בסן ואן דר קולק The Body Keep the score: האם אפשר להירפא מטראומה?

האם אפשר להירפא מטראומה? האם יש מכנים משותפים לטראומות שנגרמו כתוצאה מתופעות שונות? מה בעצם משמעותה העמוקה של כל טראומה? האם שיחות תרפואיטיות יכולות לתקן אותה? האם יש דמיון בין נפגעי הלם־קרב, ניצולי תאונות וקורבנות תקיפה ואונס?

בספר שלפנינו מקיף הפסיכיאטר ההולנדי הנחשב בסל ואן דר קולק היבטים רבים ושונים שנוגעים בהופעתה של טראומה ובטיפול בה. ואן דר קולק משלב בספר סיפורים אישיים של מטופלים שלו, כמו גם סיפורים על חייו, עם הסברים תיאורטיים מפורטים, למשל – על מבנה המוח, ומראה היכן "נרשמת" בו טראומה, וכיצד הגוף זוכר ומשמר אותה, ואז מציע מגוון של שיטות טיפול שונות, ביניהן מיינדפולנס, יוגה, טכניקת EMDR, ביופידבק, מדיטציה, תיאטרון, שכולן "עוקפות" את השפה המדוברת, ומגיעות ישירות אל המקום הפגוע בנפשו של מטופל פוסט טראומטי. ואן דר קולק טוען שתרופות פסיכיאטריות עוזרות, אמנם, אבל שאין להן השפעה מיטיבה לטווח הארוך, ובמידה רבה דוחה גם את הפסיכותרפיה בשיחות, בין היתר מכיוון שאינן מועילות, לדעתו, להתגבר על הפגיעה הטראומטית, הן מכיוון שלפעמים אי אפשר בכלל לבטא את הפגיעה במילים, והן מכיוון שלפעמים אין די בתובנות שמגיעים אליהן בשיחות, ונדרש מנגנון שיכול לגבור על הפגיעה שנטמעה בגופו של הנפגע. "שום תובנה והבנה שאנחנו מפתחים לא משנה, כי המוח הרציונלי חסר אונים כשהוא מנסה לדבר עם המוח האמוציונלי ולשכנע אותו שהמציאות השתנתה." ולכן "טראומה, בין אם גרם לה משהו שנעשה לאדם, או מה שהוא עשה לעצמו, מקשה כמעט תמיד לקיים קשרים אישיים אינטימיים. איך יוכל אדם שחווה חוויה שאי אפשר לבטאה במילים ללמוד לבטוח בעצמו או במישהו אחר? ואיך, לחילופין, יכול אדם להתמסר לקשר אינטימי, אחרי שפגעו בו בברוטליות?"

הניסיון לנזוף באדם פוסט טראומטי, לצעוק עליו בתקווה שירגע, הוא כמובן חסר תועלת. "אם צועקים על אדם שבלאו הכי איבד שליטה, רק מחמירים את חוסר הוויסות הרגשי. ממש כשם שכלב מתכווץ כשצועקים עליו ומכשכש בזנב אם מדברים אליו בנימה מתנגנת, גם אנחנו, בני האדם, מגיבים בפחד, כעס או ניתוק לדיבור צורם ורם מדי, ונפתחים ונרגעים כשמדברים אלינו בחביבות. אין לנו שליטה על התגובות הללו כלפי אינדיקטורים לביטחון או לסכנה."

ואן דר קולק מסביר כי ויסות עצמי תלוי ביכולתו של האדם להיות "מחובר בקשר ידידותי" אל גופו. "אחרת אתה תלוי בוויסות חיצוני – החל בתרופות, סמים או אלכוהול, יש לך צורך מתמיד בהרגעה ועידוד, או שאתה מְרַצֶּה את הזולת ונכנע בלי הרף לרצונותיו.

אחד התנאים החשובים להתפתחותו של אדם בריא והרמוני, הוא, לפי ואן דר קולק, קשר מכוונן (attuned) של ילד עם אמו. כשהוא מנסה להבין איך בכלל ייתכן שהורים פוגעים בילדיהם, הוא מסביר ש"כאשר האימא אינה רואה בילד שלה פרטנר ליחסים הדדיים מכווננים, אלא זר מתסכל, מעצבן, לא מרוצה, נוצר הרקע שבו תיתכן פגיעה." והוא טוען כי סנכרון עם הזולת אפשר להשיג באמצעות צלילים ותנועות ש"מתחברים", למשל "במקצבים החושיים היומיומיים שמתקיימים כשמבשלים, מנקים את הבית, הולכים לישון ומתעוררים. להיות מסונכרנים פירושו 'לעשות פרצופים' זה לזה ולהתחבק, להביע שמחה או אי שביעות רצון ברגע המתאים, להתמסר בזריקת כדור, או לשיר ביחד. במרכז לטיפול בטראומה," הוא מספר, "פיתחנו תוכניות כדי ללמד הורים ליצור קשר ולהיות מכווננים, והמטופלים שלי לימדו אותי שיטות נוספות להגיע לכוונון: לשיר במקהלה, לרקוד ריקודים סלוניים, לשחק כדורסל בקבוצה, לנגן בלהקת ג'אז או מוזיקה קאמרית. כל אלה יוצרים תחושה של כוונון ושל הנאה שיתופית".

ואן דר קולק פיתח את שיטות הטיפול השונות שהוא ממליץ עליהן בספרו אחרי שטיפל בהלומי קרב ממלחמת ויאטנאם. אז נוכח לראות שקיים הבדל מהותי בין זיכרונות "רגילים", לבין זיכרונות טראומטיים. הלומי הקרב, כך הסתבר לו, נשארו כלואים או קפואים ברגעים שבהם התרחש האירוע הטראומטי. כך למשל כשהציג בפניהם את הכרטיסים הנודעים עם כתמי הרורשך, ראו בהם הלומי הקרב רק את הזוועות שחוו: לא הייתה בהם יכולת להפעיל את הדמיון. הכול סבב והתמקד בחוויות הקשות שנטבעו בתודעתם והם המשיכו לחיות את החוויות הללו בלי הרף בהווה מתמשך ואינסופי שאין ממנו מוצא. "איכשהו, האירוע הקשה שמסב להם כל כך הרבה כאב, נהפך למקור היחיד של משמעות. הם חשו חיים באמת רק כשהם מבקרים בעברם הטראומטי." והוא מסביר זאת: "כשמשהו מזכיר את העבר לאנשים שעברו טראומה, הם מגיבים כאילו שהאירוע הטראומטי מתרחש בהווה. אבל מכיוון שההמיספרה השמאלית במוחם אינה פועלת היטב, הם לא מודעים לכך שהם חווים הכול מחדש, ומשחזרים את העבר." זה קורה כי הורמוני הדחק של אנשים שעברו טראומה מתעצמים מהר ובחדות, ונדרש להם זמן רב יותר להתמתן, גם בתגובה לגירוי מתון יחסית."

הספר מיועד, כך נראה לי, בעיקר למטפלים, שיכולים למצוא בו עושר של שיטות, הסברים, רעיונות ודוגמאות, אבל יכול בהחלט לעניין גם קוראים שחוו טראומה, או כאלה שיקיריהם סובלים ממנה. אותי עניין במיוחד מה שכתב על טראומה שנגרמת מפגיעה מינית במשפחה. מי שתוהה מדוע מוזמן לקרוא את המאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו". הוא הופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו.

הזדעזעתי במיוחד למקרא הקטע שלהלן:

"הופתעתי במיוחד כשנוכחתי כמה רבות היו המטופלות שסיפרו על פגיעה מינית בילדות. העניין התמיה אותי, כי ספר עיון בפסיכיאטריה, שנחשב באותה עת בסיסי, קבע שגילוי עריות הוא תופעה נדירה מאוד בארצות הברית, ושהוא מתרחש רק אצל אחת מתוך שמונה מיליון נשים. מאחר שבאותה עת חיו בארצות הברית כמאה מיליון נשים, תהיתי איך ייתכן שארבעים ושבע מהן, כמעט מחציתן באוכלוסייה הכללית, הגיעו דווקא אל משרדי, בקומת המרתף של בית החולים. יתר על כן, בספר נכתב כי 'אין כמעט הסכמה לגבי השאלה האם גילוי עריות של אב ובת מהווה מקור לפסיכופתולוגיה שנובעת ממנו.'" מחריד, ולא יאומן!

ואן דר קולק כותב שרבות מהמטופלות שהייתה להן היסטוריה של גילוי עריות, לא היו בדיוק משוחררות מ"פסיכופתולוגיה שנבעה מכך": הן סבלו מאוד מדיכאון, בלבול, ולעתים קרובות נהגו לפגוע בעצמן בדרכים מוזרות, למשל – חתכו את עצמן בסכיני גילוח. אותו ספר שוואן דר קולק מצטט, לא רק הטיל ספק בכך שגילוי עריות עלול לפגוע בילדה, אלא אפילו תמך בגילוי עריות (עד כדי כך!), והסביר כי "גילוי עריות מפחית את הסיכוי ללקות בפסיכוזה ומאפשר הסתגלות טובה יותר לעולם החיצון". מה?!

תודה רבה לוואן דר קולק שגילה כי הספר הבסיסי ההוא שגוי לגמרי ומטעה, כמובן. שיש לגילוי עריות השפעה הרסנית ביותר על שלומן של נשים. ואן דר קולק כותב כי "במובנים רבים המטופלות הללו לא היו שונות בהרבה מהלומי הקרב שטיפלתי בהם בעבר. גם הן סבלו מסיוטים ומפלשבקים. גם הן נעו בין פרצי זעם שהתרחשו מדי פעם, לתקופות שבהן היו כבויות רגשית. מרביתן התקשו מאוד להסתדר עם אנשים אחרים ולא הצליחו לקיים קשרים בינאישיים משמעותיים."

"ההתמודדות גובה מחיר," כותב ואן דר קולק ומסביר: "ילדים רבים מעדיפים לשנוא את עצמם ולא לסכן את היחסים שלהם עם מי שמטפל בהם, אם יביעו כעס, או יברחו. עקב כך ילדים פגועים גדלים לא פעם בתחושה שאי אפשר לאהוב אותם." כמה עצוב. כמה מוכר.

כדי לתמוך בדבריו אביא ציטוט מתוך המאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)": "המטופלת, שסִבלה העמיק ונעשה אינסופי, פחדה לפעמים שאם תתחיל לבכות, לא תוכל להפסיק, שתמשיך לנזול עד שתאזל, עד שגופה יימס כולו בדמעות וייעלם, יישטף אל הביוב. הייסורים, כך הבינה, נובעים מתוכה, מבחירה, או בשל ליקוי מולד. היא זאת  שאחראית לכך שאין לה עור מגן, שכולה קצות עצבים חשופים, לכך שכל נגיעה מסיבה לה כאב לא סביר, לכך שאינה מסוגלת לשלוט ברגשותיה. ככל שהטיפול התמשך, חשה שדעתה הולכת ומשתבשת, אבל העדיפה להמשיך ולכעוס על עצמה. רק על עצמה. כי אם היא זאת שאשמה, זאת שגורמת לכל הסבל הזה − האחריות למצבהּ נתונה בידיה בלבד. וזה קל יותר. כי אז יש סיכויים לשיפור. כי רק את עצמה היא יכולה להתאמץ ולשנות. כן, היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".

וואן דר קולק מוסיף ומדגיש כי "על כל חייל שמשרת באזור מלחמה, יש עשרה ילדים וילדות שחיים בסיכון בביתם".

הוא מדבר, כמובן, על צעירים אמריקנים, שרובם המכריע אינם משרתים בצבא. אצלנו הסיכון והסיכוי של חיילים ללקות בפוסט טראומה  שונה וגבוה בהרבה מאשר זה של צעירים אמריקנים. ועל כך אפשר, למרבה הזוועה, להוסיף גם את הססטטיסטיקה של פגיעות בילדים. לקרוא, להבין ולהתפלץ מההבנה שבעבר הלא רחוק לא רק שמחבריהם של ספרים מקצועיים נחשבים לא גינו את התופעה ההרסנית הזאת של גילוי עריות, אלא אפילו המליצו עליה!

מחריד לחשוב על דורות של תרפיסטים שגדלו על התפיסה המעוותת הזאת, ואחרי שקוראים את הקטע הזה אפשר אולי להבין טוב יותר מדוע הילדה שחשפה את סודה נאלצה להתמודד עם מטפלים מזיקים כל כך. ואן דר קולק מספר שבשלב מסוים בקריירה שלו עבד עם גו'דית לואיס הרמן שכתבה את טראומה והחלמה, ולפניו את Father Daughter Incest, ספר חשוב מאוד להבנת התופעה.

גם הספר שלפנינו יכול לתרום תרומה משמעותית להבנה של נפגעים ולשיפור חייהם.


(מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הציטוטים כאן הם בתרגומי). 

שייקספיר סונטה 2: משמצור בן ארבעים – כשעל מצחך יצורו ארבעים חורפים – בצור על עפעפיך ארבעים – כשארבעים סתוים על מצחך – ביום על מצחך יצורו מ' סתוים – בעת יצורו ארבעים סתוים

איך היה בכפר

הכלבה־הקטנה: כבר הייתי בכפר, אדוני, בשנה שעברה, ולא היו שם אבנים.

טובי־כלב: אז זה לא היה בכפר. את לא יודעת מה זה.

הכלבה־הקטנה, (נעלבת): אני כן יודעת, אדוני! היה שם חול עדין ומדשאות רכות שמברישים כל בוקר. כּוּרסַפָּה על הדשא, כריות כותנה רעננות, חלב מוקצף, נמנום בצֵל ותפוחים קטנים וּורדרדים לשחק בהם.

טובי־כלב, (נד בראשו): לא. זה שביל של חול לבן לוהט, המכה בסנוורים וצורב את כפות הרגליים. זה העשב היבש והרותח, שמדיף ריח כל כך טוב כשאני תוחב בו את חוטמי. לילה סוער — ואני היחיד ששומר עליהם, היא והוא. רובץ לי בסל שלי, הוֹלֶם ליבי מדיר שינה מעיניי. הכלב שם נובח ומודיע לי שהאיש הרע עובר בשביל. הוא הולך לכיוון שלי? האם יהיה עליי להתנפל עליו בעיניים רושפות ובלשון צחיחה ולשסף את דמותו המוצללת?…

הכלבה־הקטנה, (רועדת ומתלהבת): תמשיך, תמשיך! הו, איזה פחד!…

טובי־כלב, (בצניעות): אל תדאגי, זה לא קרה אף פעם.

סדרת הטלוויזיה "this is us" – "החיים עצמם": איך נראית אהבה

זהו. הגענו אל הפרק האחרון בעונה החמישית. את העונה השישית, המובטחת נזכה אולי לראות בסתיו, ועד אז נתרפק על זכרם של בני משפחת פירסון שכל כך התרגלנו להשתתף בחייהם כצופים, לשמוח ולכאוב אתם, ולהתפעל מהתחכום הרב של יוצריהם: לא רק השחקנים המעולים, אנשי האיפור שמצליחים להזקין צעירים אבל לשמור על החינניות שלהם, התסריטאים שרקחו שלל עלילות ועלילות משנה מסקרנות והעורכים שהיטיבו כל כך להצליב עבר והווה, לשבץ אותם זה בזה ולהראות שוב ושוב עד כמה החיים שעלילותיהם מתפתלות, מושפעים מדברים שנאמרו בילדות, מחוויות מעצבות שברגע התרחשותן אין לדעת כמה הן חשובות ומשמעותיות.

בכלל לא מפתיע שהסדרה מרובת הפרקים – שמונה עשר בכל אחת מהעונות (חוץ מהעונה החמישית שבה רק שישה עשר פרקים) – זכתה בשלל פרסים: השחקן סטרלינג ב' בראון, המגלם את בנם המאומץ של רבקה וג'ק, זכה בפרס האמי, בגלובוס הזהב, ובפרסים רבים נוספים. כמעט כל השחקנים האחרים היו מועמדים לפרסים יוקרתיים, כמו גם הסדרה עצמה, שבנוסף על שלל מועמדויות צויינה ב-2016 כאחת מעשר הסדרות הטובות של AFI (כלומר – The American Film Institute Awards), וזכתה לציון של 93% באתר Rotten Tomatoes.

הסדרה  עוקבת אחרי בני משפחת פירסון: ההורים ג'ק ורבקה, שלושת ילדיהם, רנדל, קווין וקייט, וגם אחרי בני הזוג והילדים של הילדים בנעוריהם ובבגרותם. הסדרה נפרשת על פני כמה עשורים. בעבר הרחוק היא חוזרת אל ימי מלחמת ויאטנאם, והיא חוזה מדי פעם, להרף עין, את מה שצפוי לקרות בעתיד הרחוק כנראה בסביבות 2040, אם כי עיקר העלילה מתמקד בהווה שמחוץ לסדרה. כך למשל בעונה החמישית מדברים על הקורונה, עוטים מסכות ומחטאים את הידיים. ברור אם כן שהיא מתרחשת ב2020. יש עוד אירועים חיצוניים שמהדהדים בפרקים, למשל – הנישואים של מייגן מרקל לנסיך הארי.

יש בה התייחסויות רבות לתרבות ההמונים. כך למשל מככב שיר של לאונרד כהן באחד הפרקים הנוגעים ללב, ומילותיו מבהירות לאחת הדמויות שדמות אחרת, אדם שמת מזמן, אהב אותו והתגעגע אליו, בניגוד למה שנראה לעין.

בפרק אחר אנחנו פוגשים שתי דמויות שהקשר שלהן לעלילה לא מתחוור עד שלב מאוחר מאוד – בכלל, זאת הטכניקה שחוזרת על עצמה: מדי פעם מופיעים בני אדם שנדרש זמן להבין מי הם, וכל מפגש כזה כמו "ממלא" חללים ומשלים סיפורים שידענו רק את קווי המתאר שלהם. באותו פרק, המופיע בעונה החמישית, מסתבר רק בסופו שבני הזוג הלא מוכרים לנו, מהנדס מחשבים ממוצא הודי ואשתו שמתוסכלת מכך שהוא שקוע מדי בעבודתו המדעית, אינם קשורים ישירות לעלילת הסדרה, אלא מתבססים על דמויות אמיתיות: זאת של נזיר אחמד, מהנדס מחשבים, שבזכות עבודתו בדחיסת נתונים מתאפשרת העברה בין מחשבים של קבצי תמונות ווידיאו. בסיומו של הפרק, שהוקדש לאותו מהנדס מחשבים, אפילו מראים לנו תצלום של אחמד, שדומה מאוד לשחקן המגלם את דמותו, וכש"החברים" שלנו מהסדרה שולחים זה לזה תצלומים, אנחנו יודעים כבר למי בעצם על כולנו להודות על האפשרוך לעשות זאת…

הסדרה מתאפיינת בכך שהיא מביעה אהבה, אך היא אינה סנטימנטלית. מדובר לא רק באהבה השוררת בין בני משפחת פירסון, אלא גם בזאת שיוצריה של הסדרה חשים כלפי הדמויות שיצרו. אף אחת מהדמויות לא מושלמת. לכל אחד מהגברים והנשים בסדרה יש פגמים. הם טועים, מכאיבים זה לזה, יש בהם נקודות של עיוורון, הם יודעים לכעוס ולפגוע, ובכל זאת, אי אפשר שלא להתמוגג מהאנושיות שלהם, מהיכולת שלהם ללמוד, מהרצון הטוב שלהם.

יוצרי הסדרה מראים לנו את מה שאנחנו נוהגים לא פעם לשכוח בהתנהלות היומיומית שלנו: רוב בני האדם פגיעים. לכל אחד יש ברקע סיפור כאוב שאם יודעים עליו, נוטים לסלוח לו על רגזנותו, או על קוצר רוחו. שכן נרגן מתגלה כאדם בודד ומיוסר, נהג תוקפן במגרש החניה בעצם מתוח מאוד כי אשתו חולה אנושה, ואלה רק שתי דוגמאות לדמויות לגמרי שוליות בסיפור.

את הדמויות העיקריות אנחנו לומדים להכיר על כל צדדיהן. רנדל, למשל, אומץ רק יומיים אחרי שנולד. הוריו המאמצים, ג'ק ורבקה, הם בני זוג לבנים שהיו אמורים להביא לעולם שלישייה, אבל אחד התינוקות מת בלידה. ג'ק ורבקה יצאו מבית החולים עם שלושה תינוקות: קייט וקווין, ורנדל, שאביו הביולוגי נטש אותו. רנדל כהה עור, ולאורך הסדרה אנחנו מלווים את ההתמודדות שלו עם אימוץ בין-גזעי, עם השאלה מניין בעצם בא, מי היו הוריו הביולוגיים, ואיך הוא יכול להשתלב במשפחה המאמצת שבה אינו דומה לאיש.

קווין אחיו ניחן לכאורה בכל המעלות: הוא בנם הביולוגי של הוריו. הוא שחקן יפה תואר, מוכשר ומצליח, אבל כל חייו קינא באחיו המאומץ, שהתגלה בגיל צעיר כילד מחונן. איך יתמודד קווין עם הקנאה? מה היא תעולל ליחסים בין האחים?

גם לאחותם, קייט, לא חסרות בעיות. היא שמנה מאוד – עצומת ממדים – לעומת רבקה אמה היפהפייה והדקיקה. מה גרם לקייט להגיע לממדים כאלה? איך היא חיה בתוך גופה? האם תזכה לאהבת אמת, לזוגיות, האם חייה יתמקדו תמיד בגזרתה, או שיש בה עוד צדדים מעניינים? כישרונות ראויים להערכה? בסדרה משתדלים מאוד היוצרים להראות לנו שהשומן הוא רק צד אחד בדמותה של קייט, ורוב הפרקים לא מתמקדים בו.

מצד אחד הסדרה עוסקת ב"נושאים" שאפשר להגדיר: אימוץ, קנאה, השמנה,יחסים בין גזעיים. מצד שני, היא הרבה יותר מכל אלה. היא מציירת חיים זורמים ומפכים, שינויים, התפתחויות, וממשיכה כל הזמן לשלב בין הזמנים כדי להראות כמה רבה ההשפעה של אפיזודות שונות בחיים: שום דבר לא סתמי, כל דבר מוביל לדבר אחר.

יוצרי הסדרה מיטיבים לבנות מתח. כך למשל לאורך פרקים רבים אנחנו יודעים שג'ק, אבי המשפחה, מת, ושמותו היה כרוך באירוע דרמטי מאוד, אבל עובר פרק ועוד פרק עד שמגלים לנו, לקראת סוף העונה השנייה, מה בעצם קרה, והגילוי מסמר שיער.

הסדרה יכולה למעשה להמשיך כך עד אינסוף: הילדים גדלים, נולדים להם ילדים, גם הם גדלים ומתפתחים. ולכל אחד מהם יש סיפור חדש, שמשתלב עם הסיפורים של כל האחרים.

סדרה נהדרת, מכמירת לב ומומלצת מאוד. אפשר לראות אותה ב Yes VOD. אנחנו מחכים בכליון נפש לעונה השישית.

הילה בלום, "איך לאהוב את בתך": מה המספרת יודעת על עצמה?

לא הבנתי מדוע הספר עורר בי אי נוחות, כמעט אפילו דחייה, עד ששוחחתי עם חברה שהאירה מחשבות: אֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, ואין לקרוא אותו בתמימות, אלא להבין את התחבולה המכוונת שהוא מייצר: אי הנוחות, כמעט המבוכה, שחשתי למקרא אהבתה המופלגת של האימא, הדמות המספרת בגוף ראשון, אל בתה היחידה.

מרגעיו הראשון של הסיפור הסיטואציה ברורה: יש פה סבתא של שתי ילדות חמודות, הולנדיות, שאותן אינה מכירה. היא עומדת מהצד, מביטה בהן "חסרת הגנה, אילו הסבו את פניהן הן היו רואות אותי שם", אבל גם אילו הסבו אליה את מבטיהן, לא היו יודעים מי היא. מעולם לא פגשו אותה.

היא מחכה שהלילה ירד "והאורות יעלו בחדרים", ואז מתצפתת על הבית שבו גרה בתה עם בעלה ובנותיה. עוקבת אחריהם, כאובה, מתגעגעת, מיוסרת, לא מבינה מדוע אינה רשאית להיות שם, עם בני משפחתה.

משם ואילך נמשך המונולוג הארוך של הסבתא, שבו היא מספרת על אימהותה המופלאה. כמה אהבה את לאה בתה, לאורך כל השנים, מאז שנולדה ועד שהסתלקה. כמה התמסרה לה. הכול מתואר בפרטי פרטים: עוצמות האהבה הגופנית, המעורבות הטוטלית שלה בחיי הילדה, הנערה, האישה הצעירה. הנכונות האימהית להקריב הכול, תמיד, בלי גבול. היא עושה כל כך הרבה: מצלמת את לאה "בלי סוף". מטפלת בכל צרכיה. קשובה לכל ניד ראש וכל צל חולף.

"אבל," אמרה לי חברתי, "הדוברת מספרת לנו ולעצמה שמדובר באהבה. ובעצם היא הרי חונקת את הילדה. מי אמר שבנות אמורות לספר לאימא שלהן הכול? מי אמר שאימא אמורה לוותר על עצמה ועל צרכיה, להסיע את הילדה לחוגים גם כשהיא כבר נערה, ולחכות לה שעתיים בחוץ, כדי לקחת אותה בחזרה?"

הסימביוזה בין יואלה, האימא גיבורת הסיפור, ובתה לאה, מוחלטת. יואלה יודעת הכול. מעורבת בכול. אכפת לה מהכול.

ובסופו של דבר, היא הורסת הכול, בלי להבין. למעשה, הורסת פעמיים, אבל לא יודעת. לא מעידה על עצמה, לא נותנת לעצמה דין וחשבון. גם כשהיא יודעת הכול, לכאורה, היא לא מבינה את העיקר, את מה שחשוב באמת. ואין לה מושג מה היא מספרת לנו.

האם אנחנו אמורים לחוש אהדה אל האם הזאת, שאיבדה (משום מה, היא לא יודעת באמת מדוע) את בתה? איך היה נכתב המונולוג על אותם חיים עצמם אילו הגיע אלינו מתודעתה של הבת, ולא של האימא?

יואלה אומרת לעצמה בדיעבד ש"רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבתי אל לאה הייתה ההפך מלמידה, הייתה שכחת הכול".

האמנם למדה?

מעשה שהיא עושה בהווה הסיפורי, לא כשלאה הייתה ילדה וחיה לצדה באותו בית, אלא עכשיו, כשלאה כבר נשואה ואימא בעצמה, מעיד שהיא לא למדה מאומה. הוא מסופר כבדרך אגב. והקוראת שאחוזה פלצות מהמעשה הנורא תוהה: ככה? סיפרת מה שעשית, ואת משאירה אותנו בלי לדעת מה התוצאות של מה שעוללת? מסתבר שאת עדיין לא מבינה שום דבר!

אין לי מושג אם הקריאה הזאת "נכונה", כלומר – אם לכך התכוונה הסופרת. וזה בעצם לא משנה. הרי עד היום יש מי שסבורים שנבוקוב מצדד בהומברט הומברט, האנס של לוליטה, ולי לגמרי ברור שזה כתב האשמה עצמית כבד מנשוא, גם אם הוא לא מודע. הומברט הומברט לא מבין באמת ועד הסוף מה הוא מספר לנו על עצמו, וכך גם יואלה


הערת אגב: קניתי את הספר באפליקציה של getbooks. למרבה האכזבה, ההעברה של הספר כקובץ דיגיטלי (כשקראתי אותו בטלפון) לא הייתה תקינה. הרבה מאוד עמודים הגיעו מקוצצים בסופם, משפט מתחיל ונקטע בעודו באיבו, למשל: "אני זוכרת שאמרה מיד " במיקום 583 נגדע ועובר בעמוד הבא לפרק הבא, כך שלעולם לא אדע מה היא אמרה. היו עוד כמה מקומות כאלה.

הספר היה אמור להגיע לא רק אל הטלפון, אלא גם למכשיר הקינדל הייעודי מתוצרת אמזון שברשותי, אבל זה לא קרה, אף על פי שבאתר של getbooks מובטח שספרים מסוימים אפשר לקרוא גם במכשיר בקינדל.

איש התמיכה של getbooks, טרח ולא ויתר, ואחרי שההתכתבות אתם לא הועילה, הוא טלפן אלי ופתר את הבעיה. כשהספר הגיע למכשיר הקינדל גיליתי שם שהפרקים תקינים ואינם מקוצצים.

אבל  אליה וקוץ בה: ספר נוסף שקניתי בgetbooks שוב לא עבר אל מכשיר הקינדל, והפעם בכלל לא הגיבו בgetbooks אל פנייתי באמצעות "צור קשר" ואפילו לא השיבו לי. למדתי אם כן שמוטב לא לקנות ספר דיגיטלים דווקא אצלם. ההעברה אל הטלפון לא תקינה, לקינדל הספר לא מגיע, ובתמיכה לא תומכים.

שירי שהתפרסמו בכתב העת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב: "סיפור בתשע סונטות" והסונטה "בזריזות אצבעות"

קישור ל"סיפור בתשע סונטות על כובע שנשכח"

 

קישור ל"בזריזות אצבעות" 

קישור לכתב העת "פג תוקף"

טובי-כלב מדבר

חדר קטן ושקט. מאחורי הקלעים רעש מהומה. קיקי־מותק, מנמנם ולשווא לופת באוויר איזו דמות דמיונית. הדלת נפתחת ובטרם תיטרק כמו ביד נעלמה, עובר בה טובי־כלב, בולדוג צרפתי, בפנים אומללות.

קיקי־מותק, (מתמתח): אהה! מה כבר עשית?

טובי־כלב, (בבושת פנים): שום דבר.

קיקי־מותק: ספר לסבתא! בפרצוף כזה, והרעש המזעזע שהיה?

טובי־כלב: שום דבר, אני אומר לך! בחיי אלוהים! אתה יכול להאמין למה שאתה רוצה, הלוואי שהייתי שובר איזה אגרטל או לועס פינה של שטיח יקר. אני לא מבין, אני כסומא בארובה, אני…

קיקי־מותק, (בממלכתיות): עלה נידף! תלמד ממני. יושב לי במרומים, בהתנשאות ובשלווה אלוהית מביט בעולם שמתחת.

טובי־כלב, (קוטע אותו, ובאירוניה): …וכורך סביבך את זנבך המפואר, נכון? אז לי אין זנב, או שיש לי משהו קצרצר, ואף פעם לא יכולתי להסתלסל כך סביב אחוריי.

קיקי־מותק (מתעניין במסווה של אדישות): ספר מה קרה.

טובי־כלב: אז ככה, ישבנו בשקט, היא ואני, בחדר העבודה. היא קראה מכתבים, ירחונים ואת מה שהיא מכנה בהתנשאות ״ארגי דה לה פרס״*, ופתאום צורחת: ״לעזאזל! איזה חרא,״ וחובטת בשולחן, כל הניירות מתעופפים… קמה ממקומה ומתחילה להתרוצץ בין הדלת לחלון, כוססת ציפורניים, מגרדת בפדחתה ומשפשפת את אפה בעוז.

הוצאתי את חוטמי מתחת למפת השולחן וחיפשתי את מבטה… ״אה! הנה אתה, צחקקה, ברור שאתה כאן, אתה לא מפספס את הרגעים האלה. זה בדיוק הרגע לעצב לך תסרוקת אוריינטלית עם מפת שולחן טורקית ופרנזים על הראש… פרנז־בולדוג, מהמם! יצא לי משחק מילים על הכלב הזה, רק זה חסר לי עכשיו!״ בהינף יד סילקה את קצה המפה מעל ראשי, הניפה בפתטיות את זרועותיה מעלה: ״נמאס לי," קראה, "אני רוצה… אני רוצה לעשות מה שבא לי.״

שקט מאיים השתרר, ואני עניתי לה מעומק לִבי: ״מי מונע מבעדך, את, המושלת בחיי, את המסוגלת כמעט לכול, את שבעפעוף קל מזיזה את גרמי השמים?״

*פרסום כלכלי בעל מוניטין בשם Argus de las Presse

קולט: "טובי-כלב וקיקי-מותק": סיפורים מקסימים!

מזמן לא קראתי קובץ של סיפורים מקסימים כל כך, שובי לב, הייתי אומרת אפילו – מתוקים! 

את שנים עשר הסיפורים שבקובץ כתבה קולט לאורך שנים רבות. הארבעה הראשונים – "רגשנויות", "הנסיעה", "ארוחת הערב מתאחרת" ו"אש ראשונה"  התפרסמו ב-1904, והם מהווים חטיבה אחת, היפה מכולן, לטעמי. מדובר בסדרה של דיאלוגים בין שניים, קיקי-מותק, חתול שחצן ומתנשא, וטובי-כלב, כלב בולדוג רגשן, שמאוהב עד כלות הנשמה באישה שהיא הבעלים שלו. 

אפשר לראות שאת הדיאלוגים שכתבה קולט מפי השניים היא ספגה מהתקשורת המתמשכת בינה ובין החתול והכלב, ובין שתי החיות. קולט מיטיבה ללכוד את הלכי הרוח של החתול והכלב, והמילים שהיא שמה בפיהם נובעות בלי ספק מתצפיותיה הארוכות על השניים, וכמובן שגם מאהבתה אותם.

הכלב רגשן, פטפטן, ומחפש חברה. כשמשהו גופני מפריע לו, הוא נעשה קצת נודניק: "בוא נישן קצת", מציע לו קיקי-מותק החתול, והוא משיב: "אני לא יכול. הבטן שלי תפוחה כמו כדור והיא מציקה לי. חוץ מזה, הזבובים האלה… הזבובים האלה! העיניים קופצות ממש מחוריהן כשאני רואה זבוב, ואני הרי כל־כולי לסתות מחודדות עם שיניים מאיימות (תשמע איך הן נוקשות!), למרות זאת היצורים הארורים האלה מצליחים לחמוק". כשמשהו גופני מציק לחתול, מדובר בסבל אפי: "תסתלק מפה," הוא אומר לכלב, "אני קדוש מעונה… תסתלק מפה לפני שאני רושף עליך אש!" כשהוא מתאר איך האישה ניסתה פעם לנקות אותו הוא מספר: "נשכבתי על הגב, הצגתי בטן חשופה ומבט מבועת ומתחנן כמו של שׂה המובל לטבח. מבעד לתחתונים הפלומתיים שלי חשתי צינה קלה! שום דבר מעבר לזה… ואז תקפה אותי פלצות, הרגשתי שחושי מתערפלים, שאגותיי הקצובות עולות וגואות, ושוב יורדות — אתה מכיר את היכולות הקוליות שלי! ושוב עולות כמו צפירה של ספינות: חיקיתי געיות של עגל רך, של ילד שמצליפים בו, של חתולה מיוחמת, של רוח פרצים מתחת לדלת, ומרגע לרגע אני מתלהב מהקולות הבוקעים ממני… עד כדי כך שהיא נאלצה לסיים את הרחיצה שלי במים קרים, ואני המשכתי לייבב, עיניי לתקרה והיא ניצבת לפני, צוחקת ובחוסר טקט קוראת: 'אתה שקרן כמו אישה!'״

החתול מתנשא מעל הכלב: "העליצות ההמונית המעיקה שלך והיבבות שלך, כמו איזה שחקן עלוב. אתה כל כך וולגארי!". הוא "בעל האופי הרע", לעומת הכלב שמעיד על עצמו שהוא "טיפוס רגיש". 

החתול אנוכי ומרוכז בעצמו, אבל מודע לכך. הוא מסביר לכלב ש"החתול הוא אורח בבית, הוא לא צעצוע לשחק בו".

הכלב – כולו נאמנות ואהבה, קודם כול כלפי בעלת הבית, אבל לא רק אותה הוא אוהב. אפילו כשהחתול מדבר, הכלב "קשוב במסירות".

החתול תחמן ומניפולטיבי, הוא מדבר "בחוסר כנות". הכלב איטי: "אל תדבר כל כך מהר. לוקח לי זמן להבין… נראה לי…"

החתול לועג לכלב ולנאמנותו המופלגת, וכשזה, התמים, ש"לא מודע ללעג", מנסה להבין מדוע החתול "לא מפסיק להתלונן" אף על פי שהגבר והאישה, כך הוא טוען, מעדיפים דווקא את החתול, משיב לו הלה בלגלוג נוסף: "היגיון של כלב! ככל שמרבים לתת לי, אני רוצה עוד." 

הכלב מרוכז באישה, מאוהב בה עד כלות, רוצה אך ורק בטובתה ובקשר אתה: "כמה יפים נראים החיים כשאני לועס את כף ידה ואת שולי שמלתה!" 

החתול דואג לעצמו. כשהוא כועס הוא מזעיף פנים ועוקץ את הכלב, "אתה מנשק את היד שמכה בך." הכלב מודה שהוא לא מסוגל לשמור טינה, ומעיד על עצמו: "אני מבליג על העלבונות". 

כמה יפה לוכדת קולט את ההבדלים בין השניים! כמה יפה היא מבארת את המחוות הגופניות שלהם! למשל, תיאור הנסיעה ברכבת של הכלב והחתול עם הגבר והאישה: העלבון של החתול שהכניסו אותו לכלוב. היציאה האצילית שלו, כשהגבר מחליט לגאול אותו מייסוריו: "קיקי־מותק מותח צוואר כמו נחש, גוף מפוספס, חשדן וארוך. כל כך ארוך, עד שנדמה כי עוד מטרים רבים של גוף יצאו מהסל…" מחשבותיו כשהוא נועץ ציפורניים לתוך הריפוד: "השטיח מצוין לחידוד הציפורניים […] וממשיך לתקוע את טפריו בריפוד. {…} הממ… אולי האריג הספוג הזה ירגיע לי את העצבים. […] כמה טוב להרגיע את העצבים ולדמיין שהטפרים ננעצים בבשרו הקודח והמדמם של האויב. לפרום ולקרוע ברגליים!" אפשר ממש להרגיש שקולט חודרת אל נפשן של החיות ומתארת בדייקנות את מה שהיא רואה. 

היא מיטיבה למשל, לתאר את הרעב המתמיד-כמעט שמציק לכלב. "החתיכה שהיא נתנה לי היתה באמת טעימה, אבל כל כך קטנה שהיא נעלמה לי בגרון ולא נותר ממנה זכר". הוא, כמו תמיד, חיובי, גם כשמשהו חסר או מציק לו.

כאמור, ארבעת הסיפורים הראשונים מהווים חטיבה אחת. באחרים אנחנו פוגשים כלבים וחתולים שאינם מנהלים כל הזמן שיחות כמו בסיפורים הראשונים, כאן מתועדים הרהוריהם של הכלבים או החתולים. הנה למשל קטע יפה להפליא: "לבסוף, בדרך חזרה, ממש לפני השער של הפארק, גיליתי ראשון את אחד מבעלי החיים הכי חסינים שיש, ושרק מהמבט שלו יתחלחלו אני וכל בני גזעִי. קיפוד. איזה תסכול! לדעת שמתחת לכרית הסיכות הזו יש חיה שצוחקת ממני עכשיו ואני לא יכול לעשות לה מאומה! פניתי אליה, משווע לעזרה. היא שיכולה לכל דבר, שתקלף לי את הקיפוד הזה. בזהירות רבה הפכה את היצור בעזרת מקל, כמו שהופכים ערמונים: 'זה מוזר, אני לא מצליחה להבין מה למעלה ומה למטה אצלו!' היא אמרה. בשתי אצבעות ובעזרת זרד הרימה והכניסה אותו ישר לסל שלה ואני לא הפסקתי לכרכר סביבה…" אפשר ממש לראות את התמונה מבחוץ: הכלב מכרכר סביב הקיפוד, נובח עליו, כפי שכלבים נוהגים לעשות, וגם מבפנים: לקרוא את המחשבות שלו, ולדעת שקולט מכירה ומבינה אותן על בוריין.

תיאור דומה, מקסים, מופיע בסיפור "פגישה עם צב": "ההולכים על שתיים" הביאו צב לחצר ששוכנים בה כלבת רועים, חתולה פרסית קשישה, ובולדוגית. הבעתה שלהן מפני הייצור הלא מובן, אבן שיש לה רגליים, כך הם מסבירים לעצמם, משעשעת, מתוקה ונוגעת ללב: 

"החתולה השחורה: (מיד משתתפת בחגיגה, עיניה נפערות וכמעט יוצאות מחוריהן): מה קרה. מה קרה? בשם אלוהים, מה העניין? לתפוס מחסה?

הבולדוגית, (אל החתולה השחורה): משוגעת, תעשי טובה ותירגעי, או מוטב שתחזרי אל השכנים בזמן האוכל ותעמידי שם פני מורעבת. לכי, לכי כבר.

כלבת הרועים, (לוחשת ברוגז): ששש, תקשיבו!

החיות פונות לכיוון כלבת הרועים שרוכנת בדריכות כמו כלב ציִד, פוקחת את עיניה ומטה את אוזניה אל הצב.

החיות, (ביחד): נו?

כלבת הרועים, (בצליל קצר ולהוט): זה זז!

החתולה השחורה, (אובדת עצות): מה? מה? בשם אלוהים, מה זז?

כלבת הרועים, (בלי להניד עפעף): זה.

הבולדוגית, (מושכת בכתפיה): אפשר לחשוב! אַת עם הדריכוּת המטורפת שלך, מחשיבה כל אחד כחשוד. האבנים זזות, לנער מחנות הנקניקים מגיע למות, החלבנית לא ראויה אפילו לחבל התלייה… לא ככה, פרסית?"

איזו שנינות! כמה הומור! פשוט תענוג! 

 גם כישרונה הפיוטי של קולט מתגלה בסיפורים, בתיאורי טבע יפים להפליא: הנה תיאור של שקיעה, מתוך נקודת מבט של כלב: "יחד נאזין בדממה ובאושר לשקיעתו של יום ונריח את ניחוח עץ התרזה המתוק עד בחילה. אישוני עיניי נעשים גדולים ושחורים ואז נִגלים לי סימנים מסתוריים באוויר. שם, מאחורי ההר המחודד, בעֵירה שלווה, ואז יאיר אד כדורי, מעין ורד קפוא באפר הכחול של שמי הלילה, ומתוך פקעת מוארת יבקע פלח חד ומסנוור של הירח, שיפלס את דרכו בין העננים… ואז יגיע הרגע ללכת לישון", או במקום אחר תיאור של אש: "כמה שאת יפה! תוכך האדום יורה לשונות זהב, סילוני פתע של אד כחול, עשן מסתלסל ומשרבט מעלה…"

כשקוראים את כל אלה אי אפשר שלא להודות לא רק לאפרסמון, ההוצאה לאור הקטנה והמשובחת, שהביאה לנו את שכיית החמדה הזאת, אלא גם, כמובן, למתרגם, יורי מירון, שהיטיב להעביר לעברית את יפי כתיבה של קולט. 

Dialogues de bêtes by Colette

עלמה גניהר, "נקמת הקנרית": אבל קראתי אותו עד הסוף

"שוק הספרים נמצא במשבר עולמי בלתי הפיך. לדעתי, מספר הקוראים כיום דומה למספר הקוראים במאה השש־עשרה, שבה מרבית האנושות עדיין לא ידעה קרוא וכתוב", טוענת עלמה גניהר מפי אחת הדמויות שבראה בספרה החדש נקמת הקנרית, מותחן שמרכזו – שוק הספרים הישראלי.

הרומן נתלה באילנות גבוהים. הצהרת הכוונות שלו, כמתפרש מהמוטו המובא בתחילתו, נלקח מתוך מונולוג שנושאת לייד מקבת:

“ליידי מקבת: בואו, רוחות, אַתן
הממוּנוֹת על מחשבות תמוּתה,
עשו ממני לא־אשה עכשיו,
מַלְאוּ אותי מכּתר ועד בוהן
אכזריות אֵימים עד הקצה.
עשו לי דם סמיך, חִסְמו בו כל
ערוץ ומעֲבָר אל הַחֶמְלָה,
שאף דקירת מצפּון של אמא טֶבע
לא תערער בי את הנחישוּת
הקטלנית, ולא תִכְרות שלום
בינה לבין השלכותֵיה. בוא —
בואו אל שָדַי הנָשִיים,
שהחלב שלי יהיה לְמיץ —
מרה, אתם שָֹרֵי־הָרֶצח, מכל
מקום שבו אתם טורחים, בלתי
נראים, על חבָּלות בַּטֶּבע. בוא,
לילה כבד עטוּף עשן עכור
של גיהינום, שסכּינִי החד
לא יִרְאה את הפצע שהוא פוער,
שמאחורי שמיכת החושך לא
יציצו השחקים לצעוק 'עד כאן,
עד כאן'.
ויליאם שייקספיר. מקבת. מערכה 1. תמונה 5. תרגום דורי פרנס”.

אהה. מדובר אם כן בתחינתה של רוצחת אל הרוחות, בקשתה שהן יקנו לה את היכולת להתאכזר, להתמזג עם "שרי הרצח" ועם היכולת לוותר על חמלה נשית, ובעצם – על חמלה אנושית בכלל.

הצהרת כוונות רבת משמעות!

מיד אחרי המוטו מופיע ציטוט מתוך ספר שכתב אחד בשם נעם גרין, שספרו נמצא ב"מקום שישי ברשימת רבי המכר".

משם מתחילה להתגלגל העלילה.

תחילה אנחנו פוגשים את דויד, חוקר ספרות שעסוק בכתיבת דיסרטציה (ולא, כפי שמנוסח בספר בעילגות מה, "עושה עבודת דוקטורט") על סופרת לא מוכרת, לאה וסרמן, שאיש מלבדו לא שמע עליה. משם אנחנו עוברים אל תחנת משטרה שבה פועלת חוקרת בשם נעמי, המופקדת על תיק רצח מיסתורי: תחילה נרצח הסופר שצוטט, נעם גרין, ומסתבר שדבריו המצוטטים תיעדו בעצם את מותו. כעבור זמן מה נרצח סופר נוסף, וגם לרציחתו קדם תיאור מותו, פרי עטו, וכן הלאה.

נעמי אמורה לפענח את כל הרציחות הללו, למצוא את המכנה המשותף להן, אם יש כזה, ואפילו להבין מדוע אחד הקורבנות, שגם הוא תיאר את ההתנקשות בחייו, בעצם לא מת.

יש כמה פרכות משמעותיות בדרכה של נעמי אל פתרון התעלומה.

קודם כול, עד סופו של הרומן לא מתחוור לנו איך בעצם חזו הסופרים את מותם ואיך תיארו אותו. אבל נניח לתמיהה, שכן יש תמיהות חשובות יותר. בעולם שמתואר בנקמת הקנרית יש לא מעט פרטים שלא מסתדרים עם ההיגיון שאמור להיות מוצק וחד משמעי בספר מהז'אנר שלפנינו, לא פנטזיה, אלא מתח ריאליסטי שאמור להישען על המציאות.

כמי שבאה לבחון את עולם הספרות הישראלית, מוזר לקרוא על רשימות רבי המכר בעיתונים, כאילו הן עניין משמעותי עד כדי כך שסופרים מוכנים כמעט למות כדי להיכנס לתוכן. האמנם מתייחס מישהו לרשימות הללו בכזאת חרדת קודש ותשוקה?

במציאות שמצייר הספר שלפנינו, הרשימות הללו משקפות את נתוני המכירות האמיתיים של ספרים בישראל. למרבה הצער, הכול כבר יודעים שאין באמת קשר בין הרשימות לנתונים האמיתיים, והרשימות לא מתעדכנות על פי כמות הספרים שנמכרו בפועל, לפיכך אחת מהנחות היסוד של הספר, שעליה נשענת העלילה, פשוט לא מציאותית ולא סבירה.

מי שלא מאמין שרשימות רבי המכר הן פיקציה מוזמן לצפות בכתבת תחקיר שערך בשעתו מתן חודורוב בערוץ 10, "תשמעו סיפור: הסכסוכים והעיוותים בדרך לרשימת רבי המכר".

כ-follow up, בעקבות שידור הכתבה ההיא, כתבתי כך בפייסבוק:

כצפוי, שום דבר מהותי לא השתנה ברשימת החנויות שמהן שואבת הסוקרת מינה צמח את "רבי המכר" כביכול.
אכן, הרשימה שהתפרסמה אמש "עודכנה". חנויות שאינן קיימות כבר זמן רב אמנם הוסרו ממנה, אבל הוסרו גם חנויות אמיתיות, ובהן לוטוס בתל אביב ויודן בחיפה, ששם דווקא *כן* נמכרים ספרי קריאה חדשים.

לעומת זאת, החנות ספרי שולמית בבאר שבע, נשארה. בתחקיר של מתן חודורוב הודו ספרי שולמית במפורש שאינם מוכרים בכלל ספרי קריאה. אם כך, איזה נתונים מקבלים מהם? המשמעות: קוראי הספרים מרחובות דרומה בכלל לא מיוצגים ב"מדגם" של מינה צמח.

בוק שופ ברמת גן, שמוכרת כמעט אך ורק ספרים יד שנייה, נשארה.

פביאן ברעננה, חנות שבה הודו בהקלטה בתחקיר כי הם מדווחים על פי מה שמתחשק להם, בלי קשר למציאות, נשארה.

כל רשת דורון ספרים נשארה. בדורון ספרים בלווינסקי כמעט שאין ספרי קריאה. בדורון ספרים בהרצליה אמרו בתחקיר שאין ברשותם אפילו ספר אחד מרשימת "רבי המכר".

קיוסק גולדן בחיפה, שמוכר בעיקר ספרים משומשים, עיתונים ומגזינים, הוסר. יחד עמו הוסרה חנות קרון ספרים, שהופיעה עד השבוע שעבר כאילו היא בחיפה, אבל היא בעצם בטבעון. למרבה הצער, אין עכשיו אף חנות בחיפה. כנראה שמה שקונים וקוראים בעיר השלישית בגודלה בישראל לא נחשב.

אכן, הרשימה העכשווית כוללת שמונה יישובים בלבד (כולל באר שבע, שבעצם לא באמת מיוצגת).

בקיצור: רשימת "רבי המכר" המוצגת בפנינו הייתה ועודנה עורבא פרח, או בעברית מדוברת של פעם − בבל"ת.

אבל נחזור אל נקמת הקנרית. דבר נוסף שנשכח בו הוא שבישראל הרשימות הללו של רבי המכר כוללות בעיקר ספרים מתורגמים, וספרי מקור כמעט נפקדים מהן, אבל כאן, בספר שלפנינו, סופרים עבריים מתחרים בחירוף נפש על כל עשרה המקומות…

חרף ההסתיגויות הללו, יש בנקמת הקנרית גם תובנות משכנעות על עולם הספרים. למשל: “אנשים מתקשים להבין שלהיות סופר או סופרת זהו ייעוד מבלבל שלרוב אינו מתגמל. סופר רע יכול להצליח מאוד, וסופר נפלא יכול למות אלמוני. ההצלחה אינה תלויה רק באיכות הכתיבה, כי אם גם באיכות הקוראים וברוח הזמן. רוב הכותבים הצעירים מתייחסים לספרות ברומנטיות ילדותית, ואין להם מושג שמדובר בשדה קרב מטונף ומדמם שבו כולם נלחמים בכולם, והוצאות הספרים הן המבצרים שיש לכבוש. הסופרים הוותיקים מפחדים מחדירת סופרים צעירים למבצרם, הגברים מפחדים מנשים, והאשכנזים מפחדים מהמזרחיים שפוחדים מנשים. הסופרים הפלסטינים, הרוסים והאתיופים מודרים לחלוטין. אנשי הממסד הספרותי, גברים אשכנזים ברובם, יודעים מצוין שהעולם המערבי משתנה במהירות, ומה שהיה לגברים לבנים וסטרייטים להגיד על פוליטיקה, חברה, נשים, מיניות, אלוהים, מיעוטים והשד יודע מה עוד, כבר לא מעניין אף אחד חוץ מאשר גברים לבנים וסטרייטים אחרים והנשים שאוהבות אותם, או הגברים, ולכן הם נאבקים על מקומם בחירוף נפש".

וגם: "אף ספר מעולם לא מצא חן בעיני הביקורת והקוראים בו־זמנית. זה לא מפתיע במיוחד בהתחשב בעובדה שמבקרות ומבקרי הספרות המקומיים, בעצמם סופרים בדרך כלל, קטלו את מרבית הספרים מתוך שעמום או תאוות נקם וקיעקעו את הנאתם הפשוטה של הקוראים, שלדעת המבקרים, היו ציבור הפכפך, משועמם, בור, רגשני ובנאלי. הקוראים מצדם תיעבו את שחצנות המבקרים ואת התנשאותם, וכתמיד התעלמו מהם בהנאה". (האם זה מה שייטען נגדי, בתגובה לדברי הביקורת שלי על הספר שלפנינו?)

ולסיום: אחת הדמויות בספר היא זאת של בעלת בלוג ספרותי מצליח. אותה בלוגרית תוהה, בתשובה לשאלתה של החוקרת המשטרתית אם יש לה אויבים ומשיבה: "אוייבים? למה שיהיו לי אוייבים? לפעמים סופר כועס עלי כי פירסמתי ביקורת לא טובה על ספרו".

כדי להימנע מכעס כזה כלפי אוסיף על מה שכבר נכתב ואומר ביושר: קראתי את הספר עד סופו. אני מאלה שמרשים לעצמם להפסיק בכל רגע, לא מאלצת את עצמי אף פעם להמשיך בקריאה של ספר אם הוא משעמם אותי. משמע, למרות ההסתיגויות, המותחן מתח, ורציתי לגלות מה הפתרון, בלי לדלג ובלי לוותר על אף עמוד.

כתב העת במה: "חיים? או תיאטרון?" (נשים יוצרות תיאטרון בשואה ואחריה): מה היו הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו זה לזה

הכותרת "חיים או תיאטרון" עוררת את תשומת לבי, בהיותה מוכרת ומרגשת כל כך. ואז, כשראיתי את הכריכה האחורית של "במה",  גיליון 286, שנת 2020, נוכחתי שהקשר לא מקרי: רואים שם קטע מציור של שרלוטה סלומון, ששמו של כתב העת נושא את שם יצירתה המופלאה.  

"במה" הוא כתב עת שרואה אור אחת לשנה, בשיתוף עם התיאטרון הלאומי הבימה. הוא ספר עב כרס, מעוצב להפליא, אסתטי מאוד, והתכנים הכלולים בו מרתקים. 

הגיליון של השנה שעברה הוקדש, כפי שאפשר להבין מהכותרת, לנשים שיצרו תיאטרון בשואה, או אחריה, או לנשים שחייהן העניקו השראה ליצירה כזאת. 

שרלוטה סלומון היא רק אחת מהן, ולצידה שמות מוכרים מאוד: אדית שטיין, האישה האחרונה שהכנסייה הקתולית החילה עליה את התואר "קדושה" אחרי שנספתה באושוויץ כיהודייה, אף על פי שהתנצרה והייתה נזירה; המשוררות אלזה לסקר שילר ולאה גולדברג; אלמה רוזה, שניצחה על תזמורת הנגנות היהודייות באושוויץ; אנה פרנק ואתי הילסום שנודעו בשל היומנים שכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה, שתיהן, כידוע, נתפשו ונרצחו;  חנה סנש, הצנחנית שנשלחה להונגריה, נלכדה, עמדה בעינויים קשים והוצאה להורג, בלי שחשפה סודות שגילוים היה מסכן את חיי חבריה; סטפה וילצ'ינסקה, שפעלה לצידו של יאנוש קורצ'ק בבית היתומים בוורשה, ונרצחה יחד אתו ועם היתומים שטיפלו בהם, ועוד נשים שחייהן ופועלן קשורים בשואה.

המאמרים בחוברת שלפנינו, המכילה יותר מ-400 עמודים, מרתקים, גם כשהם עוסקים בנשים או באירועים שכולנו, כך נדמה לנו, כבר מכירים היטב.

כך למשל הפרק שיוחד לאנה פרנק מתאר את התהליך שבו נהפך היומן שלה "לנכס עולמי", בד בבד עם עיבודו לסרט קולנוע ולהצגה. דינה פורת, שכתבה את המאמר, טוענת כי "מאחר שהיומן מסתיים עם גילוי המחבוא ושילוחם לווסטרברוק (ומשם והלאה לאושוויץ ולברגן בלזן), אין בו תיאורים קשים כפי שיש ביומניהם של נערים ונערות יהודים, בעיקר אלה שנכתבו במזרח אירופה," ולכן "הקורא אינו נדרש להתמודד עם הזוועה עצמה והקריאה נוחה לו יותר. הוא קורא על השואה וגם אינו קורא עליה בעת ובעונה אחת". 

פורת מראה כיצד היומן עבר "אמריקניזציה", והחל לשקף לא את הנערה היהודייה הנרדפת, אלא "נערה אוניברסלית". כך למשל תיארה אותה אלינור רוזוולט, שכתבה ליומן הקדמה במהדורה שראתה אור בארצות הברית, ולא הזכירה בו במילה את יהדותה של אנה ולא "את האופן שבו הסתיימו חייה הקצרים". 

גם בגרסה הגרמנית חלו שינויים, שנבעו כנראה ממעורבתו של אוטו פרנק, אביה של אנה, שגם אחרי מה שקרה למשפחתו המשיך להאמין בגרמניה התרבותית. אנה כתבה ש"אחד מחוקיו של המחבוא לדבר תמיד בשקט, 'בכל שפה תרבותית – וכמובן לא בגרמנית". אבל בגרסה הגרמנית המשפט השתנה: "בכל שפה תרבותית – אך בשקט". דוגמה נוספת: "ההתמודדות עם הגרמנים" נהפך בגרמנית ל"מאבק נגד דיכוי". 

אבל הטענה העיקרית היא נגד העיבוד של היומן לתיאטרון. כתב על כך גם אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה. כמו רוזנפלד, גם דינה פורת, כותבת על הסילוף שמציג המחזה כשהוא נאחז באחד המשפטים האחרונים ביומן ולפיו אנה ממשיכה להאמין בעתיד: "די לי לשאת את עיני לשמים, ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בטוב". מי שמציג את הדברים הללו כמעין מוטו לדמותה של אנה פרנק מתכחש לסופה של אנה, לכך שהיא כתבה את המשפט האופטימי לפני שנתפסה, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן בלזן. "האם הייתה משאירה אותו במקומו אילו הייתה נשארת בחיים ושבה משם וקוראת מחדש את יומנה?" שואלת דינה פורת. אכן, שאלה כבדת משקל. היא מצטטת את ברונו בטלהיים, פסיכולוג חברתי והוגה דעות יהודי ששרד את דכאו ובוכנוולד. בטלהיים כתב ש"הצלחתו העולמית של יומנה של אנה פרנק מלמדת עד כמה עדיין קיימת בלבנו נטייה להתכחש למציאות המחנות, וסיפורה שלה מוכיח עד כמה הכחשה יכולה להחיש את אסוננו אנו", שהרי "אנה פרנק מתה משום שהוריה לא יכלו לשכנע את עצמם להאמין באושוויץ. וסיפורה התקבל בהוקרה רבה כל כך משום שהוא מכחיש בעקיפין שאושוויץ הייתה קיימת אי פעם". 

פורת מצטטת גם את דבריה של הסופרת והמסאית האמריקנית סינתיה אוז'יק, שלדבריה "לו היה היומן נשרף, אולי לא היו מתעללים בו כפי שהתעללו". לטעמה של אוז'יק סיפורה של אנה פרנק "דורדר, קוצץ, עובד, פושט, צומצם; הוא נפל קרבן לאינפנטליזציה, אמריקניזציה, הומגניזציה, סנטימנטליזציה: נפל קרבן לקיטש ולסילופים, ולמעשה הוכחש בבוטות ובשחצנות", בעיקר בשל האופן שבו הוצג במחזה ובסרט. 

בשנות ה-50, הועלה המחזה על הבמה גם בישראל, וגם כאן זכה להצלחה. מספרת לנו פורת כי אנה אפילו הוצגה בשלב מסוים בשם "חנה"… השחקנית עדה טל,  שגילמה את דמותה, חשה שהיא מגשימה "שליחות יותר מתפקיד או קריירה". היא שיקפה, לדבריה של כותבת המאמר, "עמדה רווחת בשיח הציבורי שביסודו אישוש צדקתה של הציונות וביטוי לקח השואה הלאומי, שביסודו חוסנה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי". ההצגה, כך חשו יוצריה, לימדו את הקהל הצעיר "מה היה גורלו של העם היהודי כאשר לא הייתה לו מדינה משלו."

היו להצגה מתנגדים מהימין ומהשמאל הקיצוניים. ישראל אלדד הימני טען כי "הוקרתה של אנה פרנק מסכנת את זיכרון השואה בישראל", כי היומן מסיח את הדעת מהעיקר ועוסק בקטנות, ושרה נשמית-שנר, השמאלנית, טענה שיומנה של אנה פרנק לא ראוי לתשומת לב יותר מיומנים של אחרים, ושהנהייה אחריו היא היגררות "אחרי הסנסציה שהיא באופנה". שני המבקרים, כל אחד מנקודת המבט שלו, דחו למשל סצינה שעלתה בהצגה ובה אנה פרנק ובני משפחתה מדליקים נרות חנוכה. "ספק רב אם אנה פרנק", שהייתה יותר הולנדית מיהודייה, "באמת הכירה את השיר 'מעוז צור", כתבה נשמית-שנר, ואלדד הסכים אתה. לדעתו התמונה המדוברת הייתה "זיוף וקיטש". 

את יומנה של אנה פרנק קראתי לראשונה כשהייתי בת אחת עשרה, כלומר, ב-1962. מאז הוא מרתק אותי, וכל מה שנכתב עליו מושך את תשומת לבי ואת ההתעניינות שלי.

את ציוריה של שרלוט סלומון פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, ונשביתי בקסמם. שמחתי מאוד לקרוא את מאמרו של גדעון עפרת "החיים כחיזיון תיאטרלי" ובעיקר את המשפט "פעמיים תבעה השואה משרלוטה סלומון את ליטרת הבשר: פעם אחת בעת שטרפה את חייה ב'מקלחות' בירקנאו, בתחילת  אוקטובר 1963; ופעם שנייה, בעת שנעצה מלתעות ביצירתה האמנותית: חרף כל המאמצים להפקיע את המפעל הגאוני של 'חיים? או תיאטרון?' מחסות השואה, ועל אף המאמצים הרבים להעמיד את 1,325 הציורים בהקשר אמנותי מודרני, כראוי להם, שבו נושבות מלתעות היד ושם להינעץ". כל כך נכון! עפרת ממשיך ומתאר ומבאר את גדולת יצירתה של שרלוט סלומון, ודבריו מרתקים ומאלפים. אכן, "ציורי 'חיים? או תיאטרון'" אינם רק "אמנות שואה", ערכם האמנותי רב מאוד. ובכל זאת, כשהגיעו לארץ, הוצגו הציורים ביד ושם, ולא במלואם, ולא במוזיאון, כפי שהיה ראוי שיוצגו.  

מהמאמר על סטפה וילצ'יסקה למדתי על דמותה המופלאה של האישה שנחשבת תמיד עזר כנגד יאנוש קורצ'אק, שדמותו ידועה הרבה יותר מזאת שלה, אם כי מהמאמר נודע לי שהיא הייתה בעצם הדמות הדומיננטית בבית היתומים ששניהם ניהלו ביחד, למעשה היא ניהלה והוא היה ברקע, ושניהם הלכו אל מותם ביחד עם הילדים. הגיעה הזמן שהיא תזכה להכרה שהיא ראויה לה לא פחות מקורצ'אק, אולי הרבה יותר!

בהקדמה לגיליון ציטט העורך, מוטי סנדק, דברים שכתב הרמן קרוק ביומנו בגטו וילנה: "הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני. לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת. אולי אלה הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם". 

סנדק כותב כי הפסקה הזאת "מופלאה. אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה" (יהושע סובול ציטט אותה, לדבריו, במחזה "גטו").

אי אפשר שלא להסכים עם סנדק. הגיליון שלפנינו עתיר באותם עלי שלכת מטפוריים. כתבתי כאן רק על כמה מהם, אבל המאמר על "בעלת הארמון" של לאה גולדברג מרתק, כמו גם הפרק שיוחד לכתיבתה של אלזה לסקר שילר, הפרקים על משפט אייכמן, על נלי זק"ש, שזכתה בפרס נובל לספרות בשיתוף עם עגנון, על אירנה סנדלר, אחת מחסידת אומות העולם ורבים אחרים.

לצד המאמרים מובאים גם שירים וקטעי מחזות. הקובץ זיכה אותי בשעות של עניין והתרגשות.

להלן תחילתו של אחד השירים: 

שייקספיר סונטה 1: "מהיפים מכל" – "מיפי המראה" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים" – "מיציר תפארת" – "מיצורים יפים"


האומנם "אילוף הסוררת"?

"מרת עיפרון" אשר תעז לנסות לטפל בספרה בבעיות ההזדקנות של אישה, כנושא – נניח, של התלותיות שלהאישה המזדקנת, או בדיכאון גיל העמידה שלה – ונאמר כי לפי דרכה מרת עיפרון תעשה זאת אז באותה מידה של יכולת חדירה ורגש לגבי הנושא – [הרי ש] דרך המלך הביקורת הרצינית תראה את מרת עיפרון זאת כאחת מן השתיים: או שהיא, מרת עיפרון, מכבירת מילים ודוֹגמטית, סופרת סופרת תיאורטית מייגעת וחסרת כישרון ספרותי; או שהיא, מרת עיפרון, אולי – כישרונית וחמודה עם עין טובה לפיקנטריה, אבל למרבה הצעד לה שׂכל מוגבל, העסוק בדברים שהם לא מהותיים ולא רציניים. 

לפי שלעומת העיסוק בדברים מרכזיים כמו החרדות של גבר יוצא לגמלאות, או חרדות האימפוטנטיות, שקועה מרת עיפרון זאת בדברים קלי ערך כמו החרדות של אישה שאינה יודעת מה לעשות עם עצמה עתה כשילדיה עזבו את הבית, או החרדות של אישה החדלה להיות מושכת. 

מה שאני מנסה לומר הוא כי כל תיאור של הקשיים האובייקטיביים הטבועים במצב הנשי ככזה, יובן על ידם בהתאם לגישה הפטריארכלית: גישה הרואה בתיאור זה ייצוג של מקרה פרטי של אחת אישה שלא מסתדרת. ולא כתיאור של מצב. 

התיאור יובן על ידם כתלונה פרטית של מי שירד מן הפסים. מצב של חולי בגיבורה אינדיבידואלית. כלומר, תיאור של אחת אישה נברוטית אשר לרוע מזלה יש לה קשיים עם ההסתגלות שלה לייעודה בחיים. הם יראו בה אישה הסובלת מהיעדר אותה זרוע נכונה אשר תתמוך בה, איתנה ואוהדת, תדריך אותה ללא מילים כיצד לחזור ולצעוד שוב, מאושרת, בתלם של תפקידיה, לראות בכך את עולמה ולאהוב את זה – או במילים אחרות, מה ששיקספיר קרא לו "אילוף הסוררת". 

 

דרור משעני, "אמונה": סוחף ובעל ערך

כל ספר חדש של דרור משעני הוא חגיגה ושמחה גדולה. כך גם הבלש החדש, אמונה, שבו חוזר משעני אל דמותו של אברהם אברהם, חוקר משטרתי בתחנת חולון שלמדנו להכיר ולחבב (אחרי שבספר האחרון שלוש נפרדנו ממנו לזמן מה).

אמונה מצטרף אל קודמיו המעולים, תיק נעדר והאיש שרצה לדעת הכול. כמו בספרים הקודמים, עלילת המתח סוחפת, מסקרנת, מפתיעה, אבל גם משמשת כלי לאמירה חברתית נוקבת ומעוררת מחשבות.

הספר שלפנינו, כמו ביצירה אמנותית ראויה לשמה, פועל כקונטרפונקט: שתי עלילות שונות מתפתחות ונוגעות זו בזו. כל אחת מהן יכולה להתנגן בנפרד, וביחד הן יוצרות הרמוניה מפותלת ורבת משמעות.

משעני שואל בספרו החדש כמה שאלות כבדות משקל. למשל: האם החברה הישראלית מעניקה הזדמנויות שוות לכול? האם יש בה בני אדם שמעצם היותם שייכים למעמד חברתי מסוים, אינם יכולים לחיות חיים משמעותיים ומיטיבים, כי הם מוגבלים ומודרים?

איך מתבטאת הגזענות העמוקה שהחברה הישראלית לוקה בה? למי היא מזיקה? מה יכולים לעשות מי שאיתרע מזלם והם נולדו למעמד הלא נכון?

ומה כוחה של המדינה, ששולחת זרועות ארוכות אל תוך חיי הפרט, בוחשת בהם ועושה בהם כבשלה?

משעני התראיין לאחרונה בידיעות אחרונות (ב-14 במאי, 2021) ואמר על המציאות הישראלית כי "אנחנו פותחים טלוויזיה ורואים את 45 הלוויות של ההרוגים ממירון […] ואז אנחנו יורדים לרחוב ורואים את מי שמבקש מאיתנו עשרה שקלים כי אין לו מה לאכול. ואנחנו מדפדפים עוד עמוד בעיתון ושומעים על אישה בת 60 שבגלל חובות של 200 אלף שקל הלכה עם סכין כדי להתאבד במחסום של צה"ל. אתה רואה את זה כל הזמן. זה בלתי נמנע. מהאלימות שכל אחד מאיתנו פגש בתוך החדרים של הבית שלו ועד האלימות הממוסדת והחברתית שאנחנו פוגשים בכל מיני מקומות".

בספר שלפנינו אפשר בהחלט לראות שהסוגיות הללו מעסיקות אותו, והוא נוגע בהן בעדינות מרגשת. וזה לא עניין של מה בכך, שהרי מדובר בז'אנר מאוד ספציפי שמשעני בחר לעצמו, באהבה ובמודע: כתיבה של ספרי מתח. הוא סופר מצליח מאוד. ספריו תורגמו לשפות רבות, תיק נעדר עובד לסרט קולנוע, ומשעני היה גם מועמד שלוש פעמים לפרס ספיר. עם זאת, הודה בריאיון, הוא "עדיין חש לא שייך" לקנון של הספרות העברית, ולגמרי לא בצדק, שכן הוא ראוי בהחלט למקום של כבוד. ספריו חשובים, כי הם נוגעים באומץ ובכישרון בישראליות על כל מרכיביה.

"תזכור," אומר אחד הנחקרים של אברהם אברהם, "אצלנו אנשים שנראים כמו טחנות רוח הם בעצם ענקים מפלצתיים עם זרועות קטלניות", בפרפרזה על דון קישוט שנאבק בטחנות הרוח, וסבר שמדובר במפלצות. אברהם אברהם נאלץ לשאול את עצמו אם הוא מוכן להמשיך להיאבק באותן מפלצות שמסתוות לטחנות רוח, ואם הוא מוכן, לחלופין, להסתפק בתפקידו כ"בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער".

התגלית שלו היא שבעצם אין סתירה בין השניים: המאבק בכל סוג של רוע דומה וראוי, וזוהי תובנה שגם אנחנו הקוראים לוקחים אתנו מספרו החדש והמרתק.

קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי. 

על קוראים שעיוורים לניואנסים בכתיבתה של סופרת

כל תמונה הבנויה על המשחק של מרקם חזותי של סוגים של אדום על גבי אדום תהיה תמונה אשר לא תופיע על האקרן [בטלוויזיה]. היא תלך לאיבוד. במקומה על האקרן יופיע תרגומה האוטומטי של תמונה זאת, אשר יראה שדה חלק של אדום אחיד. ושדה חלק של אדום אחיד זהו סיפור בעל תוכן שונה לחלוטין, אשר הפואנטה שהייתה בתמונה המקורית איננה קיימת בו עוד

זה יהיה תוכן שונה בערך כמו במקום המשפט "השבוע שחלף כָּלל יום שבת גשום" לשמוע: "השבוע שחלף כלל יום שבת". זה יהיה סיפור אחר, אשר הפואנטה המקורית הלכה בו לאיבוד. ומה תַּמַהּ אם כאשר כל מה שיקלוט הקורא שלנו יהיה "השבוע שחלף כלל יום שבת", תגובתו על כך תהיה: זהו סיפור אינפנטילי, אבל בואו נאמר לה שהיא ביטאה זאת בצורה יפה.

עמליה כהנא כרמון, "להיות אישה סופרת": עונג צרוף!

איזה עונג צרוף מסיבות שבע המסות שכתבה עמליה כהנא כרמון! כמה שהן מרתקות, מעוררות מחשבה, משעשעות! 

את הראשונה שבהן, "להיות אישה סופרת", כתבה כהנא כרמון ב-1983 ואת האחרונה, "מה פתאום יש שיטפון של נשים סופרות", ב-1996.

בכולן היא מפתחת את אותו רעיון, אבל עושה זאת בכל פעם באופן קצת שונה. בסיס טיעונה הוא שנשים כותבות מודרות מהקנון של הספרות העברית, "מתבזבזות על הצדדי", שכן הספרות העברית היא לאומית, ודורשת מעצמה לבטא את "האני הקולקטיבי". זוהי תפיסה "הרואה את הספרות העברית כזירת המעשה הלאומי, או לפחות אספקלריה לו". את הכתיבה של ספרות יפה אפשר לטענתה להשוות לתפילה. ומאחר שביהדות התפילה נעשית בציבור, וזאת "תפילה שהיא ממדרגה הרבה יותר גבוהה מתפילה שהיא בסך הכול תחינתו האישית של היחיד השרוי במצוקה", ומאחר שהתפילה בציבור מתקיימת בבית הכנסת, שם נשים "אמורות לשבת למעלה, ביציע, בנבדל", נגזר על נשים שכותבות בעברית לספר על מה שנחשב שולי. "כל העובר על הגבר הישראלי בחייו, הוא העשייה המרכזית, עשייה שמדברת גם בעדה של האישה, הנמצאת שם, באיזושהי עזרת נשים שברוח. ואילו כל מה שאישה זאת עשויה לעשות שם, באותה עזרת נשים שברוח, יהיה עשייה צדדית, הנלווית לעיקר," וזאת, בין היתר כי "כשם שנבצר מאישה להיות רב, כך נבצר מסופרת להיות שליח הציבור העובר לפני התיבה." 

האם סופרות ישראליות רוצות בכלל להיות במקום שבו הן מבטאות את המעשה הלאומי? 

בקטע משעשע לועגת עמליה כהנא כרמון לדברים שאמר פעם חיים באר (ועושה זאת באירוניה דקיקה אבל מושחזת היטב). היא מצטטת את דבריו לפיהם הוא מפנטז שיום אחד "יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת", והיא מוסיפה וקובעת: "אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי היאידאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה." והיא מוסיפה: "הן היו רואות אותו כצמצום חמור של הפנים השונות של יצירתן".  והרי, היא אומרת, "אם ניקח את מלחמה ושלום לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפולין'". אגב כך היא מעירה כי התרגשותה מעגנון ויזהר אינה "נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל'", ומוסיפה בסוגריים: "את 'עת הזמיר' [של חיים באר] לא קראתי". איזו קטילה אלגנטית, בחמש מילים…

האם אפשר להסיק שרק סופרות שכותבות עברית בישראל מודרות מהקאנון? לא ולא. (מעניין אגב, להשוות את תפישתה עם זאת של מאיה ערד, בספרה האחרון, קנאת סופרות, המוקדש ברובו לעניין הקאנון וההתקבלות אליו). 

דווקא במסות הראשונות מסבירה כהנא כרמון את הקשיים שאתם נאלצת כל סופרת להתמודד. במסה הראשונה, למשל, היא מדמה את הכתיבה הגברית לתנועה של דג או דולפין: ייצורים שיש להם צורה הידרודינמית שמאפשרת להם לנוע במים בזריזות ובקלילות. לנשים, לעומת זאת, יש צורה של מדוזה. תנועתן במים שונה. האם המדוזה רשאית לספר על חוויותיה, מנקודת מבטה? סופרות רבות, היא מסבירה, מתאמצות לאמץ את השקפת החיים האחרת, הזרה להן. הן בעצם "מתחפשות לדג", או – מדברות "במבטא זר" (כדי לבאר את הנקודה משתמשת כהנא כרמון בדוגמה אחרת, מבדחת, שעליה סיפר שייקה אופיר. כשהתקבל להבימה היה בטוח שעליו להתחיל לדבר במבטא רוסי, וכך, היא אומרת, חשות סופרות: הן צריכות לאמץ מבטא שאתו יתאימו למקום שאליו הגיעו). 

האם, היא שואלת, יש באמת "אסכולה נשית" בכתיבה? והרי יש "גברים שהם עוד יותר ענוגים, יותר מופנמים, או יותר מסולסלים במלמלות, או יותר כותבים בנעלי בית וגלגלים בשערות, או יותר עצבניים, או יותר אינני יודעת מה הכול יש". אבל גבר שכותב כך – שכתיבתו קאמרית, למשל (למשל – קפקא! מה היה קורה, היא תוהה, אילו אחותו הדמיונית, פרנצ'סקה קפקא, הייתה כותבת את יצירותיו? איך היו מכנים אותן? כמובן: "כתיבה מינורית. אישה חיה בבועה"…) זוכה לתהילה ולתשואות. 

כהנא כרמון זכתה גם היא לתהילה ולתשואות. ובכל זאת חשה, כך אפשר להיווכח, שכתיבה של אישה נמצאת מחוץ לטווח השמיעה של הקהל הרחב (של קוראים גברים? והרי רוב הקוראים כיום הם קוראות, ובמסה האחרונה בספר היא מייחדת את דעתה על עולם הספרות הישראלי של אמצע שנות ה-90). היא מדברת על "שירת העטלפים" שקולם נמצא מחוץ לתדר השמיעה של בני האדם. 

יש, כאמור, רעיונות שחוזרים לאורך המסות, ובכל זאת כל אחת מהן מרתקת ומאלפת בדרכה. הנה הציטוט של הקטע שמובא על כריכת הספר:

"ואתם יודעים כיצד זה כשלא אוהבים אותך. פתאום זוכרים לך אז שאתה יהודי, וכל המגרעות שבדרך כלל מיוחסות ליהודים, פתאום כולן שלך. כך גם כאן. ברגע שהנשיות שלה נמצאת לוקה בחסר, הכול מותר לגביה. דמה מותר. ואז, אם היא צעירה ויפה, ברור כי כל הכתיבה הזאת אצלה היא רק תרגילים קוֹקֶטיים שקופים וגנדרנות. כי בחורה יפה, מה פתאום היא צריכה לכתוב. ואם היא לא צעירה ולא יפה, הנטייה תהיה לומר שאולי מפני שהיא לא צעירה ולא יפה היא צריכה לכתוב. ותראו, אין לה חוש הומור: היא לא מצטרפת לבדיחות עליה. הבעיה של הסופרת, אם כך, כנראה נעוצה בתכנים אשר על אודותיהם היא מנסה לדבר. בעולמה של הסיפורת העברית, אלה הם עדיין תכנים הסמויים מן העין".