הסרט התיעודי "סיבת המוות": האם יש קשר בינו ובין הפגנת הדרוזים

מחבל רצח את השוטר הדרוזי סלים ברכאת בפיגוע שהתרחש ב-2002 בסי פוד מרקט, ליד צומת מעריב בתל אביב.

מאז מקפידים חבריו ליחידה של ברכאת, ששירת ביחידת הסיור של מרחב ירקון במשטרה, לשמור על קשר עם בני משפחתו, וחוזרים ומספרים להם, וגם לשוטרים הצעירים שלא הכירו אותו, על גבורתו. מפקדיו מספרים לבני המשפחה שהוא חלק ממה שהם מכנים "מורשת" היחידה, והם מקפידים לציין עד כמה אהבו והעריכו אותו.

מדוע אם כי מסרבים בני משפחתו, אמו, ובעיקר אחיו, ג'מאל ברכאת, להאמין לתיאור של השתלשלות האירועים באותו ערב, שבסופו נמצא סלים מת ברחוב, סמוך למסעדה שאת יושביה תקף המחבל, תחילה בירי, ואחרי כן בסכינים?

לבני המשפחה נמסר כי סלים התנפל על המחבל, עצר אותו בגופו, ובכך מנע אסון כבד עוד יותר (שלושה הרוגים ושלושים וחמישה פצועים), עד שהמחבל תקף אותו בסכין ושיסף את גרונו.

הספקות שמביע אחיו של סלים מתבססים לאורך הסרט. מצויד בסרט ההקלטה המשטרתי מהאירוע, מתחיל ג'אמל לחשוף סתירות לא מובנות שמתגלות בין הנרטיב המשטרתי לבין מה שמתגלה מההקלטות.

וזאת רק ההתחלה. ככל שעובר הזמן, מציג האח יותר ויותר עובדות תמוהות. הוא נפגש עם אנשים שמחזקים את ספקותיו, ועם המפקדים שמפצירים בו להניח לעניין, מנסים לשכנע אותו "לא לחפור", לוותר על חקר האמת.

אבל ג'אמל מסרב להרפות. בהתחלה הוא רוצה לברר את האמת. אחרי שברור לו לא רק מה בעצם קרה, אלא גם מי הסווה והסתיר, ומדוע, הוא כבר לא רוצה לברר את העובדות. הן כבר די ברורות. עכשיו הוא שואף לכך שהמשטרה תודה בהן.

באחת הסצנות החזקות בסרט מקרין ג'אמל בפני אנשי היחידה שבה שירת אחיו קטעים מהסרט שגם אנחנו צפינו בהם. ביניהם, למשל, פגישה עם חן קוגל, מי שהחליף את יהודה היס כמנהל המכון הפתולוגי, שאינו מסתיר את התמיהות העולות מהדו"ח שעליו חתום קודמו.

השוטרים המומים ומזועזעים. אבל אפילו אז לא כולם מוכנים להכיר באמת ולהודות בה.

מזעזעות במיוחד התגובות של המשטרה ושל משרד הבריאות שמוקרנות בסופו של הסרט.

הן מעוררות תחושה עמוקה שיש מי שחושבים שדי בתמרונים מילוליים כדי לטשטש ולערפל ראיות מוצקות וחד משמעיות.

מחריד במיוחד הסיפא של מה שקרה, הסיבה להסתרה ולרמייה, שאותה מנסח בבהירות ובגלוי אחד השוטרים שג'אמל מקרין בפניהם את כל מה שגילה. אותו שוטר מיטיב להסביר מדוע רימו את בני המשפחה באשר לנסיבות שבהן נהרג הבן והאח.

לא קשה לקשור את זה לזעם שהוציא את הדרוזים להפגנה הגדולה והמוצדקת כל כך נגד "חוק הלאום".

הסרט, שביים רמי א' כץ, מרתק, מסעיר ומכאיב, וראוי מאוד לצפייה. השתדלתי לא לחשוף פרטים משמעותיים ממה שהתגלה. ממליצה מאוד לצפות בו.

להלן מועדי הקרנות נוספות שלו:

אמש בפסטיבל הקולנוע בירושלים, סרט הקולנוע "נערה": האם היה ראוי לפרס השחקן הטוב ביותר בקאן

מה קורה כשהגוף הוא האמצעי וגם המכשול?

אמנים בתחומים מסוימים – משחק, שירה, מחול – לומדים בלי הרף כי גופם הוא הכלי שלהם. באמצעותו, ורק באמצעותו, הם מתבטאים ויוצרים. עליהם לשמור עליו ולשכלל את היכולות שלו, כדי שיצליחו "להשתמש" בו. רק באמצעותו מתאפשרת ההבעה האמנותית שלהם.

אבל מה קורה כשהגוף שאתו אדם נולד אינו מותאם לצרכיו בכלל והאמנותיים בפרט, למעשה – סותר אותם?

בתחום המחול הסוגיה הזאת חמורה במיוחד. שם אפילו מבנה של כף רגל, שאתו נולדו מי שמבקשים להיעשות רקדנים מקצועיים, יכול לקבוע את גורלם. לא די בכישרון או בנחישות. נתונים שאינם תלויים כלל במבנה האישיותי עלולים לחרוץ את עתידם המקצועי של הרקדן או הרקדנית.

אז מה יעלה בגורלו של מי שנולד בגוף גברי, אבל חש בעוצמה רבה שהגוף הזה, שבתוכו מצא את עצמו, אינו שלו, שכן בעצם הוא בת, ועוד אחת כזאת שניחנה בכישרון מובהק למחול קלאסי?

סרט הביכורים  "נערה",  שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן האחרון, מביא בפנינו את סיפורה של נערה כזאת. את נפשה ואישיותה הכלואות בגוף של נער, שאותו היא מתעבת. אברי גופה  דוחים אותה. היא נערה נטולת שדיים, שמנסה להעלים, להתעלם, להכחיש ולהסתיר את מה שיש לה בין הרגליים. כי היא לא סתם נערה, היא בלרינה מוכשרת מאוד, וזה חלומה הגדול: לממש את הכישרון, ללמוד בבית ספר למחול, ולהצטיין כרקדנית קלאסית.

התחום שלה קשה ותובעני לכל אחת. ייסורי הגוף שרקדניות נאלצות לעבור קשים מאוד. (זכור הסרט "ברבור שחור" שהדגים את אותם ייסורים). קשים עוד יותר ייסוריה של מי שנוהגת, בניגוד לדעת אביה ורופאיה, להצמיד אל גופה את איבר המין שלה, כדי שלא ייראה בתוך בגד הגוף הצמוד שבו היא מתאמנת בבית הספר למחול שאליו התקבלה. היא נמצאת בעיצומו של תהליך שבו תיפטר באמצעות ניתוח מהסימנים הגופניים המיניים הגבריים. היא נוטלת הורמונים שאמורים לעצב לה גוף נשי, להצמיח שדיים, לשנות אותה, כך שהגוף והנפש יותאמו.

אבל בינתיים, על הייסורים הרגילים שעוברות בלרינות, נוסף הקושי הבלתי אפשרי והקיצוני שהיא נאלצת להתנודד אתו. התחום שאליו נועדה תובע קשר מיידי, הדוק ובלתי פוסק עם הגוף. היא רוקדת לצד נערות שנולדו נערות. והיא עסוקה כל הזמן במאמצים להתגבר על מה שהעניק לה הטבע, בניגוד לרצונה ולצרכיה.

השחקן המגלם את דמותה של לארה הוא רקדן בלגי צעיר, רק בן 16, ויקטור פולסטר (Victor Polster). הוא מפליא לגלם את דמותה של לארה. למעשה, קשה להאמין אף לרגע שלא מדובר בנערה מלידה. תווי פניו של השחקן עדינים, נשיותו טבעית ומשכנעת, הוא לא מציג שום סממן של נשיות מוגזמת, כפי שעושים לפעמים טרנסג'נדרים מוחצנים. הוא נערה יפה להפליא, מעודנת, תמירה, רקדנית מרשימה.

הסרט, בביומו של  לוקס דונט (Lukas Dhont) מרגש מאוד. בולטת בו דמותו של אביה של לארה (בגילומו של Arieh Worthalter), שהוא הורה מושלם: עדין נפש, מקבל, מיטיב, מבין, משתף פעולה, קרוב, אינטימי, תומך. ובכל זאת, עם  כל התמיכה שלארה זוכה לקבל מסביבתה, לא רק מאביה, אלא גם מהמשפחה המורחבת, עם כל העזרה שיש לה מרופאים שיסייעו לה להיפטר מהגוף הלא רצוי ולזכות בגוף שאתו תוכל להזדהות ולהרגיש שהיא אמיתית, ועם התרפיסט החכם והרגיש שלה, שמנסה לשכנע אותה שהיא כבר אישה, גם אם יש עדיין פער בין הגוף לנפש, הקונפליקט והמצוקה שהיא חשה בלתי נסבלים.

הסרט מפליא להציג אותו ולעורר את הזדהותנו המלאה עם לארה ועם אביה.

משמח להיווכח שהסרט זכה בפרסים ובתשואות שהוא ראוי להם.

 

מה משמעות ההבדל בין "היעדר הסכמה" לבין "יחסי מין בהסכמה"

שימוש במושג ההסכמה בהקשר של יחסים מיניים מעיד על תפיסת יחסי המין כאקט חד-צדדי ונעדר הדדיות. מההגדרה הנוכחית משתמע כי הגבר הוא החושק במין והאישה היא המגיבה הפסיבית. ההנחה החברתית המובלעת כאן גורסת למעשה כי מיניות האישה איננה אקטיבית. כל שיכולה היא לעשות זה להסכים או לא להסכים לספק לגבר מין. הוא מצדו רשאי ללחוץ עליה בכל דרך כדי לספק את מבוקשו, אלא אם כן ועד אשר תאמר לו "לא" באופן מפורש. דמות האישה כצד נטול עניין, תשוקה, או רצון משל עצמה בהקשר של הפעילות המינית, יוצר מצג של אובייקט פסיבי המגיב לסובייקט ולכל היותר נותן הסכמה למעשה שיבוצע בו, אך אינו יוזם פעולה רצונית משל עצמו. זהו עיוות של הטבע ההדדי של יחסי המין.

יתר על כן, כשל תפיסתי זה המשווה לנשים מעמד של אובייקט על פני סובייקט, מחבל ביכולת לזהות את חוסר רצונה של האישה במגע המיני, שהרי מעת שהושמה במעמד של חפץ, אין כל התכוונות כלפיה כסובייקט. גם אם היא קופאת על מקומה, כמו 89% מהנפגעות, יטען התוקף כי לא הבין שהיה בכך ביטוי לאי הסכמה, וייעלם מעין כל כי ההנחות החברתיות העניקו לו את ההיתר לטעון טענה זו בדיוק, לבחור לא להבחין בה כלל.

תפיסה זו נמצאת מן הסתם גם בבסיס הקושי של המערכת המשפטית להכריע לטובת הנפגעות, בלי להתייחס אליהן קודם כל כאל נאשמות. בצורה מעוותת לחלוטין, מוטח בנפגעות שאי הסכמתן הייתה מעורפלת ולפיכך לא יכלה להיות מובנת. תפיסה זו מציבה את נקודת מבטו של הגבר במרכז השיח, בעודה משתיקה את זו של האישה ומוציאה את קולה מן המשוואה. המסר שמתקבל הוא אישור מובלע שמעניקה החברה לגברים להתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים כאוות נפשם, מה שבהכרח מבטל כל הרתעה.

כל אלה מחדדים את הבעייתיות שבהגדרת האונס ביחס ליסוד ההסכמה.

פתרון אפשרי מצוי בשינוי אמת המידה למין כפוי מ"היעדר הסכמה" להיעדרו של רצון חופשי, והחלפת המונח  "יחסי מין בהסכמה" במושג "יחסי מין מרצון".

כך תוצג האישה כפי שהיא באמת: סובייקט פעיל לכל דבר, בעלת מאוויים, דעות ורצונות משל עצמה.