“במשך חודשיים לא דיבר אלי איש, ואני לא דיברתי אל איש,” סיפר המשורר ט’ כרמי על קיץ אחד, באמצע שנות ה-50, אז הסתגר לבדו בכפר צרפתי קטן בריוויירה. מי שהייתה באותם ימים אשתו הראשונה, האמנית שושנה היימן, עמה כתב את ספר הילדים המוכר והאהוב שמוליקיפוד, זכתה במלגת שהות בצרפת. תחילה התלווה אליה אל “העיר המסוכנת” – כך כינה את פריז – וספג את תרבותה, עד שהחליט שהוא זקוק לבדידות מוחלטת: “השקט הזה, אשר בארץ קשה להגיע אליו, טוב הוא ליצירה הדורשת קשב עמוק”.

הכפר המרוחק, שם גר לבדו, אִפשר לו, כך סיפר בדיעבד, להתמכר לשקט הדרוש לו, להעמיק את הראייה, ולכתוב שירים. הדים מאותם ימים, מנופיו של הכפר הקטן, השוכן ליד הים, אפשר למצוא בכמה מהם:

קשב
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

לא קשה לדמיין את המשורר מתהלך על שפת הים כמו אותו שולה פנינים, רואה שתי קונכיות שנראות לו שקועות בעצמן מרוב האזנה לקולות הפנימיים שקונכיות נודעות בהן: מי לא הטה את אוזנו אל פתחה של קונכייה ושמע שם כביכול את הים ומלואו?

ובכן – מביט המשורר בקונכיות ורואה לא רק כיצד הן קשובות ומרוכזות רק במה שמתרחש בפנימיותן, אלא גם את הניתוק שלהן זו מזו. משמע: את בדידותן. הנה הן שוכנות זו לצד זו, ממש קרובות, אבל אינן מבחינות האחת באחרת, וודאי שאינן מסוגלות לתקשר ביניהן, כי שתיהן עסוקות רק בעצמן וברחשי לבן. לא ייתכן שהשתיקה שהוא רואה, הניתוק, ההקשבה וחוסר היכולת לתקשר –  אולי בכלל חוסר הרצון? – אינם מזכירים לו את עצמו. את הבחירה שלו להתרחק מבת הזוג שלו, להסתגר, לשתוק, להקשיב למילים שמדברות אליו מתוכו.

אבל המשורר אינו רק קונכייה. הוא גם יודע לשלות מתוך הצדפה את אוצרותיה. והוא יודע להציע אותם למכירה, ולהיות גם “סוחר העתיקות” שמוכן לקנות ולמכור אותם. הוא קיים בפנים וגם בחוץ. הוא מתאר את הבדידות ואינו חושש מפניה. יש בו היכולת לקבוע מהי האמת החיצונית שהקונכיות אינן מסוגלות להבחין בה: שתיהן, גם בבדידותן, שוכנות בדיוק באותו מקום. והצלילים הפנימיים שהן שומעות בעצם זהים.

ט’ כרמי היה נשוי שלוש פעמים. אחד משיריו נקרא “כשאתה מתגרש” ונפתח במילים “כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלַד מֵחָדָשׁ”. אי אפשר להימנע מהמחשבה ששתי הקונכיות המתקשות כל כך “לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ” אף על פי שהן שוכנות בדיוק באותו עולם, ולכאורה צריכה להיות להן שפה משותפת של קרבה, דומות מאוד למשורר ולאמנית שבהגיעם לצרפת נדרשו למידה רבה של בדידות יזומה, כל אחד מהם כדי להעשיר את עולמו, להקשיב אל המתרחש בלבו פנימה וליצור.

שיר אחר שכתב ט’ כרמי,  כמו נולד גם הוא מהקרבה אל הים, נקרא “דימוי”:

כְּמוֹ אוֹר הַמַּבְלִיחַ
בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַלַּיְלָה.
אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ סִירַת דַּיִג.
בְּתוֹךְ הַסִּירָה –
דַּיָּגִים קְשֵׁי-יוֹם.
בְּתוֹךְ הַיָּם –
דָּגִים קַלֵּי לַיְלָה.
הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׁה.
מוֹתוֹ שֶׁל זֶה
הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה.
בְּדִיּוּק כָּךְ.

מה הדימוי שמייצר השיר? שוב אנחנו רואים שניים ששוכנים באותו מרחב: הדייגים מצד אחד והדגים מהצד האחר. גם כאן אין אפשרות לשיח או לדיאלוג. אלה קשי יום. אלה קלי לילה. הם כמו שני צדדים במעגל של יין ויאן, שמשלימים ביחד את העיגול, והתלות ביניהם מוחלטת. הדייגים יוכלו להישאר בחיים רק אם יצליחו ללכוד את הדגים, ואלה, האחרונים, יינצלו מגורלם רק אם יימלטו מהדייגים. יש ביניהם שותפות גורל קטלנית: “מוֹתוֹ שֶׁל זֶה / הוּא חַיָּיו שֶׁל זֶה”.

“כְּשֶׁאַתָּה מִתְגָּרֵשׁ, אַתָּה נוֹלָד מֵחָדָשׁ. / אֲבָל הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַשִּׁכְחָה / (זֶה עוֹנְשֶׁךָ) / שׁוֹכֵחַ, בַּזָּדוֹן, לִסְטֹר לְךָ,” כתב ט’ כרמי בשירו “כשאתה מתגרש” והתכוון למלאך המשכיח לכאורה מהתינוק את כל ידיעותיו, ממש לפני שהוא בא לעולם. חסד השכחה נמנע ממי שמתגרש. אמנם, טוען ט’ כרמי, הוא דומה לתינוק שמתחיל את חייו מחדש, אבל אין לו ברירה אלא לזכור את הצער שחווה לפני כן.

ומה נאמר אנחנו, שהמשורר הותיר לנו את הפנינים ששלה ממעמקי בדידותו?