עטיפתו של הספר רומזת על תוכנו. שמו כתוב משיירי אשפה ביתית – קרטון חלב מעוך, עטיפה קרועה של ארטיק, חצי לימון סחוט, תפוח אדמה מנוקב – על רקע של מדרכה מוכתמת. הנה הפער בין “יופי”, ולא סתם יופי, אלא זה של “הדבר הכי יפה”, ובין הפסולת של מה שנועד להיזרק לפח הזבל. הוא מתגלה מיד, עוד לפני שמתחילים לקרוא את הנובלה היפהפייה הזאת.
ואז נכנסים מיד אל לב העניין. בסדרה של פרקים קצרים אנחנו מתוודעים אל הדמויות המאכלסות את הסיפור: אודי, מדריך של בני נוער שחיים בשולי החברה הישראלית, שחברתו יצאה לטיול ממושך בהודו. בני הנוער – איליה הלבן ואיליה השחור וסשה וארטיום. נתי, עיתונאית גרושה, אם לשניים, שתפקידה בעיתון לחקור את העוני בישראל. עיתונאית אחרת – תמר-שטיקמן-רוסו, חד הורית עשירה, בתו של איל הון. אפילו המשוררת ספפו מגיעה אל הסיפור, באמצעות דמותה של המורה לספרות של סשה, אחד הנערים.
לא רק דמויות יש, אלא גם סיפור: מה יעשו הנערים הללו, שקבלן הובלות עושק אותם? האם יתקוממו? האם יעזו לפעול נגדו? האם יהיה מי שיעזור להם? ואם יפעלו – האם יצליחו?
בעדינות אין-קץ משרטטת דפנה ברשילון את מצוקות החיים של הדמויות שבראה, ועושה זאת במגוון של דרכים. הנה למשל דמותה המדויקת להפליא של המורה לספרות. אנו מוזמנים להכיר את מחשבותיה הסמויות, את תקוותיה, מפחי הנפש, הפגיעות והנזקקות שלה, והכול משכנע ונכון: תיאור ההשתלמות המקצועית והז’רגון המוכר כל כך למי שהשתתף פעם במפגש כזה: “סל כלים לדיאלוג”, “הנגשת השירה לתלמידים מוחלשים”, “מי מורה טובה?”, “שיקוף”, “שאלה פתוחה”, “הקשבה פעילה”… המפגש שלה עם מורים אחרים, המחשבות העולות בתודעתה לפני ובמשך השיעור, או כאשר היא מחברת בחינה בספרות: “למה התכוונה המשוררת ספפו בשורה ‘וְאִלו ּאֲנִי אוֹמֶרֶת: מִי שֶׁאָהַבְנוּ הוּא יָפֶה יוֹתֵר’? (הוכחה: אתמול בדייט הוא אומר לי אני מאד מחובר לעולם הזה של השירה, ואז הוא נוקב, לא פחות ולא יותר, בשמו של משורר עיירת הפיתוח. ‘משורר גדול’, ואני קוראת בראש למלצרית בוא-בואי-בואי. הוא מין מורה דרך, מדריך טיולים ידו-בכל שכזה. מתעקש לספר לי על התיירת הע-נ-קית שנתקעה לו בנקיק הצר, נחל דרגות, מכירה? ואני כבר לא נוגעת בעוגת גבינה שהזמנתי…)”
ברשילון מפליאה לתאר את הקונפליט בין עשירים לעניים, ועושה זאת לא רק באמצעות העלילה הראשית, אלא גם בנקודות קטנות, בהדהודים חוזרים, באופן המעודן והסמוי ביותר. הנה למשל מפגש של המורה לספרות עם חברתה איריס, “מורה באחד מבתי הספר היוקרתיים שתמיד אמרה לה ‘תדעי לך שאני מאוד מעריכה את מה שאת עושה'”: הנה התנשאות המוסוות כמחמאה…
דוגמה נוספת אפשר לראות בדמותה של העיתונאית העשירה, והמצטענת-לכאורה. “‘גם אני הייתי צנועה אם הייתי יורשת מיליונים'”, אומרת הכתבת לענייני עוני, ומוסיפה: “‘כולם מתעסקים בזה שהיא לא משתמשת בשם של אבא שלה, אז זה קצת כמו להשתמש בשם של אבא שלה, לא?'” העיתונאית הצנועה-במפגיע מייצגת, כמובן, את המעמד שאליו היא משתייכת: “‘נו באמת,’ עיקמה תמי את הפרצוף, ‘זאת נהייתה האופנה עכשיו, הבוס רע אלי אז אני הולך ומפגין לו מול הבית. ועוד אדם שתרם כל כך הרבה למדינה'”.
התחכום, הסבטקסט, האנדרסטייטמנט בכתיבתה של ברשילון משמחים ומרעננים.
אפשר וכדאי לקנות את הספר ישירות מכאן. הוא מעניק יופי של חוויה אסתטית ומחשבתית.
ספר מעולה ואכן מרענן בנוף הכתיבה המקומית