על גב הספר מצוטט משפט שגרהם גרין כתב על אריק אמבלר: "ללא ספק, מחבר ספרי המתח הטוב ביותר". לא הופתעתי מדברי השבח הללו, שכן מסע אל לב הפחד הזכיר לי מאוד את הספר The Confidential Agent – הסוכן החשאי –שכתב גרהם גרין. בשניהם שוררת אותה אווירה ספק הגותית, ספק מפוחדת ומאוימת, בשניהם יש דמות נשית שנויה במחלוקת  (אצל גרהם גרין היא מרשימה ונוגעת ללב הרבה יותר), ושני הספרים מצייתים לחוקי הז'אנר של ספרי מתח. בספרו של גרין אדם ששמו נמסר רק כאות הראשונה של שמו – ד' – מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים בארצו פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

בספר שלפנינו אדם בשם גרהם, מהנדס אנגלי שמייצג חברה לייצור נשק, נקלע להפתעתו להרפתקה לא צפויה: בדרכו חזרה לאנגליה, ובניגוד לתוכניותיו, הוא נאלץ לעלות על סיפונה של אונייה שמפליגה מטורקיה, שם הוא מסתבך ברשת של מרגלים, סוכנים חשאיים ומתנקשים. 

כמו עשרים ואחד מספריו של גרהם גרין (ביניהם – הסוכן החשאי) שעובדו לסרטי קולנוע, (חלקם בשני עיבודים שונים), גם את מסע אל לב הפחד הפכו לסרט, שאותו ביים אורסון וולס ב-1943.

 

הסוכן החשאי נכתב על רקע מלחמת האזרחים בספרד. מסע אל לב הפחד ראה אור לראשונה ב-1940, ומלחמת העולם נמצאת גם בלבו וגם ברקע שלו. 

על האונייה פוגש גרהם שלל טיפוסים: בני זוג צרפתים שלא מפסיקים להתקוטט, סוחר טורקי,  אם ובנה האיטלקים, ארכיאולוג גרמני, ועוד כהנה וכהנה. תכלית קיומו של הספר היא הצורך של גרהם להגיע לאנגליה בזמן, ולסכל את ניסיונותיהם של הגרמנים לבלום אותו, ולמנוע את הגעת הציוד שמפעלו מייצר לידי בעלות הברית. 

גרהם מצטייר כאדם תמים שעלול ליפול טרף לידיהם של סוכנים חשאיים מתוחכמים ואכזריים. האם מזימתם תצלח? האם  ידע לגבור עליהם?

כמה מהדברים שאומרות הבריות בספר נשמעים מוכרים להדהים: 

"צורת השלטון הדמוקרטית לכאורה מציבה מכשולים בדרכו של אדם במעמדי" רוטן אדם ששמו "קולונל האקי", פונקציונר טורקי שמתערב בחייו של גרהם ומוסיף, "אי אפשר לעצור אדם ולכלוא אותו ללא הליכים משפטיים מגוחכים" (האם זה מה שאומרים לעצמם השלטונות הישראלים שנוקטים את מה שמכונה בלשון מכובסת "מעצרים מנהליים": "השמת אדם בתנאי כלא ללא משפט, וללא אישום", כמוגדר בוויקיפדיה?)

"היחידים שיכולים לענות עליהן [על שאלות בנוגע למלחמה ומניעיה] הם הבנקאים והפוליטיקאים בצמרת, בעלי המניות במפעלים הגדולים שמייצרים אמצעי ללחימה". ובאותו עניין: "הבנקאים הבינלאומיים הם פושעי המלחמה האמיתיים. אנשים אחרים הורגים, והם יושבים להם רגועים ושלווים במשרדיהם, ומרוויחים כסף." אי אפשר להימנע ממחשבות על הספר המרתק והמזעזע סדר היום של אריק ויאר, שמתאר מי ממשיכים להרוויח ממלחמת העולם השנייה: בין השאר מפעלים הנושאים את השמות אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ, טלפונקן ורבים אחרים. מעניין שאריק אמבלר, וכנראה לא רק הוא, הצליח להבחין באינטרסנטיות של גופים כלכליים כבר אז, בעיצומה של המלחמה.

"אני קורא עיתונים מצרפת ורואה את מחיקות הצנזורה. העיתונים האלה רוצים שאדע דברים מסוימים. הם כותבים שצרפת ואנגליה נלחמות בהיטלר ובנאצים למען הדמוקרטיה והחירות", אומר לגרהם הצרפתי שעל סיפון האונייה, וכשזה תוהה: "ואתה לא מאמין לזה?" משיב הצרפתי: "אני מאמין שהעם הצרפתי והעם האנגלי נלחמים, אבל זה היינו הך? אני חושב על בריֶה ותוהה. אותם עיתונים סיפרו לי פעם שהגרמנים אינם גוזלים עפרות ברזל ממכרות בריה, ושהכול כשורה. במלחמה האחרונה הפכתי לנכה. במלחמה הנוכחית איני נדרש להילחם. אבל אני רשאי לחשוב." (בריה, כך הוא מספר לגרהם, הוא מי שהרוויח, ובגדול, מכריית עפרות הברזל, חרף ההכחשות). 

מדהים לקרוא טקסט חתרני כל כך, שנכתב והתפרסם בעיצומה של המלחמה!

יש ברומן לא מעט תובנות ראויות לציון על החיים בכלל: גרהם שנפצע בכף ידו אומר לעצמו כי "אירועי יום אתמול התרחשו כביכול לפני שנים. ידו החבושה כמובן הזכירה לו אותם, אך הפציעה איבדה מחשיבותה. אתמול היא הייתה חלק ממשהו מחריד. היום היא הייתה חתך בגב היד, שיחלים בעוד ימים ספורים". או הטקסט החתרני: "…אם הוא באמת רעב, הוא יגנוב. אם הוא בסכנה אמיתית, הוא יהרוג. אם הוא באמת מפחד, הוא יתאכזר. הוא אומר שאנשים שבעים ובטוחים הם שהמציאו את הטוב והרע, כדי שלא יצטרכו לחשוב על אנשים רעבים שנמצאים בסכנה. מעשים נובעים מצרכים. פשוט מאוד. אתה לא רוצח. אתה אומר שרצח הוא דבר רע". 

האם הסופר דוגל בדברים החתרנים שהוא שם בפיהן של דמויותיו?

הטקסט החתרני ביותר הוא זה שבו מנסה מישהו לשכנע את זולתו לבגוד במולדתו: "בעיתות שלום, רק לאומן קיצוני ידרוש מאדם להפקיר את גופו ואת נשמתו בידי ממשלת מולדתו, אך בעיתות מלחמה, כשאנשים נהרגים והרגשות גואים, אפילו אדם נבון עשוי להרחיק לכת עם חובתו למולדת. אתה בר מזל, כי בזכות עיסוקך אתה יודע מה עומד מאחורי מפגני גבורה כאלה: רגשנות יתר של בורים מכונה 'אהבת המולדת!' איזה ביטוי משונה, אהבה לפיסת אדמה? בקושי. שים גרמני בשדה בצפון צרפת, תגיד לו שזאת האנובר, והוא לא יחלוק עליך. אהבת אחים? ודאי שלא. אדם אוהב אחדים מבני עמו ושונא אחרים. אהבת התרבות? הבקיאים ביותר בתרבות מולדתם הם בדרך כלל הנבונים ביותר, ולכן גם הכי פחות פטריוטים. אהבת הממשלה? ממשלות בדרך כלל שנואות על נתיניהן. אהבת המולדת היא אפוא לא יותר ממושג מיסטי המבוסס על בורות ועל פחד. יש לה שימושים, כמובן. כשהמעמד השליט רוצה שנתיניו יעשו דברים שאינם רוצים לעשות, הוא פונה לרגשות הפטריוטיים. וכמובן, אחד הדברים שאנשים מתעבים יותר מכל הוא להיהרג. אבל אני מבקש את סליחתך. אלו טיעונים ישנים ואני בטוח שאתה מכיר אותם." 

אכן, מילים כדורבנות. אבל נראה שהסופר אינו דוגל בהן באמת. שהרי ברגע הקריטי, הדמויות שיצר אינן פועלות על פי אמות המידה שהוא שם בפיהן. הן בכל זאת, למרבה העניין, פטריוטיות כדבעי. 

 התרגום לעברית, של קטיה בנוביץ', מצוין. שקוף ונקרא בנועם. 

Journey into Fear Eric Clifford Ambler