אך מה אבסורדי יותר מזה? למען האמת, השעה היא שש בדיוק; זהו ערב חורפי; אנחנו בדרכנו אל הסטרנד לקנות עיפרון. אם כך כיצד זה אנחנו גם במרפסת, עונדות פנינים בחודש יוני? מה אבסורדי יותר מזה? אך זוהי השתטות של הבריאה, לא שלנו. כשתכננה הבריאה את יצירת המופת שלה, בריאת האדם, היה עליה להתרכז בדבר אחד בלבד. במקום זאת, כשסובבה את ראשה, היא הביטה מעבר לכתפה, ולתוך כל אחד מאתנו הזדחלו דחפים ותשוקות המנוגדים לעיקר ישותו, וכך אנחנו מרובי גוונים, מנומרים, מעין תערובת; כל הצבעים נזלו זה על זה. האם מי שעומדת על המדרכה בינואר היא אני האמיתית, עצמי האמיתי, או זאת שרוכנת מהמרפסת בחודש יוני? האם אני כאן או שם? ואולי העצמי האמיתי הוא לא זו ולא זו, לא שם ולא כאן, אלא דבר מה רבגוני כל כך ותועה, עד שרק כשמפקידים את המושכות בידי משאלותיו ומאפשרים לו למצוא את דרכו ללא הפרעה אנחנו באמת עצמנו? הנסיבות דורשות אחדוּת; מטעמי נוחות האדם מוכרח להיות שלם. האזרח הטוב הפותח את דלת ביתו בערב מוכרח להיות בנקאי, שחקן גולף, בעל, אב; לא נווד התועה במדבריות, מיסטיקן הבוהה בשמים, הולל בשכונות העוני של סן פרנסיסקו, חייל הצועד דרכו למהפכה, מנודה המיילל בספקנות ובבדידות. כשהוא פותח את דלת ביתו, הוא מוכרח להעביר את אצבעותיו בשערו ולתלות את מטרייתו על המתלה כמו כולם.
מתוך הספר לאהוב, לשוטט, להפליג
הוצאת תשע נשמות, לעברית: רעות בן-יעקב