מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם.  כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – “אין לנו מדינה אחרת”, חושבת על עצמה: “אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה”.  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם “ישראלים”? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, “המורה לעברית”, שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה “אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה”, הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, “ביקור”, מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – “אפשר את הטלפון שלי?” (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים “ותיקים” שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים “לנופף”  בגאווה בהישגים הישראליים: “הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ”, מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: “הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון”… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים “עכשוויים” יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל “ישראלי” שאותו הם קונים “מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה”, או “בכלבו של הירדני”.

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

“אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף”, כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו,  יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.

הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.

אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. “ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות.” היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: “הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: ‘את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'”

סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, “מפגיש” אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על “צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה.” האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.

אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: “היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן ‘בתי’ פה, ‘בתי’ שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה ‘אימאל’ה’? מלבד ‘בתי’ המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן ‘יקר מאוד’. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם ‘יקרים מאוד’. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש.”

סלסטין מתנשאת מעל הגברות: “היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה”; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם “מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם”  – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: “אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב.” זאת “אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו”, כי “בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת.”

היא לועגת למעסיקיה: “נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש,” ושואלת את עצמה לפעמים “מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות.”

מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. “בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…” היא כותבת, “ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים.” היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.

נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: “לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול,” היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, “ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!”

סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא “אוכל הכול” (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: “זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!”

היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, “אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק”; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: “הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת”; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: “מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר.” היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: “נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?” ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: “למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: ‘קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…”

את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: “מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך,” אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו “להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!”

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת “האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה.”

ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].

סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: “אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…”

מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי “לרכוש” את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.

באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: “לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?”

ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?

באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: “אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!” אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, “רגוע ומחייך.” והמשרתת “הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה.”

מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?

סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: “האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית”, ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: “‘מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…’ […] ‘הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!’ […] ‘אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'” (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוג, נובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).

יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: “אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…”

לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.

את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.

LE JOURNAL D’UNE FEMME DE CHAMBRE  Octave Mirbeau

לעברית: אסנת יקירה

[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: “זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – ‘עבודת גבולות’ בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה”.

“אל תהיה כזה שוודי!” אומר עוזרו של כריסטיאן, אוצר במוזיאון לאמנות. תווי פניו של העוזר מסגירים שהוא עצמו אינו שוודי “מקורי”. האבחנה הזאת, בעניין הבלונד השוודי, אינה שלי. אחד האנשים בסרט מדבר על כך כשהוא מציין שבסרטון יחצ”נות שיפיק יחפש ילדה בהירה, “שוודית אופיינית”. בסצנה המוזכרת מדרבן העוזר את הבוס שלו לפעול כדי להשיג בחזרה את הטלפון שלו שנשדד בעורמה. כריסטיאן נעתר להפצרות, והדרך “הלא שוודית” לכאורה שהוא נוקט מסבכת אותו בצרות גדולות: הוא מגיע אל שכונת העוני המאכלסת בעיקר מהגרים, ומחלק בין דיירי הבניין שבו גרים שודדי הטלפון מכתב אזהרה שתובע מהם להחזיר לו את רכושו.

אחד העניינים שבהם נוגע הסרט השוודי “הריבוע” הוא אם כן היחסים בין שוודים למהגרים. אבל זה אינו העניין היחיד, וגם לא העיקרי.

למעשה, קשה לקבוע מה העיקר בסרט. לעג לעולם האמנות המודרנית? היחסים בין המינים? אבהות? הציניות של תחום יחסי הציבור? היכולת לתת אמון? מוסריות? נדיבות? צביעות? כל אלה קיימים בו, וכשהוא הסתיים נותרתי בתחושה שהַנִּיב “תפסת מרובה – לא תפסת” מתאים לו בהחלט.

תחילתו של הסרט דווקא מבטיחה. הוא פותח בסצנה משעשעת שבה עיתונאית מסורבלת בתנועותיה אבל חיננית מאוד (אליזבת מוס הנודעת, מהסדרה “סיפורה של שפחה”), מראיינת את כריסטיאן כדי להבין מה השקפת עולמו האמנותית. היא מקריאה לו טקסט מופרך שהמוזיאון פרסם, ומבקשת ממנו ביאור. מבוכתו מבדחת, כמו גם הבעת התמיהה המופגנת הנסוכה על פניה. כך גם הסצנה הבאה, שבה מביימים השודדים סיטואציה שמאפשרת להם “לגלח” את כריסטיאן מחפציו היקרים – ארנק, טלפון, ואפילו חפתים שירש, לטענתו, מסבו – מוצלחת.

הבעיה שבהמשך מתרחשים עוד ועוד מעמדים שנראים תלושים, מבוימים, לא קשורים ובעיקר – לא משכנעים. בביתה של העיתונאית, שאליו היא מפתה (בצורה מוזרה ביותר) את כריסטיאן להגיע, גרה שימפנזה? שמתהלכת בבית, קוראת כתבי עת ומתאפרת? וכריסטיאן מגיב אליה בפליאה מסוימת, אך לא יותר מכך? נו, באמת…

והסצנה שבה הם רבים על הקונדום? היא רוצה כנראה לגנוב זרע והוא מגן עליו בחירוף נפש? ומה, עכשיו יתחיל באמת חיזור גורלי? כך נראה לרגע, אבל הרעיון אינו מפותח.

ומה תפקידה של התינוקת, שאחד הגברים מביא אתו כל פעם לישיבות יחצ”נות? הנוכחות שלה מופרכת כל כך, עד שהצופה שאתי פטר אותה בהסבר: “כנראה שלשחקן לא היה סידור, לכן הוא הביא אתו את התינוקת ואז אמרו – מילא, נצלם כבר גם אותה…”

הסצנה המופרכת ביותר היא שיאו של הסרט. מאחר שהיא מופיעה בטריילרים ובצילומי פרסום של הסרט, אפשר לכתוב עליה בגלוי: נאמני המוזיאון מגיעים לארוחת ערב חגיגית. בשלב מסוים אמור להתחיל מיצג של אמן שמתנהג כמו קוף-אדם (כמה טוב לאנגלית, שיש בה אבחנה בין monkey לבין ape!). לפני שהמיצג מתחיל מסבירים לנוכחים איך יש לנהוג כשנתקלים בחיית טרף: אם תתעלם ממנה, יש סיכוי שהיא לא תתנפל עליך. תוכל להצטופף עם בני מינך בתחושה של עדר שמגן על כל הפרטים הכוללים אותו, מתוך הבנה שרק אחד מכם יהיה קורבן. אמן המיצג מגיע, מקפץ בין האורחים, נוהם, מאיים, נועץ מבטים, מפחיד חלק מהם, שמיד אחרי עימות-מבטים אתו מסתלקים מהמקום. בשלב מסוים מנסה כריסטיאן לעצור את ה”מופע”, לסחוף את הקהל במחיאות כפיים. הוא פונה אל האדם-קוף ומבהיר לו שההצגה הסתיימה, אבל ה”אמן” ממשיך, מסרב להיפרד מהתפקיד, עד שהוא מתחיל לתקוף את אחת הנשים, שצורחת מכאב ומאימה, ואז משליך אותה לרצפה ומתחיל לאנוס אותה. עד אותו רגע איש אינו מגיב. כולם יושבים מושפלי מבט, מבועתים, חסרי אונים, כביכול.

“אני עוסק בפסיכולוגיה התנהגותית,” הסביר הבמאי את הסצנה. למרבה הצער לא הצלחתי להשתכנע, וגם לא להיפרד מהתחושה שמדובר בסצנה מודבקת במלאכותיות, עם אג’נדה שמגיעה מבחוץ ואינה אינהרנטית לסרט. אכן, מרבית ההתרחשויות עוררו בי בעיקר שעמום וגם קצת גועל. לשמחתו של הבמאי, רובן אוסטלנד, דעתי אינה נחשבת. הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, שם הגיב בהתלהבות מופגנת, נפנופי ידיים וקריאות צוהלות. כמו כן, “הריבוע” מועמד לפרס האוסקר.

ויקטואר מתעוררת בוקר אחד ומגלה ש”פליקס שוכב מת לידה, במיטה שלהם.” מיהו פליקס? ממה מת? מדוע ויקטואר בוחרת, ברגע שהיא מגלה מה קרה, לארוז מזוודה, למהר לבנק, לקחת מונית ולנסוע לתחנת הרכבת מונפרנאס? מדוע היא נמלטת כך, מתוך איזו ודאות שיאשימו דווקא אותה במותו? האם באמת הרגה אותו? היא אינה זוכרת. רק יודעת שעליה לנוס על נפשה, להתרחק מהמקום. אין שום יעד שאליו היא מבקשת או יכולה להגיע. אף אדם אינו מחכה לה בשום מקום. מה היא מתכוונת לעשות? מה יעלה בגורלה?

כך נפתחת הנובלה המוזרה שנה, מאת הסופר הצרפתי ז’אן אשנוז. הנובלה ראתה אור לראשונה בצרפתית ב-1997, ובלוקוס ראו לנכון לתרגם אותה לעברית ולהוציא אותה לאור, למען הקהל הישראלי.

קשה לעמוד על טיבה של הנובלה. בתחילתה ובסופה ברור שזאת יצירה סוריאליסטית: סגנון אמנותי המשלב חוסר היגיון והפתעה עם מציאות ריאליסטית, ומשתמש בחלומות, בדימיונות, ובתת-המודע, כמקור להשראה. כמעט כל הפרטים נראים מציאותיים וסבירים, והתנהגותה של ויקטואר הגיונית לכאורה. המהלכים שהיא נוקטת מתקבלים על הדעת: היא קונה כרטיס, מגיעה למקום מרוחק, שוכרת שם בית, בודקת כמה כסף יש לה ולכמה זמן יספיק, מאמצת לעצמה אורח חיים חדש, מנותק ממה שהיה עד אז, ומגיבה כל פעם באופן הגיוני למה שקורה לה.

ובכל זאת, יש כל הזמן נופך מוזר מאוד להתרחשויות. מצד אחד, אפשר לראות בנובלה תיאור מציאותי של השתלשלות המעשים והאירועים שיכולה להביא בן אדם מהיישוב למצב של הומלסיות מחפירה. אנו עדים לאובדן הדרגתי של דפוסי התנהגות סבירים ושל כל מה שקושר בן אדם מהיישוב אל אורח חיים רגיל, שבו יש לאדם כסף, רכוש, קשרים אנושיים, ומעל לכול – קורת גג משלו. באחד מרגעי האובדן, כשוויקטואר נשארת ממש בלא כלום, ונותר לה רק מעט כסף שאתו היא יכולה עדיין ללכת למסעדה, היא מוותרת על האפשרות, כי: “אדם יוצא ממסעדה כדי לחזור הביתה, אבל לצאת ממסעדה ולא ללכת לשום מקום, זה כמו למצוא את עצמך בחוץ פעמיים.”

ובכל זאת, גם למציאות ההגיונית לכאורה מצטרפים פרטים מוזרים מאוד. כך למשל דמותו של איש מעברה, לואי-פיליפ, שמופיע מדי פעם, מקיש על דלת הבית, או צץ באיזה מלון מרוחק שהיא נקלעת אליו, או במכונית בדרך לאי שם – איך הוא מאתר אותה? מדוע הוא מגיע? מה בעצם הוא רוצה?

בסופה של הנובלה המסתורין מתעצמים, וגם מה שנראה סביר מתהפך ונעשה תמוה ומשונה מאוד.

חוויית הקריאה של הנובלה מתאימה לתכניה: מצד אחד קשה להפסיק לקרוא. ההתדרדרות במצבה של ויקטואר מפחידה ומרתקת. אפשר להאמין שאלה בדיוק הנסיבות שבהן בני אדם נהפכים להומלסים, ושזה באמת הווי החיים שהם מאמצים. לא רק שוויקטואר נהפכת חסרת כול ומאבדת במוקדם או במאוחר אפילו את שקית הניילון האחרונה שבה היא מחזיקה כמה סמרטוטים, אלא שכך נראה המנגנון המאלץ אותה לנוס שוב ושוב מכל קשר אנושי, גם הקלוש ביותר, ומכל מידה שהיא של שייכות וביטחון. כל אלה משכנעים מאוד. עם כל זאת, קשה לומר שמדובר בחוויית קריאה שיש בה נועם. ברקע נשמע כל הזמן מעין זמזום של ספק ושל רתיעה, מעין צרימה הולכת וגוברת, עד לסוף שאמורה להיות בו הקלה, אבל היא לא באמת מתעוררת.

הנובלה שנה העניקה השראה לסרט קולנוע צרפתי מ-2006, שנושא את אותו שם. חיפוש אחרי פרטים על הסרט, צילומים מתוכו, אולי אפילו טריילר שיבהיר כיצד עיבדו את הסיפור, איך ויקטואר נראית בעיני רוחו של הבמאי, לא הניב אף תוצאה. באתר imdb זכה הסרט לדירוג של כוכב אחד. היה משהו בחוויית החיפוש אחרי פרט להיאחז בו שדמה באופן מוזר לחוויה של קריאת הנובלה: מין תחושה של משהו שקיים ולא קיים, של מציאות מפוקפקת ולא נגישה, שלא ברור היכן היא ומה משמעותה.

Echenoz, Jean Un an
לעברית: רותם עטר

בתחילת חודש ינואר 1952 סערו הרוחות ישראל. הפולמוס בעניינה של גרמניה הגיע לשיאו. מאז שהסתיימה מלחמת העולם רווחה התפיסה שאסור ליהודים בכלל, ולישראלים בפרט, להימצא בקשרים כלשהם עם גרמניה. הדרישה הייתה להחרים לעד לא רק אותה, אלא גם את כל מה שמיוצר בה. הדברים הגיעו עד כדי כך שעורך עיתון “הארץ”, גרשום שוקן, הציע לחוקק חוק שיאסור על אזרחי ישראל לקיים מגע חברתי כלשהו עם גרמנים, ולשכת העיתונות הממשלתית הודיעה כי ישראלים שישתקעו בגרמניה לצמיתות לא יורשו לשוב.

עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, הייתה שונה. הוא סבר שהאינטרס הישראלי מחייב פיוס עם “גרמניה האחרת”, כפי שכינה אותה. רבים התעניינו בנכסים הפרטיים והקהילתיים שנותרו בגרמניה ללא בעלים. למי יושב כל הרכוש הנגזל? מי יעריך את שוויו?

ישראל לא הייתה לכאורה צד, שהרי נוסדה רק שלוש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים עלה לרגע בדעתו של ראש הממשלה הרעיון המוזר להכריז מלחמה על גרמניה בדיעבד, כדי שאפשר יהיה לבסס תביעת פיצויים כנגדה… אבל לא היה בכך צורך: קאנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, הזדרז לשתף פעולה עם נציגי משרד החוץ שנשלחו בחשאי לנהל אתו שיחות. אדנאואר נתבע לגנות את פשעי הנאצים בהצהרת חרטה פומבית. לאחר שזה נעשה, חש בן גוריון שאפשר לפתוח במשא ומתן על פיצויים. לכך נדרשה הסכמת הכנסת. המצדדים טענו כי דחייה של כל גרמני באשר הוא אינה אלא גזענות לשמה, הדומה לזאת הנאצית. את המתנגדים הנהיג מנחם בגין, מי שהיה מנהיג אצ”ל עד שהארגון פורק, ומנהיג מפלגת חירות.

בגין נאם בכנסת וקרא להתנגד להסכם, שמא יחזיר לגרמניה את הכבוד ויאפשר לה לשוב ולהימנות עם “משפחת העמים”.

והרי אין באמת “גרמניה אחרת”, טען בגין: “אולי תגידו שממשלת אדנאואר היא ממשלה גרמנית חדשה, לא נאצית? עליכם לדעת מי הוא אדנאואר. אני שואל: באיזה מחנה-ריכוז ישב בשלוט היטלר בגרמניה, לאיזה בית-סוהר הושלך בגלל משטר הדמים של הנאצים? אני שואל: מי הם עוזריו של אדון אדנאואר? השיבו: כמחצית העובדים במשרד-החוץ של אדנאואר הם חברי המפלגה הנאצית […].

ואולי תגידו, שעם הממשלה הזאת, המוכנה לתת חלק מן הרכוש, אפשר לשאת-ולתת, כי לא עליה האחריות על הרצח? אזכיר לכם עובדות. בעד היטלר הצביעו שישה-עשר מיליון גרמנים בטרם הגיע לשלטון. היו שנים-עשר מיליון קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים בגרמניה. היכן הם נמוגו? בצבא הגרמני היו שנים-עשר מיליון חיילים, בגסטאפו מיליונים, ב-ס”א. וב-ס”ס מיליונים. מבחינה יהודית אין גרמני אחד שאינו נאצי, ואין גרמני אחד שאינו רוצח. ואליהם אתם הולכים לקבל כסף?”

לטענה שלפיה אין טעם להשאיר את הרכוש אצל מי שגזל אותו, השיב בגין ואמר כי בכל מקרה גרמניה מתכוונת להחזיר רק 5% ממנו, ולכן הסכם שייחתם רק ינציח את העוול.

“מי שמכם?” הוא קרא, “מי נתן לכם סמכות לכך? כלום אלה שאינם עוד נתנו לכם ייפוי-כוח כזה?”

טענתו האחרת הייתה שהסכם השילומים אינו מוסרי, כי  אפילו “באיזה שבט פרא” לא יצפה אף אחד לראות את בנו של הנרצח הולך אל הרוצח ודורש ממנו את דמי הבית [שהרוצח הרס], “אבל אתם,” אמר, “בנים שכולים, יתומים מאבותיהם, הולכים אל הרוצח במישרין. לא לדרוש ‘כופר נפש’ כפי שאתם אומרים, אלא כביכול כדי לקבל את דמי הבית שנשרף ושבתוכו נשרפו אבותיכם. באיזה שבט פרא אתם רואים תועבה כזאת? למה תהפכו את עם ישראל, אשר למד תרבות ולימד תרבות מזה ארבעת אלפים שנה?”

בגין זעם גם על קביעתו של קאנצלר גרמניה, כאילו “העם הגרמני ברובו המכריע סלד מפני הפשעים האלה,” כי רובו המכריע לא השתתף בהם, וכי הוא מבטיח “לפתור את בעיית תיקון המעוות […] של הצד החומרי של הבעיה, כדי להקל על מציאת הדרך לטיהור הנפשי של סבל שאין לו גבול.”

“אתם,” האשים בגין, “קיבלתם כיסוד למשא-ומתן עם הגרמנים הצעה שלפיה העם הגרמני ברובו סלד מן הפשעים האלה, לא השתתף בהם. אתם קיבלתם כיסוד למשא-ומתן הודעה שלפיה הכסף הזה יינתן לכם לטיהור נפשי של סבל אין קץ.” בגין הביע זעם  וסלידה מהאפשרות שכל אומות העולם יבוזו לישראל, המוכנה לקבל כסף כפיצוי על הסבל. “ישבתם לשולחן אחד עם רוצחי עמכם, הודיתם שהם מסוגלים לחתום על הסכם, שהם מסוגלים לקיים הסכם, שהם עם – עם במשפחת העמים”.

והרי, לתפיסתו של בגין, “הגויים לא רק שנאו אותנו, לא רק רצחו אותנו, לא רק שרפו אותנו, לא רק קינאו בנו, הם בעיקר בזו לנו. ובדור הזה שאנו קוראים לו האחרון לשעבוד וראשון לגאולה – בדור שבו זכינו לעמדת-כבוד, בו יצאנו מעבדות לחרות – אתם באים, בגלל כמה מיליוני דולרים טמאים, בגלל סחורות טמאות, לקפח את מעט הכבוד שרכשנו לנו”, והזהיר: “אתם מעמידים בסכנה את כבודנו ואת עצמאותנו.”

“גרמניה האחרת”, אמר עוד, אינה אלא “גרמניה המתחדשת”, המתחזקת והמתחמשת שוב. “מתוך עיוורון, מתוך פחד-אימים, מחזירים לעדר-הזאבים הטבטוני את השיניים והציפורניים שנעקרו ממנו. ואנחנו ניתן לזה יד? אנחנו נגיד שהם עם, שהם מסוגלים למשא-ומתן, שהם יקיימו הסכם שאמריקה או אנגליה יחתמו עליו?”

בגין קרא לבן גוריון להזעיק את יהדות אמריקה “להסברה בקרב העם האמריקני על הסכנה הצפויה לעם האמריקני עצמו מזיונו מחדש של עדר-הזאבים הזה”. הוא קרא ליהדות ארצות הברית “מתבוללים” שרק עושרם האישי מעניין אותם, במקום שימנעו את חימושה מחדש של גרמניה, והביע את ביטחונו כי בקרוב “הרוצח הנאצי הגרמני” יקום שוב על רגליו, והעולם יראה “איך הוא לוקח נשק. כיום הוא עודנו מדבר רכות עם האמריקנים והצרפתים; עוד מעט, כאשר יקבל כוח בידיו, ישמיע את קולו האמתי.”

ובכלל, אמר – אין בעצם שום צורך לנמק או להסביר: “הרי יש חשבון אחד – חשבון הדם היהודי”, האוסר על נציגי ממשלת ישראל “לשבת על-יד שולחן אחד עם הרוצחים הגרמנים”.

את נאומו בכנסת סיים בגין את דבריו בפנייה ישירה אל ראש הממשלה: “אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר, לא יהיה גשר, תהום דמים היא. אני פונה אליך ברגע האחרון כיהודי ליהודי, כבן לעם יתום, כבן לעם שכול: הרף, אל תעשה את המעשה הזה! זוהי תועבת התועבות בישראל; לא הייתה כמותה מזמן היותנו לגוי. ואני מנסה לתת לך מוצא. כיריב לא הייתי נותן אותו, כיהודי אתננו: לך אל העם, ערוך משאל-עם. לא מפני שאני מציע לערוך הצבעה עממית בעניין זה; אינני חושב שאפשר בכלל להצביע על כך. ההצבעה כבר נעשתה – בטרבלינקה, באושבינצים, בפונארי, שם הצביעו יהודים בעינויי המוות: לא לבוא במגע, לא להיכנס במשא-ומתן עם הגרמנים. לכו אל העם”.

מחברי הכנסת הערביים ביקש לא להשתתף בהצבעה על החוק, כי אין להם זכות מוסרית להתערב ולהכריע בעניין, ולחברי המפלגות הדתיות אמר כי אסור להם “לקבל כסף מעמלק”.

מהכנסת יצא בגין אל מרפסת שהשקיפה אל כיכר ציון. אלפים התקבצו שם. רבים הגיעו בהסעות מאורגנות. היו מי שנשאו על חזם טלאי צהוב. ההמון שמע את בגין מאיים להכריז מלחמה, “לחיים או למוות”. “כל גרמני הוא נאצי”, הוא זעק. לאחר ששב אל הכנסת החל ההמון המוסת להשתולל. הפכו מכוניות. ניפצו חלונות ראווה. שוטרים ומפגינים נפצעו. הצבא הוזעק כדי למנוע מהם להיכנס לבניין הכנסת.

הסכם השילומים עם גרמניה נחתם בספטמבר של אותה שנה, 1952. ממשלת גרמניה העבירה לישראל במשך כמה שנים סכום של 3 מיליארד מארק, והתחייבה להעביר רנטות לניצולי שואה.

הפער הכלכלי בין ניצולים לבין פליטים אחרים, בעיקר אלה מארצות ערב, שהגיעו גם הם מחוסרי כול, גדל, והגביר את המתח החברתי. יש לציין עם זאת שכספי השילומים הועילו מאוד לכלכלה הישראלית.

תודה לתום שגב, על ספרו המיליון השביעי.

I
מַיְל וָחֵצִי, מַיְל וָחֵצִי,
מַיְל וָחֵצִי, הָלְאָה,
כֻּלָּם בִּנְקִיק הַמָּוֶת עוֹד
רוֹכְבִים הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.
“קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!
הִסְתָּעֲרוּ עַל תּוֹתָחִים!”
כָּךְ הוּא פָּקַד בִּנְקִיק הַמָּוֶת
בּוֹ רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

II
“קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!”
הַאִם תָּהָה שָׁם אִישׁ?
לֹא, אַף חַיָּל אָז לֹא חָשַׁב
אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה.
לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה,
אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה,
לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא,
לְתוֹךְ נְקִיק הַמָּוֶת כָּךְ
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

III
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח  מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח לִפְנֵיהֶם,
מַטָּח וְרַעַם;
פֶּרֶץ  יֶרִי וּפְצָצָה,
בְּעֹז הֵם דָּהֲרוּ יָשָׁר
לְתוֹךְ לוֹעוֹ שֶׁל מָוֶת,
הַיְשֵׁר אֶל פִּי הַתֹּפֶת,
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

IV
חַרְבֹתֵיהֶם אָז בָּהֲקוּ
וּבָאֲוִיר בְּעֹז הוּנְפוּ
שׁוּלְּחוּ לְעֵבֶר תּוֹתְחָנִים
הִסְתָּעֲרוּ הַפָּרָשִׁים
כֹּל הָעוֹלָם אָז הִשְׁתָּאָה,
זִנְּקוּ לְתוֹךְ סְלִילֵי עָשָׁן
אֶל סוֹלְלוֹת תּוֹתָח פָּרְצוּ
קוֹזָקִים וְרוּסִים
קָרְסוּ מֵחֲבָטוֹת חַרְבָּם,
וְאָז שְׁבוּרִים, מְרֻסָּקִים
הֵם דָּהֲרוּ בַּחֲזָרָה
לֹא עוֹד הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

V
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח גַּם בְּגַבָּם,
מַטָּח וְרַעַם,
פֶּרֶץ יֶרִי וּפְצָצָה,
נָפַל הַגִּבּוֹר וְסוּסוֹ מְרוּצָץ
וְאָז מִצְטַיֵּן הַקְּרָבוֹת נֶאֱלַץ
בְּלוֹעַ הַמָּוֶת לָבוֹא,
מִתּוֹךְ פִּיהָ שֶׁל הַתֹּפֶת לַחֲזֹר,
כֹּל מִי שֶׁנִּשְׁאַר מִתּוֹכָם,
מִכֹּל הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

VI
מָתַי בִּכְלָל תּוּכַל תְּהִלָּתָם לְהִתְעַמְעֵם?
אוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת נוֹעֶזֶת שֶׁלָּהֶם,
לְעֵינֵי הָעוֹלָם הַמִּשְׁתָּאֶה,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָם פָּרָשִׁים,
שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲצִילִים!

לעברית: עופרה עופר אורן ©

Lord Alfred Tennyson
The Charge of the Light Brigade

תרגום מתוך בלוג “המרכזייה החינוכית”

איך זה שמצליחים להטות את התמונה באופן מגמתי במיוחד, משקרים בעצם לקהל, והקהל מקבל זאת? אלה הם מצבים בהם הנואם יודע במפורש שהוא משקר לקהל, אך הקהל אינו מודע לכך והוא נסחף אחרי הנואם, העושה שימוש בטכניקות מניפולטיביות.

***

הלשון המאגית היא כאין וכאפס לעומת מה שהדמגוגיה הצליחה לעשות ברשעותה, ובניצול כוחה. [מדובר ב] רטוריקה דרמטית, שיוצרת מגע עם אנשים על בסיס הרגשות הראשוניים, הפרימיטיביים והאי רציונליים ביותר. יש דיבורי הפחדה על אויבים עלומים, נוראים ומבעיתים.

***

דמגוגיה אינה רק פרי של יכולת נאום חזקה, אלא היא הכישרון המובהק לחבר בין סיטואציה חברתית, מדינית וכלכלית, לבין כוח ההתססה המילולי.

***

זהו נאום שאינו מאפשר שיקול דעת (של “אולי” או “אפשר”), אלא מציג מסר חד-משמעי זה או זה. ככה.

***

זוהי הדמגוגיה, על סכנותיה ועל כוחה מטריף הדעת. הדמגוגיה יעילה כשהיא נופלת על אוזניים כרויות במצבים של משברים לאומיים, חולשה ואי ביטחון. הדמגוגיה מחפשת את אותו נואם מלהיב, שמשתמש ברגשות התסכול והפחד של הקהל, כדי להשיג מטרות מוגדרות (במקרה הזה מטרות לאומניות חד-משמעיות), שסופן מי ישורנו.

השנה – 1854. אנגליה מסובכת במלחמה עקובה מדם, שמתנהלת ברובה בחצי האי קרים. רוסיה היא האויב, ובנות בריתה של אנגליה הן טורקיה וצרפת, אם כי האנגלים והצרפתים, שבעבר הלא רחוק היו אויבים, אינם מפגינים חיבה יתרה אלה לאלה. עד כדי כך שהיו מי ששמעו את הלורד רגלן, המפקד העליון הבריטי, מכנה את הצרפתים דווקא “האויב”. בכל מקרה, אנשי שני הצבאות התנשאו מעל הטורקים, לעגו להם, ועל פי דיווחיו של פרשן בריטי, אפילו אילצו את החיילים הטורקים לשאת אותם על כתפיהם בכל פעם שנאלצו לצעוד על קרקע בוצית או לחצות נחל.

המאבק נובע מרצונם של הצדדים להשתלט על מה שהותירה אחריה האימפריה העות’מאנית. המלחמה, המכונה “מלחמת קרים” רצופה בתקלות ובטעויות בשיקול דעת. כ-250,000 חיילים מתו רק ממחלות, וכשהמלחמה הסתיימה אחרי שנתיים וחצי, היא הותירה אחריה 750,000 מתים.

הייתה זאת המלחמה הראשונה בהיסטוריה שבה כתבים וצלמים צבאיים ליוו את המהלכים ודיווחו עליהם לציבור. בעקבות אותם דיווחים הגיעה אל החזית צעירה אנגליה, פלורנס נייטינגל, שהתנדבה לטפל בחולים ובפצועים. נייטינגל, שזכתה לכינוי “הגבירה עם המנורה” כי נהגה להסתובב בלילות בין החולים ולהאיר את דרכה, ייסדה למעשה את מקצוע הסיעוד.

הכתבים דיווחו גם על הכשלים שהתרחשו במהלך הקרבות, והם היו רבים. אחד החמורים שבהם אירע בעקבות פקודה שקיבלה יחידה של חיל הפרשים האנגלי. החיילים הצטוו להסתער על עמדה מבוצרת היטב של הארטילריה הרוסית, בקצהו של עמק ארוך וצר, שהאויב התמקם בצידיו.

הפרשים צייתו לפקודה, ואחרי קרב קשה מאוד הצליחו לכבוש את היעד, אבל מתוך ה-600 שיצאו לדרך שבו רק 198. העמק היה למלכודת אש, ורוב החיילים של אותה יחידה נהרגו.

הדיווח העיתונאי הגיע לאנגליה, ובעקבותיו כתב המשורר לורד אלפרד טניסון את אחד משיריו הידועים ביותר. באנגלית הוא נקרא “The Charge of the Light Brigade” כלומר – “הסתערות חיל הפרשים”. בשיר מתאר טניסון את אותה הסתערות נועזת, ואת מוראות הקרב הקשה. הריהו כאן בתרגומי:

I
מַיְל וָחֵצִי, מַיְל וָחֵצִי,
מַיְל וָחֵצִי, הָלְאָה,
כֻּלָּם בִּנְקִיק הַמָּוֶת עוֹד
רוֹכְבִים הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.
“קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!
הִסְתָּעֲרוּ עַל תּוֹתָחִים!”
כָּךְ הוּא פָּקַד בִּנְקִיק הַמָּוֶת
בּוֹ רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

II
“קָדִימָה חֵיל הַפָּרָשִׁים!”
הַאִם תָּהָה שָׁם אִישׁ?
לֹא, אַף חַיָּל אָז לֹא חָשַׁב
אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה.
לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה,
אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה,
לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא,
לְתוֹךְ נְקִיק הַמָּוֶת כָּךְ
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

III
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח לִפְנֵיהֶם,
מַטָּח וְרַעַם;
פֶּרֶץ יֶרִי וּפְצָצָה,
בְּעֹז הֵם דָּהֲרוּ יָשָׁר
לְתוֹךְ לוֹעוֹ שֶׁל מָוֶת,
הַיְשֵׁר אֶל פִּי הַתֹּפֶת,
רָכְבוּ הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

IV
חַרְבֹתֵיהֶם אָז בָּהֲקוּ
וּבָאֲוִיר בְּעֹז הוּנְפוּ
שׁוּלְּחוּ לְעֵבֶר תּוֹתְחָנִים
הִסְתָּעֲרוּ הַפָּרָשִׁים
כֹּל הָעוֹלָם אָז הִשְׁתָּאָה,
זִנְּקוּ לְתוֹךְ סְלִילֵי עָשָׁן
אֶל סוֹלְלוֹת תּוֹתָח פָּרְצוּ
קוֹזָקִים וְרוּסִים
קָרְסוּ מֵחֲבָטוֹת חַרְבָּם,
וְאָז שְׁבוּרִים, מְרֻסָּקִים
הֵם דָּהֲרוּ בַּחֲזָרָה
לֹא עוֹד הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

V
תּוֹתָח מִימִינָם,
תּוֹתָח מִשְׂמֹאלָם,
תּוֹתָח גַּם בְּגַבָּם,
מַטָּח וְרַעַם,
פֶּרֶץ יֶרִי וּפְצָצָה,
נָפַל הַגִּבּוֹר וְסוּסוֹ מְרוּצָץ
וְאָז מִצְטַיֵּן הַקְּרָבוֹת נֶאֱלַץ
בְּלוֹעַ הַמָּוֶת לָבוֹא,
מִתּוֹךְ פִּיהָ שֶׁל הַתֹּפֶת לַחֲזֹר,
כֹּל מִי שֶׁנִּשְׁאַר מִתּוֹכָם,
מִכֹּל הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

VI
מָתַי בִּכְלָל תּוּכַל תְּהִלָּתָם לְהִתְעַמְעֵם?
אוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת נוֹעֶזֶת שֶׁלָּהֶם,
לְעֵינֵי הָעוֹלָם הַמִּשְׁתָּאֶה,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָהּ הִסְתָּעֲרוּת,
חִלְקוּ כָּבוֹד לְאוֹתָם פָּרָשִׁים,
שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲצִילִים!

למרבה הצער, התברר בדיעבד שלא היה, לְמעשה, שום צורך ממשי בכיבוש אותו יעד, והפקודה נבעה בכלל מטעות. גנרל צרפתי שנכח בזירה, הביט בהשתאות על ההסתערות ההתאבדותית, וטבע בעקבותיה אמירה בלתי נשכחת: “cest magnifique, mais ce nest pas la guerre” , כלומר – נפלא, אך לא מלחמה.

טניסון לא התעלם בשירו מהמחדל. הוא כתב על החיילים שלא שאלו את עצמם אף לרגע “אִם מִישֶׁהוּ שָׁגָה” ולא העלו בדעתם לסרב לפקודה.

רבים נוהגים לצטט שלוש שורות מתוך השיר: “לָהֶם אָסוּר לִדְרוֹש תְּשׁוּבָה, / אָסוּר לִשְׁאוֹל אִם יֵשׁ סִבָּה, / לִפְעֹל – עַד שֶׁהַמָּוֶת בָּא”. הציטוט הופיע למשל בסרט “הגשר על נהר קוואי”, בסדרת הספרים האנטי מלחמתית של ג’ין ג’ונסון, ששמה Theirs not to Reason Why, ובאחד הפרקים בסדרת הטלוויזיה של הבי-בי-סי “טופ גיר”. כמו כן הוא העניק השראה לשיר The Trooper של Iron Maiden .

בעיני אחדים – כמו טניסון עצמו, שסיים את שירו בקריאות התפעלות ובתביעה לחלוק כבוד לחיילים – מבטאות השורות הללו את הצורך להעלות על נס את צייתנותם המופלגת של החיילים. אחרים, לעומת זאת, מצטטים אותן כדי לחשוף את האיוולת שבצייתנות עיוורת, ולגנות את נכונותם של חיילים להקריב את עצמם לשווא.

טניסון קורא את השיר בקולו!

כאן: השוואה עם שני תרגומים נוספים, והשיר המקורי באנגלית.

   ביציאה מהסרט תהתה מישהי – “איך היא מצליחה לזכור כל פרט על החיים שלה?”

הסובבים אותה הסבירו לה שלא, לא צפינו בטוניה הארדינג עצמה: זאת הייתה שחקנית שגילמה אותה!

טעותה של הצופה מעידה כנראה על הצלחתו של הסרט “אני, טוניה”, המשחזר פרשה שהסעירה באמצע שנות התשעים את עולם הספורט בפרט, ואת העולם בכלל: טוניה הארדינג, אלופת ארצות הברית בהחלקה אמנותית על קרח, הואשמה בכך שזממה ועודדה פגיעה במחליקה אמריקנית אחרת, ננסי קריגן, שהתחרתה אתה על מקום בנבחרת האולימפית. מישהו תקף את ננסי, חבט ברגלה במוט ברזל, בניסיון לנטרל אותה, אבל לא הצליח לפגוע לה בברך. למרות החשדות שהועלו נגדה, השתתפה טוניה באולימפיאדה, אבל זמן לא רב אחרי כן נשפטה, ודינה נפסק: היא נמצאה אשמה.

הסרט שלפנינו משמש מעין סנגוריה מאוחרת לטוניה, ומבקש למעשה לנקות אותה ולהוכיח שידה לא הייתה במעל. יתר על כן,  יוצרי הסרט מראים שגם טוניה הייתה בעצם קורבן, והפושעים האמיתיים היו בעלה לשעבר וידיד שלו, שתפקד כשומר הראש של טוניה. לגרסת הסרט,  בעלה של טוניה תכנן רק להפחיד את ננסי קריגן, אבל חברו הלך צעד אחד קדימה, שלח אליה את הפוגע וכשנחשד,  הזדרז להפליל את הבעל.

הסרט עשוי היטב: השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות – לא רק את טניה ואת הגרוש שלה, אלא גם אנשי מפתח נוספים בחייה, למשל, את אמה – “מתראיינים” לכאורה, ומספרים את גרסתם להשתלשלות העניינים. לצד הראיונות המבויימים, המבוססים על שיחות אמיתיות שערכו יוצרי הסרט עם אותם אנשים, מוצגים בפנינו חייה של טוניה, מאז שהייתה בת שלוש, כשהאימא שלה לקחה אותה אל המאמנת הראשונה שלה, ועד לרגע שבו התחוור לה שלא תורשה עוד להיות חלק מהנבחרת. חלק מהסצנות מתבססות במדויק על קטעי וידיאו ששודרו בשעתו בטלוויזיה.

הנה למשל קליפ המתעד את המצוקה שחוותה טוניה הארדינג (האמיתית!) באולימפיאדה בלילהמר. הסרט משחזר את האירוע כמעט במדויק.

הסרט מוסר למעשה אך ורק את גרסתה של טוניה. הוא גם פורש בפנינו את סיפור החיים הקשה שלה, את האלימות המחרידה שספגה הן מצד אמה והן מצד בעלה, ואת מלחמת הקיום הבלתי אפשרית שנאלצה לנהל לאורך כל חייה, תחילה במאבק נגד אמה, אישה מעוררת פלצות ונטולת כל חמלה או ערכים אנושיים (בכל שלב בעלילה נדמה שהאם הגיעה לשיא הרשעות והאכזריות, ואז מסתבר שיש עוד מקום להפתעות), ואחרי כן בבעלה.

לקראת סופו של הסרט טוניה, בגילומה של מרגו רובי, המועמדת לפרס האוסקר על תפקידה,  פונה אל הקהל, ואומרת לכל אחד מאתנו שאנחנו אשמים: אנחנו אלה שרדפנו אותה ופגענו בה! יש לזכור שפרשת טוניה הארדינג התרחשה זמן קצר לפני פרשת או ג’יי סימפסון, כלומר, בתחילתו של עידן הסיקור הטלוויזיוני הנוהג בפרשה אמיתית כאילו היא סדרה בדויה. מי שזוכר את המרדף אחרי מכוניתו של או ג’יי סימפסון ואת המשפט הממושך, ששודר בזמן אמת ברחבי העולם (לראשונה גם בישראל, בזכות הטלוויזיה בכבלים), יודע איזו מהפכה בהרגלי הצפייה שלנו התרחשה אז. פנייתה של טוניה הארדינג אל כל מי שצפה בה אז וגיבש עמדה שלילית כלפיה מזכירה את דבריה של מוניקה לוינסקי, שעד היום מרבה לדבר בכאב על העניין הציבורי שעוררה, ועל האופן שבו פרטים אינטימיים מחייה נהפכו לנחלת הכלל.

אחרי שהסרט הסתיים, ממש בתום גלגלת השמות והקרדיטים השונים, כשמרבית הקהל כבר יצא מהאולם, שודרו בחלונות קטנים חלקיקי ראיונות עם האנשים האמיתיים, גיבורי הפרשה: אמה של טוניה, הגרוש שלה, החבר שלו ולבסוף גם טוניה עצמה. קשה היה שלא להבחין מיד בהבדל המשמעותי והרב שבין טוניה הארדינג לבין מרגו רובי, השחקנית המגלמת אותה. לעניות דעתי, השחקנית אינה מפיקה את אותו חן שובבי ותוסס, ספק קסום, ספק אלים, של הדמות האמיתית. מעניין לראות אם תזכה בכל זאת בפרס האוסקר הנכסף.

לפני ארבעים שנה הוא ראה אור לראשונה: הרומן הזכור לטוב מישל עזרא ספרא ובניו, שכתב אמנון שמוש, יליד חאלב. ארבעת העשורים שחלפו מאז שנקרא לראשונה לא עמעמו את יופיו של הרומן, ולא הקהו את עוקצו של הסיפור הפורש בפנינו לא רק את קורותיה של בני משפחה אחת, אלא גם את אלה של תקופה ושל קהילה משגשגת שהתפזרה, אך נשארה מאוחדת, בדרכה.

הספר הוא מעין איגרת רבת יופי ששיגר הכותב אל קוראיו. לכל אורכו נשמע קולו של דובר הפונה אלינו מדי פעם ישירות, למשל: “אדרבא, היו אתם השופטים” הוא מבקש, או מתריס: “ואל תאמרו שטרם שמעתם”. הוא משתף אותנו בהרהוריו, מעיר הערות, מותח ביקורת על הדמויות, ועם זאת הוא גם מספר כל-יודע, כזה שחודר אל צפונות לבן; הוא ספק הסופר הבורא אותן, ספק משתתף סמוי שצופה בהן מהצד. הטכניקה הסיפורית מקורית ומפתיעה: הקורא תוהה – מי מדבר אלי כך? מי הדמות הנוספת, הקיימת אך נסתרת? מיהו זה שיודע למשל לספר על שתיים מהדמויות ש”עד היום אפשר למצוא אותם […] יושבים לפנות ערב במכנסיים קצרים על הדשא שלפני ביתם, מקשיבים לתקליט של מישל לה-גראן וקוראים בספרים של סרטר…” ולסיים את הפרק העוסק בהם במילה אחת, כמו בחיוך שובב, “voilà”. האם זה שכן רכלן השש לשתף את הקוראים במה שהתגלה לו? קרוב משפחה? מכר רחוק? הפניות הישירות הללו כמו מזמנות אותנו פנימה לתוך העלילות השונות, מעוררות אותנו להשתתף בסיפור, לחוש שמדובר בבני אדם אמיתיים, לא בדמויות בדויות.

מישל עזרא ספרא, הדמות הראשית בסיפור, הוא סוחר מצליח וגאה בכישרונותיו. פרק הפתיחה שבו מופגנת יכולתו המופלאה לנהל משא ומתן עסקי הוא תיאור מפואר, משעשע ומרשים ביותר. באיזו מיומנות מלהטט מישל, כמה הוא מיטיב לשטות בבן שיחו, עד שהוא מוריד את המחיר של העסקה הרצויה לו! לא רק את כישוריו המופלאים מראה לנו שמוש, אלא את כל מהלכיו הידועים של הטקס המסחרי, הצעדים המוכרים וההכרחיים, המתנהלים כמו צעדי מחול שהם אמנם ידועים, אבל לא כל מי שמכיר אותם מסוגל לנוע בווירטואוזיות של מישל.

בפרקים הבאים נפרשים בפנינו המהלכים של חורבן הקהילה, ההתפזרות של בניה בין ארבע יבשות, והקשרים הנמשכים בין בני המשפחה, שחלקם מגיעים לישראל, והאחרים גרים בפריז, במקסיקו, בארצות הברית וביפן. אמנם כולם נאלצו לעזוב את חאלב, אבל בעצם לא נפרדו ממנה מעולם באמת, וגם כשהם רחוקים אלה מאלה ריחוק גיאוגרפי, הם ממשיכים להיות מאוחדים בלבם.

שמוש מיטיב לשרטט את המהות הפנימית של בני ספרא, שהיכולת המסחרית היא לוז נפשם. לפיכך אפילו כשאחד הבנים עולה לישראל ומצטרף לקיבוץ, כי הוא סולד מפני העושר והמסחר ומעדיף לעבוד כפועל נקי כפיים, במרוצת הזמן המורשת המשפחתית והכישרונות הטבועים בו מלידה ממריצים אותו להיעשות מנהל המפעל המצליח של קיבוצו, שבקיאותו בעסקים מעשירה את קופת המשק, ממש כמו אביו הסוחר.

מישל עזרא ספרא ובניו עתיר גוונים, עשיר וססגוני מאוד. הסוגיות שהוא עוסק בהן רבות. הוא מתאר למשל את תחושות האפליה של העולים מארצות ערב, ומסביר כי “תרבות ישראלית מקורית, עשירה ומעשירה, תצמח רק מן המפגש המפרה בין מזרח ומערב”.

(על עניינו העמוק של אמנון שמוש בסוגיה אפשר אולי ללמוד מהאנתולוגיה מזרח ומערב: 50 מספרים בוחרים סיפור, שערך והוציא לאור ב-1998. “ייחודה של אנתולוגיה זו בפסיפס הספרותי-תרבותי-חברתי שבה”, כתב בדבר העורך, והוסיף כי “הספרות העברית משולה בעיניי לציור אופייני של יעקב אגם: אותה התמונה תיראה אחרת למסתכל עליה ממזרח, ממערב או מלפנים”. בדברים הקצרים שהקדימו את כל אחד מהסיפורים הקפיד שמוש העורך לציין ולהדגיש מה מוצאו של כל סופר: מארצות המזרח, או מארצות המערב. כך למשל, יצחק נבון הוא “בן למשפחה שמוצאה מתורכיה”, שלומית הראבן “נולדה בשנת 1930 בוורשה, פולין”, חיים סבתו “נולד ב-1952 בקהיר, מצרים”, וכן הלאה. אוסיף ואציין כי כותבת שורות אלה היא הסופרת היחידה מבין המוזמנים להשתתף באנתולוגיה שמוצאה המעורב – סוריה והונגריה –  הוא אולי התגלמות השאיפה המובלעת להגיע למפגש המפרה בן מזרח למערב…).

דוגמה אחרת לעניינו בסוגיות שונות אפשר לראות בפרק שבו הוא מותח ביקורת על העושק של הבדווים בדרום הארץ: “נתברר לו עד מהרה שבדווים אלה שבכאן היו עד לפני זמן קצר בעלי הקרקע, כיוון שהם ערבים והביטחון חשוב פה מכל, פינו אותם השלטונות מאדמתם ויישבו עליה יהודים טובים ונאמנים שנחלצו לכפר ולספר. נתנו להם למתיישבים קרקע ומים ובתים וחממות. ידיים עובדות לא נתנו. עמדו הללו והביאו את הבדווים לעבוד אצלם, הם ונשיהם וטפם. אף שילמו להם ביד רחבה כמעט שכר-של-פועל-אחד לחמולה שלימה. ואם גדולות החמולות – זבש”ם”. בפרק אחר הוא דן גם בניצול של תושבי מקסיקו שהיהודים מתעשרים על חשבונם ואינם מהססים לרמות ולעשוק אותם, כי “להתעשר אפשר רק מהגויים”.

הוא מתאר את “המחדל” של מלחמת יום כיפור ומלגלג על המילה החדשה: “במקום להודות ולהתוודות ‘אין מילים’, עמדו והמציאו מילה, מֹח דל. מילה עלובה שבאה לתרץ את כישלון המדיניות הציונית; את הכישלון שהוליד את השכול”, והוא בוחן, באמצעות הדמויות שיצר, שאלות כבדות משקל, שתקפות גם בימינו. למשל – האם “האנטישמיות לבדה […] מצדיקה קיומה של מדינה”, והאם “קיומה של המדינה” יכול להיות “תרופה לאנטישמיות”.

הוא מפליא לתאר מאכלים, מפגשים משפחתיים שאפשר ממש לראות ולשמוע את המשתתפים בהם, משקף את שפת הדיבור שלהם, המתובלת בביטויים ובמילים בערבית, משמיע עקיצות, דברי לצון, חידודי לשון, מעשיות שהוא מביא כלשונן – כמה שפע ואיזה עושר מרהיב! – והוא משעשע ומתבל את דבריו בהומור. לדוגמה: אברום, בנו של מישל שנעשה חבר קיבוץ ומנהל המפעל אומר לעצמו בשובו מביקור אצל קרובי משפחתו העשירים במקסיקו: “בניהם הולכים בדרכיהם – בעינינו ריאקציה (‘זוועה!’); בנינו הולכים בדרכינו – קידמה (‘הישג!’); הא כיצד?”

המכתבים שכותבת לינדה, אשתו של מישל, לבני משפחתה, משכנעים ומדויקים כל כך, עד שקשה להאמין שאינם אותנטיים (ואולי נשען שמוש על דמות אמיתית ועל כתביה?).

בבסיסו של הסיפור מצויה תעלומת היעלמותו של כתר ארם צובא – כתב יד חשוב של התנ”ך ששכן מאות שנים בחאלב ונעלם ב-1947 כשהתחוללו שם פרעות נגד היהודים, ושחלקים ממנו הגיעו  ב-1957 לידי מי שהיה אז נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. שמוש מפתח בספרו מעין פתרון לשאלה היכן נמצאים החלקים שעדיין חסרים, מה עלה בגורלם וכיצד השפיע הפתרון-לכאורה של התעלומה על חייו של אחד מבני ספרא.

מעניין ללמוד כי תיאור פיקטיבי כביכול של שני חוקרים שהגיעו מארץ ישראל לחאלב ב-1943 כדי לבחון את כתר ארם צובא, הוא בעצם סיפור אמיתי. לא זו בלבד, אלא שאחד מהחוקרים ההם היה אחיו של הסופר, שהגיע מישראל ביחד עם חוקר אחר, יצחק קסוטו. השניים ביקשו לצלם את דפי הכתר, אבל סורבו. פרנסי הקהילה לא הרשו להם להוציא אותו מתחומי בית הכנסת, והתירו רק לקסוטו לעיין בו, בהשגחת אחד מבני הקהילה!

מישל עזרא ספרא ובניו עובד בתחילת שנות ה-80 לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, בבימויו של נסים דיין ובכיכובם של מכרם חורי, לילית נגר, עמוס לביא, תיקי דיין ורבים אחרים. חמשת הפרקים של הסדרה שודרו בימים שבהם הערוץ היחיד של הטלוויזיה שימש כמדורת השבט. הסדרה זכתה להצלחה רבה, וב-1987 הוקרנה שוב, אחרי שעברה עריכה ונוספו לה שני פרקים. בידיעה על ההקרנה המחודשת נכתב כי הסדרה נחשבת “אחד היהלומים שבכתר ההפקות של הטלוויזיה הישראלית”.

האם יש סיכוי שתשודר אי פעם שוב?

ההורים המבוגרים, הבת הנשואה ובעלה, הבן הצעיר, שנוהג לאכול בכף ישירות מהמקרר ומעורר את זעמה של סבתו, הבעל וחבריו שאוהבים לפצוח בשיר ולשתות לשוכרה, האח, אשתו וילדיו, דודים ודודות – כל בני המשפחה התוססת, החמה והמעורבת מצטופפים בדירה קטנה, שלושה חדרים זעירים, כדי לחגוג את יום ההולדת החמישים ושניים של מאננה, מורה לספרות תושבת טיבלסי שבגאורגיה. היחידה שנעדרת מהחגיגה היא מאננה עצמה, שמלכתחילה ביקשה מבעלה לא להזמין אף אחד. היא קצה בכל המהומה, בצפיפות, בלהג. היא זקוקה עד ייאוש לקצת שקט, לפרטיות. כל האנשים הללו אינם מסוגלים ואינם מנסים בכלל להבין את צרכיה. מבחינתם אורח חיים שבו שבעה איש, בני שלושה דורות, גרים ביחד בצפיפות שמאלצת אותם להתחכך זה בזה בלי הרף, לשמוע ולראות הכול, טבעי ומובן מאליו. זאת הרי משפחה מאושרת, שכל חבריה מעורבים בחיים של האחרים, שלכל אחד יש מה לומר לכל אחד אחר, שכולם יודעים, שומעים, רואים, בלי הרף. שלכולם אכפת מאוד זה מזה! (האם, אפשר לתהות, טולסטוי צדק, וכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו באושרן?)

כך נפתח הסרט הגאורגי “המשפחה המאושרת שלי”, שביימה יוצרת גאורגית צעירה, ננה אקווטימשווילי, סופרת ואשת קולנוע.

בעקבות מסיבת יום ההולדת הכפויה מודיעה מנאנה להוריה, ילדיה ובעלה שהחליטה לעזוב, לשכור לעצמה דירה קטנה ברובע לא נחשב, ולעבור לגור לבדה. איש מהם אינו מסוגל להבין מה קרה. הם מנסים לברר מי פגע בה. מדוע החליטה להתרחק. מה מניע אותה. וממהרים לגייס את בני המשפחה המורחבת. אלה עורכים מעין ישיבת חירום מעוררת גיחוך, שבה הם מנסים לדבר אל לבה. כל אחד מהם מתחיל בכך שהוא מבקש ממנה להקשיב לו בכובד ראש. שוב ושוב היא מהנהנת, מאזינה להם, אבל מגלה שבעצם אין להם מה לומר לה, מלבד – “תקשיבי לי”, “תחשבי על מה שאת עושה”, או – וזה הטיעון ה”כבד” היחיד: “את עושה לנו בושות”. כמובן שהיא לא משתכנעת לחזור. אי אפשר שלא להזדהות עם העונג העמוק שלה כשהיא נמצאת בדל”ת אמותיה, בדירתה המושכרת, השקטה, שם היא יכולה להיזכר מי היא, מה היא אוהבת, מה היא מעדיפה לעשות, לאכול, לשמוע, לראות.

הפער בין היחד החונק לבין הפרטיות המשחררת גדול, מרגש, מעורר מחשבות.

מעלתו הגדולה של הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין השנה, במשחק המשכנע מאוד של כל הדמויות, ובראש ובראשונה בזה של השחקנית לָא שוגשווילי, שמפליאה לגלם את דמותה של מאננה. שוגשווילי משכנעת ונוגעת ללב בדמותה של אישה נחושה וחכמה, פגיעה ובה בעת חזקה מאוד. יש בסרט קטע מרגש במיוחד, שבו נודע למאננה פרט משמעותי מאוד על חייה. דרמה שלמה מתחוללת, ואת כולה אפשר לראות רק בפניה: ההתמודדות עם ההפתעה, עוצמת הכאב, המאבק הנואש לא לחשוף אותו, הניסיון האמיץ להתגבר עליו, והפורקן שלו ברגע שבו היא מתבקשת לשיר בפני חבריה, והיא מביעה את תחושותיה הנסתרות בשירה נוגה, עזת הבעה ויפה להפליא.

“המשפחה המאושרת שלי” הוא סרט מקסים. הוא זמין לצפייה בנטפליקס.

הרוחות בצרפת סוערות: אלפרד דרייפוס, סרן בצבא צרפת, קצין יהודי בן עשירים, הורשע בדין, לאחר שהואשם בריגול לטובת גרמניה. הוא נדון לעונש הגליה באי השדים, לא לפני שדרגותיו נשללו ממנו בטקס פומבי משפיל. צרפתים ימנים ואנטישמיים מצדדים בעונש. תומכי השמאל נרתמים להיאבק נגדו. אחרי מאבק ציבורי ממושך זוכה דרייפוס לעמוד למשפט חוזר ונמצא זכאי.

עיתונאי יהודי יליד הונגריה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מסקר את המשפט. נוכח גילויי האנטישמיות המלווים את הפרשה הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: ניסיונם של היהודים להשתלב בארצות שבהן נולדו נכשל.

“דרייפוס,” הוא כותב, “אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל אל הסביבה, שמדבר בשפתה, חושב את מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה שוב נקרעים ממנו בכוח הזרוע…”

מה אם כן הפתרון? הוא תוהה. במשך זמן מה הוא שוקל התנצרות המונית, מגיע למסקנה שמהלך כזה לא יועיל, ומבין שהתשובה הנדרשת שונה: יש צורך בהגירה המונית של יהודים למדינה יהודית ריבונית שיקימו. הוא כותב ספר: מדינת היהודים ומתחיל לפעול כדי לממש את תוכניתו. הוא מנסה לשכנע יהודים עשירים, ביניהם את הברון הירש ואת הברון רוטשילד לתמוך בעניין הציוני, ופונה גם לאישים כמו הסולטאן העותמני בקושטא, הקיסר הגרמני והאפיפיור. כל ההשתדלויות הללו נכשלות.

ואז הוא מחליט לפנות ישירות אל העם, ומצליח לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שבשוויצריה. בנאום הפתיחה של הקונגרס, ב- 29 באוגוסט 1897, הוא מתווה את העקרונות שנראים לו חשובים: קודם כול, הוא מבטיח לצירים בקונגרס כי ישמעו “ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות”, ומבהיר כי המידע שיגיע “אינו משמח”, שהרי “ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר.” מכל מקום, הוא אומר, בזכות “פלאיה החדשים של התחבורה”, יכולים הכול ללמוד על הסבל של העם היהודי.

הוא מזכיר את “האיבה הקדומה” שהיהודים מוקפים בה. “אנטישמיות הוא שמה המודרני,” הוא מסביר, ומתאר את ההפתעה, הכאב והזעם שחשים יהודים כשהם נתקלים בה, אפילו מצדם של מי  “שאולי לא נתכוונו לפגוע בהם.” הוא מתאר, ויש בדבריו נימה לא מוסתרת של אפולוגטיקה, את “היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מן הסחר-מכר, נדקרה בלב-לבה,” כמי שאומר – ראו, גם עתה, אחרי שאנחנו היהודים השתפרנו, שהרי שוב איננו מסתגרים בתוך עצמנו ואיננו פועלים כסוחרים בזויים, האנטישמים ממשיכים לתעב אותנו ולפגוע בנו, ואינם מפסיקים “להסתער” עלינו גם כאשר “רגש ההשתייכות והשיתוף [שלנו] נתון  בתהליך של התפוררות גמורה.” כלומר – ויתרנו על הלכידות הלאומית שלנו, אבל אין בכך תועלת. אומות העולם ממשיכות לראות בנו נטע זר.

לפיכך, מסביר הרצל, “שבנו הביתה”, שהרי “הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים.” אמנם השבים “מוצאים כמה דברים הטעונים תיקון,” למשל, את עוניים המחפיר של יהודים רבים, אבל התוכנית הציונית תתקבל לדעתו בברכה, במיוחד אחרי שפרטיה יובהרו, שכן “גלוי וידוע, שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים”, כלומר – עקרונותיה של הציונות צפויים לדעתו להתקבל על הדעת.

הרצל מתפאר בכך שהציונות “כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר”. הוא מבקש אם כן להראות שהיהדות המודרנית (החילונית?) יכולה להתיישב עם זאת המסורתית (האורתודוקסית?) ולשתף אתה פעולה בהרמוניה,  ומדגיש כי אף אחד מהצדדים אינו נאלץ “לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים”, ורואה בכך “ראיה נוספת […] לעובדה שהיהודים הם עם.” (למקרא הדברים הללו עולים כמובן על הדעת מושגים שהרצל לא חזה, כמו למשל “סטטוס קוו”, “הדתה”, ואפילו, כן, “חוק המרכולים”).

ברור לו, להרצל, כי “ייערכו גם ויכוחים על התארגנות”, שהיא נחוצה, ויש בה גם “הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה”, אבל הוא מבקש להדגיש כי הציונים אינם מבקשים ליצור “אגודה בינלאומית”, אלא שואפים שיתקיים “דיון בינלאומי”. בזאת הוא רואה “חשיבות עליונה”. במילים אחרות, הוא מדגיש מאוד את הצורך “לגייס” את אומות העולם, כדי שישתתפו בפתרון הבעיה ולכן כינוסו של הקונגרס חשוב כל כך: זאת הדרך להשפיע על דעת הקהל.

“שאלת-היהודים” הוא קובע, היא בעצם “שאלת ציון”, כלומר – אומות העולם יצטרכו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.

מאחר שהתנועה הציונית גדולה כל כך, יש להקיף את מלוא משמעויותיה “מהרבה צדדים”, לכן הקונגרס יעסוק “גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית”: אין בדעת הציונים לוותר על משהו “מן התרבות שרכשנו לנו”, אלא להגיע להעמקה נוספת שלה.

והוא מסביר מה יידרש מהמתיישבים החדשים בארץ ישראל: מאחר ש”חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית”, חובה עליהם ללמוד כיצד “לטפח חקלאות יהודית”. כלומר – בחזונו הוא רואה התיישבות על הקרקע, וכיבושה. (לא קשה לשער מה היה אומר אילו ראה איך מסבים את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלי מגורים, ואילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית).

הרצל המשיך ודיבר על כך שהתנועה הציונית חייבת לגדול ולהתפשט, שכן רק העם עצמו “יכול לעזור לעצמו”, ואם אינו מסוגל לעשות זאת, אינו ראוי לשום עזרה. “אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית”, הדגיש, אך הוסיף בפיכחון, “אין לעורר תקוות” בטרם עת. לדיונים בקונגרס יש חשיבות רבה, בשל פומביותם, אבל ברור שהציונות תוכל להשיג את מטרתה רק בתיאום עם  גורמים פוליטיים. עליה להשיג “רשות לפעולות ההתיישבות”, לזכות ב”אמונה של הממשלה”, ולנהל אתה משא-ומתן על “התיישבותם של המוני יהודים בקנה-מידה גדול”. את זאת ייצליחו רק באמצעות “דיבורים גלויים ועל-ידי התנהגות לויאלית.”

אל הקונגרס הראשון הגיעו נציגים מ-127 מדינות. כלי תקשורת רבים הוזמנו לסקר את האירוע. ביומנו כתב הרצל משפט שנותר טבוע בזיכרון הלאומי: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים”. לימים, בקונגרס השישי שנערך ב-1903, זמן לא רב אחרי פרעות קישינייב, נסוג הרצל מהפתרון הציוני, והיה מוכן להקים את מדינת היהודים באוגנדה. אף על פי כן, סיים את דבריו באותו קונגרס בעברית, במילים: “אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני.”

“פתרון הבעיה היהודית” על פי ניסוחו של הרצל, נהפך לימים לאותו “פתרון סופי” מחריד ומטורף של הנאצים. נדרשו כמה עשרות שנים שחלפו בין נאומו קונגרס הראשון ועד להצבעה המפורסמת, שבסופה הכירו האומות המאוחדות בהקמתה של מדינת ישראל. כבר בסוף המאה ה-19, ארבעים ושמונה שנים לפני שהאו”ם הוקם, היה להרצל ברור שהקמתה של מדינה יהודית ריבונית תתאפשר רק כתוצאה של “זכות משפטית ולא של סבילה שבחסד”. אכן, הוא מכונה “חוזה”, אבל נראה שאפילו הוא לא יכול היה לראות הכול בעיני רוחו.

אחד עשר בני אדם נקלעים לטיסה קצרה במטוס פרטי: בני משפחה, הורים ושני הילדים שלהם, זוג חברים, גבר שהוזמן במקרה להצטרף, ואנשי הצוות: טייס וטייס משנה, דיילת ואיש ביטחון. איש מהם אינו מעלה בדעתו עד כמה גורלית תהיה הטיסה הזאת.

“לכל אחד דרך משלו. כל אחד בחר מה שבחר לאורך הדרך. איך קורה ששני אנשים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום באותו זמן? תעלומה. אתה עולה למעלית עם תריסר זרים, את נוסעת באוטובוס, מחכה בתור לשירותים. זה קורה כל יום. אין שום טעם לנסות לחזות לאן נגיע ואת מי נפגוש שם.” התיאור מצוטט מהעמוד הראשון בספר לפני הנפילה, שראה אור בעברית בשנה שעברה. העניין שאתו פותח הרומן, השאלה איך קורה שהפור נופל לגבי אנשים שנקלעו לאותו מקום ושחולקים התרחשות לא צפויה, מזכיר את ספרו המופלא של תורנטון ויילדר, גשר סן לואיס ריי, המנסה לפענח את משמעות הקיום האנושי באמצעות עלילה שמתרחשת במאה השמונה-עשרה, בפרו. בספרו של ויילדר כמה אנשים חוצים גשר תלוי שקורס. חמישה מהם נופלים ונהרגים. מכאן ואילך מנסה הרומן להבין מדוע חלקם שרדו ואחרים מתו, ובודק אם אפשר למצוא חוקיות, משמעות, הסבר, לחייהם ולמותם.

לפני הנפילה מנסה לפעול באופן דומה, אבל למעט נקודת המוצא, השוני בין שני הספרים עצום. גשר סן לואיס ריי הוא ספר פילוסופי מעודן. לפני הנפילה הוא ספר מתח, שנוגע פה ושם גם בעניינים משמעותיים. למשל – מתאר את מקומה של התקשורת רודפת הסנסציות ואת האופן שבו היא משתדלת לייצר חדשות, במקום לדווח עליהן.

כספר מתח לפני הנפילה עשוי היטב. החלטתי לקרוא אותו אחרי שראיתי איש יושב על כיסא לא נוח, במרחב הציבורי הנטוש שמעל לחניון ברחוב הארבעה. שם, בחצר האחורית של המסעדות, הוא נראה שקוע כולו  בקריאה.  כבר בעמודים הראשונים של הספר הזדהיתי עם הקורא האלמוני: מיד בהתחלה מתעוררת התעלומה, השאלה מה בעצם קרה? מי אחראי לכך, ומדוע?

כדי להוביל אותנו אל התשובה המספקת, המגיעה ממש לקראת סופו של הרומן, לוקח אותנו הסופר אל הרגעים שקדמו לאסון, אל הסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, אל מהלך חייהן, אל מה שעיצב את אישיותן ואת הצרכים והרצונות שלהן, עד למפגש האחרון בטיסה. בד בבד הוא מותח, כאמור, ביקורת על עולם התקשורת, על חוסר המוסריות של מי שאינם בוחלים בשום שיטה, גם אם היא לא חוקית ולא אתית, כדי לשעשע את ההמונים ולספק להם את הסיפורים הלוהטים שהם צורכים. את כל זה אנחנו רואים מנקודת המבט של אולפני הטלוויזיה, ובה בעת גם מזאת של מי שנופלים קורבן לתקשורת.

מהתיאורים בספר אפשר להבין שלא באמת כיף להיות עשיר מופלג: חייהם של המיליארדרים, כך מסתבר, פריבילגיים אמנם, אך גם מוגבלים מאוד: הילדים הקטנים שלהם עלולים בכל רגע להיחטף, אנשי ביטחון מנטרים את מעשיהם ומפקחים על כל תנועה שלהם ושל בני המשפחה שלהם, ואין לאף אחד מהם שום פרטיות.

למרבה השעשוע, נואה האולי אינו בוחל בשימוש בשמות של אנשים מפורסמים מאוד. כך למשל אחד הגברים השתתף בקרב שבו משה דיין איבד את עינו, לא פחות, ולגבר אחר היה רומן עם אנג’לינה ג’ולי…

ברור לגמרי שהספר נכתב כדי שיעבדו אותו לסרט קולנוע (בכיכובה של אותה אנג’לינה ג’ולי?…). למעשה, הקריאה בו מזכירה מאוד צפייה בסרטים אמריקניים מהסוג המוכר: מותחים, מרתקים, אבל בסופו של דבר – צפויים. למרות זאת, נעים לפעמים להתמסר גם לקריאה מהסוג הזה: מושכת, לא תובענית, מעניקה סיפוקים מידיים ולא מאיימת. אמנם מתרחש אסון, אמנם יש גיבור (כל יכול!), אבל שום דבר לא באמת מפחיד מאוד, או מזעזע או מרנין. בסרטי המערב הפרוע נהגו הרעים לחבוש כובעים שחורים, והטובים, לנוחות קהל צופים, חבשו כובעים לבנים. הכול יודעים כמובן מי חייב לנצח באותם סרטים הוליוודיים. תמיד, ובגדול. אז כן, נעים להיכנס למציאות הבדויה שבה ממגרים את הרעים, והטובים מוכיחים שהם צודקים, ישרים, כנים, נדיבים, אדיבים ואמיצים! מי ייתננו עולם כזה!

BEFORE THE FALL   Noah Hawley

לעברית: אסף שור

כרגיל, קראתי את הספר באתר e-vrit שהרי די בלחיצת כפתור, והנה הוא אצלי…

השבוע נפל דבר. בכתבת תחקיר  באתר מאקו סיפרה אישה, תלמידה לשעבר בתלמה ילין, כי בועז ארד, אחד המורים שלה במגמת אמנות חזותית, פגע בה מינית. בדבריה תיארה איך הגיעה לביתו של המורה, כדי שיצייר אותה. ביוזמתה, כך סיפרה, התפשטה, ומשם התפתח ביניהם קשר מיני: תלמידה בת שש עשרה עם המורה הנערץ שלה, שהיה מבוגר ממנה בעשרות שנים.

כידוע, יום אחרי פרסום הכתבה, בועז ארד התאבד.

הכרתי אותו בשנים שלימדתי בתלמה ילין והייתי מחנכת ורכזת אנגלית. הכרתי גם את מנחם נבנהויז, שגם עליו נשמעו לאחרונה עדויות לפיהן פגע בתלמידים, במשך שנות עבודתו הרבות בתלמה ילין. ההיכרות שלי עם שניהם לא הייתה קרובה. בתלמה ילין יש הפרדה כמעט מלאה בין המורים לאמנות למורים במקצועות העיוניים. המפגשים אתם היו בעיקר בפתיחה של תערוכות של מגמת אמנות חזותית, ובקונצרטים של התזמורת שנבנהויז ניצח עליה.

העדויות הללו, שצצו ועלו לאחרונה, במידה רבה בעקבות הקמפיין הציבורי MeToo, עוררו בכל שומעיהם תחושות קשות של זעזוע וכעס, במיוחד בקרב מי שקרובים לתלמה ילין, מי שאוהבים את בית הספר ויודעים מה מעלותיו.

ועם זאת, למרות התחושות הקשות, נשמעים בימים האחרונים גם לא מעט קולות המגנים את מי שסיפרו על הפגיעה בהם. כך למשל היו מי שהאשימו את הצעירה שסיפרה על מה שקרה לה עם בועז ארד, וטענו שהיא זאת שפיתתה אותו. הרי, על פי עדותה, התפשטה ביוזמתה. אחרים לא הבינו מדוע היא, וגם המתלוננים על מנחם נבנהויז, “חיכו” כל כך הרבה זמן. מדוע לא סיפרת כבר אז? מדוע לא דיברת? על השאלות הללו הגיב בדף הפייסבוק שלו ישי שטקלר, מורה בתלמה ילין ואחד המתלוננים על מנחם נבנהויז, וכתב שהוא מקנא בכל מי ששואל אותן.

ואני כל כך מזדהה אתו!

בין היתר מכיוון שאני עצמי ניצולת פגיעה (בתוך המשפחה). לפני חמש עשרה שנה סיפרתי על כך לראשונה, תחילה ברומן “שירה והירושימה” ואחריו ברומן נוסף, “יופי לי, יופי לי“, בכמה ראיונות בעיתונות (למשל, בכתבה גדולה ב”7 ימים” של ידיעות אחרונות) ובטלוויזיה, ובמאמר “מה קרה לילדה ששמרה על סוד”, שראה אור בספר שהוציאה הקרייה האקדמית אונו. על הכתבה הגדולה, הראשונה, קיבלתי לא מעט תגובות אוהדות, אבל הייתה גם לפחות אחת, מקוממת מאוד. באחד העיתונים נכתב, בין היתר, שמעולם לא התלוננתי על הפוגע במשטרה, “ומכאן שמעולם לא נפתחה נגדו חקירה כלשהי, והוא מעולם לא הורשע בעברה כלשהי.”

מי ששואל “מדוע לא סיפרת עד עכשיו” או “מדוע לא התלוננת במשטרה”, אינו מבין שום דבר על המנגנונים המורכבים המתחוללים בנפשם של נפגעי תקיפה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט. וכן, גם מקרה שבו מורה שוכב עם תלמידה שלו, הוא סוג של גילוי עריות. מורה כזה חוצה לא רק את גבול המוסר; הוא פושע, והתנהגותו פלילית, כך לפי החוק. כשמתקיימים יחסי מרות, כשמדובר במבוגר האמור להיות אחראי כלפי צעירה חסרת ניסיון שתלויה בו, מסיבות שונות, לא תיתכן “הסכמה”, אפילו אם הילדה הייתה כבר בת שש עשרה, כלומר הגיעה לגיל ההסכמה, כפי שמנסים כמה סנגורים-מטעם-עצמם לטעון להגנתו של המורה.

מי שדן לכף חובה את האיחור שבגילוי, אינו מבין את עוצמת הפגיעה, את תחושת חוסר האונים שהיא יוצרת, את הבלבול ואת העולם שמתהפך. לרוב נדרשות לנפגעים שנים ארוכות לפני שהם מצליחים להבין את מה שקרה להם. ומה אז? כשיש כבר “התיישנות” מבחינת החוק הפלילי, אבל לא מבחינת הנפש? התלמידה שנפגעה העידה על מה שחשה בתקופת הפגיעה עצמה, וגם בדיעבד. על השקרים שנאלצה לספר, על תחושת הסוד, על המניפולציות הרגשיות שחוותה, שלוו בהערצה שחשה כלפי המורה. אין מחילה לפוגע שהוא הורה או מורה. מי שאמור לטפל בילד, לדאוג לשלומו ולראות רק את טובתו לנגד עיניו, ובמקום זאת מנצל את כוחו ואת מעמדו כדי לספק את הצרכים של עצמו, פוגע בילד לטווח ארוך ובאופן עמוק ומקיף הרבה יותר מכפי שמי שלא חוו פגיעה כזאת מסוגלים כנראה להבין.

בימים שהראיון אתי התפרסם הייתי עדיין מורה ומחנכת בתלמה ילין. הודעתי לתלמידי שעתידה להתפרסם כתבה שעלולה להכאיב להם והזמנתי אותם לדבר אתי או לכתוב לי במהלך סוף השבוע, לפני שאפגוש אותם. אכן, קיבלתי כמה מכתבים כאלה, וכמובן שעניתי לכולם. בתחילת השבוע ניהלתי שיחות קבוצתיות עם כיתות שרצו בכך. באחת מהן שאלו אותי “בשביל מה היית צריכה את זה?” בסוף השיעור התלמיד ששאל את השאלה אמר שעכשיו הוא מבין.

לימים נודע לי שאת מה שאמרתי להם אז הקדים לומר לעולם שנדור פרנצי, הפסיכואנליטיקן היהודי-הונגרי שהתעמת עם פרויד, כשזה החליט להתכחש להבנה שהתופעה של גילוי עריות נפוצה כל כך. פרנצי אמר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, בציבור הטאבו האמיתי אינו מופנה כלפי המעשה המביש, החטא הנורא של גילוי עריות, אלא דווקא כלפי הדיבור עליו.

כך בדיוק נוהגים כל מי שדנים לכף חובה את האישה שהתלוננה על בועז ארד ואת ישי שטקלר ואסף הראל שסיפרו על פגיעתו של מנחם נבנהויז. לפגוע לא רצוי, אבל לספר? זה אסור, בתכלית האיסור!

האם, במבט לאחור, הופתעתי ממה שהתגלה בתלמה ילין? לצערי, כששוחחתי עם התלמידים וניסיתי לעודד אותם לדבר, אף אחד מהם לא סיפר על עצמו, אם כי ייתכן שהיו ביניהם כאלה שנפגעו, בבית הספר, או במשפחה.

בדיעבד, היו אולי רמזים מעוררי מחשבה. כך למשל, לפני כמעט שלוש שנים, בנשף הפרידה שנערך לכבוד איש צוות בכיר שפרש מעבודתו בתלמה ילין, סיפרו שם על הבמה איך במהלך מסע ייצוגי בארצות הברית, שבו השתתפו נגנים, מתלמידי בית הספר, לקח אתו פעם אותו איש-צוות-בכיר תלמיד למסעדה שבה מגישות מלצריות חשופות חזה. חלק מהשומעים שישבו בקהל, מורים ואנשי צוות, צחקקו והריעו לאיש, והוא נראה זחוח ומרוצה מאוד ממעלליו. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהתחלחלו. כל בר דעת היה אומר שסוּפר שם על חציית גבולות מדאיגה מאוד.

מקרה אחר התרחש באחד מ”ימי הכיף” שהונהגו בתלמה ילין באמצע העשור הקודם. אותם ימי כיף התנהלו בבריכת שחייה: תלמידים ותלמידות שוחים, או מפזזים לצלילי מוזיקה, לבושים בבגדי ים. רוב המורים נשארו לבושים בבגדים רגילים, אבל למרבה הפליאה נראו פעם שתי מורות צעירות בבגדי ים זעירים, שניסו להפיל זו את זו בתוך מי הבריכה, כשהן “רכובות” על עורפם של תלמידיהן, בנים מכיתות י”א או י”ב. המראה המזעזע – שהרי אסור שיתרחש מגע גופני כזה בין מורה לתלמיד – שדווח להנהלה, לא גרם אפילו להרמת גבה.

האם היו בבית הספר אירועים מדאיגים נוספים? לפני כמעט שנה ראה אור ספר שכתבתי, “רצח בבית הספר לאמנויות“. אכן, בתחילת הרומן נכתב שכל דמיון בין מה שמתרחש בו לבין המציאות מקרי, אבל הדעת נותנת ששאבתי משהו מתוך ההתנסות שלי כמורה בבית ספר תיכון לאמנויות.

ועם כל זאת, אסור לשכוח את מעלותיו של תלמה ילין. לשמחתי הרבה, ההנהלה הנוכחית של בית הספר שונה מאוד מקודמותיה. מנגנון ההשתקה הוחלש. יש לגיטימציה לדבר ולספר ויש אוזן קשבת, בדמותו של המנהל, משה פילוסוף, שמודע מאוד, ועושה הכול כדי שתהיה לתלמידים סביבה בטוחה. אני אמנם כבר לא שם, אבל לבי עדיין עם בית הספר המיוחד והנפלא הזה. לצד הכאב והכעס, חייבים לזכור את כל התלמידים שנפשם ניצלה בזכות תלמה ילין. כל אותם אמנים צעירים בתחילת דרכם, שבכל מקום אחר היו כנראה זוכים ליחס מזלזל ולדחייה, אם בשל חריגותם, ואם מכיוון שהם שקועים רובם ככולם בעיסוקים לא שכיחים, בפיתוח ושכלול היכולות והכישורים האמנותיים שבהם ניחנו. ייתכן שאלמלא תלמה ילין לא היינו זוכים לשמוע ולראות כמה ממיטב האמנים בארץ ובעולם, ביניהם – אלי דג’יברי, זויה צ’רקסקי-נאדי, להב שני, מילי אביטל, יואב צפיר, רומן רבינוביץ’, אור כחלון, מתן חודורוב, אסף הראל, לינוי בר גפן, שלמה בראבא, נסלי ברדה, דן אטינגר, שמחה חלד, ורבים רבים אחרים, כל אחד מהם “קליבר” בתחומו.

אין ספק שאמנים צעירים רבים בוגרי תלמה ילין ממשיכים להתפתח, ועוד נשמע עליהם.

בתחילת כל שנה כשנפגשתי עם הורי הכיתות שחינכתי, נהגתי לומר להם שלא כל הילדים שלהם יימנו עם טובי האמנים, חלקם ודאי ינטשו את תחום העיסוק הנוכחי שממלא כרגע את חייהם, אבל אין ספק שאצל כולם תתפתח הרגישות האמנותית, ואתה, כך קיוויתי, ואני ממשיכה לקוות, גם הרגישות החברתית.

טוב שהעדויות על פגיעות בעבר צפות כיום, לא מעט בזכות המסע הציבורי המכונה Me-Too. טוב שנפגעות ונפגעים מוצאים את הכוחות להודות קודם כל בפני עצמם, ואחרי כן גם בפומבי, בכאב, בצער, באובדן העשתונות, בכעס ובחרדה שהפגיעה הסבה להם. אפשר רק לקוות שחשיפות כאלה יפחידו ויבלמו בעתיד את מי שקול פנימי וציווי מוסרי אינם יודעים לעצור בעדם.

 הכתבה באתר x-net

ועם כל זאת, אסור לשכוח שתלמה ילין בית ספר מופלא, שרוב התלמידים מאושרים בו, שמשמש להם חממה ומטפח אותם באהבה נכונה, אמיתית וכנה. וצריך להבין ולזכור שההנהלה הנוכחית, עם משה פילוסוף בראשה, עושה עבודת קודש: קודם כל בביעור הנגעים, ושנית, בפתיחות, בהענקת אוזן קשבת לתלמידים, ובכך שמתאפשר למי שנפגע בכל דרך שהיא לשתף ולדבר בלי לחשוש. אסור לשפוך את התינוק ביחד עם מי האמבטיה! על כך, ועל השוני בין המצב כיום למה שהיה פעם, דיברתי היום (6 בפברואר, 2018) בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא.

“אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה,” גילה המשורר הצעיר למשוררת שגם היא התייתמה בילדותה. השניים, יאיר הורוביץ ויונה וולך, נפגשו לראשונה יומיים לפני כן ליד קפה כסית, בתל אביב, (כמתואר בספר יונה וולך, מאת יגאל סרנה).

וולך התפעלה משיר של הורוביץ, “בשעת ההתבהרות”, שהתפרסם באותם ימים, וקיוותה לפגוש אותו, אבל כשפסע לעברה לראשונה על המדרכה ברחוב דיזנגוף, הופתעה לרעה: הורוביץ נראה לה גמלוני ונבוך, לבוש בבגדים ירוקים ומוזרים משהו, השפיל מבט וגמגם, ועם זאת הִרבה לדבר, כמי שרק חיכה זמן רב להזדמנות להתבטא.

כשנקלעו שוב למפגש – שניהם ביקרו בביתו של מקסים גילן – החל הורוביץ להתווכח עם אחד הנוכחים. וולך “הגנה” עליו, ובתום הערב הציעה לו ללוות אותה לתחנת האוטובוס, בדרכה הביתה לקריית אונו. כשהאוטובוס הגיע, הזמינה אותו להצטרף אליה. הלילה כבר ירד, ויאיר נשאר ללון אתה בצריף שבו גרה, מחוץ לבית אמה. זאת הייתה ההתחלה של קשר ממושך ומשמעותי מאוד ושל היווצרות חבורה ספרותית שמנתה שלושה משוררים − יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ.

מות האב היה עניין משמעותי מאוד בחייהם של השלושה. כל אחד מהם הגיב כמובן, אחרת לאובדן. הורוביץ המשיך לגור עם אמו בדירתה הקטנה בתל אביב, עד שנישא בגיל 29, וכשהתגרש – שב אליה, וזאת אף על פי שהיחסים עמה לא היו פשוטים.

באביב של שנת 1975 שודרה בטלוויזיה הישראלית (יש לזכור שהיה ערוץ אחד בלבד ששימש כמדורת השבט – כל הצופים ראו את אותם משדרים) תוכנית תעודה על “המשורר הצעיר”, כפי שכינה אותו יוסי ביילין, אז כתב בעיתון דבר ולימים חבר כנסת ושר בממשלה: “ראינו את האיש הצעיר עצמו, שקרחתו היא יותר מסתם מצח גבוה,” כתב ביילין, והמשיך ומתח ביקורת על התוכנית, שאותה כינה “חשפנות קולקטיבית”: “ראינו את גרושתו ואת בעלה הנוכחי. ראינו את אהובתו עוזבת הקיבוץ, ראינו את אמו הצובעת מחדש את השם על מצבת אביו, ראינו את הטוב בחבריו. מכאן ואילך נעשינו לפסיכואנליטיקאים של המשורר המתלבט. הורוביץ מתלונן על כאבים ואמו מספרת לנו שאלה כאבים היפוכונדרים שרק תֵה ותנומה יכולים להם. ‘הכאבים’, היא אומרת, ‘הם בגלל רגישותו הרבה של הילד. כל דבר קטן מרגיז אותו וגורם לו כאבים בראש ובלב.'”

“הילד” היה אז גרוש בן 34! אבל כן, בשיריו אפשר לחוש בכאבו הילדי, הלא מתאושש ולא מתגבר. הנה למשל, בשיר “קרקס”, אחד הראשונים שכתב:

הַרְבֵּה יְלָדִים חָזְרוּ מֵהַקִּרְקָס
וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ.
אֲבָל אֲנַחְנוּ
רָאִינוּ בֵּין תְּכוֹל כִּפַּת הַקִּרְקָס הַגָּדוֹל
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּהַלֵּךְ בֵּין חַבְלֵי הָאֹפֶק
כְּלֻלְיָן.
וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֵד מֵחֶבֶל הָאֹפֶק אֶל בֵּין הַקְּלָעִים
גַּלֵּי תְּשׁוּאוֹתֵינוּ נִשָּׂאִים בְּקֶצֶף
אֶל חֶבֶל הָאֹפֶק הַמֵּת
וְהַלֻלְיָן מִסְתַּתֵּר בִּתְהוֹמוֹ.

כְּשֶׁיְּרִיעוֹת הַכִּפָּה מִתְאַפְלְלוֹת
רוֹאִים הַכּוֹכָבִים – יַלְדֵי הַחֲשֵׁכָה –
אֶת עֵינֵינוּ הַשְּׁקוּעוֹת שֶׁעָל רִיסָן
תְּלוּיוֹת עָבֵי הָעֶצֶב וִילָדִים אֲחֵרִים
הוֹלְכִים וְצוֹחֲקִים.

הדובר מתאר את השוני בינו ובין ילדים אחרים. הם חזרו מהקרקס צוחקים עד בלי די. חייהם פשוטים. שמחותיהם נטולות ספק. “אבל אנחנו”, הוא כולל בגוף ראשון-רבים את עצמו ואת שכמותו, רואים את המציאות כמעין קרקס מפחיד ומאיים: השמש עצמה היא זאת שמתהלכת בו, כאילו הייתה לולין תלוי על בלימה על פס האופק. מה יקרה אם תיפול?

היא שוקעת לבסוף, נעלמת, כדרכה, אולי מסתתרת בקצה דרכה, כמו שעושה הלולין בתהום החשוכה שבפאתי הבמה, (כמו שעושה האב המת, שנעלם?), ואז, לאור הכוכבים הצצים ומופיעים כעדי-ראייה, מי שיודע להסתכל מבחין בעצב (בדמעות?) אשר “תלוי” כמו עננים על ריסי עיניו המתבוננות של הדובר. והילדים האחרים ממשיכים לצחוק. בלבם אין עצב, ואין אימה. השיר אינו רק על עצב, אלא גם על בדידותו של ילד. אמנם הוא דובר בלשון רבים, אבל ברור לגמרי שהוא חש שונה (שהוא שונה!) מהילדים האחרים, מכל אלה שמסוגלים ליהנות, ומחשבות מפחידות אינן מטרידות אותן.

יאיר הורוביץ זכה למוניטין של היפוכונדר שהדביקה לו אמו, והנה הלך לעולמו כשהיה בן 48, בעודו מחכה להשתלת לב בבלגיה. הוא הותיר אחריו את השירים שכתב בזכות הרגישות הרבה, שעליה התלוננה האם.