בהתחלה חשבתי על "Brief Encounter" ("פגישה קצרה"): סרט הקולנוע האנגלי הנושן (משנת 1945) של דיוויד לין, אחת מפסגות הקולנוע הרומנטי. הסרט מתאר גבר ואישה נשואים, אך לא זה לזה, שנפגשים במקרה ברכבת. שני הזרים נקשרים, אך לא מגשימים את התאהבותם. רק פעם אחת הם מנסים להיפגש, אבל חשים השפלה ומבוכה ומחליטים בנחישות להיפרד, כדי לא לפגוע בבני המשפחה שלהם.

גם כאן, בנובלה רכבת הבוקר לפריז, אנחנו פוגשים גבר ואישה ברכבת. הגבר התיישב במקרה ליד האישה. המפגש מעורר עוצמות רגשיות שנשענות, כך מסתבר, על היכרות מוקדמת. לפני כמעט שלושים שנה היה לשניים רומן קצר, ארבעה חודשים בלבד, שהסתיים בלא כלום. לא, לא בלא כלום. בפגיעה קשה עוד יותר מכפי שהיה ברור מלכתחילה.

ואז מתברר שהמפגש ההוא, הנושן, שאותו כבר כמעט שכחו לכאורה, היה משמעותי מאוד בחיים של שניהם. למעשה – היה נקודת מפנה. האשמה שחש צד אחד, העלבון שחש האחר, שינו הכול. שם החלה ההתדרדרות של הצד האשם והנסיקה של הצד הנעלב.

בהמשך הקריאה התחלתי לחשוב על הספר על חוף צ'זיל של איאן מקיואן. מקיואן מתאר בו את ההחמצה הבלתי נסבלת שחוו בני זוג נשואים, אדוארד ופלורנס, בגלל ההיסטוריה האישית שלהם, אבל לא רק בגללה, אלא גם בגלל תפישת העולם הנובעת מיחסי הכוחות בין גברים לנשים בתקופה שבה הכירו, תחילת שנות השישים, זמן קצר מאוד לפני המצאת הגלולה נגד היריון, שהביאה עמה שחרור ופתיחות מיניים שהם לא הכירו. אי הבנה מצערת גרמה לפירוד בין אדוארד ופלורנס. גם ברכבת הבוקר לפריז אנחנו עדים להחמצה, אבל כאן היא אינה נובעת מרוח התקופה, אם כי בלונדל מנסה לשוות לעלילה משמעויות או לפחות הקשרים רחבים יותר. הוא מעמת את ההווה עם עברם של בני הזוג בצעירותם, בימים שבהם, לדבריו, טיסות נוסעים היו "מאורע יוצא דופן, ולהתעורר בניו יורק או בטוקיו בכלל לא עלה על הדעת. המחשבים היו בשלב ניסיוני ואף אחד לא דמיין שיום יבוא ולא נצטרך עוד תאי טלפון ציבוריים. מנגד, העתיד נראה אינסופי – וכדור הארץ – נצחי." במקום אחר הוא משווה בין בני דורו לאלה של הוריו, שנולדו זמן לא רב אחרי מלחמת העולם השנייה, והיו נטולי כל מודעות סביבתית. הדברים מעניינים כשלעצמם, אבל שלא כמו ברומן על חוף צ'זיל התובנות הללו אינן חלק מהותי מהסיפור ואינן תורמות לו מאומה. יש תחושה שנוספו כדי להעניק לו נפח או עומק, ואילו הושמטו לא היה נגרע ממנו שום דבר משמעותי.

הטכניקה הסיפורית של הנובלה מעניינת. היא מתרחשת כמעט כולה בתודעה של שתי הדמויות. כל פרק מוקדש לסירוגין לאחד מהם: פעם אנחנו נמצאים בתודעה של ססיל ופעם בזאת של פיליפ (מעניין שהגיבור נושא את שמו השני של הסופר. האם זה מעיד על אלמנטים ביוגרפיים?), ובכל זאת, קורים הרבה דברים – ברובם זיכרונות מהעבר, שיוצרים בהדרגה עלילה ואפילו מידה מסוימת של מתח: האם יצליחו שני אלה לגשר על פני מה שהפריד ביניהם לפני שנים כה רבות? האם יתחילו לדבר? האם משהו יקרה בכלל, או שכמו בסרט "Brief Encounter" נישאר בתחושה שלא, אי אפשר, אין סיכוי?

בסרט התשוקה, הכמיהה, ההתאהבות, נקטעים באבם. בנובלה לא ברור אם הם עדיין קיימים. אם ישובו להתעורר. אם יזדמן לשני האנשים הללו לבחון מחדש את מה שהיה ביניהם פעם, ויותר מכך – את מה שיכול היה להיות. על "Brief Encounter" מתחו ביקורת וטענו שאמנם הוא מותיר את הצופה עם עוצמת הרגש הקודם למימוש, אבל גם עם תסכול ואפילו טינה. היו מי שראו במעצורים של הדמויות שיקוף של ערכים בורגניים כמו דבקות בקדושת המשפחה ונאמנות ללא פשרות. (היה גם מי שטען כי הסרט משקף במרומז את הנטייה המינית של הבמאי, ואת קשייו לממש אותה: מעין ייצוג אלגורי-מבחינתו, של אהבה אסורה. יש לזכור שבשנות החמישים אדם דגול כמו אלן טיורינג, שגם הוא היה גיי, חש שאין לו ברירה אלא להתאבד, בגלל הרדיפות שחווה).

האם יקרה משהו בין ססיל ופיליפ? האם יוציאו מהכוח אל הפועל את מה שהיה ואיננו עוד?

את התשובה לשאלה תמצאו כמובן בספר עצמו, לא כאן…

06 H 41
Jean-Philippe Blondel