"תסתכל למשל על התמונה הזאת. אני אוהב אותה כי כמו הצייר עצמו, אני אוהב את הנושא. אני לא שופט אותה בעיניים של אדם רגיל. נראה שיש שתי דרכים להגיע אל היופי — הראשונה משותפת לכול, וכל העולם הגיע בה אל מיכלאנג'לו, אבל השנייה פרטית לי ולעוד מעטים. אנחנו מגיעים אליו בשתי הדרכים. לעומת זאת גְרֶז — הנושאים שלו דוחים אותי. אני יכול להגיע אליו רק בדרך אחת. שאר העולם מוצא שתיים."

מוריס לא קטע אותו. כל אלה היו הבלים מלאי קסם מבחינתו."יכול להיות שהדרכים הפרטיות האלה הן טעות," סיכם קלייב. "אבל כל עוד מציירים את הדמות האנושית, יֵלכו בהן. נוף הוא הנושא הבטוח היחיד — או אולי משהו גיאומטרי, ריתמי, לא אנושי לחלוטין. אני תוהה אם לזה התכוונו המאמינים של מוחמד, וגם משה הזקן — רק כרגע זה עלה בדעתי. ברגע שאתה מציג דמות אנושית, אתה מעורר מיד סלידה או תשוקה. לפעמים קלושות מאוד, אבל הן קיימות. ‘לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה'
— כי ברור שאדם לא יכול לעשות אותה גם בשביל כל בני האדם האחרים. מוריס, אולי נכתוב מחדש את ההיסטוריה? ‘השקפת העולם האסתטית של עשרת הדיברות.' תמיד חשבתי שזה מרשים שאלוהים לא קילל בהם אותך ואותי. פעם ייחסתי את זה לצִדקתו, אבל עכשיו אני משער שהוא פשוט היה חסר ידע. אבל יכול
להיות שאני בכל זאת יכול להציג את הטענה הזאת. אולי כדאי לי לבחור בזה כתיזה לתואר שני?"
"אתה יודע שאני לא מצליח לעקוב."

    M. Forster, Maurice

תרגמה לעברית: עידית שורר־הראל

אברהם לא מספר לנו מה היה השם של אשתו ושל בנו. מה משמעות הדבר, אין לי מושג רק שברור: כך אברהם מעדיף להציג את רוחות הרפאים שלו. הירידה מהרכבת והפרידה מתרחשים בעמוד השני של ספרו. כל הדפים הבאים טעונים בכאב, מחסור, סבל ודעיכה. אני לא יודע איך לתמצת ספר כזה. זהו תיאור של חוסר אנושיות. סדרה אינסופית של מכות מידיהם של גרמנים,  אוקראינים ואנשי קאפו. קינות על רעב; תיאורים אובססיביים של מנות מזון זעומות; מנגנוני הישרדות; מתקפות של כינים, מכות כפור, דלקות; הגוף מתפורר; התודעה מתפוררת. זהו ספר לא סנטימנטלי להדהים, ספר רדוף (ומבחינה ספרותית – מעורר הערצה), נטול קישוטים וישיר. הקדרות אינה מחוללת ואינה מדוללת. זהו לא ספר על תקווה או אמונה או אפילו כושר הישרדות – הינצלותו של אברהם אינה אלא תאונה חסרת פשר, לא גורל אלא מקריות. אלוהים או כל כוח מקביל אחר נעדר. היקום קר ומת. אבל אתה לא יכול אפילו להרהר על כך, כי אתה רעב מדי. אם אברהם שואל לפעמים שאלות חשובות יותר, נדמה שזה קורה לו בניגוד לעצמו, כי הוא מאמין שאפילו תהייה היא סוג של כניעה. מה יש לומר? החיים נהפכו למסדרון אפל וצר. מתעוררים. עובדים, סופגים מכות מהאלות של אנשי הקאפו, אוכלים את המרק, משתדלים לשמור על חום הגוף, משתדלים לא למות (או בבוא העת משתדלים להבין איך להתאבד ביעילות המרבית), משתדלים לשמור על השפיות. השאלה שנמצאת בלבו של הספר היא לא אם אברהם יינצל – זה כבר ידוע – ואפילו לא איך זה יקרה – חיטוטים בחיפוש אחרי מזון, גניבה ומזל), כמו כל האחרים, אלא – מדוע? מדוע להיאחז בחיים? מדוע לא לוותר? 

Menachem Kaiser, Plunder: A Memoir of Family Property and Nazi Treasure