למיכל שלנו
בבוקר, בירידה מההר
בַּבֹּקֶר, בַּיְּרִידָה מֵהַהַר,
קוֹלָהּ שֶׁל גָּלִית מוֹרֶה –
“פְּנִי יָמִינָה”,”הַמְשִׁיכִי יָשָׁר”,
הַכְּבִישׁ הַמִּתְעַקֵּל,
הַמְּנוֹפִים, הַכִּכָּר,
קוֹלוֹת הַשְּׁחָפִים
וּבַכְּנִיסָה –
הַשּׁוֹמֵר הַמֻּכָּר.
לֹא אֵין לִי נֶשֶׁק,
וְכֵּן, שׁוּב, תּוֹדָה.
אֲנִי יוֹדַעַת
הֵיכָן הַמַּחְלָקָה.
האשה המדדה
הָאִשָּׁה הַמְּדַדָּה אֵינֶנָּה אֲנִי,
אַךְ שְׁתֵּינוּ כּוֹבְשׁוֹת אֶת הַפָּנִים
בָּרִצְפָּה בְּמִדָּה שָׁוָה שֶׁל חֲשָׁשׁ.
לְאָן אַתְּ כֹּל כָּךְ מְהַסֶּסֶת,
עַכְשָׁו כְּבָר עוֹמֶדֶת, כִּמְעַט חוֹסֶמֶת,
רְאִי – אִשָּׁה אַחֶרֶת
חוֹלֶפֶת עַל פָּנֵינוּ בְּרִיצָה,
לְצַד מִטָּה נִדְחֶפֶת,
רְאִי – כְּבָר עָבַרְנוּ אֶת
בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ הַצִּבּוּרִי,
אֶת בֵּית הַקָּפֶה הַמּוּאָר בְּנֵאוֹן קַר
תְּמִידִי, וְאֶת עִקּוּל הַמִּסְדְּרוֹן.
גַּם אַתְּ בַּדֶּרֶךְ לְחֶדֶר
שֶׁאֵין בּוֹ אַף חַלּוֹן?
בכל פעם שהיא נעה על צירה
בְּכֹל פַּעַם שֶׁהִיא נָעָה עַל צִירָהּ
אוֹמֵר הַקּוֹל הַגַּבְרִי הַמֻּקְלָט
בְּעִבְרִית, בַּעֲרָבִית וּבְרוּסִית,
בְּנִימָה שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּנָּה,
נָא לְחַכּוֹת שֶׁדֶּלֶת תִּסָּגֵר,
נָא לִנְעֹל עַרְדָּלַיִם.
מָה לוֹ וּלְמַה שֶׁמֵּעֶבְרוֹ,
לְכֹל מָה שֶׁוַּדַּאי עֲדַיִן קַיָּם,
אַךְ רַק לְמִי שֶׁרַשַּׁאי לְהַגִּיעַ עַד כָּאן
וְאָז בְּבוֹא הָרֶגַע קָם
מֵעַל מוֹשְׁבֵי הַמַּתֶּכֶת
שֶׁרִפּוּדָם הַחוּם נִפְרַם
וְאִלּוּ שָׁם – כֹּל מָה
שֶׁאוּלַי כְּבָר בְּעֶצֶם
נֶעְלַם לָעַד
וּבַתָּוֶךְ –
מַדָּף לְעַרְדָּלַיִם, סַפְסָל וְסַל.
כמה זמן את כאן
כַּמָּה זְמָן אַתְּ כָּאן
שָׁלַחְתְּ לְחִישַׁת שְׁאֵלָה.
פּדַחְתֵּךְ הַחֲלָקָה
שֶׁהֻסְתְרָה בְּמִצְנֶפֶת
מְחֻדֶּדֶת, אַךְ רַכָּה
נִשְׁאֲרָה שְׁעוּנָה עַל הַכַּר
וּלְיָדָהּ – יָדֵךְ הַחִוֶּרֶת,
הַדַּקָּה.
עַל הַמַּגָּשׁ חִכְּתָה
הַצְּלוֹחִית הַשְּׁקוּפָה
שֶׁלְּרֶגַע עוֹד נוֹתְרָה
רֵיקָה
מִירִיקָה.
מִתּוֹךְ מָסָךְ
יִסּוּרָיִךְ פָּנִית
אֶל מִי שֶׁהָיְתָה לְגַמְרֵי עֲסוּקָה –
פָּרְמָה, תָּלְתָה,
הִתִּירָה, הֶחְדִּירָה,
וּבִקַּשְׁתְּ לָדַעַת גַּם
אִם טוֹב לָה כָּאן.
קטיה אמרה
קַטְיָה אָמְרָה שֶׁגַּם אִם בַּחֶדֶר
הֶחָדָשׁ אֵין מִקְלַחַת, רַק אַמְבָּטְיָה,
אֶפְשָׁר.
לִי יֵשׁ שִׁטָּה, קַטְיָה אָמְרָה,
וְחִיּוּכָהּ קָלַח כְּמוֹ הַמָּיִם
שֶׁיָּדְעָה לְהַמְטִיר
עַל פָּנַיִךְ הַחֲרֵבוֹת. אַחֲרֵי
שֶׁגּוּפֵךְ הַמְּיֹאָשׁ סָפַג
כִּמְעַט דֵּי צוֹרְכוֹ
עָטְפָה אוֹתָךְ,
קַטְיָה הַיָּפָה,
וְלֹא רַק בְּבַד הַמַּגֶּבֶת
הָרַךְ.
מה התכלית
מָה הַתַּכְלִית
בְּכֹל הַתְּכֵלֶת
הַמִּטַּלְטֶלֶת,
מָה הַטַּעַם
בְּכֹל הַכָּחוֹל
הַכָּלוּא
כָּך בַּחַלּוֹן,
אִם שׁוּם נִיחוֹחַ
שֶׁל מֶלַח
אוֹ שֶׁל חוֹל
אֵינוֹ יָכוֹל
הפכפוך הנשמע
הַפִּכְפּוּךְ הַנִּשְׁמָע
אֵינֶנּוּ מַעְיָן,
זֶה רַק הַחַמְצָן
הַמֻּזְרָם לָהּ לַדָּם.
אֵיךְ הָעוֹלָם הֻקְטַן!
כָּאן אֲפִלּוּ הַיָּם
שֶׁבַּחַלּוֹן הַמֻּכְתָּם
מְצֻמְצָם,
וְגַם הוּא מִמִּטָּתָהּ
לֹא קַיָּם.
מה ידע האלונקאי
מָה יָדַע הָאֲלוּנְקַאִי
שֶׁהַצִּיב אוֹתָהּ כָּךְ
בַּמַּעֲלִית.
הוּא וַדַּאי לֹא רָאָה
אֶת מַבָּטָהּ הַמֻּפְתָּע
שֶׁסָּקַר וְאָמַר לָה –
רְאִי – אֲנִי – פְּרֵדָה –
בִּשְׁבִילוֹ זֶה הָיָה רַק
עוֹד יוֹם עֲבוֹדָה.
איך באותה פעם
אֵיךְ בְּאוֹתָה פַּעַם
דָּמָהּ כְּבָר לֹא פָּעַם
אֶלָא הָלַם בְּזַעַם
שֶׁל אַזְעָקָה, עַד שֶׁמִּי
שֶׁהִגִּיעָה בְּרִיצָה
רָכְנָה וְהִבִּיטָה בְּעֵינֶיהָ –
כְּאִלּוּ הַשִּׁבּוּשׁ בֶּאֱמֶת חָל בָּהּ,
לֹא בַּמַּכְשִׁיר הַמְּחֻבָּר אֶל לִבָּהּ.
בחוץ הסירות מתרפקות
בַּחוּץ הַסִּירוֹת מִתְרַפְּקוֹת עַל גַּלִּים,
בִּפְנִים גַּלְגַּלֵּי הַמִּטָּה נְעוּלִים.
הַחַלּוֹן שֶׁנִּשְׁאַר מֵאָחוֹר
הוּא מִכָּאן רַק עוֹד כֶּתֶם שָׁחֹר.
והמוח –
וְהַמֹּחַ – גַּם מֻרְדָּם וּמֻנְשָׁם?
וְכָל מָה שֶׁבּוֹ – שָׁם? קַיָּם?
כמה דק
כַּמָּה דָּק הַמֶּרְחָק
בֵּין כֵּן וְאֵין
בֵּין אֲנַחְנוּ מְנַסִּים
לִמְחַכִּים לְנִסִּים
בינתים
בֵּינְתַיִם,
אֲבָל רַק
לְמִי שֶׁטֶּרֶם מֵת,
נוֹתָר כֹּל מָה שֶׁכְּבָר
לֹא נֶאֱמָר
לא רק הכיור
לֹא רַק הַכִּיּוֹר שֶׁבְּבֵיתָהּ נוֹתָר
נָקִי וּמְמוֹרָק.
גַּם שְׁנֵי טוּרֵי שִׁנֶּיהָ
שֶׁלוֹבְנַן בָּהַק.
אֲבָל הַשֵּׂעָר
לִפְנֵי חָדְשַׁיִם כְּבָר נָשַׁר.
מִמֶּנוּ מְאוּמָה לא נִשְׁאָר.
עופרה עופר אורן ©