע, ומאפשר להתמסר אל המוזרות והזרות שהסיפורים מעוררים.

מרי שלי מוכרת כמובן מיצירה אחת, מפורסמת מאוד, שכתבה: הסיפור על כתיבת "פרנקנשטיין" מוכר: מרי שלי כתבה אותו ב-1816 בערב קר אחד, בעת שביקרה בז'נבה ביחד עם אחותה, ועם בן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי. השלושה נפגשו עם המשורר הלורד ביירון, והחליטו לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי שלי ניצחה בגדול.

"פרנקנשטיין" שלה, שנחשב כיום סיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון. (על השאלה "מיהו פרנקנשטיין?" השיבה נועה מנהיים בספרה הרשת התרבותית).

דווקא מכיוון ש"פרנקנשטיין" מוכר כל כך, מעניין במיוחד לקרוא סיפורים אחרים שכתבה מרי שלי, ולהכיר את סגנונה הייחודי.

כאמור, בכל אחד מהם מובטח הסוף המרגיע, אבל הדרך אליו רצופה במכשולים, ובתופעות על טבעיות. הסיפור הראשון, "גלגול", נפתח אפילו בהקדמה שמכניסה אותנו לתוך העל טבעי: "שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה וינסה להסתירה, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר."

אז יש לפנינו צעיר מפונק, עשיר־שירד מנכסיו, שגמד מיסתורי, דמוי מפיסטופלס, מלמד אותו לקח חשוב. ויש – בן תמותה נצחי שלגם שיקוי פלא ובעקבות כך אינו מזדקן, ויש אישה צעירה, יפה ומאוהבת, שצריכה ללמוד בדרך הקשה עד כמה טעתה: "הובלתי להאמין שכדי לשמח את החיים, אסור לפגוע במתים; וחשתי כמה מרושעת ושקרית היא מחשבת ההבל הזאת, שבלבלה חסד וטוב בשנאה ורשעות."

מעניין להבחין באפיונים שונים של העולם שמרי שלי מתארת. כך למשל נראה שבמציאות החיים שהיא מכירה כמעט "אסור" לבני אדם להיות מכוערים. כיעור מתפרש כרוע, איוולת, תכונה שראויה לגנאי, תיעוב ובוז. וכך כשהגיבור מתכער יום אחד, הוא עצמו נרתע ממראה דמותו, והוא יודע היטב ש"למרבה כיעורי עלולים ילדים לסקול אותי באבנים, כמו הייתי מפלצת."

משעשעת הנחת היסוד שמציבה מרי שלי באחד הסיפורים: "ידעתי שבכל אמנות הכישוף קיימות נוסחאות והשבעות שאיש מהעוסקים בהן אינו מעז להפר", והרי זהו באמת אחד מכללי היסוד בכתיבת מדע בידיוני: יש לקבוע במסמרות את חוקיה של המציאות הבדויה, ואסור לחרוג מהם, שהרי אם הכול אפשרי, שום דבר לא אפשרי, והחוקים, גם כשאינם כאלה שהמדע מכיר בהם, חייבים להתקיים כשבוראים מציאות חלופית לזאת המדעית המוכרת לנו על פני כדור הארץ.

מרי שלי מעלה בסיפורים סוגיות פילוסופיות. למשל – האם המוות הוא בהכרח אויב שאורב לנו? איך היו נראים חיים של בן אלמוות? מה למשל יקרה לקשר שלו עם אישה אהובה שהולכת ומזדקנת, והוא נשאר ונראה תמיד בן עשרים? איך יחוש כשהיא תמות והוא נידון להישאר בלעדיה לצמיתות?

מעניין לאתר עקבות ביוגרפיים בכתיבתה של מרי שלי. כך למשל נראה לי שאפשר לקשר את תיאור השיקוי שנטל בן התמותה הנצחי עם התמכרותו הידועה של בעלה של מרי שלי, ונראה שגם שלה, ללאדנום, תמיסת אופיום המשמשת כסם הרגעה: "קורנליוס רקח משקה מחיה נפשות – משכר יותר מיין וריחני יותר מכל פרי – שנראה כי הכיל סגולות מרפא חזקות, נסך שמחה בלב ומרץ בגפיים, אולם השפעתו תתפוגג במהרה". מעניין ודי משעשע…

את הסיפורים היטיב לתרגם מאנגלית יהונתן דיין, ואין ספק שהעברית המלוטשת שלו תורמת רבות להנאה מהקריאה.

השאר תגובה