מצד אחד, הסרט מרתק. הוא לפת את הצופה שביקשה מהרגע הראשון להבין: מה בעצם נושאו העיקרי? מכיוון שהגעתי אליו, כדרכי, בלי לדעת עליו מאומה, תהיתי לאן הדברים אמורים להתגלגל, שכן הרוצח נתפס ממש בשלב הראשונים של הסרט, אז מה בדיוק אמור להתרחש עוד, במשך יותר משעה?
רמזים להמשיך מגיעים ממש ברגעים הראשונים: שומעים בהם הקלטות קול (מתוך תוכנית רדיו נושנה) של גבר ואישה. הוא מדבר במתינות נינוחה, במבטא זר. היא משיבה לו במבטא זר משל עצמה. נראה שהם מיודדים, על כל פנים, די נינוחים זה בחברת זה, אבל מי השניים? מדוע הם מדברים על נגינתו? מה בדיוק הוא מסביר לה ומדוע? ואיך כל זה נקשר אל סיפור הרוצח שירה בשני אנשים – בקופאי של קולנוע צפון, ובעובר אורח, שמת מפצעיו?
הסרט מתגלגל לאטו, ואנחנו מתוודעים אל הדמויות: אל הנרצח, אל הרקע של חייו, ואז – אל הרוצח. אנחנו לומדים מניין בא ואילו תלאות וזוועות חווה בחייו: ילד שהיה ניצול שואה, שעונה, הופקר, שנאלץ לטפל באחיו הפעוט, שהתגלגל ממקום למקום, אחרי שניצל באירופה הגיע בעל כורחו לישראל, וכאן לא זכה לשום שיקום אלא רק אל זוועות אחרות, נוספות.
אנחנו מתוודעים אל אנשים שליוו אותו: ילד שהתיידד אתו בפנימייה, פסיכיאטר שטיפל בו והרבה לשוחח אתו בבית הסוהר, וכן, גם, כך מסתבר, אל אלמנתו של הנרצח, שהחליטה, אולי באקט נוצרי של הושטת הלחי השנייה, למחול לרוצח ולהגיע אליו לביקורים בכלא.
כל אלה הן, כאמור, התפתחויות מרתקות ומעוררות תמיהות.
מצד שני, קשה מאוד להשלים עם הסרט הזה. כן, עם עצם קיומו! שכן, חרף העניין שהוא מעורר, יש בו, לטעמי, מימד לא מוסרי.
ולא רק בשל המשפט המבחיל שאומר ירון לונדון בסופו של הסרט, משפט שרבים הגיבו אליו והתקוממו נגדו: אחרי שהרוצח – טומי בליץ – ריצה את עונשו בבית הסוהר, השתחרר, נשא אישה והוליד שתי בנות, אחרי שנראה היה שהוא השתקם, הוא שב לסורו כעבור כמה שנים, ופגע מינית בילדות שלימד אותן נגינה. כן. פעם רצח, ואחרי שנים גם תקף מינית (האם רק את הילדות? האם היו לו עוד קורבנות שלא התגלו?). ואז הוא חזר לבית הסוהר. על כך הפטיר ירון לונדון את המשפט שמביע אטימות שאין לה שיעור: "איך הוא עשה את זה לעצמו?"
כן. כך. איך הוא, הרוצח, עבריין המין, "עשה את זה לעצמו"! הילדות שבהן הוא פגע אינן מופיעות במשוואה. הוא עשה את זה לעצמו.
אבל לא רק המשפט של ירון לונדון מזעזע. לטעמי במבט לאחור מוטב היה אילו הסרט כולו לא היה נוצר. אמנם יש לו מוסר השכל סמוי: ההבנה שילדים ניצולי שואה לא ניצלו באמת, במיוחד אם ההפקרה, ההזנחה וההתעללות נמשכו גם בישראל.
ובכל זאת, במרכזו של הסרט שלפנינו ניצב פסיכופת. ואת המילה המובנת מאליה איש אינו אומר! לא הפסיכיאטר, לא החברים, לא אלמנתו של הנרצח: אף אחד לא אומר זאת במפורש. הסרט כולו כמו מבקש מאתנו להבין את הרוצח. לדעת מניין בא. לראות את מצוקת ילדותו. ולהגיע כנראה למסקנה שצריך להבין אותו. כולם מוקסמים ממנו, מדמותו, גם כיום, עשרות שנים לאחר מעשה (הרצח בקולנוע צפון היה ב-1957).
יש להזכיר לכל המוקסמים, למשל – לירון לונדון, שיזם את הסרט – האיש היה פסיכופת!
הנה כמה הגדרות לפסיכופתיה, מתוך האתר "מכון טמיר לפסיכותרפיה":
"אדם המתואר כפסיכופת סובל ממבנה אישיות נפשי כרוני שמביא אותו לדרכי חשיבה, תפיסת סיטואציות והתייחסות לאחרים באופן שאינו פונקציונאלי ולרוב הרסני.
אנשים עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אינם מייחסים חשיבות רבה לשאלה 'מה נכון ומה לא נכון לעשות' ולעיתים קרובות אינם מתחשבים בזכויות, רצונות כבוד בסיסי ורגשות של אחרים".
פסיכופתים הם "שופעי קסם אישי וכריזמה".
הם "פוגעניים, חופשיים מאשמה ומניפולטיביים".
והנה אנחנו רואים כיצד הקסם והכריזמה של הרוצח ועבריין המין ממשיכים לפעול גם שנים אחרי מותו (ב-2001). יוצרים עליו סרט. משמיעים לנו את הקלטות קולו. מראים לנו ציורים שלו (זוכרים את ציוריו של פסיכופת אחר, צבי גור? זה שהצליח לשטות אפילו בסוהרים ולהימלט מהכלא, אחרי שאיפשרו לו לצבוע את קירותיו מבחוץ?)
אז נכון, נפרשת בפנינו פרשייה שבה היו מעורבים יהודייה שניהלה רומן עם קצין נאצי, מהנדס איטלקי יהודי שנקלע לקו האש ואלמנה נוצרייה, אבל בסרט מככב הפושע, ולא! לא מוסרי, גם אם היה ניצול שואה שלא ניצל, לעשות לו גלוריפיקציה!
למי שבכל זאת מעוניין לצפות בסרט, מוצג כאן הקישור באמצעות YouTube
יישר כוח עופרה, התחברתי לדברים שכתבת הן בביקורת על הסרט והן בתשובות שלך לתגובות.
תודה!
ניכר שאת איתנה בדעתך, שהסרט לא היה צריך להווצר. אני מסכימה עם המגיב הקודם, שמוסר הוא עניין יחסי, וכל צד יחזיק בדעתו.
מה שלא הוגן בעיני הוא ההשוואה שאת עושה בין מעשיו של האדם בוגר, שעבר תלאות יוצאות דופן כילד בשואה ולאחריה (מהחברה 'המוסרית' היהודית-ישראלית) לבין צבי גור.
מדוע לא הוגן להשוות אותו עם פסיכופת שהילך קסם אפילו על סוהריו? והרי זה מה שקרה גם כאן, וממשיך לקרות גם שנים אחרי מותו?
כתבה מעוררת מחשבה. עם זאת אינני מתחבר לקריטריון אם זה "מוסרי" או לא. זה ירון לונדון, לטוב וללא מוסרי ( 😉 ). וכנראה לפתור הכל כ-:פסיכופת, זה פשטני ורדוד מדי. יש כאן רבדים עמוקים יותר, שמוכרים לדאבוננו היטב בדור ההורים שלנו. מטען העיוות הנפשי אנושי-מוסרי של "ניצולי השואה" הוא פשוט מפחיד. זה לא פסיכופת מקרי, אלא חלק מקהילה שלמה של אנשים שיצאו מאד פגועים, ואצל חלק מהם זה גם התבאט המופרעות עמוקה כזו.
ביננו, גם אשת הנרצח "המוארת" לדברי הכתבה כאן, לא בדיוק במסגרת תפקוד נורמלי-מוסכם שניתן להכיל. כל כך נוגע ללב האנשים מסביב שהתחברו לעיוותים כאלה, אלל'ה יר'חמו.
מבחינה אישית היה לי מאד קשה לצפות בדמויות כל כך פגועות… וזה מציף אצלי את הסיפור של אמא שלי, ניצולת אושוויץ ובוכנוואלד, שפגשה קצת אחרי המלחמה בהמתנה לעליה לארץ ברחובות עיר גרמנית, רופא יהודי שהיה בבוכנוולד ואף הציל מתליה את אחותה שמצאה קליפות תפוחי אדמה באשמת גניבה… בקיצור נמרץ, הוא הזמין אותה אליו הביתה, ובבית ראתה שאשתו הטריה היא גרמניה מקומית. "איך את היכול" שאלה בבעתה, והוא אמר לה בקור רוח: כרופא אני יודע שכל מי שניצל ממחנות העבודה וההשמדה פגוע נפשית, והחלטתי לתת לצאצאי צ'אנס עם אמא שאין לה את הפגיעה והעיוות הנפשי הנורא….
כן. גם בי הוא עורר מחשבות על ניצול השואה שגרם לי, בילדותי, שואה-תוצרת-בית. לאורך שנים רבות נתתי לו בלבי מין אינדולגנציה: הרי היה ניצול שואה, אז למה כבר אפשר לצפות. ובכל זאת, מאושוויץ יצא גם ויקטור פראנקל.
כך שאני מסרבת לראות בזוועות השואה סוג של היתר.
אני מאמינה שיש גם מבנה אישיות, ויש גם מתירנות עצמית. זאת שהרשתה למי שהיה אמור להגן עלי, לפגוע בי. ואולי משום כך אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדות שהפושע שבסרט פגע בהן.
אלף-כל, כמו שאמרו הילדים פעם – מוסר הוא מונח מאד בעייתי ובוודאי יחסי כמו מושגים רבים אחרים. (זוכרת את אמירתו הנודעת של סקיקיני המתרגם מ-"בית התה של ירח אוגוסט" ? – "פורנוגראפיה היא עניין של גיאוגרפיה")
אין חולק על מופרעותו (הרקע ברור הרי כשמש) של טומי בליץ ועונשו הכבד -(בהתייחס לכך שטכנית הייתה כאן הריגה ולא רצח) שולם. בעניין הילדות – זו פשיעה מסוג אחר והיא מאירה אותו באור אחר. אך לא אשתו ולא בנותיו ולא הפסיכולוג הנאור שלו,ד"ר סילפן, לא החרימו אותו. את קובלת ונזעמת על ירון לונדון – דווקא בסרט זה,שהוא מיוצריו, הוא מתגלה ביכולת האמפתיה (כמעט – רגשנות..) שלו ובעיניי (גילוי נאות – אנו ידידים) יש בכך מן החסד והיופי. האם בכאבו על בליץ הפגום אנושות יש איזה רחיצת חטאיו ? לחלוטין לא.
וחשבי על היינקה, האשה המוארת שבעלה נקטל בכדורי בליץ,היא חשה והבינה את בליץ היטב.
אולי יש בסרט הזה פגמים אחרים (השם הפשטני, א-לה-אגתה כריסטי) אבל לא זה אליו כיוונת חיצייך.
אריה קרישק
I beg to differ.
אהדתו הסנטימנטלית של ירון לונדון נתונה לצד הלא נכון. "איך הוא עשה את זה לעצמו"? איפה הילדות שנפגעו? איפה אשתו ובנותיו שוודאי נפגעו גם הן (ומי יודע עד כמה? התיאור שלפיו הוא ציווה על הילדות "לא לאכול מהעוף, כי הוא מיועד רק לאורחים", וזאת בנוכחות אותם אורחים (!) מעורר יותר מסימן שאלה אחד).
אני לא רואה כאן שום חסד. להפך.
כבודה של האלמנה במקומו מונח. אין ספק שהייתה אדם יוצא דופן. זה עדיין לא מצדיק את הגלוריפיקציה של הרוצח.