לפני ימים אחדים הגעתי ללשכת הגיוס כדי ללוות צעירה אהובה מאוד ביום גיוסה. נוכחתי כי בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נכחתי לאחרונה בלשכת הגיוס, התפתח טקס החניכה המקובל שם. ראיתי צעירים נישאים על כתפי חבריהם. המלווים לרחבת הכניסה, שממנה יילקחו באוטובוס אל מקום החיול – נכנסים אזרחים ויוצאים מפס הייצור והם כבר חיילים במדים, מעתה ואילך "רכוש צה"ל" – השמיעו צהלולי שמחה ותרועות רינה שנישאו למרחקים. הצעיר הנישא למרומים חייך בביישנות מהולה בשמחה וגאווה ניכרות וגלויות: הנה הוא כאן, על סף הכניסה לבגרות, לא זאת של הבחינות בבית הספר, אלא האמיתית, של החיים עצמם.

נראה היה שאיש אינו זוכר לאן בעצם מיועדים להגיע הצעירים הללו, המתחיילים. מה בכלל מטרת הטקס. תהיתי מה בעצם פשר השמחה וההילולה, ומה הטעם בהן. הרי בארצות אחרות, מתוקנות, צעירים בני שמונה עשרה מקבלים עלוני הסבר מאוניברסיטאות, ומעסיקים את מחשבותיהם בהחלטה החשובה לאן ילכו ללמוד, או אולי, הם מתלבטים, יקחו מה שנקרא "שנת פער" יתורו בעולם, יחפשו ארצות רחוקות להתנדב בהן לטובת הציבור? וכשישובו, בשלים יותר, יתחילו בחיים ששעריהם אינם נפתחים עם מדים ונשק, בחיים שבהם לא יידרשו להגן על אחרים, במסירות ובנחישות.

אכן, זוהי מציאות קיומנו, המתקבלת כבר כאילו היא טבעית, כאילו אי אפשר לצפות ששלב השירות הצבאי לא יהיה כל כך מובן מאליו.

כשקוראים את הספר בסתר כנפיים אי אפשר שלא לחשוב על הגורל, או על הבחירה הקשה הזאת, שכמעט כולנו הגענו אליה, וכמעט כולנו לא בחרנו לחמוק מפניה: להתגייס, לשרת, לשים את מבטחנו בצבא ההגנה לישראל, להאמין שהמפקדים ידאגו לנו, ועכשיו כבר לילדינו ולנכדינו. שלא רק אנחנו נשרת בו ואותו, אלא שגם הוא ישרת, או לפחות לא יפקיר, אותנו.

אבי ולנטין מספר לנו על אחיו שטבע בתאונת צלילה, בעת ששירת בחיל הים. תאונות יכולות להתרחש בכל מקום. גם אזרחים נקלעים אליהן. גם אזרחים נהרגים סתם כך, וגם עליהם מתאבלים בני משפחתם לעולם ועד. אבל הסיפור שאבי ולנטין מספר שונה בכל זאת. הוא סיפור על עוול בלתי נסבל: על הצבא שהתעלם, זייף, שיקר, פגע, העליב, השפיל ונמנע מלקיחת אחריות. הוא על אטימותם הבלתי נתפסת של העומדים בראש. לא, אין די במילה "אטימות": אפשר בהחלט לדבר על אכזריות, רשעות, וחוצפה שאין להן שיעור.

אחיו של אבי ולנטין לא טבע בגלל תאונה. הוא טבע כי מפקדיו שלחו אותו לתרגיל צלילה ביחד עם חניך אחר שגרם למותו, והצבא לא רק טייח, לא רק העלים ראיות, אלא גם רימה ממש, בפועל, את האח השכול, מנע ממנו לדעת מדוע אחיו טבע. האמת, הזועקת בכל פה, מתגלה לו בסופו של דבר, והיא בלתי נסבלת. בלתי מובנת. מחרידה. מקוממת. מעוררות רצון לטלטל את המערכת, לגבור על תחושת חוסר האונים האיומה שהיא מעוררת.

שלושים שנה חלפו מאז טביעתו של האח. אבי ולנטין מצליח לתאר את כאב השכול כמו שמעטים יודעים לעשות זאת. הוא פורט אותו, מראה אותו מאלף ואחת זוויות שונות. למשל – למוזיקה יש בחייו, ולכן גם בספר, תפקיד מרתק ומרגש במיוחד. הוא לוקח אותנו אתו בדרך ארוכה, עד שלקראת הסוף נודע לו ולנו מה באמת קרה שם, במים הרדודים והעכורים של נמל חיפה, מתחת לספינה שאחיו, מולי, צלל כדי לבדוק את תחתיתה, וטבע. רק כעבור עשרים שנה מאז התאונה (ההריגה? אולי אפילו – הרצח?) חושף בפניו אחד החיילים ששירתו עם מולי את העובדות, כפי שגילה אותן באקראי מדוּח סודי שחיל הים סירב לאפשר למשפחה השכולה לראות. עשר שנים נוספות נדרשו לאבי ולנטין כדי לכתוב את הספר שלפנינו, לספר בו לציבור, לנו, קוראיו, מה קרה ומה הוסתר.

אבל עד שנודעה לו האמת כבר נתקל ולנטין ברוע שלא יתואר במילים, והוא רק דוגמה קטנה להתמודדות שנכפתה עליו מאז מות אחיו: ביום שבו באו להודיע לבני המשפחתה על טביעתו של מולי, שהו הוריהם בבית מלון בחיפה. המספר, ביחד עם אחותו והמודיע מטעם הצבא, נסעו ביחד במונית, מבית ההורים ברמת השרון, כדי להודיע להם מה קרה לבנם.

בדרך הבחין המספר במכונית השרד של מפקד חיל הים דאז, בנימין תלם. הוא ביקש מנהג המונית לאותת למכוניתו של תלם, לעצור את נסיעתה.

"אני רוצה לשאול אותו מה קרה למולי," הסביר. נהג המונית מילא אחר מבוקשו, הגביר את המהירות ואותת למכוניתו של מפקד החיל לעצור.

ומכאן ציטוט של מה שהתרחש:

"זינקתי מהמונית השחורה ורצתי אל הווליאנט. כרעתי בצידה הימני של המכונית כדי להיות בגובה אחד עם האיש שישב במושב ליד הנהג. לא היה לי נסיון רב בשיחה עם אלופים. אמנם טסתי פעם בהליקופטר לסיני בחברת מפקד חיל הים הקודם, אלוף שלמה אראל, אבל לא שוחחנו בדרך. גם השיחה הארוכה יחסית עם רב-אלוף חיים בר-לב, שחשף את דרגות הקצונה שלי כשסיימתי בהצטיינות את ההשלמה החיילית של חיל הקשר, לא יכולה להיחשב לניסיון מחשל, מפני שהוא שאל את השאלות ואני רק עניתי. אפילו השיחה עם אלוף מוסה פלד – מפקד האוגדה שלי במלחמת יום הכיפורים – לא חישלה אותי לקראת השיחה עם מפקד חיל הים, מפני שגם במקרה הזה הוא שאל את השאלות ואני עניתי. כשכרעתי בצד דלת מכוניתו של מפקד חיל הים, אני הייתי השואל.

מפקד חיל הים פתח את החלון הכהה באטיות. דרגותיו המוזהבות הבהיקו על כתפיו ומדיו היו מגוהצים למשעי. ערמת מסמכים היתה מונחת על ברכיו, הוא הסיר את משקפי השמש שהרכיב, התבונן בי ושתק. הצדעתי, אף על פי שלא לבשתי מדים, ואמרתי: "המפקד! הבוקר הודיעו לי שאחי, סמל משה לוינסון, נספה בתאונת צלילה בנמל חיפה. אנחנו לא יודעים מה קרה…"

רציתי לומר עוד משהו, לבקש פרטים, הסבר, אבל רוח קרה שנשבה מתוך המכונית הקפיאה את דמי ומחשבתי. זה לא היה רק בגלל המזגן שפעל במכונית ואגר בתוכה קור שפרץ החוצה דרך החלון הפתוח, אלא בעיקר בגלל המבט המקפיא שהיה על פניו של בנימין תלם, מפקד חיל הים. אם היה בעיניו שמץ של אנושיות – ואני מטיל בכך ספק – לא יכולתי להבחין בכך. לכאורה, הוא לא כעס. שמר על טון דיבור רגוע, מנומס.

הוא אמר: "בשביל זה עצרת אותי באמצע הדרך?"

המילים הללו, מספר ולנטין (את שם המשפחה שלו ושל אחיו ואת שמו של המספר, שינה בספר, אבל לא את העובדות!), שינו את חייו, כי נאלץ להבין: "המוות של מולי בטביעה היה חסר חשיבות כל כך, עד שאפילו לא הצדיק את זה שמפקד חיל הים יעצור בגללו לחמש דקות בכביש המהיר לחיפה […] הגעתי למסקנה שחייו ומותו של מולי לא היו שווים בעיניו חמש דקות מזמנו. אלא שלא רק מולי מת. שעתיים אחרי שהתבשרתי על מותו, חיסל מפקד חיל הים במטח קצר של שש מילים את הנאמנות שלי לצבא…"

מולי אינו החייל היחיד שאת מותו מבכה המספר (המכונה בספר יואבי: דומה מאוד לאבי). הוא מספר (בקצרה) על נפילתם של חברים אהובים. תוהה מה היה עולה בגורלם אילו לא נהרגו. אילו נשאו לאישה את החברה האהובה. (אילו נשא מולי את רחל. ואולי מישהי אחרת?).

עצב עמוק על הבזבוז הנורא משרה בסתר כנפיים על הקורא. וכעס שקשה להכילו. כי איש לא נענש, איש לא נמצא אשם במותו של מולי, אם כי הנסיבות ברורות לחלוטין והחוקרים, כך מסתבר, ידעו כבר אז מה בעצם קרה ומי היה אשם: לא רק בן זוגו לצלילה. גם המדריכים שזלזלו בנהלים, שלא היו דרוכים ומוכנים לשעת חירום, שלא נהגו כפי שהיו צריכים, ולא מילאו את תפקידם נאמנה.

זה, אגב, לא המקרה היחיד שבו לא הוטל שום עונש על רשלנות פושעת שעלתה בחייהם של צעירים בדמי ימיהם. ידועה למשל התאונה הקטלנית המוכרת בשם "אסון משאית התחמושת": עשרים וארבעה איש נהרגו ועשרות נפצעו, חלקם אנוש, כי מישהו לא פירק את מרעומי המוקשים במשאיות שהושטו על הספינה בת שבע. אמות הסיפין לא רעדו בעקבות התאונה. אמנם היו מי שהועמדו לדין על רשלנות, אבל לא על הריגה או על גרימת מוות ברשלנות, ואלה שנשארו בצבא, המשיכו להתקדם בסולם הדרגות וקידומם לא נפגע. אפילו את מעט הכבוד שיכלו להעניק להרוגים ולפצועים שללו מהם: לא הייתה שום הנצחה או יד זיכרון לחללי האסון, שהיה מעשה יד אדם. האם העדיף הצבא להשתיק את העניין? להשכיח אותו, ככל האפשר?

על אף הכאב שהספר מסב, חובה בעיני לקרוא אותו. רק הקוראים יכולים לשמש היום עדים למחדל הנורא. רק אנחנו יכולים להיות עם אבי ולנטין, עם בני משפחתו, ועם אחיו, לראות אותם בעיני רוחנו, ולהיות עדים לחייהם ולמוות של חלק מהם.

ולצעירים המלווים את המתגייסים מתחשק לומר: שמחתכם הקולנית נוגעת ללב בתמימותה, ויש בה מן הסתם גם מעין רצון לגירוש שדים: אנחנו נשמח, והכול יעלה יפה. ובכל זאת מוטב אולי ללוות את המתגייסים בקול דממה דקה. בתפילה חרישית, אם מישהו יודע לשאת אותה, וגם מאמין בכוחה להגן על הצעירים הללו, שבעוד רגע קט יהיו כבר חיילים וחיילות.