הוא היה נער, רק נער, ואני – נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה הייתה לי התגלות – גיליתי את האהבה. בבת אחת, ולגמרי, ממש לגמרי. כאילו שנדלק פתאום אור מהבהב על משהו שתמיד היה חצי חשוך, ככה העולם היה מבחינתי. אבל לא היה לי מזל. אשליות. היה בו משהו שונה, בבחור, עצבנות, רכות ועדינות שלא התאימה לגבר, אף על פי שהוא בכלל לא נראה נשי – אבל בכל זאת, הדבר הזה היה שם… הוא הגיע אלי כדי שאני אעזור לו. לא ידעתי. לא גיליתי, עד אחרי שהתחתנו וברחנו מהבית וחזרנו, ידעתי רק שאכזבתי אותו באופן מסתורי, שלא הצלחתי לעזור לו במה שהוא היה זקוק, אבל לא הסביר לי במה! הוא שקע ונאחז בי – אבל לא הושטתי לו יד, שקעתי יחד אתו! לא יכולתי לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי, בצורה הכי גרועה שיכולה להיות. פתאום נכנסתי לחדר שהיה, כך חשבתי, ריק, אבל הוא לא היה ריק, היו שם שני אנשים… הבחור שהתחתנתי אתו וגבר מבוגר יותר, שהיה חבר שלו במשך שנים…
[רכבת מתקרבת בחוץ. היא מצמידה את הידיים לאוזניים וכורעת. אורות הקטר בוהקים בחדר, כשהרכבת עוברת בחוץ בקול רועם. כשהרעש הולך ודועך היא מזדקפת לאט, וממשיכה לדבר].
אחרי כן העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתנו נסענו לקזינו “מוּן לֵייק”, שתויים מאוד, וצחקנו כל הדרך.
[נשמעים צלילי מנגינה של פולקה. חלשים, בסולם מינורי, מרחוק]
רקדנו פולקה! פתאום, באמצע הריקוד, הבחור שהתחתנתי אתו התרחק ממני בבת אחת ויצא מהקזינו בריצה. כעבור כמה רגעים – ירייה!
[המוזיקה נפסקת בחטף. בלנש מתרוממת בנוקשות. ואז המוזיקה מתחילה שוב, בסולם מז’ורי]
רצתי החוצה – כולם רצו – והתקהלו סביב הדבר הנורא בקצה האגם! לא יכולתי לגשת לאנשים שהתאספו שם. ואז מישהו תפש לי את היד. “אל תתקרבי! תתרחקי! מוטב שלא תראי!” שלא אראה? שלא אראה מה! ואז שמעתי אנשים אומרים – אלן! אלן גריי! הוא תקע לעצמו אקדח בפה, וירה – הראש שלו – התפוצץ!
[היא מתנודדת ומליטה את פניה בידיה]
זה היה כי – על רחבת הריקודים – לא הצלחתי לעצור את עצמי – פתאום אמרתי – “ראיתי! אני יודעת! אתה מגעיל אותי…” ואז הזרקור שהופנה לעבר העולם כבה שוב, ואף פעם, אף פעם אחת מאז, לא דלק אור חזק יותר מאשר זה – הנר הזה, במטבח…”
(מאנגלית: עופרה עופר אורן)
בלנש: הוא היה ילד, בסך הכל ילד, כשאני הייתי נערה צעירה מאוד. כשהייתי בת שש עשרה התגלתה לי – האהבה. גיליתי אותה בבת אחת, ובשלמות רבה, רבה מדי. זה היה כאילו הוטלה פתאום אלומת אור מסנוורת על משהו שהיה תמיד שרוי בצל וכל העולם הואר בשבילי. אבל לא הייתי בת מזל. הלכתי שולל. היה משהו שונה בבחור הזה, איזה שהיא רכות ועדינות שלא התאימו לגבר, למרות שלא היה בו שום דבר נשי למראה-בכל זאת-היה בו איזה…
הוא בא אלי שאושיט לו עזרה. לא ידעתי את זה. לא גיליתי מאומה עד אחרי החתונה שלנו. אחרי שברחנו וחזרנו. ידעתי רק שאכזבתי אותו באיזה שהיא דרך מסתורית כי לא הצלחתי להושיט לו את העזרה שהיה זקוק לה ושלא יכול לדבר עליה! הוא עמד לטבוע ונאחז בי בשארית כוחותיו – אבל אני לא חילצתי אותו, אלא החלקתי פנימה יחד איתו! לא ידעתי את זה. ידעתי רק שאני אוהבת אותו בלי גבול אבל שאין בי כוח לעזור לו או לעצמי. ואז גיליתי. בדרך הגרועה ביותר. כשנכנסתי פתאום לתוך חדר שהיה אמור להיות ריק – אבל לא היה ריק, היו בו שני גברים…
(הקטר נשמע כשהוא עובר בחוץ. היא אוטמת את אוזניה בידיה. אורות הקטר מאירים לתוך החדר כשהוא עובר בקול רועם. כשהרעש נחלש היא מזדקפת לאיטה וממשיכה לדבר)
אחרי זה העמדנו פנים ששום דבר לא התגלה. כן, שלושתינו נסענו לקזינו שעל שפת האגם, שתויים מאוד וצוחקים כל הדרך.
(נעימת פולקה, בסולם מינורי, נשמעת חלושה ממרחק)
רקדנו את ה”וארסובינה”! פתאום באמצע הריקוד עזב אותי הנער שנשאתי לו וברח החוצה מתוך הקזינו. כעבור דקות אחדות-ירייה!
(הפולקה נפסקת בבת אחת. בלנש קמה, כולה נוקשה. הפולקה מתחדשת בסולם מז’ורי)
רצתי החוצה – כולם רצו ונאספו מסביב לדבר הנורא שבקצה האגם! ואז תפס אותי מישהו בזרוע: “אל תתקרבי לשם! בואי תחזרי! לא כדאי שתראי את זה!” לראות? מה לראות! ואז שמעתי קולות – “אלן, אלן גריי. הוא תקע את האקדח לתוך הפה וירה, החלק האחורי של הראש התרסק!” זה קרה מפני ש-אמרתי לו פתאום-על רחבת הריקודים-כשלא יכולתי להתאפק “אני יודעת, אני יודעת! אתה מעורר בי בחילה!” ואז, הזרקור שהאיר את היקום, כבה שוב ואף לרגע אחד לא היה עוד בשבילי בעולם אור חזק יותר מאור הנר הזה שבמטבח…
(מאתר המונולוגים של “בית צבי”. שם המתרגם לא נכתב).
