“ילדים בסדר גמור” הם אנחנו. בני דורי. חברי ואהובי, ילידי השנים 1948 עד 1955. אלה שנולדו עם המדינה, נלחמו במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור. עליהם בחרה לכתוב חוקרת השואה וההיסטוריונית, חנה יבלונקה. היא עצמה אחת מאתנו: נולדה בתל אביב, ב-1950. הבחירה שלה לעסוק בדור שלנו אינה מקרית ואינה קשורה רק להיסטוריה האישית שלה. יש לה אג’נדה נוקבת וברורה מאוד, שהולכת ומתבהרת, עד לרגע השיא, שמגיע ממש בסופו של הספר המופלא שכתבה.
בתחילתו היה נדמה לי שמדובר במעין ביוגרפיה קיבוצית בלבד, כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר: “ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948”. אכן, הוא פותח בתיאור מקיף מאוד של תולדות חיי הדור שלנו, בשחזור של מה שנהגנו לעשות, של מה שקראנו ושרנו, של המוזיקה שהקשבנו לה, של המחשבות שהעסיקו אותנו, ושל הרצונות והחלומות שאפיינו רבים מאתנו. הכול נמצא שם, בשפע מעורר השתאות.
ומה אפיין אותנו, לפי תפישתה הבסיסית של יבלונקה? “היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר”, כדברי הפתיחה של הספר. לא זכינו לייסד מדינה. לא ניצלנו מהשואה. נולדנו למדינה קיימת, ו”איש לא חשב שאנחנו שווים סיפור / מחקר / שיר, משהו…” מאחר שנולדנו במדינת ישראל, היא מעידה עלינו כי “הם [אנחנו…] לא ידעו גולה מהי ובוודאי לא טעמו מהשונות והמבוכה שהיו כרוכים בתיוג היהודי”. אבל מה עושה מי שנולד אחרי הכול לכאורה? “מה עושים למחרת בבוקר כשקמים מההורה, זה בערך הדור שלנו”, אמר לה אחד המרואיינים.
והנה החליטה יבלונקה לדבר בשבילנו. לספר עלינו. להעניק לנו קול, ובעיקר – לעקוב אחרי המשמעות העמוקה של קיומנו.
כדי לעשות זאת נשענה על מגוון אמצעים: מחקר איכותני, שבו ראיינה תריסר ישראלים ילידי 1948; שפע סטטיסטיקות ונתונים דמוגרפיים ממקורות שונים ורבים; ספרי עיון ופרוזה שכתבו בני הדור שלנו; מכתבים שכתבנו וקטעי עיתונות שמצאה בארכיונים השונים. את כל הנתונים הללו שילבה להפליא בביוגרפיה האישית שלה, בתיאור של ילדותה המוקדמת בתל אביב, ואחרי כן התבגרותה בבאר שבע, ובסיפורים על אורחות החיים המוכרים לה היטב מעצמה. שמות הפרקים השונים מעידים על תוכניהם:
למשל – “היכן גדלנו?”, או “מדינת ישראל: העובדה, לא החלום”. בהקשר לכך היא מצטטת את אביה, שנהג לומר “‘לו היו אומרים לי ב-1942 שאני אשרוד ואחיה במדינה של יהודים עם משפחה וילדים שנולדו בה – הייתי חותם בלנקו!'” והיא מוסיפה: “בין השנה אליה התייחס אבא לבין לידתי בבית החולים אסותא בתל אביב הפרידו שמונה שנים. וליתר דיוק רק (!) שמונה שנים. הדרמה המקופלת באמירה זו היא כה גדולה וכה עוצמתית שהיא כמעט בלתי נתפסת”. אכן. ההערה הזאת שולחת את הקורא אל ספרה של יעל נאמן, היה הייתה, שגם הוא משרטט מעין ביוגרפיה של הדור שלנו, וגם שם מעידה אחת המרואיינות על ההשתאות שבה התחוורה לה סמיכות הזמנים בין השואה לבין המועד שבו נולדה כאזרחית של מדינת ישראל.
שמות של פרקים אחרים: “ומה הייתה ישראל זו שלתוכה נולדנו?” שבו היא משרטטת בו את גבולות המדינה המוכרים כל כך לבני דורנו, ואת התחושה ש”חיינו בטבורו של העולם” ומציינת כי “תודעת הגבולות והקוטן היו יסוד בהווייתנו. ‘ארצנו הקטנטונת’ כמילות השיר ששרה יפה ירקוני […] העניקה תחושה של מעין אינטימיות ביתית בין ילידי המדינה למדינתם הקטנטונת”.
תת פרק “היום המאושר בחיינו” שבו היא מתארת את המשמעות העצומה שהייתה להקמתה של משפחה חדשה (כלומר – ההולדה שלנו!) מבחינתם של ניצולי השואה: “‘הייתי רדופה על ידי הפחד שנעשה לי שם במחנה משהו רע, שלא יאפשר לי ללדת'”.
תת הפרק “לכל איש יש שם”, שם היא מתעדת את השמות הנפוצים של ילידי השנתונים שלנו.
בפרקים אחרים היא משחזרת את אורחות חיינו אז: שלום כיתה א’, חגיגת הקבלה של ספר התורה וכריכת הבד הרקומה שלו, שיעורי מולדת, הסקר, המורים שלימדו אותנו, איך הפכנו “לישראלים הילידים הראשונים שיש להם גם תודעה של עומק היסטורי לעבר רחוק אך מעוגן מקום, ולצדו בור תודעתי של אלפיים שנות היסטוריה יהודית שלא היו קשורים לכאן ולעכשיו”. מתארת את המשמעות העמוקה שיוחסה לפריחת החצב ולהופעתו של הנחליאלי. את שירי היורה. את המערכה הגובלת בשטיפת מוח יעילה ביותר שבה למדנו לשמור על פרחי הבר: “צא לנוף ואל תקטוף” ולחסוך במים: “חבל על כל טיפה”. את שיעורי המלאכה והחקלאות. את הספר “תינוק בא לעולם”. בתת הפרק “אנחנו והמבוגרים” היא מתארת את האנומליה האופיינית לבני דורנו, שלרובם לא היו סבים וסבתות, אלה שאמורים לשמש “בעלי ברית לנכדיהם”. מספרת על עיתוני הילדים והנוער שקראנו. איך חגגנו את יום האם ומה אפשר ללמוד מהאופן שבו חינכו אותנו לחגוג אותו. מזכירה את תוכנית הרדיו “משפחת שמחון” ומה אפשר ללמוד ממנה. את השכונה שבה שיחקנו למטה, או על גגות הבתים, בין חבלי הכביסה. כותבת על “מלכת הכיתה”, חידון התנ”ך, חסמב”ה, על ההסללה. על סטלמך ועל הסרט אקסודוס, על חוזליטו. על יומנה של אנה פרנק. על טרזן. על מרכזיותה “הכמעט מאגית” של המשפחה בחוויה הישראלית. על מקומו המרכזי של הקולנוע בחיינו. על משפט אייכמן. על העדוֹת השונות. על מבצע סיני, חג העשור, תנועות הנוער, על הזמרים שאהבנו ועל כך שאסרו על להקת החיפושיות להגיע לישראל (ועל ההשלמה של ילדי הבסדר-גמור עם ההחלטה המגוחכת והמקוממת). על כל אלה, מכרים ותיקים וזכורים היטב, היא מרחיבה את הדיבור, מפרטת, מזכירה נשכחות שבעצם לא נשכחו מעולם.
בתחילתו של אחד הפרקים נדהמתי במיוחד מציטוטי שירים שכתבו בני דורי. למשל, שיר שהופיע ב”פי האתון”, ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית:
“כשנולדתי – היתה מלחמת השחרור בעיצומה.
כשהלכתי לבית הספר – כבשו כוחותינו את סיני.
כשלמדתי בתיכון – אמרו שיהיה בסדר והתחמקתי משיעורי גדנ”ע.
כשהתגייסתי לצבא – לקחנו את ששת הימים ונותרה השבת והיה בסדר.
כשנכנסתי לקבע – חטפתי הפגזה והפסקתי לצחוק.
כשהייתי סטודנט – חטפו לי את החברים והתחלתי לבכות.
היום אני כבר לא בוכה. אני גדול ואין לי חברים”.
או שיר אחר, “מיומנו של צעיר עצבני עם תוחלת חיים נמוכה וחבל:
נולדתי ב-1948
גדלתי ב-1956
נלחמתי ב-1967
התנסיתי בין השנים 1970-1968
הזדקנתי ב-1973”.
בפנקס ישן נושן שלי מופיע שיר שגם אני כתבתי ב-1973, בעקבות נפילתו של ניצן נוי (אופנהיימר) בקרב בחווה הסינית:
נוֹלַד ב-48.
ב-67 פָּרַע חוֹבוֹת,
וְאָז, כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת,
נִגְבָּה מִמֶּנּוּ חוֹב
שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב:
חַיָּיו.
לא העליתי בדעתי שאני חלק מטרנד מוכר ושכיח!
פרק מעניין במיוחד הוא זה שמוקדש לשלושה יוצרי זמר אהובים במיוחד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שכתב את המילים לשיריו, ולכך שהרבו לכתוב שירים שנגעו בזיכרון השואה “שלושה בני דור המדינה שכמעט לא יצאו מגבולותיה, שגדלו אצל הלינה וחיים [הוריו של גלעד], יצחק (איז’ו) ומימי [הוריו של ארצי], ז’אקו ושרה [הוריו של פוליקר], שכולם באו מ’שם’, הפכו בעצם את זיכרון השואה לישראלי ושינוהו לעד. זה היה טוויסט בעלילה, אך בה בעת גם מחוות ענק של כבוד ואהבה ונאמנות להורים. כיאה לילדים שהם תמיד ‘בסדר גמור'”.
מדוע מכנה אותנו יבלונקה “ילדים בסדר גמור”? מכיוון שחיינו התאפיינו בקונפורמיות וב”ניסיון מתמיד לרצות את הורינו ואת המדינה”. פחות מכך לא היה אפשרי, כי ילדים שאינם בסדר “מכאיבים להוריהם ומאכזבים את האומה”, ומי יכול היה להכאיב להורים שהיו ברובם פליטים, או למעול בגבורה של בני דור תש”ח, שהיו “‘מגש הכסף’ המיתולוגי, שהטיל עלינו צל ענק”.
התובנה הזאת היא בעצם לבו של הספר.
שכן עניינו המרכזי באובדן התום של בני דורנו. בהתפכחות שלנו, ובתהליך שבו הפסקנו להיות “ילדים בסדר גמור”. בפתיחה לפרק העוסק בכך מתארת יבלונקה את הסרט “בלוז לחופש הגדול”, זה שרבים מאתנו העידו, “בחלוף 20 ו-30 שנה”, כי “בכו ממש עם כל צפייה בסרט”. היא מצטטת את דבריו של גדעון לוי, יליד 1954, שכתב ב-2016: “ככה היינו? כל כך מטומטמים? כל כך יפים? כל כך טהורים? מזמן לא בכיתי. שלשום זה קרה. הדמעות נקוו והגרון נשנק […] בכיתי כמובן על מה שהיה ואיננו עוד, על מה שהיינו ואיננו עוד…” זוהי פרפרזה על פתיחתו של הסרט, המספר על הקיץ של שנת 1970, על בני הנוער שגויסו מיד בתום הלימודים, ושחלקם נהרגו במלחמת ההתשה. לדבריה של יבלונקה, אפשר למעשה לחבר בין שלוש המלחמות שבתודעתנו מופרדות: “ששת הימים”, “ההתשה” ו”יום כיפור”, אלא שאנו מעדיפים לדבוק בהירואיות של הראשונה, ולהתכחש לכך ששתי האחרות היו בעצם המשכה המאוד לא הירואי.
על מלחמת יום כיפור היא כותבת, ומדייקת מאוד, שהיא נותרה “עבור כל מי שחי בישראל ב-1973 […] כטראומה מתמשכת שאין לה מזור”.
היא הייתה כמובן טראומטית במיוחד לחיילים שהופקרו במעוזים. הפרק העוסק בכך קשה מנשוא. אבל גם מלחמת ההתשה הייתה טראומטית. במיוחד הפער שנפער בין החזית לעורף, כדבריו של חיים גורי שהיא מצטטת, “תל אביב מוארת והתעלה בוערת”. חיילים שהגיעו לחופשות נדירות, פעם בחודש וחצי, לפעמים אפילו כעבור פרקי זמן ארוכים יותר, נדהמו כשנוכחו שבעורף הכול נמשך כרגיל. ולא רק בעורף. “כל מה שעניין את הרמטכ”ל והקצינים היה אוכל וזיונים”, היא מצטטת מגיב שכתב כך לא מזמן באתר אינטרנט כלשהו. תחושת ההפקרה וההתכחשות לערכים הבסיסיים של צה”ל החלה כבר אז, במלחמת ההתשה. יבלונקה מביאה את סיפורו של חייל שנאלץ להיות עד להפקרת פצוע. המ”פ אילץ את חייליו, אחת הגרסאות טוענת שעשה זאת באיומי אקדח, לא להיחלץ לעזרתו של “אחד משלנו” שנפצע: “‘אבל המפקד’, ניסה איתן למחות, ‘אי אפשר להשאיר אותו למות’. ‘אף אחד לא זז’, הרים המ”פ את קולו”. זה היה “ערעור סדרי עולם”.
השבר החל להיווצר כבר ב-1968 כשהוטל על החיילים לעסוק במשימות של “דיכוי אוכלוסייה אזרחית (‘הכיבוש’)”. כעדותו המצוטטת של אחד מהם: “אין זה מן הדברים החביבים ביותר להיות צבא כובש, כשאני צריך לדפוק על דלתות ולצעוק שיפתחו, אני נזכר בצעדים של המגפיים הנאציות שמהדהדים בכל סיפור השואה, וכשאני מביט על עצמי בתור כזה […] אני מתחלחל'”.
כבר אז החלה תחושה של “ערעור האמונה בצדקת הדרך”. היא התעצמה, והתבטאה במלוא עוזה, באפריל 1970, שלוש שנים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, כשנודע בציבור שהממשלה דחתה את יוזמת השלום של נחום גולדמן. אז היה “מכתב השמיניסטים” המפורסם שכתבו לראשת הממשלה, גולדה מאיר, ותבעו ממנה לעשות הכול כדי להגיע להסכם שלום. “תני סיכוי לגולדמן!” חתמו השמיניסטים את מכתבם, אשר “הכיל גם ערעור על הקלישאות שהפכו מטבע עובר לסוחר כגון ‘המלחמה כאילוץ מובנה'”. אחת מהחותמות על המכתב התראיינה ואמרה שאם לא יעשו הכול כדי להגיע להסדר, “לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות. עניין פשוט של סטטיסטיקה”. מזעזע ומחריד לדעת עד כמה צדקה. עם זאת, אותם צעירים היו עדיין “בסדר גמור”. כולם הודיעו שבכוונתם להתגייס, וליחידות קרביות. סרבנות הגיוס הייתה באותם ימים עניין נדיר עד כמעט לא קיים.
ואז פרצה מלחמת יום כיפור. כל מי שהיה שם זוכר היטב את מה שיבלונקה מתארת. את תחושת הכובד, “כאילו כולם רצו למצוא מילה הופכית לאופריה ששררה כאן רגע קודם”. את מצב הרוח שהתקדר כשנודעו מספרי הנפגעים ואת התובנה לפיה “מלחמת ששת הימים היא סיפור מן העבר, שכאן מדובר באירוע אחר, שונה לחלוטין”, את מספרם הרב של הנעדרים, ובסופו של דבר, את התחושה שביטא העיתונאי מיכה שגריר: “‘המצרים למדו מצה”ל איך להילחם – הישראלים למדו מהמצרים איך לשקר”, ואת הטראומה הלאומית שנגרמה מכך שבמשך שישה שבועות הועברו חיילים שנפלו מהקברים הזמניים אל בתי העלמין הקבועים. “לא הלוויות, לא ספרות ההנצחה, וגם לא האנדרטאות, דמו במשהו למלחמות הקודמות”.
זה היה “השבר הגדול של הילדים הטובים”. מה שקרה במעוזים, תמונות הכניעה וההליכה לשבי, הציפו “משהו שפגע בלב לבה של האמונה במבוגרים, במפקדים, בשלטון. שילוב של רגשות העלבון, הכעס, התמיהה האינסופית ואי ההבנה. הייתה זו תחושה של הפקרה.” גם מפקד אחד המעוזים שנכנע, שלמה ארדינסט, “עשה זאת “כדרכו של ילד-בסדר-גמור”, תוך שמירה “על כל כללי הניסוח ועל יסודות האמונה שקרסו מול עיניו”. הוא “נצמד לנרטיב הישן אך המנחם לפיו יש הבדל איכותי בינינו ובין המצרים”, אבל “הסיפור האמיתי היה קשה ומר.” הוא מגולם בדמותו של הקשר של מוצב חיזיון שזעקותיו בקשר לעזרה הוקלטו, למעט המשפט האחרון שאמר: “‘אני הולך למות. בגדתם בנו. אלוהים ישלם לכם.'”
הייתה תחושה של “רעידת אדמה – אך לא אסון טבע שאין לאדם שליטה עליו. היו כאן טעויות רבות וכבדות”, שאין עליהן סליחה ומחילה, “ולא תהיה”.
“תם עידן התמימות”, מסכמת חנה יבלונקה את האירוע במשפט שחותם, בדרכו, את הספר המרתק והחשוב הזה.
הנה קישור לספר באתר e-vrit. גם אותו קראתי כך!
אז מה אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני יותר משבעים שנה? בנורמנדי היא עדיין מתקיימת, או לפחות השפעתה: גם מי שנולדו שנים רבות אחרי הניצחון זוכרים אותה. מה שהתרחש על אדמותיהם ממשיך להשפיע על עמדותיהם של האיכרים המקומיים, גם אם הם מתמודדים כיום עם בעיות אחרות לגמרי. במידה מסוימת, הזמן כאילו עמד מלכת: הכיבוש, הפלישה של בנות הברית שהחלה אצלם, ההפצצות שספגו, הנוכחות האמריקנית בכפריהם, צצים ומופיעים שוב בחיי היומיום שלהם.
